פרשת שלח לך - ב | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

דרשה שנייה בהעלותך,

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ קנען.

מובא במדרש,

בתדבר מרים ואהרון במשה,

ואחר כך שלח לך אנשים.

זהו שאמר הכתוב בישעיה מ' ד'.

לא ידעו ולא יבינו,

כי טח מרעות עיניהם.

זאת אומרת, המרגלים,

נאמר עליהם,

לא ידעו ולא יבינו.

טח, כמו טיח שטוחים את הקיר.

טח מרעות עיניהם.

לא ראו

מה שהיה עם מרים,

ולא למדו ולא לקחו מוסר.

והזוהר הקדוש מביא

שהסיבה

של דיבת המרגלים על הארץ הייתה

כי היו ירעים

שבהיכנסם לארץ לא יהיו נשיאים.

יהיו בחירות חדשות,

ושם זה לא מובטח להם שהם ייבחרו.

אז לכן רצו להישאר במדבר,

ולכן הוציאו דיבת הארץ רע.

כמובן שהם לא הרגישו

שזה הנקודה שהניעה אותם בתוך-תוכיותם.

וכמו שאמר הכתוב, כי טח מרעות עיניהם.

זאת אומרת, הנגיעה

היא כמו טיח

שמסתיר

את מבט האמת.

וממילא הנגיעה הסתירה להם את הכוונה הפנימית

שהייתה מסותרת מהם שהכיוון הוא שלילי מראש.

כי בעת שיש נגיעה,

אי אפשר לראות נכוחה כלל,

כי טח מרעות עיניהם.

דוגמה.

לפעמים

אדם טוען שהוא רוצה לקיים את התורה,

אבל קשה לו לקיים.

זה אחד שטוען על כל התורה. יש אחד שאומר, אני רוצה ללמוד תורה ואני לא יכול.

אחד אומר, אני רוצה לקיים מצווה זו, אבל אני לא יכול.

אבל יש אנשים שטוענים טענה.

מה הטענה?

הטענה היא,

אני רוצה לקיים את התורה,

אבל קשה לי מאוד לקיים.

ולכן באה לו התביעה על התורה.

כי התורה היא אשמה, כי היא קשה לקיום.

אז יש לו טענה על התורה.

מה אומר על זה החפץ חיים?

חפץ חיים זרצי צדיק רבלך אומר, משל יפה.

אחד עובר נהיה צבל

ורואה אותו שהוא נושא משא כבד.

כולו מזיע,

יגע.

והוא מרחם עליו

ומרגיש בצערו.

בכל זאת,

מובן

לנו

שנושא המסע מצטער

הרבה יותר מזה שמצטער בשבילו.

שהרי הוא נושא את המסע,

והוא מרגיש את כובד המסע ואת משך המסע.

והוא רק רואה איך נראה אחרי שהוא נושא את המסע ומצטער בשבילו.

אז המשתתף בצערו ודאי שלא מרגיש

את עיקר הצער שיש

את עיקר הצער שיש לנושא המסע, נכון?

אדם שרואה חולה,

שיש לו כאבים,

הוא יכול להצטער בזה שיש לו כאבים. הוא לא מרגיש את הכאבים כמוהו, ודאי.

בעיני אנחנו רואים במציאות,

מי שמקיים את התורה,

שמחתו ועושרו גדולים מאוד.

למשל, עכשיו אנחנו שבת.

מי ששומר את השבת כהלכה

מרגיש בכל ליבו ונפשו טעם מעין עולם הבא.

הוא מחכה לשבת.

כשבאה השבת, באה המנוחה,

הוא מרגיש טעם של מעין עולם הבא.

כיוון שכל מלאכתו כבר עשויה,

הכל מוכן, הכל מבושל, הכל ערוך, הכל מסודר.

ביום שבת הוא נח מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.

בערי אדם זה כאילו שרוי בגן העדן,

מרחף בעולם העליון,

לא בעולם הזה.

לעומת זאת, מחללי שבת

באים בטענה,

אי אפשר לשמור שבת, זה קשה לשמור שבת.

קשה מאוד.

אם זה היה קל,

אז הייתי שומר שבת, אבל זה קשה.

אם זה היה כך,

אז מי היה צריך להרגיש שזה קשה?

זה ששומר שבת.

זה שנושא את המסע, הוא צריך להגיד אם קשה לו או לא קשה לו.

תשאל את אלה שאומרים שבת, זה קשה או לא קשה?

איך קשה? הם כולם חייכים, כולם מבסוטים, כולם הולכים, שמחים, שרים, הכל. איזה קשה?

איפה קשה?

איפה ראית קשה?

אז זאת אומרת,

אם השבת היא קשה מאוד,

הם שומרים עליה, צריכים להרגיש את זה יותר מאשר הם מחללים אותה.

כך בכל המצוות.

אלא בעל כורחנו, שכל הטענות על הקושי הן שקר מוחלט.

ואין כאן

אלא פיתויו של יצר הרע.

שאומר לאדם, אתה לא תעמוד בזה, אתה לא תאכל, אתה לא מסוגל, זה קשה, בלי זה, ועם זה, ולא זה, וכן זה, וזה. אתה לא יכול, אתה לא יכול, אתה תתמוטט, אין, אתה לא.

ואיפה אנחנו לומדים את זה הכי טוב?

בפרשה שלנו.

כל מה שאמרנו עד עכשיו, אתם רוצים לראות הוכחה?

מישהו יודע את ההוכחה?

מישהו יודע מה פרשת ההוכחה?

עוד לא אמרתם שתיים מקרב אחד תרגו.

לא, יכול להיות שאמרתם, אבל לא שמתם לב.

מי שם לב?

לומדים בפרשה כך.

מצד אחד טענו ישראל, ולמה ה' מביא אותנו?

נשינו וטפינו יהיו לבז.

וזאת למרות שהם יודעים ומובטחים מהשם שייתן להם את ארץ כנען,

ארץ זבת חלב ודבש.

למרות שהם שמעו שזו ארץ טובה וכו',

אחרי ששמעו את דיבת המרגלים,

טענו, אי אפשר לכבוש את הארץ.

ראינו בני ענקים, ארץ אוכלת יושביה, אבל לא, לא, אי אפשר לכבוש את הארץ.

אז זה מצד אחד, הם אומרים, קשה מאוד,

אי אפשר לקיים את המצווה להיכנס לארץ,

סכנת נפשות,

הולכים למות,

נשינו ובנינו יהיו לבז.

בלתי אפשרי.

בלתי אפשרי.

בלתי אפשרי.

בו, בו, בו. בלתי אפשרי.

מה נאמר אחר כך?

מיד אחר כך.

וישכימו בבוקר,

ויעלו אל ראש ההר לאמור היננו ועלינו

אל המקום אשר אמר השם כי חטאנו.

מה הוא אמר?

שחטאנו שלא הסכמנו להיכנס לארץ ואמרנו שאי אפשר לזייף פה ושם. הנה!

אנחנו עולים,

ואנחנו נילחם עם כל מי שצריך במקום שהשם אמר שחטאנו.

הנה!

ומשה אומר להם, למה זה אתם עוברים את פי השם?

והיא לא תצלח.

כשהשם אמר לכם,

עלו זה בנגב,

הארץ טובה. אמרתיים, אי אפשר.

כשהוא אמר לכם, טוב, תמותו עכשיו במדבר, כי אי אפשר,

אז אתם לא תיכנסו.

מה אתם אומרים?

אפשר! עלו נעלה!

אבל עכשיו השם לא אמר לכם לעשות,

אז אתם עוברים עוד פעם על פי השם, וגם זה לא יצליח.

בכל זאת לא שמעו לו.

מה יעפילו לעלות אל ראש ההר?

ואז מה קרה?

וירד העם אלקי,

ויקום ויקטום עד חורמה.

פה לא שמעו ופה לא שמעו.

איך היצר הרע לוקח את הבן אדם, עושה לו נדנד.

פעם הוא אומר לו,

תחטא,

כי זה ברור שיש פה משהו בסדר.

אחר כך הוא אומר לו, תחטא,

אבל הפעם תקדש עם שמיים בחטא.

אתה רואה שאתה,

למרות שאתה זה, אתה הולך

עד הסוף.

מה,

מה, מה, מה, מה, השם לא אמר פה ולא אמר פה, ואתה עושה הכול נגד השם.

ביצר הרעה משתה בך.

הרי לנו,

כשלא רצו להיכנס לארץ ישראל,

ונחלשה האמונה בשם,

הרגישו שהם לא יכולים להיכנס, והטענו טענה,

נשינו וטפינו יהיו לבז,

איך נפקיר את הנשים ואת הילדים.

וברגע שרצו באמת להיכנס לארץ ישראל,

לא ראו שום קושי בדבר.

ואיפה הטענה, ארץ אוכלת יושביה?

ואיפה ענקים?

באגם שלא עמדה להם עזרה מאת השם, הם עולים.

קודם,

אם היו נכנסים לארץ, יש הבטחה אלוקית ויש עזר השם,

והם פחדו ואמרו אי אפשר,

ארץ אוכלת יושביה,

ענקים,

פא-פם-פם-פם,

פא-פם-פם.

עכשיו אומרים להם לא לעלות,

עולים, ומה הם ארץ אוכלת יושביה?

ובלי עזר השם.

אם כן,

בעת שאמר להם משה והיא לא תצלח,

היו צריכים לדעת בוודאי שלא תהיה להם עזרה מהשם.

אז מאיפה הם נטלו את הכוח והאומץ ללחום עם העמלקים ועם הכנענים?

אלא זה מה שדיברנו.

באמת,

יש לאדם כוחות לקיים את כל מצוות השם.

ומה שהוא טוען לפעמים שזה למעלה מכוחותיו,

זה רק הפיתוי של היצר הרע.

ומה הראיה לכך?

כשיש מקום של עבירה,

אדם מקבל כוחות גדולים וחזקים.

במקום שאדם יגיד

שלום בית,

כעצתי צרוע רע,

שלום בית,

אני צריך להיות ביביסיטר, שלום בית.

תוס,

מקלקל לי את השלום בית.

היה צריך להגיד לי את היצר הרע, שלום קנישתא!

אני חלק מהקנישתא, אתה רוצה לוותר אותי עם הקנישתא, אה?

למה היצר הרע עלוב?

עלוב?

טוב,

לא נגעו לך בשלום בית, ולא הביאו את הבייביסיטר.

ואתה שאמרת כמצוות יצריך הרע.

אז למה אחרי זה,

כשכבר הגברת הגיעה, למה לא חזרת לקנישתא?

למה לא חזרת לקנישתא?

כי יצר הרע אמר לך קישתא.

למה השארתי אותך בייביסיטר? בשביל שתמשיך אחר כך, ועוד, אל תדאג, אני, יש לי תוכנית עליך.

אתה כל כך מתחזק וכל כך רוצה,

מה פתאום שאני אתן לך? אתה השתגעת?

אני לא אתן לך.

אני צופה, צופה רשע לצדיק ומבקש לעמיתו.

ותפסתי אותך על הכוונת.

ראיתי שאתה חלש מהריקודים, והזה, וזה, פה, ושם, עייף.

אז הבאתי לך סיבה הגיונית, אתה חייב לשמור בייביסיטר, זה נוגע לשלום בית. איזה שלום בית?

האישה ביקשה.

האישה ביקשה לשמור על הילדים.

האישה ביקשה כבר לפני איזה שלום בית.

איך יצר הרע?

אלוף, אלוף.

לכם תדעו, הוא מכוון עליכם,

הוא ישים אתכם בכוונת,

ושלא תתפתחו אחריו, כי הוא אלוף.

אלוף!

וכשאדם יש לפניו עבירה,

הוא לא נמנע,

יש לו כוחות גדולים ועצומים לבצע את העבירה. אין מנוי וגמור אצלו שהוא מגיע לעבירה.

ויצרו הטוב דוחק בו ואומר לו, לא, לא, לא, לא, שמרת על עצמך עד עכשיו, לא,

לא, לא, לא. הוא אומר, נו, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי.

הוא הולך.

עד הסוף יומם בלילה לא ישקוט עד שיעשה תעבר.

וראוי עוד לדעת שעל כל אחד ואחד להשתדל ולהתאמץ ללמוד ולקיים

כפי יכולתו.

לא להתייאש.

גם אם אתה רואה מישהו אחר שיש לו כוחות גדולים,

לא להתייאש.

כי הכל מחסדי השם.

הכלל,

בקיום התורה,

אין הקדוש ברוך הוא בטרוניה עם בריאותיו.

מי שאין לו כוחות,

מחייבים אותו רק לפי הכוחות.

מי שיש לו כוחות גדולים,

מחייבים אותו לפי הכוחות הגדולים.

אז ככה, מה יש לך להתייאש? מה יש לך להתחרד?

מה יש לך להתעצבן?

אחד המרבה,

ואחד הממעיט,

הוא בלבד שיכוון נגבו לשמיים.

אם אתה עושה את המקסימום שאתה יכול, וזה מעט יחסית,

לעומת זה שיש לו יכולות וכוחות גדולים שהוא עושה הרבה,

בוחנים את הבן אדם

לפי היכולות שלו, והכוונה לשמיים.

אם זה לא לשם עצלות,

לשם זה, לשם טעבה, לשם מנוחה, לשם קשקושים,

אז זה לא, לא מקבלים על זה שכר,

כי אתה מתחמק.

אבל אם אתה עושה כלשהי ביכולתך,

ואלה כוחותיך, ובשמיים יודעים שזה ככה, זה לא מעניין אותם.

אחד המרבה ואחד הממעיט,

אבל בלבד, יש בלבד אחד שיכוון לבוא לשמיים, שבאמת

כל מעשיך לשם שמאי.

שעור הבא עוד כמה דקות.