פרפראות וחדושים לפרשת ויקהל תשפו

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

לעילוי נשמת רפאל בן יאקוט ז'קלין

עם כל הנשמות העריריות,

רחמנא לצלן,

תהא נפשם צרורה בצרון החיים, אמן.

לעילוי נשמת דינה בת מירה בניסים עליהם השלום

ושכל עם ישראל יזכה לתשובה שלמה,

רפואה וגאולה שלמה ברחמים רבים, אמן.

אמן.

פרפרות וחידושים לפרשת ויקהל שנת תשפו.

ויקהל משה,

כתב בעל הטורים,

למה נשמחה פרשת כי תישא לפרשת ויקהל?

בפרשת כי תישא כתוב שקרן עור פני משה

ושמח לו בפרשת ויקהל את פרשת השבת,

לומר

שאין דומה קירון פנים של שבת לשאר ימינו.

זאת אומרת, פנים קורנות

ויום השבת יותר מיום חול,

אם נכנסים באמת לקבל את השבת עם כל ההכנות.

אבנינזר אומר,

משה הקהיל את כל ישראל לצוות להם על המשכן.

למה דווקא בציווי הזה הקהיל את כולם?

הוא אמר להם עוד הרבה מצוות.

למה דווקא בעניין המשכן?

נראה לפרש על מה שכתוב בגמרא בזבחים קי״ב.

עד שלא הוקם המשכן,

היו הבמות מותרות.

משהוקם המשכן נאסרו הבמות.

בבמות

הדין היה שכל אחד יכול לעשות במה ולהקריב עליה.

ורק כשנאסרו הבמות היו צריכים כל ישראל להקריב רק במשכן.

לפי זה בעצם הקמת המשכן

שממילא בטלו הבמות

הוא כלוא כל ישראל,

שמעתה לא יכולים להקריב בבמה שבנו אצלך.

אין, אז צריכים כולם להקריב במשכן, לכן דווקא פה ויקים.

כי זו מצווה שמחייבת שכולם יגיעו למשכן

בשביל להקריב.

מצינו,

כאשר ניתנה תורה,

היו כל ישראל מאוחדים,

כמובן ברש״י,

פרשת יתרו,

וייחנשם ישראל, כאיש אחד בלב אחד.

אחר מכן, כשחטאו בעגל,

נתפרדה אחדותם והיו מחולקים ומפולגים.

וכך מובא בתלמוד ירושלמי, סנהדרין, פרק יוד, הלכה ב',

שכל שבט ושבט היה לו עגל משלו.

מאתמול ישבנו לחפש בעניין מה אכן רבי שמעון בר יוחאי אומר שהיו שלושה עשר עגלים.

עגל אחד משותף לכולם, זה המפורסם,

וכל שבט היה לו עגל שלו.

מכאן שלא באו לכלל הסכמה במי לבחור ונתפרדו לקבוצות.

וגם בתלמוד בבלי מצאנו רמז לדבר הזה.

בסנהדרין ס״ג כתוב כי היוו לאלוהויות הרבה.

כיצד חשבו כך?

הלוא גם לכל אומה ולשון היה רק כוח אחד,

אלוהי אדום, אלוהי מואב.

לכל אומה היה אלוהים אחד.

על כורחך שהשבטים חלוקים בינם לבין עצמם ולא באו לכלל הסכמה.

עד שהיו להם הרבה אלוהויות.

וברש״י בפרשה הקודמת, פרק ל״ב פסוק א',

בדיבור המתחיל אשר ילכו לפנינו,

טעינו שמה שהוא פירש כן על הלשון של התורה,

שהעגל ילכו לפנינו, לשון רבים.

אז עתה, כשבא משה לצוות על המשכן,

הייתה תחילת עבודתו לתקן את הפירוד,

להכחיל את העם,

לאחד אותו למטרה אחת באיחוד גמור, ולהחזיר אותו שוב

כעם הניצב, כאיש אחד בלב אחד.

זה אומר הרב יעקב קמינצקי.

זכר צדיק וברכה.

זו סוגיה יפה להיכנס בה, להתעניין וכו' וכו'.

להבין את הדברים, איך עשו שנים עשר,

מי ביטל אותם,

מה קורה פה.

ויקל משה את כל עדד בני סרב ויאמר עליהם,

אתם יודעים שכל הצדיקים, גם בילדותם,

כבר ניתן היה להכיר בהם,

שהם אלוהים, שהם פקחים.

אז יש ספר בצלו החימטי

שמביא מעשה על ילדותו של הגוען

הרב מצ'יבין,

רבי דוב בריש ביידנפלד,

בהיותו בן שש.

היה נוהג לומר בשבת בסעודה שלישית פירוש על הפרשה לאנשי קהילת רימלוב.

ואחיו הגדול,

החזון נחום, היה לומד עימו את הפירוש.

פעם אחת הגיע לרימלוב

שליח מיוחד מהגאון רבי יצחק את טיגנה

בעניין כלשהו,

ולפיכך החזון נחום היה עסוק לכבד אותו, לדבר עימו.

בא הילד, הרב מצ'יבין,

בן שש,

היה רץ אחריו כל הזמן ללמוד איתו את הפירוש לשבת.

אחיו לא התפנה אליו.

בני הקהילה ראו איך רבנו,

כאילו הרב מצ'יבין, כשהיה קטן, מבקש ממנו ללמדו.

ואמרו, השבת הזאת

יאמר לנו ברישל כזה פשטל.

מה הוא יגיד לנו?

איזה פשטל הוא יגיד לנו?

ברישל וידו, בריש.

בר, בר.

אותה שבת פרצה תגרה בין המתפללים

בעניין הכיבודים שלישי ושישי.

והיה ששון ושמחה בבית הכנסת.

כמו שאומרים במרכאות, ששון ושמחה, כן.

הגיע הזמן של סעודה שלישית,

וכולם דרוכים לשמוע מה יאמר הילד.

הוא נעמד ואמר כך,

בפרשה נאמר ויקהל משה את כל הדתיים.

ישראל,

ביאמר עליהם.

יש בפרשה הזו רמז.

ויקהל משה את כל עדת ישראל.

כשכולם מקוהלים ומאוחדים באהבה ורעות,

אז ביאמר עליהם.

אז אפשר לומר דברי תורה,

אבל כשיש מריבות על שלישי ושישי,

אי אפשר לומר דברי תורה והוא ירד.

ככה הוא ניצל מזה שהוא לא יכול היה להכין.

לא היה לו מה להכין.

אח שלו לא עבר איתו.

אז יצא פיקח,

ידע איך לצאת מזה יפה מאוד.

איי איי איי.

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל.

בויקהל הזה משה רבנו תיקן מה שכתוב בפרשה הקודמת, ל״ב א׳.

ויקהל העם על אהרון

ויאמרו אליו,

קום,

עשה לנו אלוהים.

זאת אומרת, חטא העגל היה בבחינת ויקהל העם.

והתיקון היה באותה בחינה, בייקהל משה.

לפיכך הוא אמר להם אלכות שבת בהתחלה.

בהתחלת פרשת ויקהל,

לפני המשכן,

נאמר אלכות שבת.

למה?

אמרו חכמים זיכרונם רכה בשבת ק.י.ח. כל המשמר שבת כהלכתו,

אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו,

שנאמר בישעיה נ״ב.

אשרי אנוש יעשה זאת בן אדם וכולי.

שומר שבת מחללו.

אל תקרא מחללו אלא מחולו.

זאת אומרת,

מיד הוא הודיע להם שיש להם כפרה.

עכשיו אני אומר לכם את מצוות השבת.

וכוח השבת, כשמשמרים אותה כהלכה,

למחול ולכפר על עוונות של עבודה זרה.

הם עשו עגל.

ויקהל העם

אל אהרון עכשיו ויקל משה וסיפר להם את המצווה הזאת של השבת,

כדי שידעו שיש להם כפרה

על ידי זה שישמרו את השבת.

אז צריכים להבין גם היום, החילונים, אחרי שהם עברו כל כך הרבה עבירות,

ברגע שיקבלו על עצמם שבת לשמור באמת,

לא אחת

להתחיל לשמור שבת,

אפילו עוונות של 70 שנה נמחלים.

הכוח של שבת למחול יותר מיום הכיפורים.

ביום הכיפורים צריך ארבע חילוקי כפרה.

ופה

שומר שבת כהלכה, מחול לו.

ויאמר עליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם.

כאשר בא משה לצוות את ישראל על מלאכת המשכן,

הקדים את האזהרה של חילול שבת.

רק אחר כך ציווה אותם

על מלאכת המשכן.

אבל לעומת זאת מצאנו,

כשנצטווה משה מהקדוש ברוך הוא,

ציווה אותו הקדוש ברוך הוא קודם על מלאכת המשכן,

ורק אחר כך בסוף

על שמירת שבת.

למה יש שינויים?

כשציווה הקדוש ברוך הוא את משה בהר סיני,

זה היה לפני חטא העגל.

ואז היה משה רבנו בתוך המחנה.

והיה אוהל שלו ואוהלי ישראל נחשבים רשות יחיד.

שכן היה כל המחנה מסובב במחיצת מחנה ישראל.

אז זה היה הרשות היחיד.

גם אם היו בני ישראל,

גם אם היו מביאים את תרומתם בשבת,

לא היה סריך איסור.

שהרי לא הייתה כאן כל הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים או טלטול ברשות הרבים.

אבל עתה אחרי חטא העגל.

משה נטע אהולו מחוץ למחנה.

בהבאת נדבה לאהולו בשבת, כרוכה בחילול שבת.

שהרי היה צריך להוציא ולטלטל את התרומה 400 ברשות הרבים.

כמו כן, היו צריכים להוציא את התרומה מרשות היחיד לרשות הרבים.

עתה, לאחר שתרומת המשכן בשבת

עלולה להיות כרוכה בחילול שבת,

היה מן הצורך להקדים את האיסור של שבת,

שהוא חמור מאוד.

הם רוצים לתרום בשביל המשכן.

אני אגיד להם את המשכן.

אז כאילו אפשר לתת תרומה, ולא, לא, לא, קודם כל שבת.

שבת דוחה

את המשכן.

אין להביא תרומת המשכן בשבת,

כי אין מלאכת המשכן דוחה את השבת, אלא הפוך.

זה מביא חידושי החתם סופר על התורה.

רביית הלוי,

בפרשת כי תישא כתב,

הנה כאן,

אחר שסידר בפרשת תרומה ותצווה את כל מלאכת המשכן,

הזהיר על שבת.

ובפרשת ויקהן,

הקדים מצוות שבת למלאכת המשכן, כמו שאמרנו.

הוא אומר, אני פותח במשל פי.

גביר אחד

השיא את בנו,

וכמובן שצריך לעשות לבנו בגדים לחול ולשבת ביום טוב,

וגם תכשיטים,

שיהיה פאר בהידור,

ואינם בהכרח כל כך,

אבל הם רק לגבירים.

וגם אם האב קצת בקפדה על הבן,

עם כל זה יעשה לו את הדברים כמנהג הגבירים.

כי זה גם כבוד שלו.

מה, הבן שלו

ייראה עם שעון פשוט?

צריך לעשות לו,

איך קוראים לשעונים האלה שכולם מתרברבים בהם?

אה?

לולקס.

אתה לא יכול לראות את השעה אם לא השקעת 250 אלף דולר.

אפשר בתימו, בחמש שקל ילדים, מקבלים שעון עובד פיקס.

ויש להבחין

אם עושה כך למען אהבתו לבנו כי שמח הוא בהטבת בנו,

או

רק משום שהוא בנו ומוכרח לעשות לו את כל זה גם בלי אהבה בגלל היותו בן של גביר.

אז איך מבחינים?

לפי סדר העשייה.

אם עושה אותה מצד האהבה שהוא אוהב את הבן,

יש לו תענוג מזה שמגיע תענוג לבן שלו,

אז יהיה ההתחלה בדברים שלא כל כך מוכרח לתת לו.

לקנות לו שעון מזהב,

וזה יהיה שעשועים שמשתעשע בתענוג שהבן שלו מקבל.

תראה מה השארתי לך שמה בסלון,

והילד פותח,

איזה שעון.

והבגדים המוכרחים

שבהם לא ניכר שעשועים כי הם בלי בגדים, איזה חתן נכנס לחופה בלי בגדים?

זה משאירים לאחרונה לקראת החתונה.

ואם העשייה מצד ההכרח

רק בגלל שהוא הבן שלו,

אז הוא נותן לו קודם כל את הדברים ההכרחיים הקודמים,

ואפילו שבסוף הוא ייתן לו גם שעון וזה וזה, אבל זה לא, הוא לא מקדים לו,

כמו שאומרים, את ההנאות והשעשועים לפני.

קודם כל הוא נותן לו את הזה, ואחר כך הוא ייתן לו גם את הזה, וזה וזה.

אז גם במצוות.

יש מצוות שמוכרחות לאיש הישראלי,

כמו שבת,

שזה הכרח גמור.

בלעדי זה הוא בכלל לא ישראל.

יש לו דין של גוי.

יש מצוות שהן לתוספת קדושה,

כמו בניין בית המקדש וקורבנות,

הרי אנחנו בגלות עכשיו ואין מקדש,

ואין קורבנות,

בגלל שאנחנו לא במעלות

של גדולה וקדושה.

כל זה צריך רק מתי שאנחנו ברמה גבוהה מאוד,

אהובים לפני הקדוש ברוך הוא,

אז צריכים לדבר הזה.

וזה היה קודם מעשה העגל,

שהיינו אהובים לקדוש ברוך הוא.

הוא לא כעס עלינו,

לא עשינו עגל, הכל היה בסדר, אמרנו נעשה ונשמע.

לכן

נאמר הציווי של המשכן קודם,

לתת לנו את השעשועים,

את השעון רולקס,

להביא לנו את המקדש,

להביא לנו את הזה,

להביא לנו את הזה,

אבל...

אבל לבסוף

אמר להם את פרשת השבת,

בפרשת כתיסא.

תרומה תצווה בכתיסא, אמרת שבת,

שזה הכרח.

זה כמו שאמרנו,

כשהגביר כשהוא אוהב את הילד אז הוא מקדים לו את השעשועים קודם, את הדברים שהם חורגים רק בהיותו בן גביר,

מפורסם, הוא אוהב אותו,

והכול, אז הוא נותן לו שעשועים קודם,

את החיוב, את החליפה, ואז הוא נותן לו בסוף.

אבל אחרי מעשי העגל,

שכבר עם ישראל רצה לחלות אותם, הקדוש ברוך הוא,

אז התחיל בפרשת והקהל דווקא בשבת, בדברים המוכרחים.

בוא נדבר ישר

מה מוכרח לעשות, ומה צריך לעשות, ומה זה וזה וזה.

ואחר כך, בסדר,

אני אגיד לך גם כן כמה שעשועים,

כמו המקדש וזה וזה, תוספת קדושה וכו'.

ככה מסביר בית הלב.

טוב,

יש

הרב משה גפן,

זיכרונו לחיי העולם הבא, הוא פירש,

הקדים

אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן.

לומר שאינו דוחה את השבת.

המשכן לא דוחה את השבת.

בשבת מפסיקים.

כל לט מלאכות מפסיקים.

וגם בפרשת כי תישא,

אחר שנאמר ציווי הקמת המשכן,

כתוב, אך

את שבתותי תשמור.

ומפרש רש״י,

אף על פי שתהיו רדופין וזריזין וזריזות המלאכה,

שבת אל תידחם מפניה.

שהשבת לא תידחם מפני מלאכת המשכן.

והקשה בית הלוי מפני מה בפרשת כי תישא,

הקדים את מלאכת המשכן

לשמירת שבת.

ואילו כאן

ויקל הקדים ציווי של שבת

למניעת המשכן.

שמענו את מה שהוא הסביר קודם.

הם הדוגמה והמשל בין הגביר וכו'.

אבל

זה

טוב רק לפי

כמה מפרשים,

מה שאמר בית הלוי,

אבל רשי שאומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה,

וגם הציווי נאמר למחרת יום הכיפורים,

אז לא שאיך תרוצו.

תעיינו בזה, ויש עוד ספר שמביא גם כן את החילוקים בין הפרשיות,

למה בארבע פרשיות וחצי הוזכר כל עניין

בניית המשכן.

זה שמסבירים לפני העגל ואחרי העגל ציווי למשה וציווי לישראל,

יש כל מיני.

עכשיו נראה לבאר בזה,

שימו לב,

בתפילין שלנו כתוב, שמע ישראל

אדוני אלוהינו, אדוני אחד.

בתפילין של הקדוש ברוך הוא כתוב,

מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

אצלנו בתפילין

כתוב המעלה של הקדוש ברוך הוא, שהשם אחד.

ואצל הקדוש ברוך הוא כתוב המעלה של ישראל,

מי כעמך ישראל.

בא הגמרא בחגיגה ג'

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל,

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם.

דכתיב, שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד,

אנחנו מפרסמים בכל העולם

שהשם הוא אחד.

ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם,

שנאמר, ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ, אין כמו היהודים.

וכן מצינו בפרשת פניחס.

כשציווה הקדוש ברוך הוא לנקום במדיינים, מה אמר למשה?

נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים.

כל הנקמה צריכה להיות בגלל

בני ישראל.

מה משה מצווה את ישראל? נקום נקמת השם.

הקדוש ברוך הוא דואג לכבוד שלנו,

ואנחנו דואגים לכבוד שלו.

וכך גם באר הגאון מווילנה.

בתורה נקרא חג הפסח,

חג המצות.

ואילו ישראל קוראים לו חג הפסח.

כי ישראל קוראים את זה על גדולתו של הקדוש ברוך הוא שפסח מעל בתי בני ישראל במצרים.

והקדוש ברוך הוא קורא על שם גדולתם של ישראל שמקיימים את המצוות.

אז לפי זה יש לבאר גם כאן.

המשכן הוא גדולה לישראל,

שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל,

וגם עדות, משכן העדות שהוא סלח

על מעשה העגל.

ואילו השבת היא אות

על מעשה בראשית,

שברא הקדוש ברוך הוא את העולם בשישה ימים בשביעי שבת.

ולכן, כשהקדוש ברוך הוא ציוות משה בפרשת תרומה,

הוא פתח קודם במלאכת המשכן,

שזה מעיד שהוא מחבב את עם ישראל.

אבל כשציווה משה את ישראל בפרשת ויקהל,

הקדים את הציווי של שבת,

שזה אות לכבודו של הקדוש ברוך הוא שברא את העולם,

הפלא ופלא.

אתם רואים? הוא משבח אותנו, לא משבחים אותנו.

ויאמר עליהם אלה הדברים אשר ציווה אדוני לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי

יהיה לכם קודש,

שבת שבתון אדוני.

נשאלת שאלה

מאחר שעיקר דיני שבת,

עיקר דיני שבת

הם בשב ואל תעשה.

למה תת מלאכות אסורות, שב ואל תעשה?

למה נוקט הפסוק

ויאמר אליהם אלה הדברים שציווה אדוני לעשות אותם

וקום עשה?

מה זה שכתוב ששת ימים תעשה מלאכה?

מה זה, יש מצווה לעשות מלאכה בשישה ימים?

הלוא אין המצווה

אלא לשבוד ממלאכה ביום השביעי.

למה צריך להגיד לנו ששת ימים תעשה מלאכה

וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון?

בלי זה, תגיד.

ויאמר אליהם אלה הדברים שציווה אדוני לעשות אותם,

ביום השביעי יהיה לכם קודש,

שבת שבתון ה'.

למה אומר ששת ימים תעשה מלאכה? מה יש חובה לעשות מלאכה?

הגמרא בקידושין ל'ט

ישב אדם

ולא עבר עבירה,

נותנים לו שכר כעושה מצווה.

אבל אמרו שם שכל זה רק כאשר באה עבירה לידו לעבור ולא עבר.

אדם יושב בבית,

אז אפשר להגיד שישב ולא עבר עבירה שלא תגנוב,

אז הוא קיים מצווה.

אבל אם הוא היה בחנות,

ומעל הבית עזב את החנות

לרגע בקופה הייתה פתוחה,

הוא היה יכול לגנוב,

הוא לא גנב,

זהו.

זה נקרא, שם לא עבר עבירה,

אז זה כאילו הוא עשה מצווה,

נוקטים לו שכר שהוא עשה מצווה.

אז רק אם באה עבירה לידו והוא לא עבר,

זה נחשב

שהוא עשה מצווה ומקבל שכר.

כי הוא התגבר על יצרו.

כיוצא בזה אמרו, מי הוא בעל תשובה?

מי שבא דבר עבירה לידו פעם אחת ושנייה,

ולא עשה.

כל זה כאמור רק אם באה עבירה לידו ולא עבר.

אם לא כן, למה שיגיע לו מסע?

למה מגיע לו שיקבל שכר?

עכשיו, שימו לב, לכך נאמר.

אלה הדברים אשר ציווה אדוני לעשות אותם.

אפילו ששמירת שבת,

העיקר זה בשם ואל תעשה.

לא עושה שום מלאכה.

יושב, לא עושה שום מלאכה.

הדין הוא,

שאם שומרת השבת מחללה, מלחלל אותה,

הרי הוא כאילו קם ועשה מצווה בפועל.

אז אני, שאני לא עושה אחת מלמד הט מלאכות,

אז כאילו עשיתי מצוות.

ישב

ולא עבר עבירה.

אבל זה מדובר דווקא אם ששת ימים תעשה מלאכה.

רק אם בימי השבוע אתה עוסק במלאכה,

וכשבאה השבת אתה נמנע מהמלאכה,

אז יכולה המניעה בשם ואל תעשה לך שם מצווה בפועל.

אבל אם גם בששת הימים האחרים אתה לא עושה מלאכה, איך תקבל שכר על מניעת העשייה,

מניעת

עשייה, מתי עשית בכלל?

אתה לא עושה שום דבר.

אז איך אתה תקבל שכר?

מאחר שלא משום השבת הוא שובת, אלא משום שבין כך אין לו מלאכה.

אז כשאדם מפסיק מהמלאכה,

אז הוא מבטל מעצמו למתת מלאכות שהוא עושה במשך השבוע.

או אז כשבעל ידו,

כמו שאומרים, עבירה,

יש לו אפשרות לעשות, והוא לא עושה.

אז מגיע לו שכר.

לפי זה יובן למה כתוב בהמשך של הפסוק,

וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת, שבתון לה'.

למה זה צריך להיות כתוב?

אלא ללמד

שרק מתוך ששת ימים תעשה מלאכה,

ומאידך, ביום השביעי יהיה לכם קודש,

מוכח שכל השבת

היא שבתון לשם ולא לצרכיך.

זה הכל אתה עושה לכבוד השם, כי אם לא השם,

אתה ממשיך במלאכות שאתה עושה כל השבוע,

כמו החילונים.

ממשיך.

אבל אם אתה עושה מלאכות, כמו יונקרס,

ומגיעה שבת ואתה מפסיק,

אז זה נקרא שאתה מקבל שכר.

אז לכן כתוב,

ויאמר עליהם מן הדברים שציווה השם לעשות אותם.

אם אתה עושה אותם,

בששת ימים תעשה מלאכה,

אז ביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת ושבתון השם.

עכשיו תשמעו

איך מבצעים את זה בפועל, זה לא לאומן מסופח.

בשנה הראשונה לעלייתו של האדמו״ר הזקן מבלז לארץ,

הוא התגורר בבית

שהייתה צמודה לו גינה נאה.

בחודש האביב

ביקש האדמו״ר לרכוש כלי גינה,

מעדר, מגריפה,

צינור גומי,

והתחיל לטפל בגינה.

החסידים התפלאו.

גדלה השתוממות, ראו רבה, רבה.

זה גדול, מטריח לא פעם את עצמו, יורד מקומה עליונה לגינה.

מפקח על העבודה, בודק אם היא מטופחת כראוי.

מתעניין בנושא,

מבקש להסיר את החלזונות.

ומבקש לדעת אם הכל נעשה כשורה.

איש קדוש ומורם מעם, הרבה,

לא הבינו חסידים מה לו ולעבודה חומרית של חיי שער.

בשנת תש״ה הגיעה שנת השבע,

שנת השמיטה.

הרי בית סיבה לאסוף את כל כלי העבודה,

לנעול אותם במחסן.

והודיעה אין לטפל יותר בגינה כל השנה.

אז ראו כולה, כל המטרה שהיה בעבודת הגינה,

לא בשביל הגינה,

אלא שיוכל להשבית אותה לקראת השביעית.

אני מפסיק.

אבל אם אין לו גינה ואין לו כלום, איזה שמיטה,

מה עשית שמיטה? לא עשית שום דבר.

עכשיו הוא מראה, אתה מבין?

מפקיר את הכול, עוזב את הכול, שם את הכלים בזה.

זה הפירוש של מה ששת ימים תעשה מלאך.

‫איייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

‫נכנס, נכנסה הדר מערבים, בשמחה.

‫ישמחו במלאכותך שומרי, שומרי, שומרי, שומרי שם.

‫ישמחו במלאכותך שומרי, שומרי, שומרי שם,

‫באת מקור עול שבת.

‫-עם מקדשא, מקדשא,

‫מקדשא שמי שבת.

‫עם מקדשא,

מקדשא, מקדשא שביעי שבת.