הכיור

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, אסתר בצמחה, תזכה לאריכות חיים מתוך בריאות בשמחה ותזכה להגדיל תורה תמיד, אמן.

אמן.

אנחנו לומדים היום על הכיור.

הכיור

היה עשוי כולו נחושת.

ביעש את הכיור נחושת

ואת כנו נחושת

במראות הצובעות.

מה זה המראות הצובעות?

למה לא נמנה הכיור ביחד עם שאר כלי המשכן שנעשו מנחושת?

התורה מונה את הכלים שנעשו מזהב, מכסף.

אחר כך מונה כלים שנעשו מנחושת.

נחושת הכינו אדני אוהל מועד והחצר

ועצדות המשכן והחצר

ומזבח הנחושת

יחד עם כל כליו.

למה השמיטה התורה את הכיור?

גם הוא עשוי מנחושת.

רשי ואספורנו הדגישו שבאמת הכיור לא נכלל

במניין הנחושת עם שאר הכלים,

ולכן הוא לא הזכר בפרשת פקודה.

למה הוא שונה מכולם ועומד לבד?

אם נעיין במפרשי התורה, נראה כמה פרטים

שהכיור היה שונה משאר כלי המשכן.

רשי,

נביא את דברי החכמים בתנחומה,

את הנחושת לעשיית הכיור תרמו הנשים בלבד.

בניגוד לכלי משכן,

כל איש שרצה לתרום התקבל בברכה, איש ואישה.

אחת תרם זהב, אחת תרם כסף, כל אחד נדבת ליבו.

בכיור מצינו שינוי גדול.

רק הנשים תרמו לכיור.

זה מובא ברשי על פי המדרש.

האבן עזרא חידש

גם מ...

דעותיו של הכיור

לא מפורשות בתורה.

כל הכלים אנחנו יודעים מהאורך, מהרוחב, מהגובה.

בכיור אין שום מידה.

למה?

הכיור נעשה מתרומת הנשים

ללא שום קצבה.

ככל שיוסיפו להביא מראות

מנחושת, כך יגדל הכיור.

ככל שיתרמו,

כן איתם.

מוסיפים רשי ויבא אבן עזרא בשם חכמים שהכיור היה בנוי ועשוי ממראות.

נגיד זה מראה,

נשים היו מסתכלות

ומייפות את עצמן,

תכף נבין למה.

הם תרמו את כל המראות.

כלומר, בימי קדם לא היה כל כך מצוי

מראה כמו שיש לנו היום.

ונחושת מלוטשת

גם הייתה נדירה להשגה.

אז היה קושי עצום לייצר מראה

בשביל שאישה תוכל להביט בה ולראות את בבואתה.

בהקמת המשכן הנשים השתוקקו בנפש חפצה לתרום

את המראות שלהן

שבהן היו מתקשטות

והביאו אותן בהתרגשות

למרות שזה היה פריט חיוני ונדיר למדי,

וחפץ שבשבילן יקר מאוד.

הרמב״ן אומר, מה זה מראות הצובעות?

מה זה צובעות?

ללמד אותנו שאנשים באו צבאות-צבאות לתת את כלי הקישוט שלהן

שהיה יקר בעיניהן.

כמו האנשים צבאו על הפתח.

צובעות.

מכאן למדנו שהנשים

סרו מענייני העולם הזה ותחת המנהג שלהן להתנהג

בהתייפות,

בהתקשטות,

ולהתבונן במראה,

נתנו את היקר להם לקדוש ברוך הוא.

ובמקום להתקשט

באו נשות ישראל למשכן מדי יום ביומו

כדי להתפלל ולשמוע את דבר השם.

במדרש הגדול מוסיף

לצורך עשיית הכיור לא הטיחו את המראות,

אלא הדביקו אותם אחת לאחת

עד שיצא כיור גדול, גדול, גדול.

אם היו מטיחים אותם לא היה ניכר מראה של כל אחת.

אבל ככה יש ייחוד.

כל מראה ומראה של כל אישה ואישה נשארה כמו שהיא.

עכשיו,

שלושה שינויים בין הכיור לכלי המשכן.

התרומה של הכיור רק מנשים.

לכיור לא היה מידה,

לא אורך ולא רוחב ולא גובה.

והכיור לא העתיקו את הנחושת לצורך עשייתו כמו שנעשה בשאר הכלים,

אלא הדביקו אחד לאחד

כדי שיישארו באותה צורה כפי שתרמו הנשים.

מי שידעה לזהות את שלו הייתה אומרת את זה שלי.

עכשיו מובן למה לא הזכירה תורה את הנחושת שנדבו הנשים לעשיית הכיור

ביחד עם כלל נחושת,

משום שהתרומה הזו שונה מכולם.

כל הכלים שעשויים מנחושת

היו מתרומה של כלל ישראל,

ואת הנחושת לקחו, הטיחו,

ומחומר הגלם המותח יצרו את הכלים.

אבל הכיור בא מנדבה מיוחדת של הנשים,

נדבה, תרומה פרטית,

ויצרו את הכיור מכל המראות שתרמו.

למה שינויים אלה נעשו דווקא בכיור?

מה מיוחד שנבחר מכל הכלים להיות תרומה לנשים באופן ייחודי?

עוד יש להתבונן בדברי רשי

שהביא מהתנחומה

בנות ישראל הביאו את המראות שלהם לדבל המשכן,

לא רצה משה רבנו לקבל את התרומה.

משה רבנו מאץ במראות הללו, מפני שהן עשויים יצר רע.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, קבל את המראות של נשות ישראל,

כי אלו חביבין עליי יותר מן הכול.

וואי וואי וואי.

בעלמה החביבות הגדולה.

בזכות המראות העמידו הנשים הצדקניות עם שלם במצרים.

אחרי יום עבודה מפרך ומייגע,

חומר, טית, לבנים,

כל איש מישראל חזר הביתה עם גוף שבור,

מרוסק,

טוב מותו מחייו.

מי חושב להביא ילדים בדור כזה?

בתעצומות נפש,

מעמק הבכה התעוררו הנשים ושידלו את הבן זוג להביא ילדים לעולם.

אחרי שהאיש חזר לבית ונח כמעט,

אכל פת חרבה,

והאישיב את נפשו,

נטלו הנשים את המראות.

כל אחת

עומדת מול בעליו ואומרת, תסתכל, אני יותר נאה ממך.

וכך נולדו שישה בקרס אחת,

בזכות המסירות נפש של אותן נשים צדקניות.

על זה נאמר, במראות הצובעות,

בזכות המראות יצאו לעם ישראל צבאות,

צבאות של ילדים, עם שלם.

בצבא גדול ועם שלם נולד ובא בזכותן,

לכן השם חיבב אותן את המראות האלה יותר מכל הקטעים.

עכשיו יש להבין,

מה קשור מסירות הנפש של הנשים להעמיד דור שלם?

לכיור?

מה השידוך

של המראות לכיור דווקא?

למה לא השתמשו בהם לצורך כלי אחר?

רשי, הרמב״ן, והכלי יקר

מבארים, יש קשר בין הכיור לנשים.

בין יתר השימושים של הכיור,

נטלו ממנו מים כדי להשקות אישה סוטה.

אם הייתה אישה, חלילה, שסטתה

והתחברה לאיזה מישהו בסתר וכו', בבעלה,

ראה אחרי שהתראה בה, אל תסטרי עם אדם פלוני,

והיא נסתרה,

ויש לו חשד שהיה פה מעשה אסור,

הוא מביא אותה לכהן,

ואז משקים אותה

מן הכיור.

נותנים מים משם ובודקים אותה.

ועל כן,

בנדבה שהם נתנו מראות,

זו ההוכחה של נשות ישראל בחזקת כשרות,

ועד רבה, הן חפצות בבדיקת כיור.

כי צנועות וצדקניות הן מה.

באמת, בכל מצרים,

210 שנה לא היה שום מקרה,

חוץ ממקרה אחד של שלומית בדברי,

שפרסם אותה, כתוב,

נשמרו.

גן נעול אחותיך לה.

פלא פלאות.

אז כמו שאישה רואה את עצמה במראה,

יכולה לדעת אם היא נאה או להפך,

גם הכיור מגלה אם את צדיקה או לא.

אותו כיור. כמו שהמראה, ככה הכיור מגלה.

נאה, כשרה או לא.

זה באותו כיור.

לכן המראות הלכו דווקא לכיור.

אז המראה בכיור, בהמים,

מראה מי זאת האישה.

עדיין אין הדברים מתיישבים לגמרי,

כי עניין השקעת הסוטה זה פרט קטן ושולי מכלל שימושי הכיור,

וגם מאורע נדיב שתמצא אישה שהיא סוטה וישקו אותה ממאי הכיור.

כי עיקר הכיור זה לקידוש ידיים ורגליים של הכהנים בראשית עבודתם בבית המקדש דבר יום ביומו.

הכהן, לפני שהוא נכנס לעבודה, הוא צריך לקדש ידם ורגליו.

למה? כי הטומאה נאחזת בציפורניים,

אז הוא צריך לא...

הוא שם את היד שלו על רגל ימין ומקדש אותם ביחד, ואחר כך שמאל.

כמו שנאמר, ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם,

בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו.

אם לא רוחצים ונכנסו לעבודה בלי זה,

הם הכניסו טומאה, חוצפה, לבית המקדש.

אז לכן, ימותו.

ואותם הדינים במסכת זבחים יוטט,

כיצד קידשו ידיים ורגליים,

מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית

ומקדש במימי הכיור,

לאחר מכן מניח ידו השמאלית על רגלו השמאלית ומקדש אותה במים.

וכך פסק הרמב״ם להלכה ביד מקדש הא',

ואוסיף שיש מצוות עשה לכהן לקדש ידיו ורגליו.

ואם לא קידשם כראוי, עבודתו פסולה וחייו מיתה.

יש להבין,

מה עניין קידוש ידי הכהנים מהכיור אצל המראות של הנשים?

ולמה יעצרו את הכיור דווקא ממראות הנשים?

ולמה עונש חמור על הכהן שלא קידש ידיו ורגליו?

עונש שמיטה?

ועוד,

למה צריך לקדש בכלל את הרגליים? תמיד אנחנו נוטלים רק ידיים.

וגם הסדר המופלא של קידוש ידיים ורגליים, יד ורגל יחדיו.

היד מונחת על הרגל,

ומקדש אותם כאחד. מה פשר קידוש זה?

ומה רמוס כאן?

אז בשולחן ערוך אורח חיים, סימן ד', כתב בלקות נטילת ידיים.

יש לאדם לטהר את ידיו באופנים שונים,

הן מחמת טומאה השורה על הידיים,

והן מטעמי נקיות.

אחד,

כשמתעוררים מן השינה.

שתיים,

יוצא מבית הכסה

ומבית המרחץ.

כשנוטל ציפורניים,

כשחולץ מנעלים,

כשנוגע ברגליו במקומות המכוסים,

ברגליו ובמקומות המכוסים,

כשחופף את ראשו,

המשמש מיטתו,

והיוצא מבית הכסה. כל אלה צריכים נטילת.

והמשנה ברורה מבאר,

פעמים

צריך ליטול ידיים משום רוח רעה שורה עליהן,

ולכן באופנים האלה

צריך למהר וליטול ידיו.

אבל יש אופנים שזה רק משום נקיות,

למשל חופף ראשו,

נוגע בנעליים או ברגליו.

אין צורך למהר ליטול ידיו,

אלא אפשר לרחוץ,

לרחוץ בניחותא.

למה נוטלים ידיים בבוקר כשקמים מהשינה?

הבית יוסף מבאר שלושה טעמים שהביאו הראשונים.

הראש,

בברכות ט'

מביא

הידיים עסקניות הן. כשאתה ישן,

הידיים עוברות מפה לשם, משם לפה.

ולכן, מי שמתעורר ייטול את ידיו משנתו,

כי בוודאי שנגע במקומות המכוסים.

ואמרנו שמקומות המכוסים הם נוגעים, תכניתי לו.

זה אומר הראש.

הרשב״א, בשו״ת, חלק א', קצר,

מבאר טעם אחר.

בבוקר אנחנו נחשבים בריאה חדשה,

שנאמר חדשים לבקרים, רבה אמונתך.

לכן צריך לקדש את הידיים לפני עבודת השם יתברך.

כמו כהן שנוטל ידיו בתחילת עבודתו במקדש.

אתה היית ישן,

הנשמה יצאה,

אז אתה בחינת מת.

כשחוזרת, אתה כאילו נולד מחדש, חדשים לבקרים.

אז צריך נטילה.

ובמשנה ברורה מבאר שלהלכה יש לנקוט לחומרה, כי שני הטעמים,

גם שידיים חסקניות וגם חדשים לבקרים.

בזוהר הקדוש,

וישב כפד,

מבואר שיש רוח רעה השורה על הידיים בשעה שקמה השינה,

ולכן פסק השולחן ערוך ליטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין.

ימין, שמאל.

ימין, שמאל.

ימין, שמאל.

כל זה כדי להעביר רוח רעה מהגוף, וזו דרך יחידה.

שאפשר להעביר רוח רעה מן הגוף.

כי הרוח אינה עוזבת את האדם, רוח הטומאה לא עוזב את האדם עד שייטול שלוש פעמים.

היא כל כך חמורה,

עד שאם נוגע בפיו, באוזנו או בעיניו כדומה

לפני שנטל ידיו,

יכול להזיקו מאוד,

ולכן צריך למהר ביותר לזהה ליטול ידיים קודם שיגע בגופו.

מוסיף השולחן ארוך.

אם נגע במאכל או במשקה לפני נטילת ידיים,

הרי הם מזיקים למי שיאכל או ישתה אותם.

לכן לא יטעם מהם עד שידיח ידיו שלוש פעמים לסירוגיה.

ההלכה הזו חשובה ומצויה מאוד,

כי הקונה ירקות,

פירות, לחם ושאר מיני מאכלים העומדים גלויים במכולת,

צריך לחשוש שמא נגע בהם אדם בלא נטילת ידיים.

הוא ממילא חייב לרוחצן שלוש פעמים,

בפרט כשאתה בא למקומות שיש לחמים בחלות, אנשים נוגעים בהם, לבדוק אם זה רך על זהב.

יש להתבונן,

מדוע הרוח רעה הזו שורה רק על האצבעות.

אנחנו שמכינים את הלחם לבד, אין לנו בעיה, ברוך השם.

כל מה שאנחנו מכינים לבד, אנחנו נמלטים בכל הצרות ובעיות.

יש להתבונן, מדוע הרוח הרעה הזאת שורה על האצבעות,

ומפני מה הנטילה שייכת רק באצבעות הידיים?

למה אנחנו נוטלים רק בידיים ולא ברגליים?

הבן ישחי, זכר צדיק וקדוש לברכה,

אומר בפרשת תולדות,

הארי הקדוש בעץ חיים מביא שהחיצונים,

הרוחות הרעות, נאחזים תמיד בקצה.

מה הקצה של הגוף?

אצבעות.

כיוון שהחיצונים לא יכולים להיאחס בקדושה,

לכן בשעה שחוזרת הנשמה של האדם

לראשו ולשאר גופו,

מיד בורחים כל אותן הרוחות הרעות מהראש ומשאר הגוף,

ואינם יכולים להיאחז, אלא בקצה קצהו של הגוף, זה אצבעות הידיים והרגליים.

מי שחפץ להעמיק בנסתרות,

יתבונן בדברי הזוהר הקדוש.

שם הוא מגלה פרק נכבד בתורת הסוד.

ישנם פרש דינים

שהם בגימטריה.

האותיות מנצפך הסופיות,

שזה בגימטרייה פיירש.

אם תספור מ, נ, צ, פ, כ,

אז זה יוצא ביחד

280 פר,

פיירש.

זה האותיות הסופיות,

הן כפולות, נכון?

יש לנו מפתוחו, מסתומו, וכן הלאה, כן?

כל אלה, המנצפך,

הם כנגד חמש גבורות שיש בעולם,

שהן שורש הדינים.

מה זה גבורה?

הגבורה זה צמצום של החסד.

הגבורה מונעת מהחסד להמשיך להתפשט,

וכך נוצר הסתר פנים בעולם,

ומכאן יוצאים כל כוחות הרע בעולם.

כמו שמנצפך זה סוף האותיות,

אותיות סופיות,

כך האצבעות הן סוף הגוף.

והם עושים בשאר הכוונות,

שמהטעם הזה יש דווקא חמש אצבעות בכל יד,

כנגד חמשת האותיות מנצפך,

ואותיות מנצפך הן כפולות.

כמו שאמרנו, יש פתוחה ויש סתומה תמיד.

אז לכן,

יש לנו את זה גם בידיים וגם ברגליים.

ולכן צריך ליטול ידיים דווקא במים,

כי מים זה חסד,

והחסד שנשפך

על הגבורה מבטל,

ואז אנחנו מסלקים את החיצונים מעלינו.

אז כדי להסיט את הרוח רעב, הטומאה שורה באצבעות הידיים,

שהיא עוצרת את החסד, באים המים, שזה חסד, ומסלקים.

עכשיו יש להבין,

אם הטעם הוא בגלל החיצונים שהם נאחזים בקצות הגוף, אז למה לא נוטלים אצבעות הרגליים?

יותר מתאים ליטול את אצבעות הרגליים?

למה?

משקל הנשמה הוא בראש.

ממילא הרגליים זה החלק הרחוק ביותר מן הקדושה.

ככל שיורדים בגוף האדם,

החשיבות פוחתת,

וזה פחות קדושה.

ואם כך פני הדברים,

אז אצבעות הרגליים הם הסוף של הסוף של הגוף.

הפסוק אומר, ואתה תשופנו עקב,

כי בעקב, שהוא סוף הרגל, נמצאת שליטתו של הנחש.

חיצוניים.

זה סוד חכמים בסודת מ' ט',

בעקבתא דמשיחא חוצפא ישגא,

והיוקר יאמיר בפני הדור כפני הכלב. למה זה נקרא עקבתא דמשיחא?

אומר הגאון מווילנה בסוף ספר דצניעותא.

דור זה הוא סוף הגלות,

כמו עקב שהוא סוף הגוף.

בנוסף, העקב הוא האבר הרחוק ביותר מהראש,

שפה משכן הנשמה.

ממש.

כך בתקופה הזאת, בעקבתא דמשיחא,

היא הכי רחוקה בקדושה.

והדור הזה הוא הכי נחות מקודמיו,

כי כל דור הולך ופוחת.

ורק יעקב אבינו, שהיה שופרד האדם הראשון,

רק הוא יכול לאחוז בעקב עשיו ונחש.

וכך נלמד גם מעקב של אדם הראשון.

בבבא בתרא נח מסופר שרבי בנאה נכנס למערת המכפלה,

ראה את האבות הקדושים וביקש לראות גם את האדם הראשון.

יצאה בת קול ואמרה, בדמות דיוקני אל תסתכל.

כי הוא נברא בצלם אנוקי.

בכל זאת, הוא לא נמנע לגמרי מלראות והציץ,

וראה את העקבות

של האדם הראשון ונראו לו כשני גלגלי חמה.

ולמה הוא ראה

דווקא את העקב?

כי העקב הוא המקום הכי רחוק מהקדושה,

ולא הייתה לו אפשרות לראות

יותר גבוה מזה.

אז אם העקב,

שהוא הפחות ביותר,

נראה לו כגלגלי חמה,

כמה גבוהה ונשגבת מעלתו של האדם הראשון.

ואם זו הייתה מעלתו של האדם הראשון אחרי שחטה

ואחרי פטירתו, מה הייתה גדולתו קודם לכן?

אז עכשיו אלה פלאות.

למה נוטלים רק אצבעות ידיים ולא רגליים?

כי הם הקצה של...

סוף סוף הגוף

בוודאי שהטומאה שורה בהם יותר גדולה

ושם מקום שליטתו של הסמ״מ.

הבן איש חי והבאר מים חיים מחדשים בשם הארי הקדוש באור נפלא.

אדרבה,

כיוון שבאצבעות הרגליים הטומאה כל כך חזקה,

לכן לא מועילה לזה נטילת רגליים.

באצבעות הידיים שטומאה חלשה יותר יש אפשרות להסיר את חמשת הגבורות של מנצפח

שנאחזו באצבעות ובסוף היד

בתגבורת של מים שלוש פעמים לסירוגין,

כי המים הם בחינת החסד.

עכשיו מבואר להפליא.

אם אומנם אנחנו נוטלים ידיים כמה וכמה פעמים ביום,

אבל לעולם לא נוטלים רגליים משום שאי אפשר להסיר את הטומאה מהן.

ורק הכהנים הקדושים שנמצאים בבית המקדש,

ששם מתגבר כוח הקדושה,

רק שם אפשר לתאר את הרוח הרעה שנמצאת על הרגליים.

זה כוח הקדושה גם של בית המקדש.

לכן בתחילת עבודתם

הם מקדשים ידיים ורגליים.

וכיצד מתארים את עיקר הטומאה ששורה בידיים?

באופן יחיד ומיוחד.

מניחים יד

על הרגל

ומקדשים אותם ביחד כאחד.

זו הדרך היחידה

לתאר טומאה שבאמצעות הרגליים, באצבעות הרגליים.

לכן אין הכהן יכול לטול רגליו לבדם.

גם בבית המקדש הקדוש והנורא,

אי אפשר לתאר אותם לחוד עד שיניח ידיו עליהם.

כי יש צורך גדול להגביר את הטומאה הקלה על הטומאה הקשה,

ורק אז אפשר לתאר בבת אחת.

עכשיו נבין מה פשר הציווי.

לתאר ידיים ורגליים, ולמה יש עונש מיתה

אם לא עושים כן.

למה יש גזירת מיתה?

גזירת המיתה בידי שמיים באה על החוצפה הנוראה.

איזה חוצפה נוראה.

להכניס טומאה חמורה, טומאת הידיים,

ובעיקר טומאת הרגליים אל הקודש פנימה בבית השם.

ממילא נבין.

פסק בבנ...

כן, אברהם, שימו לב,

שגם בנטילת הידיים של הבוקר,

כל ההולך ארבע אמות ללא נטילת ידיים חייב מיתה.

הבאר מים חיים אומר דבר נפלא במהותו של הכיור. הכיור עשוי מה?

נחושש.

אותיות נחש וטב.

טב זה מוות.

כל מטרתו להסיר מהאדם את הרוח רעה וטומאת הנחש.

פן ימות האדם בטומאתו. הכיור, המטרה שלו להסיר את הרוח רעה וטומאת הנחש.

המילה כיור מורכבת

משני חלקים.

כ'

ביור.

כ'

עשרים'.

כנגד עשרים אצבעות.

ויור.

דגימטריה גבורה.

להסיר את הגבורה מ-20 האצבעות.

ומעטה אור גדול.

אותה קדושה תבוא דווקא מנדבתן של הנשים שתרמו את המראות הצובעות,

שהן חביבות מכל,

כי הנשים התגברו על הנחש,

על היצר התאווה,

והפכו אותו לשם שמיים.

הנשים הצדקניות העמידו צבאות במצרים, במסירות נפש,

על ידי המראות.

ועתה הן זנחו את המנהג החומרי להתקשט ולהתייפות,

מסרו את המראות האהובות והנדירות,

נדבה לשם,

ונאספו צבאות-צבאות.

לתת את תכשיט היקר להן מכל.

בשעה שאנשים שברו את כוח היצר,

הגדילו לעשות פלא פלאות והפכו כלי של טומאה,

שמאס בו משה רבנו,

למצווה אדירה.

וזה הכלי החביב מכל שהקדוש ברוך הוא אמר לו.

וזה הכלי המתאים מכולם שנבחר לקדש ולטהר לפני ה'.

ומעתה כהני השם לעולם

יטהרו את הטומאה בידיים וברגליים דווקא במראות הנשים ששברו והתגברו על יצר הרע על נחש.

מחמת הסיבה הזו לא נאמרו מידות של הקיאות.

ככל שיוסיפו, יוסיפו, אין הגבלה.

מסיבה זו גם לא הטיחו אותו,

אלא חיברו אותם אחד לאחד.

כי אין גבול ואין קצבה,

אלא כל מראה ומראה

זה שבירה נוספת של יצר הרע.

ולעולם לא נאמר די,

כמה שאפשר.

לעולם ירגיז אדם

יצר הטוב על יצר הרע.

וזוהי הקדושה בשיא תפארתה.

עביבה בעיני הבורא יתברך

יותר מכולם.

ולכן בכיור הזה מקדשים הכהנים ידיהם ורגליהם.

דרם יעמדו לשרת בהיכל הקודש

בזכות המראות הצובאות של הנשים הצדקניות.

עבדו, עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את השם בשמחה.

עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את השם בשמחה.

בואו לפניו, לפניו בירמנה.

בואו לפניו בירמנה.

בואו לפניו, לפניו בירמנה.

לפניו בירמנה.

מי שמי שמי שמי שמי שנכנס.

מי שנכנס

ומי שנכנס

ישמחו במלאכותך

שבת בקור אל עונק שבת מקדש

מקדש שמעינים שבת מקדש שמעינים שבת, מקדש שמעינים שבת, מקדש שמעינים שבת.

שיהיה לכם יום טוב, בריאות והצלחה.

הרי נאם חברי כהם בצרם, חמים דאורייתא בשמחה דאורייתא גומל נפשו איש חסיד דאורייתא כבד את אביכותי דאורייתא לא עשה

ויהיו שפתותיו דובבות בקבר ביעליהם שם נסוגו נבואו נסוגו נסוגו לפיקו

ובואו למטרון נוסעות