דקדוק באותיות התפילה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

תמיד תראה שאחריו האות היא שווה או שכתוב שווה או שלא כתוב כלום אם לא כתוב כלום זה נקרא שווה נח מה זה נח?

הולך לכיוון האחורה יש שווה נח כשאתה רואה שני שווה שהוא מובלעת

זה נקרא שווה נח אז אתה כבר קורא אותו כתנועה בפני עצמה ומתחיל איתו

זה מה שאני

מדייק פה לאנשים, תכף אתם תשמעו את זה, איך זה עובד.

מכל מקום גם לזה יש סימן מי שרוצה לזכור,

קוראים לזה ניחם כל מוכה.

ניחם

כל מוכה.

הקודם תנועות גדולות סוד הוא לרב ועכשיו ניחם כל מוכה.

מה יש בניחם?

ניחם יש לנו חיריק חסר,

כי אתם כותבים ניחם, נון, חטא, מן.

אין נון יוד.

נין, נין.

יש נון עם חיריק חסר,

זה תנועה קטנה.

ניחם, מה יש בתחת החטא? פתח, פתח זה תנועה קטנה.

ניחם כל,

כל זה קמץ חטוף.

קמץ חטוף כל זה תנועה קטנה.

מוכה,

אז יש לנו קובוץ של המן, מו, מוכה.

אז זה גם כן תנועה קטנה.

ומה יש לנו עוד?

יש לנו מוכה.

מה זה כ?

מה זה כ? מוכה? סגול.

אז סגול זה תנועה קטנה.

ניחם כל מוכה זה תנועות קטנות.

סוד הוא לראייה תנועות גדולות.

עכשיו,

יש לנו את הכללים של קמץ חטוף.

או,

מה זה קמץ חטוף?

אמרנו, נכון? כל.

נכון?

עכשיו יש ארבעה כללים לקמץ חטוף.

והסימן שלהם חשמנך.

חשמנך.

מה זה חשמנך?

חן זה חזע.

קמץ.

ואחריו דגש חזק.

זה נקרא קמץ חטוף.

עכשיו אני אומר לכם, יש לנו מילה שכתוב ככה. חטא קמץ.

נון.

צרה למטה, ודגש בנוון.

אחר כך יש לנו נון

ווו

עם שורוק.

איך קוראים לזה?

עודין.

אה? עודין.

למה לא חנינו?

למה מתחוננו?

זיכרון אמרת.

לפי הכללים למה?

יש דגש חזק בנו. לא, יש דגש חזק

ויש דגש רפה, לא חזק. לא חזק.

דגש, אבל לא חזק.

די, יש דגש חזק.

לכן אומרים חו-נא.

חו-נא.

אז כיוון שיש דגש חזק, הופך להיות הקמץ שלפניו,

הופך להיות מה?

קמץ חטוף.

אז הסימן חשמנך,

חטא זה חזק.

כשיבוא הדגש חזק אחרי קמץ, הוא נקרא קמץ חטוף,

ואומרים אותו חו,

קו, בו וכולי.

איך אני אראה עם הדגש חזק כל פעם?

מה?

איך אני אראה עם הדגש חזק? תכף תלמד.

עכשיו, לדוגמה,

השם

עוזי.

עוזי בזמרתיה, לא עוזי,

עוזי.

למה קוראים את זה עוזי ולא עזי?

בגלל שיש דגש חזק בזן.

אז הופך הקמץ שלפניו לא לעזי,

אלא עוזי.

אז אם יש דגש,

הוא הופך אותו לקמץ חטוף.

זה הכלל הראשון, חשמנך, חזק.

אם לא היה דגש עליו, איך היינו אומרים את זה? תכף.

עכשיו יש לנו שין, חשמנך.

שווה.

שין זה שווה.

קמץ מאחריו שווה נח.

זה גם כן הופך להיות קמץ חטוף.

כמו שאומרים,

חוכמה.

לא אומרים חכמה.

חוכמה.

חוכמה. למה חוך?

חוך. בגלל שיש בה אחרי החטא.

חוכמה.

שומרה.

שומרה.

למה שומרה?

כי שומרה.

שתי תנועות.

שומרה.

המם היא שמיית.

היא הולכת עם השין. שומרה.

אז זה קמץ חטוף.

אבל אם יש ג'עיו שלא מקפיד עליה ידידנו,

אף פעם לא מקפיד על ג'עיו, חושב זה סתם.

אבל אם יש ג'עיו, מה שנקרא לספרדים מתג או מעמיד,

מתג או מעמיד זה ככה, יש קוץ כזה.

כלפי מעלה.

אם יש ג'עיו בין הקמץ לשבא.

דוגמה כתוב חוכמה.

אבל אם יהיה אחרי החטא ג'עיו, מתג, מעמיד.

אם יהיה אחרי זה, אז מה יהיה פה?

אז נעשה לקמץ רחב.

הקמץ כבר לא חטוף,

הוא רחב,

והשבא הפך להיות לא שבנח,

אלא שבנח,

כמו חכמה.

חכמה.

יש חכמה ויש חכמה מנשים.

חכמה.

למה? יש ג'עיו.

אם לא תקרא את הג'עיו,

חכמה, אתה צריך להגיד כאילו חכמה.

מי גורם שזה נקרא חכמה?

חכמה.

מי גרם?

הג'עיו, המתג, המעמיד.

אז זאת אומרת,

חכמה.

אפילו אם זה קמץ,

אם תוריד את המתג, זה חכמה.

אם תשים את המתג, זה חכמה.

שבנה,

משמיעים אותו.

חכמה.

בחכמה אנחנו לא משמיעים אותו.

חוך.

חוך.

הוא נבלע.

זה נח.

ישנה חמה.

זה משנה את כל המשמעות.

בין חכמה לחכמה.

חכמה זה פועל.

שאישה פלונית חכמה וכו' וכו'.

וחוכמה זה של תואר.

שומרה נפשי.

שומרה או שמרה?

מה?

שמרה.

למה? כי יש מתג.

אז אומרים שמרה.

אבל אם אין מתג, שומרה.

יש מתג.

שמרה.

אז זה השין.

שין זה שבח.

חשמנח.

אם יש דגש חזק,

אחרי קמץ הופך אותו קמץ חטוף.

אם יש שבח אחרי קמץ,

זה נקרא שבנח.

זה נקרא קמץ חטוף.

אבל אם יש מתג

בין האותיות,

זה הופך להיות שבחנך,

ואז זה משתנה להיות קמץ רחם,

ולא קמץ חטוף.

ואז קוראים חכמה, שעמרה וכו'.

שומרה נפשי כחזנית.

מה?

שומרה נפשי כחזנית או שמרה נפשי כחזנית.

יש לך מתג או אין לך מתג?

אז שומרה.

נכון.

שבח.

שבחנך.

זה שבחנך.

שומרה. לא שומרה.

שומרה. שומרה, אין לך מתג.

אם היה מתג,

שמרה. לא שו, שמרה.

אבל אם אין מתג, שומרה.

בבת אחת. שומרה.

שומרה נפשי, תשמור לי את הנפש.

אבל אם אני אומר שמרה,

זה פעולה של מי שעשה פעולה של שמרה וכו'.

יש עוד כלל בזה, חשמנך.

יש מ״ם.

מה זה מ״ם?

מקף.

מקף.

קמץ

שבא מיד אחריו מקף

כמו אוגדל חסד.

אומרים אוגדל חסד

או אוגדול חסד?

גדול.

אבל מה כתוב קמץ?

למה אתה אומר אוגדול?

בגלל שיש מקף.

אוגדול, מקף חסד.

שתי מינים שיש מקף ביניהם,

זה הופך את הקמץ

לקמץ חטוף.

ואז הוא נקרא, כמו אצל התימנים,

כל קמץ נקרא ככה,

אוגדול.

עכשיו אני לא טועה להגדלם את הטוב ואת ה...

כן, בסדר. אבל בכל מקרה, מקף גם גורם.

המקף גורם.

אז זאת אומרת, אם יש מקף,

פירושו של דבר שהקמץ הזה הוא קמץ חטוף, ומשמיעים אותו או-כו-בו וכולי.

ויש עוד נח, חשמנח,

זה נחים כפולים.

כן?

כמו שכתוב, כשיבואו שני קמצין, קמץ רצופים,

אז גם כן אחד מהם הופך להיות קמץ חטוף.

ויקום,

כתוב ביקם, שני קמץ,

אז למה אתה לא קורא ביקם?

אלא אם יש שני קמצין אחד אחרי השני, השני הופך להיות קמץ חטוף.

ויקום,

ויסוב.

אז זאת אומרת,

הקמץ השני, הוא יהיה קמץ חטוף.

למה מצד השבן בלבד של עמיר לא מספיק?

מה?

למה מצד עמיר, שהוא בעצם שבן,

לא מספיק, מה אתה קורא אותו לקמץ חטוף?

גם טוב, אבל בכל אופן, השני קמצין תמיד, שיבואו אפילו בציור שלא יהיה אחריו ככה, תמיד השני יהיה קמץ חטוף.

אז זה סימן חשמנח.

חשמנח זה חזק,

שבע, מקף, נחים כפולים.

זהו.

אז עכשיו יודעים מתי זה הופך להיות קמץ חטוף.

עכשיו יש כללים של שבן נח.

איך יודעים מתי שבע נח? מתי נח?

יש חמישה

מהם סימנים, אבג'דה,

א', ב', ג', ד', ה',

לפי הסדר הזה זה הסימן.

שבע בראש מילה תמיד זה שבע נח.

בכל מאודיך.

בני ישראל.

השבע הראשון,

לא בני ישראל.

לא בני ישראל.

בני.

לא מאודיך.

בכל מאודיך.

מאודיך.

כי זה שבע נח.

וזה הרבה אנשים לא יודעים בכלל.

האשכנזים בכלל אינם לנהים את זה. הם אומרים הכל, הכל, הכל, הכל.

הם קוראים את זה ככה.

שבע שני

מבין שני שבעים רצופים,

גם כן השני הופך להיות שבע נח.

יעלזו חסידים בכבוד.

יעלזו.

יעל.

הראשון נח. יעל.

מעיינים שבע.

יעלזו.

שבע הנא הופך להיות השבע השני.

עוד דוגמא.

תשמעו.

תשמעו.

לא תשמעו.

תשמעו.

תשמעו.

עוד שבע אחרי תנועה גדולה.

אחרי שלמדנו שיש תנועות גדולות

בסימן סוד הוא ליראה.

אז השבע שיבוא אחרי תנועה, לכן חשוב לדעת מה זה תנועה גדולה.

שבע שיבוא אחרי תנועה גדולה.

תנועה גדולה לדוגמה זה קמץ.

אז אחרי זה יבוא לבבך.

אז השבע יהיה לבבך, לא לבבך.

לבבך.

לבבך.

לבבך, תנועה גדולה עוצרת קצת לבבך והשוואה שבאה בבית השנייה הוא נע

וזה אנשים לא יודעים בקריאת שמע, מתבלבלים לבבך, לבביך מחרבשים מה שהם רוצים

אז לבבך או תירושך

לא תירושך

תירושך

תירושך, למה?

כי לפני השין שהיא שבאית

יש לנו חולם,

וחולם אמרנו חולם מלא וחסר הוא תנועה גדולה

וכל שבא שיבוא אחרי תנועה גדולה הוא שבא נע,

אז תירושך,

לבבך,

לא לבבך ולא תירושך

בגלל שזה אחרי תנועה גדולה

שבא משה שבא אחרי עוד דגושה

שבא שבא אחרי עוד דגושה

כגון דברו

לא דברו

דברו

דברו הדברים

לא הדברים

הדברים.

למה?

כיוון

שהאות השבאית דגושה.

אות שבאית דגושה היא שבא נע.

שבא מופיע באות הראשונה מאותיות הדומות

אם יש לנו שתי אותיות דומות

ויש לנו שבא באות הראשונה זה גם הופך את השבא לשבא נע.

כגון הללויה

לא הללויה

הללויה

הללויה

ל לא הללויה

הל

ל זה שבא נע.

הללו

אל בקודשו

הללו לא הללו

הללו לא הללו

הללויה ללמה?

כיוון שיש שתי אותיות שוות

שהן אותיות הדומות יחדיו והאות הראשונה היא שבאית

היא הופכת להיות שבא נע.

זה הכללים

של שבא נע.

אם זה בראש מילה זה תמיד שבא נע.

אם זה מתוך שני שבאים רצופים אז השני תמיד יהיה שבא נע. הראשון יהיה נח והשני יהיה נע.

אם זה אחרי תנועה גדולה מסוד הוא ליראיו שלמדנו אז תמיד זה יהיה שבא נע.

כגון לבב אחד תירוש אחד.

אם זה יהיה שבא שהוא תחת עוד דגושה

כמו דברו הדברים.

משה, ועכשיו מה שנוגע לך ביותר,

יש שני סוגי דגש.

יש דגש קל ויש דגש חזן.

הכלל הוא,

דגש קל יבוא רק באותיות בגד כפת.

בית, גימל, דלת,

כף,

פיתו.

זה נקרא אותיות בגד כפת.

תמיד יבוא בהם

דגש קל באותיות אלה,

אבל בתנאי,

בתנאי, אחרי שבא נח,

אם הדגש יבוא באותיות בגד כפת,

אחרי שבא נח,

אז זה יהיה דגש חזק, זה יהיה דגש קל.

כמו שכתוב, בשבטך.

בשבטך

ובלכתך.

אז אמרנו דגש קל, אחרי שבא נח.

אז אמרנו, בשבטך ובלכתך.

אחרי שבא של בשיב,

בשיב, זה נקרא נח, בשיב.

או בלך, בלך,

זה שבא נח.

אז מיד אחרי זה יבוא דגש, אבל הדגש יהיה קל.

אז לא אומרים בשבטך ובלכתך.

אומרים בשבטך ובלכתך רגיל.

או כשזה בא בראש מילה,

כמו כמוך,

בטיל תכלת.

זה נקרא דגש קל.

למה?

מדגישים אותו בקלות ללא מאמץ.

אז כשבא בראש מילה,

זה דגש קל,

כשבא אחרי שבנח,

זה דגש קל.

דגש חזק, זה מה שחסר לנו, משה.

דגש חזק מתי?

הוא בא בכל האותיות,

דגש חזק,

חוץ מהגרוניות.

גרוניות זה א',

ה',

ח', ע',

אותיות אחת.

אלה אותיות שלא מקבלות דגש.

יש כמה יוצאי דופן

שאומרים גם כן דגש בתורה,

אבל ככלל,

חוץ מהגרוניות.

כל האותיות,

הדגש החזק בא בכולם,

ובדרך כלל רק אחרי תנועה קטנה,

תנועה קטנה זה נייחם קול מוכה.

זה נקרא דגש חזק, משום שמשמיעים אותו בחוזקה.

כאילו יש פה שתי אותיות,

דגש חזק זה שתי אותיות כפולות.

אז במקום להגיד,

שתיים נגיד,

חוננו,

אז תראו בסידורים לפעמים כתוב, חונננו,

חונננו, שלוש נון. למה?

הורידו את הדגש,

אז צריכים לשים שתי אותיות, כי במקום שתי אותיות בדגש.

אז במקום להגיד חונננו,

אומרים חוננו.

אז הרווחנו אות אחת שהכנסנו אותה בדגש.

אז עכשיו... אני החליט אם לעשות שלושה נונים או שתי נונים עם דגש.

לא יודע.

זה בתפילה.

זה אין לנו.

בתנ״ך אין לנו.

עכשיו,

כאילו היו כאן שתי האותיות והן נבלעות אחת בשנייה, כמו לא אומרים השבת.

השבת.

השבת.

מקדש.

כוננו ידיך.

מקדש.

למה אומרים את זה?

אמרנו בכל האותיות הגרוניות, חוץ מה... סליחה, בכל האותיות חוץ מהגרוניות,

אחרי תנועה קטנה,

השבת,

לפני הבית הדגושה, חזק, יש לנו תנועה קטנה, פתח.

השבת.

מקדש. כי חיריק חסר.

זו תנועה קטנה. אז אומרים, מקדש.

עולים לספר תורה,

אומרים

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו

לכל העמים

ונתן לנו

את תורתו, ברוך אתה!

לא, ברוך אתה.

ברוך אתה. למה לא ברוך אתה?

כי לפני כן יש פתח, זו תנועה קטנה.

כשבאה תנועה קטנה לפני, יבוא דגש חזק אחרי זה.

אז לכן צריך להגיד, ברוך אתה נותן התורה.

התו. התו.

לא התורה.

ברוך אתה נותן התורה.

לא.

ברוך אתה, כי יש תנועה קטנה, פתח.

התורה, כי יש פתח. התורה!

אז לכן צריך להגיד את זה באופן הזה.

בינתיים, מספיק לכם להיום.

אחר כך יש פתח גנובה,

ואחר כך יש עוד כמה דברים,

ויש מילהל ומילהרה.

ומי שיקראו באמת,

תתקבל תפילתו.

אז תחברו על זה. זה כתוב הכול פה, אני לא צריך להקריא,

אבל אני עושה את זה בשביל שאחרת אתם לא תקראו.

אז...

אבל תחזרו על זה. זה... זה... לומדים את זה צ'יק צ'אק, ואז אתה מסכם בסידור. אתה אומר, אה, הנה, כאן זה... אפילו אני אמחק לך עכשיו את הליכוד,

אתה תדע איך לנקט.

בלי כללים של דקדוק, בן אדם לא יודע מה מדבר בכלל. נחרת.

איזה סדר? במקום חכמה, חכמה, בסידור.

בסדר?

תשלח לי את זה ללב, שיפרסם את זה.

תשלח לי את זה.