פרשת שלח לך - א | הרב אמנון יצחק

 \n - - - לא מוגה! - - -  \n

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר יג, ב) רש"י, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר, הנה מלבד כל חטאם הפלילי נתפסו בייחוד על לא לקחו מוסר ממעשה מרים. וזה אומנם מן החידושים של חוכמת המוסר. בכל אשר אתה רואה, בכל אשר אתה שומע, העיקר הוא קבלת הלימודים. למשוך כל הדברים אל עצמך אתה ולהביא כל לימוד לידי מעשה. ישמע חכם ויוסיף לקח. שואל רשי, למה נסמכה פרשה של המרגלים לפרשה של מרים? פרשה קודמת שמענו שמרים נצטרעה על לשון הרע שדיברה באחיה משה, ולקטה בצרה עד שבוע ימים עם הנחה. בפרשת המרגלים סמוכה לה ללמד לפי שלקטה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. זאת אומרת, בהתחלה הם נקראו צדיקים, נשיאי ישראל, נשלחו על דעת העם, משה ואלוקים. יצאו לדרך ובאו והוציאו דיבת הארץ לעם. אבל מה אומר פה רשי? רשי אומר, ורשעים הללו, הם נקראים רשעים, ראו, מה ראו? מה שקרה עם מרים, שדיברה באחיה כאחותו הגדולה לטובתו, שלום בית, ועם כל זה היא לקטה והשם אמר, איך אתם מדברים, עבדי במשה, במשה ועבדי. והם ראו ולא לקחו מוסר והוציאו דיבה על הארץ שהשם אמר, טובה היא. אז היה לכם ללמוד מהמעשה הזה ולהבין כמה חמור להוציא דיבה, ובפרט על מה שהשם משבח ומעיד וכו'. הנה מלבד כל חטאם הפלילי שהם הוציאו דיבה על הארץ נגד רצון הבורא, ומנעו מישראל להיכנס לארץ, וגרמו למותם של 600,000 בסופו של דבר. נתפסו בייחוד על שלא לקחו מוסר ממעשה מרים. זאת אומרת, מעשה כזה צריך לזעזע את האדם, להבין שאם צדיקה כזאת, שכל החיים של משה זה בזכותה. משה נולד בזכותה. כי עמרם גירש את אשתו בגלל גזירת אבה נתחכמה לא להשליך את הילדים ליאור. והיא עמדה ואמרה לו שהגזירה שלו קשה משל פרעה. עמד והחזיר את אשתו, ואז נולד משה. אז בזכותה נולד משה. היא גם הצילה אותו, ותתצב מרחוק לראות, לדעה, מה יהיה לו. עם כל זה, נענשה בעונש חמור כזה לעיני כל ישראל שבוע ימים מצורעת. אז זה צריך להיות סדין אדום. אם הם נקראו רשעים. למה רשעים? רשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. אז הם נתפסו במיוחד ובייחוד על שלא לקחו מוסר ממעשה מרים. וזה מן החידושים של חוכמת המוסר. שכל מה שאתם רואים, כל מה שאתם שומעים, העיקר מזה שאתם רואים ואתם שומעים, והראו לכם, והשמיעו לכם, בין אם שמעתם מרצון או לא מרצון, אם ראיתם מרצון או שלא מרצון, זה לקבל מזה לימודים. להסיק מסקנות. למשוך כל הדברים על עצמך אתה, ולהביא כל לימוד לידי מעשה. ולהפוך את מה שראית, שמעת והבנת למעשיך היום-יומיים, לא להיכשל או לעשות מצוות. בבחינת שמע חכם, מי יוסיף לך? למה אדם לא טועה? רק עזר השם! הפרשה מתחילה "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" (במדבר יג, ב) "שְׁלַח לְךָ" לדעתך, "שְׁלַח לְךָ" אני לא משלח.  אתה שואל: לשלוח אנשים? "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים"? (דברים א, כב) זה כן, לא, לדעתך. אני, איני מצווה לך. אם תרצה, תשלח. ככה אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו.  למה?  לפי שבאו ישראל ואמרו "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים" אז הם באים אליו ואומרים לו "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים" אז הוא נמלך בשכינה, התייעץ עם הקדוש ברוך הוא, מה לעשות?  אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי להם שהיא טובה. טובה הארץ. מה צריך לבדוק?! מה צריך לרגל? מה פירוש? אני צריך חוות דעת שלכם על מה שאני אומר?! חייהם שאני נותן להם מקום לטעות למען לא ירשוה.  היות והם, למרות שאני אמרתי שהיא טובה, רוצים נשלחה לתור את הארץ, רוצים לראות "הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה" (במדבר יג, כ) "הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה" (שם פסוק יט) היות והם רוצים נגד מה שאני אמרתי, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות, לא מטעה אותם. נותן להם מקום לטעות למען לא ירשוה.  זאת אומרת, אני יודע שהם יטעו, אבל אני לא מטעה אותם. נותן להם מקום.  מה פירוש שאני נותן להם מקום לטעות?  אני לא אהיה בעזרם. השם עוזר, שאנחנו לא נטעה, שלא ניכשל, אבל פה הוא לא ייתן להם עזר. ואם משאירים את האדם על טבעו, אז ודאי שהוא יטעה.  למה אדם לא טועה? - רק עזר השם. עזר השם. זאת אומרת, מה זה נתן להם מקום לטעות? לא יהיה להם עזר של הקדוש ברוך הוא עימם לעכב אותם מלחטוא.  ההנהגה של השם להמציא לאדם עיכובים, למנוע אותו מחטוא. ככה השם "טוֹב ה' לַכֹּל" (תהלים קמה, ט) הוא לא רוצה שאנשים יחטאו, אז הוא עושה להם עיכובים. ואם אדם מתעקש 'הבא ליטמא פותחים לו' אבל אם אדם ככה נמשך להתפתות או משהו כזה, השם עדיין נותן לו מניעות, שלא ילך חלק. ואם הוא מתנגד ורוצה, כן, כן, להשיג את מה שהוא רוצה בעבירה, אז השם מניח אותו כבר.  אבל הנהגת השם בעיקרה, להמציא לאדם עיכובים, למנוע אותו מחטוא. וזה עיקר ההצלחה של האדם בעבודת השם. למה האדם מצליח? כי השם עזר לו. במה עזר לו? - מנע אותו מטעויות, מהנהגות רעות וכו'. כי אם הקדוש ברוך הוא לא יעזרנו ולא יעקבו מחטוא, הרי יהיה אובד עצות, ודאי.   אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בקידושין ל'. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש עמיתו. ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אין יכול, לא. אז שתבינו, יצרו של אדם זה מלאך המוות. הוא יצר הרע, הוא השטן ומלאך המוות. הוא מתגבר על האדם כל יום, והמטרה אחת, להמית אותו. ממש, ממש, לא להחטיא, להמית. ואם לא הקדוש ברוך הוא שהוא עוזר לאדם להצילו מידו של יצרו, לא יכול לו. אדם לבד מול המלאך הזה, מלאך המוות, לא יכול לו. יש לנו פה פרשה שלמה, לא קמים לשתות באמצע השיעור. לא לשתות עד סוף השיעור. אין יכול, לא ממש. הנה לנו פרשה שלמה של המרגלים, אשר התורה בעצמה מעידה עליהם כי היו כולם אנשים חשובים וכשירים. והרמב״ן כתב כי סדר מניין כולם לפי מעלתם וחוכמתם. כל הקודם יותר מעולה, יותר חכם. והרי יהושע בן ננון נמנה החמישי בסדר. זאת אומרת שהארבעה שלפניו היו יותר גדולים ממנו. וגם לצדיקים כאלה לא הועיל כלום ללא עזר השם. למה? כי הם רצו והסכימו ללכת, לרגל את הארץ לראות מהי. אבל השם אמר טובה היא. אז מה יש ללכת? מה יש לבדוק? אז נתן להם מקום לטעות פירושו, הסיר מהם את העזר. ואפילו צדיקים יותר גדולים מיהושע בן ננון, כל צדקותם וכל מעלתם לא עמדה להם להצילה מן הטעות. אבל הילד נגיע. חוץ מזה. וליהושע בן נון היה צורך לתפילה מיוחדת של משה רבנו. וכלה בן יפונה השתתה על קברי אבות, שלא יהיה ניסת לחבריו להיות בעצתם. אז זאת אומרת מה שהועיל פה על יהושע בן נון זה תפילת משה, ולקלה בן יפונה זה תפילה שהשתתה על קברי אבות. זאת אומרת, הם הבינו שהולך להיות פה משהו שזה לא ברצון השם. עד כדי כך היו בסכנה להיכשל בחטא, וכל זה בגלל שנוטל מהם עזר השם. וחלילה לחשוב שהנתינה של מקום לטעות, רוצה לומר איזה כישלון ממש לחטוא, שכאילו השם נותן להם ממש ממש נותן להם להיכשל בשביל שיחטאו. לא, חס ושלום. הלוא מי שבא לטהר, כתוב שהוא מסייעין לו. אבל הבא לטמא פותחין לו, אבל לא מסייעין. הבא לטמא פותחין לו, אבל לא מסייעין לו לטמא. מי שבא לטהר, מסייעין לו. עזר השם שהוא יטהר. אבל הבא לטמא לא מסייעין לו לטמא, רק פותחין לו. אז ברור שנתן להם מקום לטעות, זו לא הכוונה בפועל. אלא הסיר מעליהם את העזר האלוקי, וממילא קשה לאדם להתמודד מול יצרון. כתוב שהם הלכו על פי השם, ורש״י כתב ברשותו שלא עיכב על ידו. זאת אומרת שהם הלכו על פי השם, לא שהשם ציווה אותם, אלא הוא נתן רשות. בדרך שאדם רוצה ללכת, במוליכין אותו. אתה רוצה ללכת בדרך הזאת? הוא לא מנע. ברשותו, לא עיכב על ידו. אמרנו, הנהגה של השם בדרך כלל לעכב בן אדם מלחטוא. זה בבן אדם שלא כיוון דרכה וכבר החליט וכבר בא לטמא. זה בסתם. אבל הם, שעשו נגד רצון הבורא, שאמר מפורש שהארץ טובה, אז זה כבר הסיר מהם, ונתן להם רשות. אתם רוצים? בבקשה. לא מונע. אבל לא שהוא ציווה אותם ללכת. וזו הבחינה של פותחים לו. זאת אומרת, אפשר להם, נתן רשות. מה זה נתן רשות? לא מנע. זה נקרא פותחים לו. ואם פותחים לו, כבר אין מנוס ואין עצה לנוס. כבר היצר נמצא בשטח, והוא אלוף העולם. אדם שהולך בשוק, לבוש בבגד נכבד ויפה, והוא חוזר הביתה ללא כל חטא, שידע ברור שמן השמיים עיכבו אותו מלאכתו. זה בחמלת השם שבאה הצלתו, ואין לו לייחס לעצמו שום שמה. עצם זה שאתה הולך עם בגד יפה ועושה את הכול, ברור שיש לך פה גם כוונות לא להסתתר מעיני אנשים, אלא לבלוט בעיניהם. ממנה יכול להיות שתקבל פה איזה מבט, איזה חיוך, איזה משהו, איזה וואו, איזה זה, וההמשך יכול להיות גרוע ביותר. אז אם חזרת הביתה ולא קרה כלום, אל תשבע את עצמך שאתה קדוש וחסיד. פשוט השם עזר לך שתנצל מהחטא. כל העבודה של האדם היא רק לעמו להיות בא. הבא לטהר. להיות בא. שראשית הפנייה תהיה טעורה לשם. בא לטהר. אחרי שהוא כבר בא לטהר, אז הוא כבר ישכיל ויצליח עד שיסייעו לו ויעכבו אותו ומלאכתו. כיוון שאתה בא לטהר, זה שהם לא ייתן לך מכשולות ולא ניסיונות שלא תעמוד בהם. אצל בלעם הרשע נאמר ויתייצב מלאך אדוני בדרך לשטן לו. רשי אומר זה היה מלאך של רחמים. והיה רוצה למנוע אותו, את בלעם שלא יחטא ויאבד. רשע מרושע, חי מהאתון. ושולחים לו מלאך של רחמים שלא יחטא. גם לנוכרים הקדוש ברוך הוא מרחם ומעמיד להם עיכובים רבים מכל צד למנוע אותם מן החטא. לולא המתנה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא בושה, לא היה לאדם כל מעצור מרע. מה מעכב את האדם מלאכתו זה הבושה. אם לא הייתה בושה ומה שחושב אדם בראשו היה עושה ולא היה מונע אותו בושה, אי אפשר היה לשרוד בו. אם היו חושרים את המחשבות שיש על האנשים שנראים נחמדים ותמימים, השם ירחם. ואם לא היה מחסום הבושה, אז זה כמו אלה שאתם שומעים במקרים הקשים ביותר שמתפרסמים בחדשות, שאנשים עשו את המעשים שלא יעשו, כי אצלהם כבר מחסום הבושה נפרץ. לא נפרץ לגמרי, כי הם לא עושים את זה בפרהסיה, הם גוררים לשדה, ליער, לפה, לשם, הם עושים כל מיני דברים. כי בכל אופן עדיין נשאר משהו בושה. אין להם בושה לגמרי, אבל לא לעשות את זה בפרהסיה. בגמרא אמרו כעין זה, ואם יתפלל בשלומה של המלכות, כי לולא מוראה של מלכות, איש את ריחיהו חיים בלעות. חכמים אומרים שאדם יכול לבלוע את החבר שלו, חי. למה הוא לא עושה את זה? מוראה של מלכות. יש משטרה, יש משפט, יש כלא, יש ביזיונות, יש תקשורת, יש בלגן. אבל אם לא, אבל בלהתבטא הוא אומר, אני אהרוג אותך, אני אוכל אותך. מדברים, לדבר בינתיים מדברים. והבושה היא לא פחותה מהיראה מהמשטרה. כמה שאדם מפחד ממשטרה, שהיא עומדת מולו, לא זאת שלא נראית בשטח, כן? הייתה אישה אחת ששוטר עקף אותה, תעצרי בצד, למה דיברת בטלפון? אה, תתפסו עבריינים, תתפסו, מה אתה תופס אותי? אני אישה טובה וזה וזה וזה. זאת אומרת, כן, אבל את מסכנת חיים, ופה ושם בנסיעה כזאת, כבר זה. בקיצור, עשה לה דוח. נסעה אחרי כמה מטרים, עצר אותה עוד פעם, עשה לה עוד דוח. למה? היא הסתכלה בדוח תוך כדי נסיעה, ופונה קצת שמאלה מהנתיב, אז עשה לה עוד זה. אם הוא ימשיך איתה ככה, ואם היה אחר כך רפורטים על קללות, אז בטח הייתה מקבלת עד כל עשר מטר עוד כמה, אז המורה, המורה של המשטרה, בפרט עם הבושה, היא לא פחותה מיראת המשטרה. וזו מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם בושה כדי למנוע אותו מחטאי. הגאון רבי ישראל סלנטר, תשמעו עכשיו דבר מזעזע, אמר על עצמו, שלא היה מאמין את עצמו והיה מפחד להתייחד לבדו ליד קופה של מעות לא מנויים מהבעלים. אם הוא היה בחנות ובעל הבית יצא החוצה רגע, והקופה פתוחה, והוא יודע שאין מניין, אין מספור, אין חשבוניות, שאתה יכול לחשב כמה היה וכמה לקחו, אלא הכול זרוק שמה, והוא יכול להושיט את היד ולקחת ככה חופן, הוא לא היה סומך על עצמו. וזה באין עוברים ושווים ובאין רואה. והוא אומר ככה, ואני ביודעי ומכירי כאמנה. אני מכיר את עצמי ואני יודע מי אני. לכן אני אומר את מה שאני אומר. כי אני לא הייתי מאמין עצמי גם על קופה של מעות מנויים. גם אם יש רישום מדויק, ואם אני אקח ויבואו ויבדקו, ידעו כמה לקחו בדיוק, גם במקום כזה לא הייתי סומך על עצמי שאני לא אקח. אדם המכיר את עצמו, היודע את יצרו אשר בקרבו, יודע היטב כי לא, לא הגבורה. אין ביטחון, לא מלאחתו. טועה אדם שעובר עליו יום שלם לנוחת, וחושב שזה מתפארתו וטובו. אל לו להתהלל. כל זה אינו אלא מחסדי השם שמעכבים לו, ואין מניחים אותו לחתו. בישראל אמרו, נשלחה אנשים. בחרו לשלוח אנשים בעצמם לתור את הארץ ולראות אם היא טובה. אז מי שסומך על עצמו, לא סומך על השם, מניחים אותו לעצמו. וכבר לא מיחה בידם, ולא עיכב אותם מכל מה שרוצים לעשות. הניח להם מקום לטעות. אפשר להם. וזה מה שנאמר. הניח להם מקום לטעות את מה שהזהיר אותם הקדוש ברוך הוא בו. ובלי עזר השם כבר איבדו כל תקווה. לא יכלו, וכלום לא הועיל, והם נכשלו. עזים הגדולים בישראל, כך, שנשלחו על פי העם, על פי משה, ועל פי השם. נתן להם רשות. לא עמד להם, לא זכותם ולא מעלתם. היו גדולים. חלקם מיהושע בן נון, שהיה מנהיג אחרי משה. לא אין להם. למה? כי אם אין עזר האלוקים, אנחנו אפס אפסים. הטבעים שלנו, הטבעים שלנו מושכים אותנו למקומות ולמחוזות אפלים, שלא יאומן כי סופר מי זה אדם. יש בן אדם שעובד את השם, משתדל, קנאי לשם, עושה כל מה שהשם רוצה, ממש משתדל, מדבר, מתפלל, הכול, כל מה שאפשר. יום אחד הוא מחליץ שהוא לא יכול לבוא לבית המדרש. מה קרה אתה לא יכול לבוא לבית המדרש? אני בייביסיטר על הילדים. אבל סידרו, אני אשתך בייביסיטר, לא לפגוע לי בשלום בית. ממש שלום בית. אשתך ביקשה כבר לפני מספר ימים שישמרו לה על הילדים, כי היא צריכה ללכת לאיזה מקום, והסכימו. מה פתאום לקחת על עצמך? שמחה פתאום להיות בייביסיטר במקום להגיע לבית המדרש. רוצה יום מנוחה. רקד בחתונה הרבה, שתולל, עכשיו רוצה לנוח קצת. יפה. אז מצלצלים לפני שהוא ייכשל, הקדוש ברוך הוא הנהגתו, לא, למנוע מהאנשים לחתו. מצלצלים אליו ואומרים לו, אין בעיה, יש מי שישמור, לא להפריע לי בשלום בית. שלום בית? שלום בית. טוב, האישה חזרה מאיפה שצריך בצהריים. הוא לא מגיע לבית המדרש. עשה מזה weekend. נו, אז למחרת אתה בא? גם לא בא. כשיצר הרע כבר תופס את הבן אדם, אז הוא כבר מושך אותו למטה לשאול תחתית. הוא לא מבטל לו, למה? הוא בא בקטנה, ואחר כך בעוד אחת קטנה, ועד שהוא מוריד אותו למטה. כל העבודה של שנים, שנים, מפסיד את הבן אדם ברגע אחד. ברגע אחד, ברגע אחד, בעקשנות, בגאווה, בשטויות, בהבלים, מה זה? אין הגנה, כי בדרך שאדם רוצה ללך, במוליכים אותו. השם שולח לו שליחים טובים. לא ליפול, לא להימנע מבית המדרש, לא לוותר. אבל כשבן אדם מחליט בעקשנות, הבא לטמא, פותחים לו. ולא יום, אלא יומיים. ולא יומיים, אלא חודשיים. ככה זה עובד. הרבה יש את זה. בטח. ודאי. אם השם שומר עליך, אז תשתדל להיעזר בשמירה. אבל אם תתעקש לא לשמר על ידי השם ולא לשמוע בקולו, ותרצה לעשות מה שאתה רוצה, הוא ימסור אותך, פותח לך את הדרך, תתמוטט למטה כמה שאתה רוצה. בדרך שאדם רוצה ללכת, במונחין אותו, יא חביבי. אתה בוחר, לכן ובחרת בחיים. ישראל אמרו, נשלחה נשים. הם בחרו לשלוח נשים בעצמם ונזוטר עזרו אותי מטובה. מי שסומך על עצמו, מניחים אותו ביד עצמו. והקדוש ברוך הוא כבר לא מחה בידם ולא עיכב אותם מכל מה שהם רוצים לעשות. והניח להם מקום לטעות. אחרי שהוא הזהיר אותם, הקדוש ברוך הוא, ובלי עזר השם, אין תקווה. לא יכלו, וכלום לא הועיל להם, ונכשלו. אז לכן למסקנה, יתבונן האדם, וישים את כל עמלו, להיות לכל הפחות הבא, הבא לטהר, כל הזמן הבא לטהר. כי רק הבא לטהר, מסייעים לו, ועזר השם מלבה אותו, אמן. שיעור הבא בעוד דקות ספורות.