בס"ד - 11/07/2013 - ספר דברים – פרשת דברים - הכרת החטא של דור המדבר לעומתנו

"בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו", כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, גמרא בתענית ל.

באמצעות האבלות ניתן להגיע לנחמה, בפרשה למדנו מהות הנחמה. ממה החטא? חטא של אבלות שאין עמה אמונה בנחמה.

"ולא אביתם לעלות ותמרו את פי השם אלוקיכם ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו"

הספורנו מבאר: "וזה שלא הייתם מאמינים בהשם שיתננה לכם ולכן שהגידו המרגלים שהעם חזק לא אביתם לעלות, בשנאת השם אותנו על מה שעבדנו עבודת גילולים במצרים".

עם ישראל לא האמין שהקב"ה יתן להם את הארץ, למה הם לא האמינו? הרי השם הבטיח! בגלל שהם ידעו כמה הם חטאו ולא האמינו שעם כל החטאים האלה הם יוכלו להיכנס, ולכן כשהגידו המרגלים שהעם חזק, לא אביתם לעלות, ומה אמרו? "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו", מה זה בשנאת השם אותנו - על מה שעבדנו עבודת גילולים במצרים, הדור לא פקפק ביכולת של הקב"ה חס ושלום להביאם לארץ ישראל, אלא שמתוך הכרתם בחטא הגדול בעבודה זרה ולא הכירו בחסדי השם שהבטיח להם ארץ ישראל לא האמינו כי תינתן להם הארץ. יש דברים כאלה שאנשים גדולים ביותר הם קטני אמונה, 'נח מקטני אמונה היה, מאמין ולא מאמין שיבוא המבול', ולכן הוא לא מיהר כל כך להיכנס לתיבה, הוא לא האמין שהקב"ה ישמיד את כל העולם כולו. שמה זה היה למרות כל העוונות של כל הדור ועשרה דורות ונח לא האמין שהקב"ה יעשה את זה. פה לא האמינו שהקב"ה עם כל החטאים שלהם יכניס אותם לארץ.

כיוצא בזה מצאנו ביחזקאל לג': "ואתה בן אדם אמור לכל בית ישראל כן אמרתם לאמור כי פשעינו וחוטאינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה"?

אז עם ישראל אומר לנביא יחזקאל אנחנו מלאים פשעים וחטאים, ואנחנו נמקים בהם איך נחיה? "אמור אליהם חי אני נאום השם אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרככם הרעים ולמה תמותו בית ישראל",

הרי כדי להפקיע מהסברא של בית ישראל שהתשובה שלהם לא תקובל עוד היו זקוקים לשבועה, כי מצד השכל אי אפשר להבין שתועיל תשובה לחטאים כה רבים, שחסדי השם כה רבים שמכפר על ישראל, אשר מביא את ישראל לארץ ישראל למרות החטאים, והחסרון בחטא המרגלים היה שלא הכירו בגודל החסד חינם של הקב"ה גם לאלה שאינם ראויים.

אחרי שלמדנו כל זאת נעתיק את מה שלמדנו למעשה: נמצא את עצמינו עומדים במדרגה נשגבה בהכרת חסדי השם, שהרי אנו מאמינים בקבלת תשובה, ומאמינים בחסדי השם שגם במצב שלנו יגאלו וישלח לנו את המשיח. אבל כשנתבונן בזה נמצא עוד שיתכן שאין אמונתנו בביאת המשיח זקוקה להכרה בגודל חסדי השם, למה? משום שאנו לא מתבוננים בפחיתותנו, ובדעתנו ראויים אנו לקבל פני משיח, אמנם אם נתבונן במצבנו ונשאל: האם אנחנו בשעה זו מוכנים לקבל פני משחי? נמצא את עצמנו בשפל המדרגה, כי הרי כשהמשיח יביט עלינו מבטו יהיה חודר מעבר אל עבר וכל מצבנו הרוחני יהיה גלוי לפניו, מצב הדבקות בהשם, מצב אהבת ישראל, מצב אהבת התורה שלנו וכיוצא בזה. ולאחר התבוננות כזאת אם דבקנו בהשם אהבנו ישראל אהבנו את התורה אחרי התבוננות כזאת הלא נבוש בראותנו את עצמנו בטוחים בביאת המשיח...!

מי יכול להגיד שהוא דבק בהשם? מי יכול להגיד שיש לו אהבת ישראל? מי יכול להגיד שיש לו אהבת התורה? אהבת התורה שהוא ישגה בה ללא הפסקה, דהיינו יחשוב עליה תמיד.

הביטחון בקבלת תשובה הוא מן הדברים שמושרשים בנו, אבל האם אנחנו מרגישים את החורבן שהחטא גורם? את הביזיון שהחטא מטיל על החוטא?! הלא אנחנו באמירת כמה פסוקים ביום הכיפורים יוצאים כבר ידי חובה, ולכן אין פלא שהאמונה שלנו בכוונת התשובה המושרשת בנו גם ללא הכרת גודל חסדי השם.

אם נבקש למצוא בקבלת התשובה את גודל חסדי השם אז עלינו להתבונן בראשונה במצבנו, רק אחרי שנחוש שאנחנו לא ראויים לקבל תשובתנו ואחרי שנחוש יבוא מלך המשיח לא נדע אנה להסתתר מגודל הבושה כי "פתאום יבוא אל היכלו האדון" ויראה אותנו במצבנו מלוכלכים מעוונות ופשעים רק אז נשכיל לקלוט את הידיעה על גודל חסד השם שגם במצב זה שלנו הוא מטיב אותנו בחסדו הגדול.

דור המדבר ידעו שלאור החטאים שהיו להם הם לא ראויים להיכנס לארץ ישראל אפילו אם השם מבטיח קשה להם להאמין שהם יכולים להיכנס. הם ידעו את מעלת ארץ ישראל והם ידעו את הרמה הרוחנית שצריך להיות שם, אבל הם לא האמינו שאחרי כל מה שהם עבדו את כל העבודה זרה וכו' במצרים שהקב"ה יכניס אותם.

אצלנו זה בדיוק הפוך: אנחנו בכלל לא יודעים ולא מכירים בחטאים שלנו, אנחנו חושבים שאנחנו ראויים וראויים, ואנחנו בטוחים בקבלת התשובה 'מה הבעיה לעשות תשובה?' אבל כשאנחנו נראה בדיוק מה המצב שלנו לא במבט שלנו כלפי אחרים אלא על המבט בשמימי על כל דבר ודבר אוהה... כמה חסד בכלל שהקב"ה בכלל מתייחס אלינו, שאנחנו נמצאים בכלל ברשימה!...

כור המבחן שבו נדע אם אמונתו ומגודל הביטחון או מחוסר בהכרה את פחיתותנו הוא בניסיון המזדמן לאדם בגשמיות. אם אז הוא עוזב מיד את תלמודו, אם שלוות הנפש פורחת ממנו והלאה בעניינים של גשמיות, איך יכול לומר כי ברוחניות נפשו שלמה ברמת הביטחון? על כורחך בטחונו ברוחניות ביטחון מזויף הוא, והאמת כי אינו רואה את החסרון ברוחניות.

זאת אומרת: אתה רוצה לבדוק עכשיו בכור המבחן: האם יש לך אמונה שהיא נובעת מגודל הביטחון שלך? או שהאמונה שלך נובעת מחוסר ההכרה כמה אתה פחות ממעשך? אז אומרים אם יש לך ניסיון שבגשמיות פתאום יש לך איזה חובות או איזה בעיות משהו בגשמיות, אם אתה עוזב מיד את התלמוד בגלל הבעיה הזאת, ואם כבר שלוות הנפש פורחת ממך, איך תוכל לומר שבנוגע לרוחניות שהנפש שלך שלמה מחמת הביטחון? הנה בא לך ניסיון קטן כבר עזבת את התורה כבר אתה מוטרד וכבר מודאג וכבר בלחץ אז איפה הביטחון? אז על מה אתה מדבר שיש לך ביטחון ברוחניות? על כורחך שהביטחון ברוחניות ביטחון מזויף הוא, והאמת שאינך רואה את החסרון ברוחניות.

מחד עלינו להתבונן ולקבוע בנפשנו כי אין אנו ראויים, ומאידך: עלינו להתחזק שוב באמונה בחסדי השם אשר אף על מצבנו יגאלנו, כשם שהקב"ה הבטיח ארץ ישראל לישראל ואף על פי שהיו עובדי עבודה זרה במצרים קיבלו ארץ ישראל כך הבטיח לנו הקב"ה שישלח לנו את המשיח ואף על גב שאין אנחנו כדאיים שיקבל תפילותינו ברחמים וישלח לנו את המשיח.

אז זאת אומרת: שאנחנו צריכים לקבוע בנפשנו שאנחנו באמת לא ראויים, ומצד שני אנחנו צריכים להתחזק שחסדי השם מרובים והוא יגאל אותנו כמו שהיה בכניסת ישראל ממצרים לאחר שהיו עובדי עבודה זרה בארץ ישראל כפי ההבטחה.

לומדים מכאן עד היכן חובת הביטחון מגיעה, צריך שתהיה לנו ידיעה בגודל חסדי השם אשר הם ללא שיעור, "חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו", "חמלה גדולה" זה לפי השגתנו, "ויתרה" יותר מכפי השגתנו, ואין שום מצב בעולם שחובת הביטחון אינה כוללת אותו, אין מצב בעולם שאדם יכול להתהלך בלי ביטחון, הידיעה הזו כשהיא משתרשת באדם מעניקה לו מנוחת הנפש, הידיעה הזאת מעניקה לאדם מנוחת הנפש, והרי הוא עומד במקום שאפשר להחיות בו מחדש את עצמו עם הביטחון,

כל גדולי ישראל, כל גדולי ישראל בזמנים האחרונים ובשנים האחרונות שזה זמן של חבלי משיח אמרו: כשם שכל אם בישראל יודעת כי אחר חבלי לידה מגיעה הלידה כן עלינו להשריש בעצמנו כי מתוך החבלים המקיפים אותנו - יבוא המשיח. ולא יודעים מתי, מתי יהיה הרגע? אבל צריכים להתכונן לביאתו.

והמשגיח ממיר זצ"ל אמר פעם: עלינו להתכונן על מסירות נפש לקידוש השם, ואין אתנו יודע אם אנחנו נקבל את פניו או שנצטרך למסור את נפשנו, אבל עלינו להתכונן לשניהם. גם למסירות נפש וגם לקבל פני משיח, וכמובן כשמקבלים פני משיח זה לא עם פנים כאלה מלאים חטאים ועוונות ומחשבות לא טובות ורדיפת הגשמיות וכו', "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

מידי שנה חוזרים כלל ישראל ואומרים: "לשנה הבאה בירושלים!" ולא מתייאשים מזה, שלאחר 2000 שנה של צפייה מצפייה של צדיקים הוא עדיין לא בא,

פעם הסברתי ש-2000 שנה האמנו שנחזור לארץ שנשוב מן הגלות אז לפני 100 שנה אנשים ראו א... 2000 שנה כבר לא מגיעים לארץ מה זה כל הדברים האלה? אבל הנה היום אנחנו פה בארץ, חלק נכבד מעם ישראל מה זה אומר? שהנה 2000 שנה לא הלכו בחינם, בסוף זה מתקיים שעם ישראל מתחיל לשבת בארצו.

אז כמו שחיכינו 2000 שנה אנחנו נמצאים בארץ אז 2000 שנה וקצת אז אנחנו נמצאים גם כן עם ימות משיח. "ואף על פי שיתמהמה נחכה לו" ולא מתייאשים מזה, ומצפים, ויכול להיות שבתפילת מנחה הוא כבר יבוא, והנה הוא בא ובזכות התקוה שיש לאנשים שיבוא לא מפני שהתקוה עושה זאת ובגלל זה אנחנו זכאים לביאת משיח וכל הישועות, אלא כל מי שמוסר את כל עצמותו לקב"ה – הוא מובטח בישועה, מי שכל כולו מסור לקב"ה מובטח בישועה.

הרב קנייבסקי שליט"א הוא כבר חי בימות משיח, לכאורה הוא לא יהיה בהבדל גדול בין מה שהוא היום לבין שיבוא מלך המשיח, כי כל כולו שקוע בתורה ובמצוות,

מה יהיה בימות משיח? כולם יהיו שקועים התורה ובמצוות, בשמחה באהבה בלי שום טרדה, בלי שום דבר, הוא חי ככה, כל מי שמוסר את כל עצמותו לקב"ה הוא מובטח בישועה,

ומה שרואים לפעמים שצדיקים מקווים ואינם נושעים? אין זה אלא ראיה וראיה של טעות, כי הצדיק עצמו אינו אומר כן שאינו נושע. כאשר ביקש משה רבינו על כלל ישראל הוסיף ואמר: "למה יאמרו מצרים כי ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים", הצדיק יודע את האמת על הישועה שהיא באה למי שמקווה להשם, "צדיק באמונתו יחיה", חי ממש עם האמונה הזאת, הוא לא רק מדבר עם האמונה הזאת הוא חי אותה, אבל כדי שיגרם קידוש השם זקוקים לישועה כזאת שגם הגויים יראו אותה, לכן משה דואג ואומר "למה יאמרו מצרים?".

אנחנו עומדים בימים האחרונים לפני תשעה באב, ועלינו להתחזק באמונה, ולהתכונן למשיח במחשבה ובהחלטה כיצד להעמיד את העתיד בחיים, עלינו להתכונן למשיח במחשבה ובהחלטה כיצד להעמיד את העתיד בחיים, צריך לבקש סייעתא דשמייא, ו'הבא להיטהר מסייעין אותו', ומי שעושה כל זאת יזכה להרגיש בנחמת ציון וירושלים במהרה בימנו אמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.