סנגוריא במעשה העגל | הרב אמנון יצחק שליט"א

"סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ח). 

הקב"ה אומר למשה רבנו את המילים האלה: "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". 

לאחר חטא העגל אשר כמה שנוסיף להסביר זאת, וכמה שנוריד את המעשה ונשייך אותו לערב רב, מכל מקום נקרא הדבר 'חטא!' (ואפשר לעיין בהרמב"ן שמות לב א). והחטא איבד מכלל ישראל את המדרגה שעמדו בה בקבלת התורה ומכח אותו חטא "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי" (שמות לב לד) מאז ועד עתה הקב"ה במינון קטן נותן לנו מאותו עונש, הוא פרס לנו את זה בתשלומים עד עכשיו, וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי על עוון העגל גם. ועם כל זאת מלמדים אותנו חז"ל במדרש את הנהגתו של משה רבנו באותה שעה. 

נקדים ונאמר, כי כשאדם מבקש לבחון עצמו אם השקפתו נכונה; הרי כשיגיע למאמר חז"ל יבדוק עצמו כיצד היה הוא נוהג באותה שעה ובאותו מקום? זאת אומרת הרוצה לבדוק השקפתו אם נכונה אם לאו, כשלומד במאמרי חז"ל יבדוק: כיצד היה נוהג באותה שעה ובאותו מקום כשהוא לומד - מה היה עושה? אם ימצא שהיה נוהג ההיפך - אות ברור הוא שאין השקפתו נכונה! כי הרי חז"ל מלמדים אותנו אשר דרך התורה הוא היפך דרכו. והוא כשהוא שוקל מה היה עושה? הוא היה עושה הפוך ממה שכתוב - משמע שדרכו לא לפי התורה!

וזה לשון המדרש בשמות רבה פרשה מב: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד" וַיְדַבֵּר זה לשון קשה! וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד 'רבי תנחומא בר אבא פתח: 'הפסוק במשלי כה יד אומר: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" - נְשִׂיאִים וְרוּחַ - יש עננים יש רוח אבל גֶשֶׁם אָיִן. "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין" (משלי כה טו) - מי שהוא עומד ליתן מתנה לחברו ואינו נותן, למה הוא דומה?! - לנשיאים ורוח ולברקים שהם באים וגשמים אינם יורדים!... מבטיח ליתן צדקה, מבטיח ליתן מתנה ולא עומד בדיבורו עליו נאמר: נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן. ברקים, רעמים, עננים, רוח וגשם, איפה הגשם בסוף... ואיפה הגשם? אין! הבטחות, מתנות, 

- 'אני אתן לך, אני אקנה לך, אני אעשה לך...' 

וגשם אין! זה היה דור המדבר; כשהיו בסיני היו שישים ריבוא של זקנים וכן של בחורים וכן של נערים וכן של נשים, כיוון שבאו לסיני וקבלו עליהם מלכותו של הקב"ה וענו כולם קול אחד ואמרו (שמות כד ז): "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר השם נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע!" הרי שהיה קול... קול הדר ומשובח! כמו שאומר המתנות כהונה. כיוון שבאו למדבר עברו על הכול! ושיחתו מעשיהם 

כיוון שראה הקב"ה כן אמר אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, ואין שִׁחֵת אלא שחבלו מעשיהם! כמו שנאמר בדברים (לב ה): "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו" ולא עבודת כוכבים עשו בלבד! אלא גילוי עריות ושפיכות דמים!! דבר אחר; "לֶךְ רֵד"- בזעף! באותה שעה דבר הקב"ה כנגדו דברים קשים, 

'אמר רבי יוחנן: 'אין דיבור האמור כאן - אלא דברים קשים! כמו שכתוב (בראשית מב ל): "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת" דִּבֶּר זה דיבור קשה. 

אותה שעה ראה משה למלאכי השרת שהם עומדים ומבקשים לצאת ולחבל את כל ישראל. המהרז"ו אומר: 'אלו מלאכי חבלה!'.

עכשיו אנחנו עוצרים באמצע המדרש ומתבוננים: איך אנחנו היינו מתנהגים במצב כזה? כשאנחנו מקבלים גערות כאלה מהקב"ה! והוא אומר לנו: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ! השחיתו! עבודה זרה!! גילוי עריות ושפיכות דמים!! ומלאכי חבלה עומדים לרדת לחבל ולהרוג את ישראל. מה היינו עושים כשהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ? כאשר "וְגֶשֶׁם אָיִן"! כל המדרגה של נַעֲשֶׂה קודם ל"נִשְׁמָע" אבד לחלוטין! מה היינו עושים..? מה היינו עושים..?? 

בודאי לפי כוחות הנפש החלושים שלנו היה מתפתח בנו ייאוש עצום! והלב היה נמס!! הלא בטבע האדם כאשר מתכונן לאיזה דבר והדבר אינו בא כפי שקיווה שהוא יבוא - מיד הוא נשבר! ומרפה עצמו מכל וכל. ואילו כאן מלמדים אותנו חז"ל את דרך התורה: איך הוא באותה שעה! באותה שעה מה עושה משה רבנו? נכון שבזמנים כתיקונם, החובה לשבור את עצמו ללמוד מוסר להיות מלא טענות על עצמו - זה הדרך בזמנים כתיקונם, אבל במצב של אותה שעה שחס ושלום לא נשאר מליץ יושר על כלל ישראל - דרך התורה היא בהיפוך!

אמר משה: "אם מניח אני את ישראל וארד? אין להם תקומה לעולם! איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים!!" 

מיד התחיל מלמד עליהם סנגוריא; 

'אמר להקב"ה: 'יש לי זכות ללמד עליהם!' 

אמר לו: "ריבון העולם! היזכר להם כשבקשת לתן תורה לבני עשיו ולא קיבלוה - וישראל קיבלוה! שנאמר (שמות יט ח): "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו", 

אמר הקב"ה "עברו על העשייה" שנאמר: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ. 

אמר לו: "היזכר להם כשהלכתי בשליחותך למצרים ואמרתי להם שמך - מיד האמינו והשתחוו לשמך! שנאמר (שמות ד לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם ... וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" 

אמר לו: "עברו על השתחוויה! שנאמר: וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ - לעגל. 

אמר לו: "היזכר לבחוריהם ששלחתים והקריבו לפניך זבחים! שנאמר (שמות כד ה): "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

אמר לו: "עברו על הזביחה! שנאמר: וַיִּזְבְּחוּ לוֹ - לעגל." 

אמר לו: "היזכר להם מה שאמרת בסיני (שמות כ ב): "אָנֹכִי השם אֱלֹהֶיךָ" 

אמר לו: "עברו עליו! שנאמר: וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל - על העגל" 

- "הוי נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן". 

ביטל משה מיד את הפורענות!... 

אה..?! אומר המדרש שעם כל הדיחויים שדחה הקב"ה את כל הסנגוריא - ביטל את הפורענות! "הוי בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין". אחרי שכתוב: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" - שישראל לא עמדו בהתחייבויות.. פררם.. פררם.. אמרו שיעשו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" והכל, בסוף עברו וְגֶשֶׁם אָיִן - אבל בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין הצליח משה רבנו!

במה ביטל משה את הפורענות? הלא כל הסנגוריות שלו בטלו מיד! יש לומר: כי עצם זה שיש מליץ יושר על כלל ישראל גם אם דברי הסנגוריא שלו אינם מתקבלים - מכל מקום פועל הדבר להפוך מידת הדין למידת ארך אפים! הברדיצ'ב רב'ה היה תמיד מסנגר על ישראל- אבל כלפי שמיא, לא כלפי האדם! כלפי האדם היה מוכיח אותו!! אבל כלפי שמיא היה מסנגר על ישראל. הקב"ה רוצה סנגוריא כמו גדעון, 

הוא אמר לו (שופטים ו יד): "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל" דהיינו; הקב"ה מחפש סנגוריא על ישראל, כשמדברים אבל לקב"ה! לא כשמדברים ביננו, כשמדברים ביננו "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט יז) צריך כל אחד לתקן את חברו ולראות שיתוקן. אבל כלפי שמיא כשאנחנו צריכים לעמוד בתפילה על כלל ישראל אנחנו מתפללים בלשון רבים! אחרת? אוי ואבוי...! אז במה ביטל משה את הפורענות? הלא כל הסנגוריות שלו בטלו מיד! יש לומר: כי עצם זה שיש מליץ יושר על כלל ישראל גם אם דברי הסנגוריא שלו אינם מתקבלים - מכל מקום פועל הדבר להפוך מידת הדין למידת ארך אפים! 

ועוד יש לפרש: על פי דברי המדרש רבה (שיר השירים פרשה ראשונה): "שְׁחוֹרָה אֲנִי (שיר השירים א ה) - בחורב שנאמר (תהלים קו יט): "יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב" - זה נקרא שְׁחוֹרָה, "וְנָאוָה אֲנִי" בחורב שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר השם נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", אז גם שְׁחוֹרָה אֲנִי בחורב וגם נָאוָה אֲנִי בחורב. והיינו; שעם אותו הכוח של השְׁחוֹרָה נוצל גם לצד הנָאוָה זאת אומרת אתה יכול להשתמש באותו כוח גם לפה גם לפה... אבל השתמשת בכוח הזה גם לטובה באותו כוח - הרי שאין אותו כוח מופרך לגמרי! אם אדם תמיד משתמש בכוח מסוים רק למצב מסוים לשלילה - לא! שום סנגוריא לא תעמוד! 

אבל אם הוא השתמש אפילו פעם אחת באותו כוח שהוא לשלילה לצד הטוב - כבר הכוח הזה לא מופרך! ונשאר מקום למידת ארך אפים לחול שם.

יש אדם.. עכשיו אנחנו מגיעים אלינו, יש אדם, ויש כזה גם כאן... יש אדם שמקבל על עצמו איזה קבלה לאחר לימוד מוסר או ביום הכפורים וכעבור כמה ימים או שבועות יורד ונופל! - יורד מהקבלה נופל ממנה... 

- "ניסיתי, לא הולך... לא יכול... לא יכול..." 

באותה שעה הוא עלול לבוא ולתהות על הראשונות! 

ולומר: 'הנה! רואה אני כי הכל דברים בטלים - וכל הקבלה היתה של שקר! אין... אין לי כוח... אני לא יכול... אני לא מחזיק... אני אומר דברים ואני לא יכול לעמוד בהם...". 

כאן אנו לומדים שאין הדבר כן! החיזוק שהתחזקו באותו הפעם - אינו בטל לעולם! אפילו שקיבל קבלה ובסוף הוא לא עמד בה, אז החיזוק הזה והקבלה הזו שהוא קיבל אז, הדבר הזה אינו בטל לעולם. הנה, קיבלו כלל ישראל את התורה והשתחוו לשם ה' ואח"כ מעיד הקב"ה שעברו על העשייה! ועברו על ההשתחוויה! ומכל מקום נשאר בהם בקבלה ובהשתחוויה התוקף לעצור את חרון האף לארך אפים! יותר עמוק; מידה שנוצלה פעם אחת לצד הטוב, גם אם אח"כ משתמשים בה לצד הרע והמידה מתקלקלת על ידי זה, מכל מקום עדיין נשאר בה התוקף לעמוד נגד מידת חרון אף! אז הפעם הזאת תהיה מסוגלת לבלום את החרון אף ולהפוך אותו לארך אפיים!

ואמנם על מה שביקש משה בדברי הסנגוריא שיסלח להם ולבטל את הגזרה של לֶךְ רֵד ואת שבירת הלוחות וכל שאר הפורענויות נענה על זה: "עברו"! אבל על כל פנים היה בהם כדי לעורר מידת ארך אפיים. זה לא 'ויתור' זה 'ארך אפיים'; אם יחזרו בתשובה לגמרי אמיתית- יתבטל הכל. אם לא - אז הוא יגבה בסוף!

התחיל הקב"ה לתן למשה שבילים שיבקש עליהם רחמים; ראה הקב"ה שיש פה סניגור, אז התחיל לתת לו שבילים, כמו שאומרים 'לרדת מן העץ'. 'מנין? 

'אמר רבי יוחנן: למעלה מה כתוב? וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד - דיבור קשה! נכון? אחר כך הוא אומר (שמות לב ט): "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה"- ואין 'אמירה' אלא לשון רך! זה כבר לא וַיְדַבֵּר זה כבר וַיֹּאמֶר, כאדם שיש בלבו על חברו והוא מבקש להתפייס לו! 

והוא אומר לו: "מה עשיתי לך... שכך עשית לי...?" וכו' וכו' ככה הדיבור של 'ויאמר'. 

כיוון ששמע משה מן הקב"ה דברים רכים! התחיל מבקש עליהם רחמים שנאמר (שמות לב יא): "וַיְחַל מֹשֶׁה"

- לֶךְ רֵד! 

אמר לו: 'ריבון העולם! אתמול אמרת לי (שמות יט כד) "וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ" וכן (שמות כד א) "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה'" וכאן אתה אומר לי לֶךְ רֵד?!' 

אמר לו: 'לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן!' משה רבנו, אם אתה חושב שאתה עולה לכאן בשביל כבודך? לא, לא! אלא בשביל כבוד בני!'

הופה... הקב"ה קורא להם 'בני' עם החרון אף...! עם הרצון לכלות אותם... "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם"! (דברים ט יד) 

אומר: 'אתה עלית לפה לכבוד בני! אמרתי לזקן שלהם - יעקב סבא, ישראל סבא (בראשית כח יב): "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" מהו בּוֹ? אלא כשיהיו בניך צדיקים - הם מתרוממים בעולם ועולים וכן שלוחיהם! כשבניך יהיו צדיקים הם מתרוממים בעולם ועולים וכן שלוחיהם מתעלים איתם. וכשהם יורדים; הם ושלוחיהם בירידה! - לֶךְ רֵד! למה?! כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ!' 

אמר לו: 'הואיל וחטאו - אתה והם בירידה! לֶךְ רֵד'. 

למה הם נקראים עַמְּךָ ולא 'עמו של הקב"ה'? משום שזה הערב רב שהעלה משה מדעתו! ממצרים... והם שעשו את העגל.. שהם אמרו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" מי אומר אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ? מי שהוא לא מישראל! אז הוא אומר לישראל "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" היה צריך להגיד: אֵלֶּה אלוקינו יִשְׂרָאֵל - אז זה היה הערב רב! אבל כיוון שישראל לא מחו ועמדו ככה מנגד והשתתפו חלק מהם... אז אמר לו רֵד... "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ".

הנה נתבאר מה היה הארך אפים שפעל משה! גזירת לֶךְ רֵד - עדיין לא בטלה! אבל ה'דיבור' שהוא לשון קשה נהפך ל'אמירה' שזה לשון רך! 'כבוד בני' עדיין... עדיין קורא להם הקדוש ברוך 'בני'. וְיִחַר אַפִּי בָהֶם (שמות לב י) אבל בצירוף הַנִּיחָה לִּי! יעני "תפוס אותי!..." מגלה לו הקב"ה: שבידו של משה למנוע את הקב"ה! אומר לו הַנִּיחָה לִּי. וכמו שאמר רש"י: 'כאן פתח לו פתח - שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם!' הרי לפנינו דרך התורה כיצד לנהוג גם כאשר כביכול כבר גזר את הגזירה! גם אם יש גזרה - אפשר ללמד סנגוריא! 

ואם יש כוח שאפילו שהוא נוצל לשלילה אבל פעם אחת השתמשו בו לטובה - אז הכוח הזה לא מופקע! והוא יכול להפוך את מידת הדין לארך אפיים! אשר גם בשעה כזאת עדיין ניתן לפעול רחמים! וגם לאחר שנסתתמו טענותיו של משה, באה אליו ההוראה: להמשיך ולבקש רחמים! התחיל הקב"ה לתן למשה שבילים שיבקש עליהם רחמים.

הרי זו הוראה לכל אחד ואחד מאתנו איך לכלכל את מעשיו בזמן הכעס: ברגע שהוא יודע שמידת הכעס חלה עליו, חס ושלום! והוא כעובד עבודה זרה - לא להיכנס מזה לייאוש ורפיון אונים! 

אם לא היה רבנו משה אומר: "איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים!" 

אם היה מתרפה באותה שעה - חס ושלום היה נגמר הכול! לא היינו מדברים היום את השיעור הזה! אם בשעת רפיון יוסיף אדם רפיון על רפיונו וייאש עצמו 

לאמור: "למה לי התעוררויות אשר בין כך ובין כך אינם פועלים...?! תמיד אני נופל במה שאני מקבל על עצמי!..." 

ובאנחותיו ישבור את עצמו וגם את הסובבים אותו! - הרי הוא מחריב את עצמו ואותם ומפסיד המדרגה שהיו יכולים להגיע אליה! אז יתלה הקולר בו גם כלפי אחרים שהוא החליש אותם.

אז למדנו יסוד גדול מאד! מאד מאד מאד; שהקב"ה מחפש דברי סנגוריא על כלל ישראל וגם אם 'no chance'- אין סיכוי! כי כבר ה' גזר גזירה - והוא רוצה לכלות! דיי.. אומר 'חביבי...' 

מה? 

...

בוודאי, 

קרא לו הקב"ה לנוח: 'רועה שוטה! בשעה שרמזתי לך (בראשית ז א) אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, 

למה לו אמרת לי: "למה רק אנחנו?... מה איתם..?!" 

כשרמזתי לך רמיזות - לא אמרת מילה! 

אחרי שהוא יצא מהתיבה והוא ראה מה עשה המבול התחיל בוכה! 

ואומר לקב"ה: "איה רחמיך..??!" 

אמר לו: "רועה שוטה..!!" כשאני רמזתי ואמרתי לך: 'תתחנן!... תבקש על כל ה... מה עשית?! דאגת לעצמך! נכנסת, אהה?!' 

לכן נקרא 'מי המבול - מֵי נֹחַ (ישעיה נד ט)... מֵי נֹחַ נקראים מי המבול על שמו שהוא החריב את העולם!! אתה שומע..?! ונח התגלגל במשה רבנו - אז הוא תיקן! 

לכן הוא אמר (שמות לב לב): "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" מה זה מְחֵנִי?- מי נח! המי נח ההוא שאתה קראת על שמי עכשיו מְחֵנִי!!

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר (ישעיה מ בכא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".