מעלת האיחוד | הרב אמנון יצחק

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט

"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" (שמות ל' ט"ו)

כשם שיש לאו "לא ימעיט ממחצית השקל", כמו כן נאמר לאו "לא ירבה". שניהם אסורים בשווה. וחומר האיסור שווה. כי רק אם הכל ישתתפו בבנין המשכן שווה בשווה, יתהווה מזה כלל אחד. אבל אם ירבה אפילו משהו, הרי פרט לעצמו נבדל מהכלל כולו. אז הפרט הזה שנתן יותר במשהו, הוא כבר נפרד ונבדל מן הכלל. הוא כבר לא חלק מן הכלל, הוא נפרד מהם, כי הוא בשונה מהם נתן יותר, משהו. ולא ייתכן שייבנה מזה מדור לקב"ה, כשיש לאדם חשיבות עצמית יותר מאחרים, שווי אחר, היבדלות מהכלל, לא ייתכן שייבנה מזה מדור לקב"ה, ולא בית להכניס בו את התורה.

ביום חנוכת המזבח נאמר במדבר ז' (ג') "וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן". כתב הספורנו זכרונו לחיי העולם הבא זכותו תגן עלינו אמן, לאות אחווה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם. כמו שנאמר "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד" (דברים ל"ג ה'), ההפך מ"חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ" (הושע י' ב'). אם הלב נחלק, אז עכשיו מידת הדין יכולה לפגוע, "עתה יאשמו". אבל "ויהי בישורון מלך בהתאסף (ראשי עם) יחד", כשכולם יחד, אז יש השראת שכינה והכל בסדר. לכן קרבנות הם הביאו כל אחד מהנשיאים קרבן אחד, שור לאחד. אבל עגלה, כל שני נשיאים הביאו עגלה אחת. למה? הוא אומר הספורנו לאות אחווה ביניהם, שבזה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם. כלומר אין השכינה שורה במקום שכל אחד הוא פרט לעצמו, ועל ידי עגלה על שני הנשיאים זה מורה על אחדותם, ויהיו ראויים להשראת השכינה. בצלאל בן אורי בן חור הוא היה מספיק בשביל לבנות את המשכן לבד, אבל הקב"ה צירף לו עוד משבט דן, הוא היה מהשבט החשוב יהודה, והוא לקח משבט דן שהוא היה פחות שבשבטים. וביחד בנו את המשכן, שניים, שוב פעם מאותה סיבה.

וכן כתוב "ויהי בישורון מלך", מי זה המלך? הקב"ה. מתי? בזמן שישראל ביחד באחווה ורעות. "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". מובא במדרש בתנחומא ניצבים כתוב "וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם", אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת. ונוהג שבעולם אגודה של קנים אין אדם יכול לשברה. ואילו אחת, אפילו תינוק משברה. זאת אומרת, קנה אחד תינוק יכול לשבר, אבל אגודה של קנים אפילו גיבור לא יכול לשבר. וכשהם אגודה אחת, גם מקבלים פני שכינה. ואם זה פרט, אפילו יהיה במעלה עליונה, עדיין הוא בבחינת קנה אחד, שאפילו תינוק יכול לשברו. ומתי כלל ישראל במעלה חזקה שאין שום כח בעולם יכול לשברם? רק בשעה שהם אגודים ביחד, והיא השעה הראויה שתשרה ביניהם שכינה. בהתחברות שהייתה בשלושת ימי התענית, 72 שעות שעשו מאות יהודים ויהודיות בעולם, זה עשה חיבור גדול מאוד וזכות לישועה גדולה מאוד בישראל שאנחנו מצפים לה בקרוב.

"וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כ"ט י"ח). מפרש הספורנו והתברך בלבבו, שיאמר גם שאני מקבל האלה בפי, אני מבטלה בלבי, שלום יהיה לי. 'אין בעיה לא מפחד מקללות לא מכלום, אפילו שאני אגיד את זה בפה כמו כולם, אני לא פוחד בכלל. ארור האיש ארור האיש, לא מפחד. אני בלב מבטל הכל, "שלום יהיה לי"'. והטעם שהוא יקבל את האלה בפיו, כדי להוסיף את נפשו הרווה ושבעה בכל התאוות עם עדת אל, שהיא צמאה ונבדלת מן התאוות הגשמיות, כדי לשמוח עמהם בברכותם. הוא לא נבדל מכולם לגמרי, יצא החוצה פרש, הוא נשאר איתם, הוא אומר בפה כמו כולם וכולם חושבים שהוא כנראה כמותם, והוא לא רוצה לוותר על התאוות. העם מסכים לפרוש מן התאוות, הוא לא רוצה, הוא אומר 'אבל אני אגיד כמוהם, בלב אני אבטל את זה שהקללה לא תפגע בי, ואני אוכל להמשיך בדרכי ואני אקבל את הברכה כי אני חלק מהכלל, אני חלק מהכלל, מי שנמצא בכלל מקבל ככלל'. זאת אומרת כל כך כח הכלל גדול עד שהרשע הזה בטוח בעצמו כי "שלום יהיה לי", למה? כי הוא כלל את עצמו עם הכלל, והוא קיבל את האלה בפיו רק, כדי לשמוח עמהם בברכותם. אבל פה הקב"ה מפתיע ואומר, כלפיו אומר ה' "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כ"ט כ'). זאת אומרת, הוא עוקר אותו מן הכלל. כי הקב"ה רואה שבלב שלו הוא חורש מחשבות אוון. אז הקב"ה מוציא אותו מן הכלל והכלל פה לא יעזור לו, מה שבדרך כלל הכלל עוזר, במקרה הזה הקב"ה אומר "והבדילו". הוא באמת היה נבדל, רק הוא רצה לנצל את זכות הכלל, בא ה' והוציא אותו מן הכלל "והבדילו לרעה" וכולי.

וכן מצינו בזוהר הקדוש "וַיִּזְכֹּר אלוקים אֶת נֹחַ" (בראשית ח' א'). רבי אלעזר אמר "תא חזי", בוא וראה, "בשעתא דדינא שריא בעלמא", בשעה שהדין שורה בעולם, "לא ליבעי ליה לאיניש דידכר שמיה לעילא". לא צריך אדם להזכיר את שמו למעלה ושלא ייזכר למעלה, מתי שיש דין שורה בעולם, כי ברגע שהוא ייזכר למעלה מידת הדין שולטת. מאיפה לומדים את זה? שאדם לא יזכיר את שמו למעלה בשעה שיש דין מתוח? לומדים את זה מהשונמית. "דההיא יומא יום טוב דראש השנה הוה וקודשא בריך הוא דאין עלמא". הקב"ה היה דן את העולם, ראש השנה יום הדין, ואז אומר לה אלישע 'היש לך לדבר אל המלך?' זה הקב"ה, מלך המשפט, 'רוצה שאני אגיד משהו בשבילך?', "ותאמר בתוך עמי אנוכי יושבת", לא לא לא לא, אל תוציא אותי מהכלל, אל תבדיל אותי ואל תזכיר אותי למעלה, "לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי", לא מעוניינת שיזכרו אותי וישגיחו עליי, "אלא בתוך עמי", בתוך עמי. "מן דעייל בין עמא לא ישגחון עליה למידן ליה לביש". מי שנכלל בתוך כל העם, אז לא משגיחים עליו לדון אותו לרעה. היינו כשהיא בתוך עמי, היא זוכה בכלל כל העם. אבל אם ידונו אותה לחוד, הרי היא בסכנה גדולה יותר אף על פי שאלישע יהיה המליץ ליושר. תארו לכם מה זה.

זאת אומרת, מה מעלת הכנישתא, אם הכנישתא היא חדא יש לה כח שמירה שאין כדוגמתו. לומדים את זה מהכיוון הגרוע, "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (הושע ד' י"ז), אפילו שאפרים, השבטים, עשרת השבטים הם מחוברים לעבודה זרה, אבל הם מחוברים ביחד, "חבור עצבים אפרים הנח לו" מידת הדין לא פוגעת בהם. "חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ" (הושע י' ב'). אבל אם חלק ליבם הם נפרדים כבר, עתה מידת הדין יכולה לפגוע בהם.

וכן לצד השני רואים, "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר י"ד ל"ח). מה, אנחנו לא יודעים ששניים מתוך המרגלים הם נשארו לחיות? יהושע בן נון וכלב בן יפונה. למה צריך להגיד לנו את זה שהם חיו מן אלה שתרו את הארץ? זה ברור.

אור החיים הקדוש אומר פירוש הטעם שהם חיו, למה הם חיו? הם לא חיו רק בגלל שהם לא אמרו דיבת הארץ לעם, אלא שהוא להיותם מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ, וזה מה שעמד להם לזכותם. אבל אפילו אם היו צדיקים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, ולא היו תרים את הארץ, והיו נשארים עם כלל ישראל, הייתה באה הגזרה גם עליהם אפילו שהם צדיקים גמורים. למה? כי כל הכלל נידון למות במדבר. וכל מי שנשאר במדבר והוא מגיל עשרים עד שישים, דינו היה למות. אז הכלל גורם לטוב, ולמוטב. מה הציל אותם? שהם לא היה בתוך הכלל, כי הם היו תרים את הארץ, ולכן כתוב שהם חיו מן התרים את הארץ. ככה אומר אור החיים הקדוש. והביא ראיה מיאיר בן מנשה שהוא היה שקול כרובה של הסנהדרין. ואמרו חכמים זכרונם לברכה שלא מת משום שלא נגזרה גזירה על בני יותר משישים. אבל אם הוא היה בכלל, בתוך הכלל פחות מגיל שישים, גם היה מת. והיינו שהיחיד שהוא בתוך הכלל בין לטוב בין למוטב. אז זה מעלת הכלל, וזה גם חסרון, תלוי באיזה כלל אתה נמצא. יש כלל המחוסנים, המחוסלים, יש הכלל שלא מתחסנים ולא מתחסלים.

ואתמול הודיע מנכ"ל פייזר הרשע המרושע צורר היהודים אמר שישראל היא המעבדה של הניסוי שלו, של החיסול, של התרכיב הניסיוני. אומר 'ובעוד כמה חודשים נדע אם זה הצליח או לא'. שמעתם? אומר במפורש, במפורש! ואומרים את זה בחדשות, וצוחקים כל אלה שמקבלים כסף בשביל לפרסם את ההפחדות, אז הם אומרים 'נקווה שהניסוי יצליח!'. הם ודאי לא מתחסנים, הם אומרים לכולם להתחסן, אבל אף אחד מהם לא מתחסן. מה הם מפגרים? הם יודעים הרי את התכנית. רק האהבלים מתחסנים! לא יאומן כי יסופר.

והיסוד הזה מאיר את עינינו להבין פגיעת מידת הדין בכלל ישראל, כשניתן למשחית שוב אינו מבחין. עכשיו מבינים, כשמידת הדין היא מתוחה על כלל ישראל, לכן זה הכלל, המשחית לא מבחין בין צדיק לרשע כי הוא בא על הכלל, יש לו רשות על הכלל, מה אכפת לו מי נמצא בַכלל? מי שנמצא בכלל אוכל אותה. או שמרוויח או שמפסיד, תלוי אם הכלל טוב או לא.

ולכן אמרו חכמים זכרונם לברכה בביצה כ"ד "לעולם אל ימנע אדם מעצמו שעה אחת מבית המדרש כי אפילו יושב ועוסק בתורה בביתו, אינו זוכה למה שניתן לכלל בבית המדרש". כי יש הגנה על הכלל.

כלל זה כח עצום. זה כח עצום שמגן. אז מי שנכנס לתוך הכלל ונמצא בבית המדרש, אפילו שהוא לא למדן גדול ואפילו שהוא לא לומד כל הזמן, הוא נמצא בבית המדרש, הוא נמצא עם הכלל, יש לו הגנה של הכלל. ואם הוא ילמד לבד בבית, אפילו הרבה ויפה וטוב, אין לו הגנה של כלל. ולכן אם מידת הדין תהיה מתוחה כלפיו מסיבות כלשהן, אין לו הגנה של הכלל. לכן תמיד אומרים 'בשם כל ישראל, בשם כל ישראל'. שאדם לעולם בכל המצוות יצרף את עצמו עם כלל ישראל, שלא יהיה פרט ונפרד, אלא שיהיה עם הכלל.

אז לכן המצווה הזאת שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וצריכים לתת בשווה, זה בשביל שייבנה מדור לקב"ה וזה יכול להיות רק כשכולם שווים. מזה נהיה כלל אחד, ועל זה משרה ה' שכינה. אבל נפרדים ופרטים, הקב"ה לא משרה. ולכן כשרצה האר"י הקדוש להביא את הגאולה, ואמר לתלמידים 'נעלה לירושלים' ערב שבת סמוך לכניסת השבת, אמרו 'נשאל את נשותינו', אז נהיה פרט. אמר להם 'הפסדנו את הגאולה'. 'לעולם אל יפרוש אדם מן הציבור', כתוב. ציבור יש לו כח עצום וגדול. וכנישתא חדא זאת האפשרות היחידה בדור הזה להביא גאולה. כי כל העם כולו רואים שהוא על דרך של חייב, כולו חייב. ככה מביא המכתב מאליהו. אבל אם יהיה כנישתא חדא, רבי אליעזר אמר לרבי עקיבא, זה יספיק. אנחנו מנסים לעשות זאת כבר כמה שנים, עוד לא הצלחנו. צריך עוד יותר חיבור. למרות שיש פה חיבור מה שאין במקומות אחרים, תראו רק איך אתמול בדקו את הפפריקה. זה לא יאומן כי יסופר. אז אם רואים את החיבור הזה, אבל היו כמה נפרדים, אחד שכח, ואחד שיחק אותה שיש לו אורחים, זה לא כלל. כלל זה בלי תירוצים בלי קונצים. ככה זה עובד.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).

לשמיעת שיעור זה ושיעורים נוספים: 0722-604-910