המנהיג צריך להיות נושא בעול עם חבריו | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג, א) אמרו זכרונם לברכה: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן, נמצאו נאמנים והעלן לגדולה". 

עוד אמרו שם: "כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו, ברח ממנו גדי ורץ אחריו!" וכן הלאה. לכאורה היינו אומרים ההיפוך, כי לתת גדולה למשה רבינו עליו השלום היה לבחון אותו בדבר גדול מאד, כפי הראוי למעלה שחפץ למנותו. אכן נפלאות ידובר בו. חכמים זכרונם לברכה הקדושים גילו לנו, במה תימדד מעלת האדם, ובאיזה מעשה יוכר גדולת האדם, ואמרו כי דווקא בדבר קטן. אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה. אנחנו היינו אומרים להיפוך, אם בן אדם עשה דבר בומבסטי, דבר גדול, בהיקפו, ביכולתו, במאמץ וכו' וכו', היינו אומרים: 'זה בן אדם שראוי...', אבל בן אדם שבודקים אותו בדבר קטן מה זה מעיד? מה זה אומר, מה זה אומר, 'דבר קטן? כל אחד יכול לעשות....' 

כאשר אנחנו רואים אדם שהולך בבגד קרוע מאד, ויושב ומתקנו, אין זה מופת על זריזותו ועל הקפדתו על נקיונו, כי איך יכול לעשות אחרת, הרי הכל רואים את חסרונו. גם ההכרח גדול מאד, כי אינו יכול בשום אופן ללכת כך בין האנשים. אכן אם רואים אדם כי הוא מקפיד על קרע קטן בבגדו ואינו יוצא בו בשום אופן לשווקים ולרחובות, כי יבוש מאד בבגד כזה אשר יש בו נקב קטן מאד, ואינו מתעצל ויושב תיכף לתקנו, מעשה כזה מורה על איש זה כי זריז הוא במלאכתו, וכי יש לו חלק רב במידת הנקיות וכן גם ביתר המידות, כמו שלמדנו בעבר שכל מי ששלם במידה אחת יכול להשיג שלמות בכל המידות. 

אם אנו רואים אדם ששומר את עצמו מלגזול, גזל גס ופשוט, אין זו ראיה כי זהיר הוא מגזל, ושהגזל שנוא בעיניו, וכן אם הוא נקי כפיים ובכפיו לא דבק מאומה, ומדקדק על דבר קל שבקלות, זאת אות כי נקי כפיים הוא וזהיר בגזל. וכן הצד הטוב, אם אנו רואים אדם שהוא מרחם על אנשים בעת שהם נמצאים בצרה גדולה, ומבקשים ממנו עזר והוא מרחם עליהם, אין זו ראיה על טוב ליבו, אכן אם אנו רואים שעל דבר קטן הוא גם כן מרחם, כדמיון שמביא המדרש ממשה רבינו עליו השלום בעת שברח ממנו הגדי ונשא אותו על כתפיו, מעשה כזה אות הוא על טוב לבבו וראוי הוא לגדולה, וזה אות כי פעולתם בתמימות ומקפידים אפילו על דבר קטן. 

גדי זה בהמה היא לא תחזיר לו טובה, זה במדבר ואף אחד לא רואה, זה מעשה שלם של רחמנות ואחריות בלי שום טובת הנאה וללא פרסום, פה נבחנים. כענין (דברים לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" שכל מה שנוכל לחשוב ולצייר להצטרכות הנבראים, אפילו דבר קל שבקלות, כבר תיקן השם יתברך ועשה להם כל צרכם כנראה לכל מתבונן, הקב"ה לא חיסר בעולמו כלום, וברא בו הכל להנאות את האדם, להיטיב לאדם, והשפיע שפע מעל ומעבר, מעל ומעבר לצרכים שאדם חלם ויחלום! 

הרי כל החידושים וההמצאות האחרונים במאה חמישים (150) שנה האחרונות היו קיימים גם לפני כן, הכל נמצא, לא המציאו כלום, מצאו מה שמצוי בבריאה מקדם, כל הטכנולוגיה היום שאתם רואים היא נמצאת כבר, היתה קיימת כל הזמן, בן אדם לא הגיע אליה כי לא חיפש, ברגע שהתחילו לחפש רואים שהשם הכין את הכל, הכל נמצא, כל האפשרויות, קדרים ויכולות, הכל הכל הכל, כל מה שאתם רואים חידושים בכל העולם, הכל נמצא, 

הקב"ה הניח אותו בטבע מוכן שאם תרצה פעם גם לעלות למעלה, לרדת, לעוף, זה, הכל נמצא, הכל נמצא, את כל הצרכים, הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כל פעולותיו בשלמות גמורה. ועשה להם כל צרכם, כנראה לכל מתבונן, 

דבר מדהים! היה עכשיו ניתוח בסין, בן אדם נקטעה לו היד, רצו לחבר לו אותה לאותו מקום בחזרה ואי אפשר היה, עכשיו היד תלך אחרי זמן מסויים אז היד הולכת מתייבשת נגמר הסיפור. מה עשו? כיון שפה לא היה אפשר, לקחו את הכף יד, חיברו אותה ליד הקרסול ברגל, השתילו אותה לשם, חיברו אותה שתמשיך לקבל חיות דרך הגוף, לא במקום, במקום אחר, עד שפה נתאפשר לחבר שוב, אחרי כמה שבועות הוציאו את זה משם החזירו לפה ועכשיו היד שלו שלמה בחזרה. 

נו, זה הם המציאו את הפטנט או שהשם נתן אפשרות שגוף האדם יוכל לקחת מפה להדביק לשם ואחר כך להחזיר לשם, מי עשה את זה? לוקחים עור מאחור שמים בפנים ובונים לבן אדם את הפנים מחדש, מי עשה את זה? המנתח הפלסטי או השם נתן אפשרות שהעור יוכל לעבור ממקום למקום? מי הכין את כל זה? כולם מתפעלים שהם הצליחו לעשות, זה נכון, מגיע להם "יישר כח!" שהם חשבו על זה, שהם ידעו שאפשר, אבל מי הכין את התשתית? את האפשרות מי הכין? אז מי חשב על זה? אתם שומעים דבר כזה? בשביל סיני אחד אחרי כמעט ששת אלפים שנה (6000) שנה הקב"ה הכין אופציה שאפשר יהיה לעשות את זה לחבר לו את היד מחדש. 

בעת שאנחנו רואים איש מדקדק אפילו בדברים קטנים, זו בחינה גדולה כי הוא הולך בדרכי השם להיות תמים במעשיו, לעשות כל דבר בשלמות. לזה אמרנו להתפעל מרוב הידיעה על תכונת אדם שידעו הראשונים, חכמי ישראל, וזאת ידוע כי קשה מאד להכיר את האדם על מתכונתו, והנסיון הורנו בזה רוב הטעויות בהכרת האדם. ואמנם פשוט הוא, וכי מילתא זוטרתא היא לדעת את האדם אשר הוא עולם מלא? אנחנו מכירים את העולם הגדול? לא מכירים! 

עכשיו עשו אפשרות לראות מיליארד כוכבים ולמפות אותם ושאפשר יהיה לראות אפילו גרגר חול בגדלו בירח, מי הכין את האופציה הזו? מי נתן את האפשרות? אתם שומעים דבר כזה? זה רק להתפעל מנפלאות הבורא, זאת אומרת אפשר לראות מיליארד, זה לא הכל, לא הכל, זה רק הקרובים פה בסביבה, לראות מיליארד כוכבים ולהגיע עד מרחק של גרגר חול, זה רק לראות נפלאות הבורא, כמה היקף, כמה הוא עשה, כל זה רק לפי מאן דאמר ליפות לנו את העולם! 

אתם רואים בתקרה יש קצת ספוטים, זה כלום, בשמים יש ספוטים מלא כוכבים, ליפוי, שיהיה יפה לאדם, שיוצא ככה בליל סגריר, והוא מביט למעלה שלא יהיה לו שחור בעיניים, שיהיה לו ככה נצנצים, שיהיה לו ספוטים, ספוטים, והקב"ה פיזר אותם במרחקי אין סוף. למה? אם יגיעו לירח שיראו גם משמה, שיהיה עוד ספוטים, בגלריה, בגלריה. 

ואמנם פשוט הוא, וכי מילתא זוטרתא היא לדעת את האדם שהוא עולם מלא? ובכל זאת אנו רואים כי אליעזר עבד אברהם קיבל על עצמו שליחות כזאת לבחור אשה כפי הראוי ליצחק אבינו, אשתומם מאד מרוב גדולת חכמתה וסוף מעשה שחקר וחיפש אם ראויה היא לביתו של אברהם אבינו עליו השלום, זה מוכיח על הבנתו הגדולה של דמשק אליעזר, כמה היה לו הבנה בכוחות הנפש של בני אדם, שהוא עשה נסיון לכאורה קל, "הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ" (בראשית כד, יד). 

מה ההוכחה? מה הבעיה? לתת מהכד קצת וזה, והיא תגיד: "אתה יודע מה? אני אשקה גם לגמלים!" מה ההוכחה? זה אומר שהיא לא קמצנית? זה אומר שהיא לא כעסנית? זה אומר שהיא לא קנטרנית? מה זה אומר, זה אומר שבמידת החסד היא בסדר. 

לא! אם היא עושה על צד השלמות האפשרית ביותר לתת לו ולתת לגמלים ולא רק מהכד אלא לשאוב מהבאר ולא מעט אלא הרבה, הכל היא עושה על צד השלמות לגמרי, מי שיש בו מידת השלמות במידה אחת אי אפשר שאין בו שלמות בשאר המידות, כי הוא לא יכול לסבול חסרון, לכן מוכרח שהוא שלם גם בשאר הדברים. 

זה חכמה אדירה! משל למה הדבר דומה? היום, שאם בודקים ב-DNA ומוצאים רצף מסויים, אז הרצף הזה מעיד שכך אתה בכל. וזה לא רק מעיד על זה, זה גם מעיד מאיפה באת, ומה שהיה שם יש גם בך. וחכמי ישראל אמרו לנו שמידות שנמצאות באבות ובאמהות עוברים גם כן בתורשה לצאצאים, כמו "שלאה תפסה פלך הודיה ותפסו צאצאיה, ורחל מסתורין וצאצאיה", זאת אומרת זה עובר. אז גם כח שנטוע באברהם יצחק ויעקב נטוע בכל הצאצאים עד סוף הדורות, 

ועשרת הנסיונות שעבר אברהם אבינו איפשרו לנו לעבור את גזרות "לך לך", את כל הגלויות, את הכבשנים שהוא נפל לכבשן האש, את כל מה שהוא עבר, כל מה שניטע בו הושרש בנו. וגם אנחנו, מה שאנחנו עושים, מה שאנחנו מתקנים, השלמויות שאנחנו משיגים ישפיעו על צאצאי צאצאינו. הרי משה רבינו שהסכים (שמות ב, כא) "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה" שהסכים ליתרו שבן אחד הוא לא ימול, והיינו שהוא יכין אותו כאפשרות לעבודה זרה, הנכד שלו היה עובד עבודה זרה. 

אפילו במחשבה שהוא הסכים, לא על דעת גמירות דעת שבאמת כך יהיה, אלא על דעת שהוא יחזיר בתשובה את יתרו והוא יחזור בו, וגם ראיתי שהוא סמך על ציפורה שהיא לא תסכים, ובאמת היא לא הסכימה, היא קראה לבן שלה גֵּרְשֹׁם (שמות ב, כב), ככה אומר מדרש הגדול, היא קראה לבן שלה גרשום, היא קראה, להראות שכאילו היא קובעת, ממילא היא לא תסכים שהוא יעבוד עבודה זרה, אז ממילא הוא משוחרר ממה שהוא התחייב, 

- "אני התחייבתי אבל אשתי לא מסכימה!" 

אבל עם כל זה, זה פעל בנכד. 

אז זאת אומרת מחשבה, מעשה ודיבור שלנו, קובע גורלות של צאצאינו, ואנחנו תמצית של התמצית של התמצית של הדורות, אז כשהשרשים, אבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, כשהם עשו פעולה כלשהי, אז זה כבר ודאי שסלל והניח את הדרך עד סוף הדורות לששת אלפים שנה קדימה. הקב"ה ביקש מאברהם להתהלך לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ (בראשית יג, יז) של הארץ כדי שתהיה נוחה להכבש על ידינו, וזה שהוא הלך לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ זה כבר פתר לנו את הבעיה. 

אז לכן דמשק אליעזר היה חכם גדול שידע כיצד לבחון בדבר קטן, כשנותנים לסוחרים קטנים להכיר את טיב הסחורה, לוקחים דוגמא, דוגמא רק, "דוגמא, תראה לי את זה, תראה לי את זה!", לוקח דוגמא ומזה הם יודעים כבר את הכל, כך לקח אליעזר דוגמא קלה מאד ובזה הוכיח אשה לבן אדונו, הדוגמא היא; 'אם אומר לה: " הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" היא תגיד לו, השתומם! איך מדבר כה קטן הבין הכל, שלכאורה כדבר קטן הוא מאד לפי ערך המטרה, 

המטרה זה להקים את בית ישראל, זה אשה שאמורה להקים את כל בית ישראל, אם חס ושלום היא לא תהיה שלמה אז יהיה פגם ומום בכל הצאצאים שלה, זה לא בחירה קלה, זה לקבוע איך העולם ייראה, זה לא רק איך ישראל כי ישראל משפיעים על העולם. אמנם כן, הדבר קטן מאד ודווקא בזה בחן אותה על טיב לבבה, כי אם היה מבקש דבר גדול והיא היתה ממלאת את מבוקשו, זו לא היתה ראיה על טיב לבבה, 

כי דברים גדולים בומבסטיים אנשים אומרים: "תן, תן, תן לי, אם יש משהו ככה רציני תקרא לי, אבל אם יש לך איזה דברים קטנים לעשות, עזוב יש לך חבר'ה פה יעזרו לך, לא צריך אותך, משהו רציני - תקרא לי..." 

בדיוק הפוך! בדברים הקטנים שמה אדם ניכר, בדברים הקטנים. 

גם לא בחן אותה אם תתן לו מים להשקותו, כי אין זה דבר גדול, רק אם תאמר מעצמה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה זה אות ומופת גדול כי היא אוהבת חסד, זאת אומרת עד כמה שאפשר, עד כמה שאפשר, ובנדבת ליבה תחפוץ לעשות כזאת, לכן כאשר ראה זאת כפי אשר סיפר לנו הכתוב מרוב זריזותה ונדבת ליבה, אמר אותה הוכיח השם לְבֶן אֲדֹנִי (בראשית כד, מד), דווקא ממעשה קל כזה הכיר בה אהבת זולתו ממש בלי שום שכר, ומעשה קל כזה העיד כי יש לה חלק רב באהבת הזולת. 

כי המכיר את עצמו יודע כי בכל עניניו אפילו היותר טובים אינו נקי מאהבת עצמו, וזה אינו ידוע כי אם לאנשים בעלי הרגש דק, איפה הוא אוהב את עצמו, 

יש אחד מתחיל עבודה ואומר: 'יופי, אני עד פה, מכאן - תמשיך...' 

פה הוא כבר אוהב את עצמו, מספיק לטרוח, די, די. אתם מכירים את השונה מאה ומאה ואחד (100-101)? 

המאה אומר: 'די, די!', אוהב את עצמו, 'די, די! עכשיו אני הולך לנוח...', 

ההוא גמר סדרה של מאה מתחיל ישר עוד אחד, יש לו אהבת השם. לכן הצדיקים האמיתיים לא היו מפסיקים ללמוד עד שהשינה חוטפת אותם, צריך היה להיות מעשה חטיפה, חוטפת אותם, אבל כל זמן שהיא לא חוטפת אותם. 

אחד הרבנים בדרום תל אביב הלך לישון, אחרי עשר דקות קם, פשט את הפיג'מה התיישב ללמוד, 

אשתו שאלה אותו: "מה קרה?" 

אמר לה: "שר השינה לא הגיע אז אני בינתיים אלמד. אם השינה לא באה אז אני צריך להלחם לישון? אני צריך להיות ער, אם השינה חוטפת אותי אני אנוס, "אנוס רחמנא פטריה, אבל כל זמן שהשינה לא חטפה אותי למה שאני אלך לישון?" 

המכיר את עצמו יודע כי בכל עניניו אפילו היותר טובים אינו נקי מאהבת עצמו, וזה אינו ידוע כי אם לאנשים בעלי הרגש דק, ואם כן, הוא רחוק מהשם יתברך, מי שאוהב את עצמו, כי כפי שהוא אוהב את עצמו כך הוא רחוק מהשם כידוע, כי אהבת עצמו זה על חשבון "וְאָהַבְתָּ אֵת השם אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו, ה), האהבה תופסת מקום על חשבון הזולת, אכן באהבת זולתו, שהוא אוהב את זולתו בלי שום פניה, בזה כלול כל השלמות וכל המידות הטובות. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה, מה זה כלל? זה כולל את כל המידות הטובות, זה כולל את כל השלמות. 

זה העיקר גדול שאלינו להתלמד מדרכי השם, להיות מיטיב ואוהב לזולתו בלי שום תשלום כי אם נדבה וחסד, ולא לחינם אמרו זכרונם לברכה " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה כלל גדול בתורה", דוקא כמוך אות הוא כי אהבתך לזולתך היא באמת, אהבתך אותו ולא אהבת עצמך. אתם שומעים? להיות מיטיב ואוהב לזולתו בלי שום תשלום כי אם נדבה וחסד, זה העיקר הגדול שצריכים ללמוד מדרכי השם, כי גם הוא נותן לנו הכל הטבה וחסד ללא גבול חינם, לא רק חינם, הוא אומר אם תלכו בדרכי אני אתן לכם אוצרות שמים, הכל אני אתן לכם, 

מי שמתדמה לקונו זוכה למעלות כמו שיש לקונו, ויכול להשפיע כמו קונו, לאברהם אבינו נתן הקב"ה את כל המפתחות של הבריאה כולל מפתח ברכות, ואמר לו "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב), אתה ואתה תהיה מקור הברכות לכל העולם, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כו, ד), למה? כי אברהם התדמה לקונו בכל מה דאפשר. 

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב", אומר הנביא מיכה (ו, ח), הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב אולי אתה חפץ לעשות דברים גדולים, אולי אתה חפץ לעשות דברים גדולים כמו ליתן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי (מיכה ו, ז),

 בן אדם אומר: "רבונו של עולם! אני פשעתי, עשיתי דברים לא טובים, אני מוכן לתת את הבכור שלי בשבילך", 

מי ביקש ממך? 

"ליתן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי, אם חטאתי וזה משהו קל אני מוכן לתת לך את העובר שבבטן, תראה כמה אני מוכן שאני מבין מה עשיתי". 

זה לא ראיה על כניעה וכפיפות קומה לעבודת השם, לא! לא, נותן את הבכור, מתנדב את העובר, זה אתה לא מראה פה כפיפות לפני הקב"ה, פה אין כניעה, "כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ", עשות משפט זה לדקדק בכל דבר ודבר לעשות אותו כהוגן וכראוי על פי משפטי התורה וחכמים, זה עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד - זה לא לעשות חסד, לאהוב חסד, לחפש לעשות חסד, לא לנוח בלי חסד, אהבת חסד, כמו שאדם אוהב משהו אז הוא שוגה כל הזמן אחריו, חושב בו, מדמיין אותו, מצפה לו, ממתין, שואף אליו, ככה אהבת חסד. 

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת - בלי פרסום, בלי רעש, בלי צלצולים, והצנע לכת עם אלהיך, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הנכבדים, זה הבחינה של אדם, זה מה שרוצה הקב"ה "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה השם דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" ולא יחמוד כבוד על מעשיו הנכבדים, זהו בחינת האדם. השם יעזרנו להיות מן הצנועים החכמים והשלמים אמן. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר..."