בואו חשבון על משה - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

משותף

לטובת כל התורמות

שיזכו הן

וכל יוצאי חלציהן,

זיווגים הגונים משורש נשמתם במהרה,

מתוך קדושה וטהרה ושמחה גדולה.

אמן, כן יהי רצון.

תודה רבה.

בואו חשבון על משה,

איש האמונות.

לאחר שלוש פרשיות,

אנחנו בחלק ב',

לאחר שלוש פרשיות שעוסקו במלאכת המשכן,

פרשת תרומה, תצווה

ויקהל,

מגיעים לפרשה הרביעית העוסקת במלאכה החשובה הזו,

פרשת פקודי.

בתחילת הפרשה מבאר הכלי יקר

שמטרת הפרשה לבאר את ההוצאות וההכנסות במלאכת המשכן,

להכין מאזן מדויק

כמה נתרם

ובכמה השתמשו בזהב, בכסף ובנחושת.

בפרשת ויקהל

ביארנו את עשיית המשכן וכליו.

בפרשת פקודיהם

מפרשים את עשיית בגדי הכהונה.

בין שני הדברים הללו,

בתחילת הפרשה יש הדגשה ושימת לב שמשה רבנו עורך חשבון כללי

של כל מלאכת המשכן ומכין מאזן מדויק

להציגו בפני בני ישראל.

וכך דרשו ריבותינו הקדושים במדרש רבה.

אלה פקודי המשכן, משכן העדות.

עדות על מה?

עדות

שאת הכול עשה משה רבנו באמונה כגזבר נאמן.

אומר המדרש תנחומה

על הפסוק איש אמונות רב ברכות.

מי שהוא איש נאמן,

הקדוש ברוך הוא מביא על ידו ברכות.

אם כן רואים שהברכה שרתה במעשה ידיו של משה רבנו,

לכן מנה וספר את מלאכת המשכן,

שידעו בבירור עד כמה נתברך המשכן בגללו.

מקשים,

השם משמואל והשפת אמת,

גלל מסור בידינו.

אין הברכה שורה,

אלא בדבר סמוי מן העין.

ועוד הוסיפו חכמים, בבא מציעה מ״ב,

אין ברכה בדבר הספור ובדבר המנוי.

אז נשתומם,

מדוע החליט משה רבנו לספור

את מלאכת השם?

ואיך יכול להיות ששרתה ברכה מרובה בספירתו של משה רבנו?

ולכן ביארו שבאמת

בדרך כלל ספירה גורמת לפירוד ולעין הרע.

לכן אמרו ריבותינו כלל,

מי שחפץ בברכה יימנם לספור ממונו,

שלא ישלטו בו כוחות זרים.

למה ספירה גורמת לנזק?

מכיוון שאחדות

היא ברכה.

אחדות

מחוברת לשורש טוב.

כשאדם סופר,

אז זה פרטים-פרטים.

הוא מפריד,

אחד, שתיים, שלוש.

הוא מפריד את האחדות.

ולכן החיצונים שולטים בכל דבר שהוא מנוי בספור.

אולם ספירה

שהיא על פי ציווי השם יתברך, יש בה ברכה.

כי עצם הספירה

היא האחדות בשלמותה.

לוקחים את כל הפרטים ומאחדים אותה.

ראיה לדבר,

כשהספירה באה לצורך מצווה,

שורה ברכה ולא חיסרון.

ואנחנו מוצאים את זה ממצוות תרומות

ומעשרות.

כשאדם

נותן תרומה

במעשר יש פה הפרדה כאילו.

הוא צריך לדעת כמה יש.

כי הלא מוכרחים לספור ולמדוד את כמות התבואה

כדי להפריש תרומה ומעשרות.

לכהן, ללוי, לעני,

תודה רבה.

על הספירה הזאת מה כתוב?

ובחנוני נא בזאת

אם לא אריקותי לכם ברכה

עד בלידיי.

רואים שספירה שהשם מצווה,

יש בה ברכה,

ולא הפוך.

מוכח מכאן,

ספירה על פי השם

היא עיקר הברכה,

ורק עשירות מופלגת תצא ממנה.

וכן מבואר בזוהר הקדוש.

הספירה שספר משה רבנו הייתה מצווה,

ומאותה מצווה באה ברכה.

קל וחומר,

אם אליהו הנביא,

שברך את הקמח והשמן שלא יכלו,

ברכתו התקיימה,

והקמח והשמן התרבו למאוד מאוד,

הסקל וחומר שספירתו של משה רבנו כולה ברכה גדולה.

וכן מבאר אור החיים הקדוש.

הוא מוסיף טעם, למה נקראת הפרשה פקודן?

הוא אומר, תרתי משמע.

אחד, מלשון לפקוד, למנות,

יש מפקד, במפקד סופרים את החיילים.

ומלשון הקפדה,

זאת לרמז,

שבעת הזאת אין הקפדה למנות,

אלא אדרבה,

ככל שתרבה התרומה,

תגדל הזכות של הנותנים ותסובב ברכה לעם ישראל,

עד שזכו לתרום למלאכת המשכן.

המתבונן בפסוקים,

יראה דבר מפליא בתוכן וצורת הספירה.

התורה מרחיבה ומפרטת את תרומת הכסף,

כמה נכנס וכמה יצא.

גם בתרומה של הנחושת

יש פירוט הכנסות והוצאות באופן מדויק.

רק במתכת היקרה מכולם,

בזהב,

אין בתורה,

אלה רק פירוט ההכנסות,

אבל לא ההוצאות.

וזה מטמיע.

מה התועלת במאזן משונה כזה?

מה מועיל להגיד מה נכנס בלי להגיד מה יצא?

לבירור העניין נחקור ונגלה כמה זהב תרמו במדויק

כדי לפרט ולגלות כמה קילוגרמים תרמו מהזהב

מהכסף

ומהנחושת

נקדים תחילה את דברי רשי הקדוש

שכיכר שווה

שלושת אלפים שקל

כך מבואר במסכת ברכות ה'

כיכר של חולין ערכו הוא שישים מנה

כיכר של קודש

ערכו כפול

אם כן לפי החשבון

כיכר של קודש שווה מאה עשרים מנה

מנה

שווה עשרים וחמישה סלעים

אם כך כיכר שווה שלושת אלפים שקלים

כמה שווה שקל?

משקל של עשרים גרם

מעתה

כל כיכר שווה שלושת אלפים שקלים

כפול עשרים גרם

כלומר שישים קילו

אם כך מתברר

חשבון ההכנסות למלאכת הקודש היו

זהב

תרמו עשרים ותשעה כיכר

ועוד שבע מאות שלושים שקל

יחדיו

אלף שבע מאות חמישים וארבע קילו זהב

טונה ושלושת רבעים

כסף תרמו מאה כיכר

ועוד אלף שבע מאות שבעים וחמש שקל

סך הכל

ששת אלפים שלושים וחמש קילו זהב, שש טון.

נחושת תרמו שבעים כיכר

ועוד אלפיים ארבע מאות שקל

ארבעת אלפים מאתיים ארבעים ושמונה קילו נחושת.

ועכשיו פליאה גדולה

מאחר שרואים שכל תרומת הזהב

הייתה פחות מאלפיים קילוגרם,

איך הספיק

לכל מלאכת המשכן?

הארון,

הכפורת,

הקירובים,

המנורה,

שולחן,

מזבח הזהב,

ועוד פרטים רבים במשכן, כולם עשויים זהב טהור.

איך זה ייתכן שהמתכת שזקוקים לה ביותר

תרמו ממנה כמעט?

ועוד יש להתבונן,

רואים שהתורה מהללת את נדיבי הלב

עד שקצתה לכך ארבע פרשיות בתורה.

תרומה, תצווה, ויקל ופקודן.

בכולם מפורטים מעשי המשכן שוב ושוב.

למעלה מ-450 פסוקים נכתבו על התרומה הזאת.

הרבה מעבר ל-72 פסוקים

שהעריכה התורה בפרשת הנשיאים,

ובכל הפרשה מהללים את התורמים לאין ערוך.

כל איש

אשר הדבנו ליבו,

קחו מאיתכם תרומה לאדוני,

כל נדיב ליבו יביאיה את תרומת אדוני.

ויביאו כל איש

אשר נשאון בו,

וכל אשר נדבה רוחו אותו,

הביאו את תרומת אדוני למלאכת אוהל מועד.

ויבואו האנשים על הנשים,

כל נדיב לב הביאו,

כל איש ואישה אשר נדב ליבם אותם.

מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה,

ויעבירו כל במחנה לאמור,

איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה

לתרומת הקודש.

כמה שבחים,

כמה קילוסים,

לכל נדיבי הלב.

טוב,

ועכשיו צריך

לחקור מה תרם משה רבנו למשכן.

האם ייתכן שהוא לא תרם דבר?

אפילו הנשיאים שהתעכבו והתעצלו,

ולא תרמו בתחילה

למלאכת המשכן,

נעשה נס,

ולבסוף

הביאו אבני שוהם ואבני מילואים.

אז איך ייתכן שמשה רבנו היחיד שלא תרם כלום?

עוד פלא,

דברי חכמים לכאורה סותרים זה את זה.

במדרש הבא מתבאר,

משה רבנו יזם וביקש למנות ולספור את התרומה

כדי להביא ברכה למלאכת המשכן,

שנאמר איש אמונות

רב ברכות.

מצד שני,

במדרש רבה נא' בה מתבארת סיבה אחרת לחלוטין,

בגללה משה רבנו מנה וספר,

כי היו מלעיזים, כמו שאמרנו בשיעור הקודם,

שרננו אחרי משה רבנו שהוא גנב מכספי הקודש,

רחמנא ליצנן.

וככה אמרו ליצני הדור,

אדם ששלט על מלאכת המשכן ותקציב אדיר ונכבד של זהב וכסף עברו תחת ידיו?

מכי לא התעשר מכך?

עכשיו התפרסם שאילון מאסק אומר כמה גנבים היה הממשל הקודם, מיליארדים גנבו,

מיליארדים בכל מקום גנבו.

לא יאומן כי סופר.

מבהיל לחשוב על כך

שאפילו בדורו של משה רבנו היו כאלו שחשדו בו,

ששמע משה רבנו אמר,

בתום מלאכת המשכן נעשה חשבון.

לכן נזדרז למנות עולך השם מלאכת הזהב וכסף הנחושת כשסיים לבנות כלי המקדש,

והחשבון נעשה עוד לפני שהכינו את בגדי הכהן.

כי גדול הדור

היה בהו להגיש דין וחשבון

כמה שיותר מהר,

להשקיט את אותם רינונים ולזות שפתיים,

לא כמו רונן בר.

ואם כן,

עומדת סתירה לפנינו.

האם משה ספר וחישב את הכסף והזהב

כנגד המרננים אחריו,

או כדי להביא ברכה

אל בית השם?

כי אמרנו שיש שני מקורות.

בשפתי כהן מתברר דבר פלא.

כל הזהב שנדבו עם ישראל,

1,750 קילוגרם,

הספיק לשני כלים בלבד

לארון

ולכפורת.

לארון

הוא היה מורכב

שלושה ארונות,

שניים מצופים זהב והאמצעי עץ.

כפורת,

נאמר בתורה, ועשית כפורת זהב טהור, שימו לב,

המאתיים וחצי אורכה

זה מטר וחצי,

ואמה וחצי רוחבה זה תשעים סנטימטר,

ורש״י אומר שהגובה שלה טפח, עשר סנטים.

אתם יודעים כמה זה, איזו יציקת זהב זאת?

מטר וחצי על תשעים בגובה עשר סנטים,

יא חאביבי, באיזה משקל.

מה זה איזה משקל? אנחנו יודעים את המשקל,

1745. עכשיו נתאר לעצמנו גוש זהב

באורך והרוחב הזה, בגובה הזה, כולו זהב טהור.

נמצא שמשקל הכפורת שזה מכסה על הארון,

לפי כמות הזהב שבה,

זה כעשרות מטילי זהב,

משקל אדיר.

הערת אגב,

משקל סגולי של זהב כיום זה 19.32 גרם

לסנטימטר מרובע.

לפי החשבון הנ״ל, משקל הכפורת שבגודל הזה היה טונה,

ו-340 קילוגרם.

ומעתה נותרו רק 410 קילוגרם זהב,

שאיתם ציפו את שני הארונות

של ארון הברית.

היה ארון חיצוני,

היה ארון פנימי, ובאמצע היה ארון עץ.

עכשיו פלא הדבר,

אז מאיפה מצאו זהב לשאר הדברים?

והרי היה צורך עוד בכמות אדירה לקרובים,

שהיו עשויים מזהב,

למנורה שהייתה בקומת אדם, כולה זהב טהור,

וכן השולחן מזהב,

והמזבח מזהב.

ומלבד כל זאת,

היו צריכים עוד זהב לצפות 48 קרשים,

ועוד בריחים, וטבעות, ועמודים, וכלי המזבח.

הכל זהב טוב?

מאיפה לקחו זהב זה אם לא היה?

מגלה השפתי כוח.

אין, כל הזהב העודף

בא מהברכה של משה רבנו,

הגנב,

רחמנא ליצלן.

איך ברכה מסוגלת

להרבות את הזהב בפועל?

אומרים חכמים ביום המ״ד,

יש בעולם

שבעה מיני זהב,

זהב רגיל,

זהב טוב,

זהב אופיר,

זהב מופז,

זהב שחוט,

זהב סגור וזהב פרבים.

זהב טוב, נאמר עליו בפסוק בבראשית ב' יב',

הוא זהב הארץ ההיא טוב.

זה זהב שאין בו סיגים,

כולו זהב טהור.

ממשיכים חכמים להביא מקורות מן הפסוקים לכל סוגי הזהב.

ובירושלמי, תקשיבו טוב,

מביא שזהב פרווים

זה זהב שעושה פירות.

יש זהב

שעושה פירות.

שלמה המלך,

כשבנה את בית המקדש,

השתמש בזהב הזה שמוציא פירות.

ואמרו ריבותינו ביום הל״ט בשעה שבנה את בית המקדש נטע בו עצים מזהב

והיו מוציאים פירות העונה בזמניהם

מעל לגדר הטבע.

גדלו פירות מזהב טהור לפי עונות השנה.

לא זו בלבד,

אלא היה זה עץ מיוחד

שלא צריך להתאמץ לקטוף ממנו פירות.

הרוח באה מנשמת והפירות נושרים.

לכן נקרא בית המקדש בתואר

יער הלבנון.

על כי היה מלבלב

ומוציא פירות מזהב

וממנו התעשרו פרחי הכהונה שעבדו בו.

מחדד הבן ישחי הקדוש בבן יהוידע.

לכן שלמה המלך נטע יער מלבלב כאותיות מלב לב.

לרמוז שבית המקדש הביאו קורבנות מלב שלם.

עכשיו מבאר אספתי כהן,

אם התרבה הזהב אצל שלמה המלך,

ודאי שהתרבה אצל משה רבינו.

זהב פרווים שפרה ורבה.

לכן,

רק בן זהב נאמר בתורה לשון מיוחדת.

כל הזהב העשוי למלאכה.

כלומר,

תתחילו לאסוף זהב,

תגיעו למה שתגיעו,

ואז הזהב יתרבה באופן מופלא ונסיב.

כל הזהב

עשוי למלאכה.

עכשיו,

המדרש אומר,

למה נקראת הכפורת

בשם זה?

מלשון כפרה?

מה היא מכפרת?

ביפה תואר מבאר.

הכוונה לדם הפר

והשעיר

שהיזה הכהן הגדול ביום הכיפורים,

בקודש הקודשים על הכפורת,

וכיפר על עוונותיהם של עם ישראל בכל שנה ושנה.

אז זאת אומרת, דם שעיר

ודם הפר,

שהיה מזה הכהן הגדול ביום הכיפורים, בקודש הקודשים,

על הכפורת,

כדי לכפר על עוונות עם ישראל בכל שנה ושנה.

כך אומר היפה תואר.

העץ יוסף מבאר

שהכפורת מכפרת

עניין אחר לחלוטין,

מכפרת על

חטא העגן.

הכפורת כולה זהב, לכפר על העגל שהיה כולו זהב.

מביא

את דברי ריבותינו בירושלמי בשקלים,

שם כתוב, יבוא זהב ויכפר על עגל הזהב.

שאלה,

הלוא כלים רבים היו עשויים מזהב,

מדוע דווקא הכפורת מכפרת על חטא העגל?

אם נשזור את דברי

העץ יוסף עם הדברי שפתי כהן, נראה אור גדול.

אז שפתי כהן אמר שתרמו זהב רק לארון ולכפורת,

זה מה ש...

לא הספיק

העץ יוסף חידש

שרק הכפורת מכפרת על חטא העגל

ולכן היא נקראת כפורת

אם כן הכל מובן פשוט

הזהב שתרמו לא הספיק לכל כלי המשכן

אז איך זה שייך שיכפרו עליהם?

ואפילו הכלים שבהיכל או בקודש הקודשים

לא נעשו מתרומתם

מלבד הארון והכפורת בלבד.

ומכיוון שתרמו זהב לכפורת

לכן רק הזהב הזה כיפר על העגל כי לא היה זהב מספיק בכלל לשאר הדברים

רק לזה.

עכשיו אור גדול

בתורה לא פירטו בכמה זהב השתמשו לכלים

וכמות ההוצאות של הזהב במאזן לא הופיעה.

הרמב״ן באיבן עזרא מבערים.

יש שינוי במהות של הזהב משאר המתכות.

בכל המתכות יצרו בעיקר כלים שלמים

ואילו בזהב

השתמשו הרבה לציפוי כלים.

אז קשה לשער את המשקל של הציפוי.

אולם לדברי אספתי כהן,

הטעם פשוט הרבה יותר.

לא רצתה התורה לספר שהזהב הספיק אך ורק לארון ולכפורת,

כי זה גנאי לעם ישראל שנתנו מעט זהב.

נתנו יותר כסף ויותר נחושת.

למה?

כי הם כילו את זהבם לעגל.

אז לא נשאר הרבה זהב בשביל המשקל.

לכן לא הזכירה התורה כמה השתמשו זהב,

אלא רק כמה זהב נתרב לצורך המשקל,

למחט את הבושה של עם ישראל.

רק יחידי סגולה המעמיקים בתורה הקדושה ומתפלאים למה השמיטה התורה כמה זהב השתמשו.

ומה זה המאזן המשונה

שערך משה.

רק אלה יבינו ויגלו מה קרה פה.

כי בחקירה קצרה מתברר שכמות הזהב כלל לא הספיקה

אפילו לעשיות.

מכלל ההוצאות.

רק משה רבנו הציל את המצב בברכה הגדולה שלו,

ומהטעם הזה לא הזכירה התורה בכמה זהב השתמשו.

והליצנים שטענו שמשה רבנו לא תרם,

הוא גנב,

קהו שניהם מרוב בושה וכלימה,

כשגילו שמשה רבנו עצמו היה התורם הגדול ביותר,

הוא ולא אחר.

אם כן, אין סתירה במדרשים.

משה רבנו מנה את הזהב, את הכסף הנחושת,

גם למטרה של ברכה וגם להשיב תשובה לליצנים האלה הכופרים.

לומר להם, דעו לכם,

הזהב שאתם תרמתם, הספיק בקושי לארון ולכפורת בלבד.

אבל בחסד השם יתברך,

זכיתם לכפרה על חטא העגל

רק על ידי זהב הכפורת,

כי רק לכלי הזה הספיק הזהב.

את שאר הזהב משה רבנו תרם בעצמו,

האיש התורם הגדול ביותר,

איש אמונות

רב ברכות.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקורא עונש שבת ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקורא עונש שבת.

אה, מקדשי, מקדשי, מקדשי, מקדשי שמי, שבת.

אה, מקדשי, מקדשי, מקדשי, מקדשי שמי, שבת.

רוצה שבת,

חודש ניסן, חודש של ניסים,

התקפה באיראן,

פיצוץ כל הגרעין,

בעזרת השם ניסים ונבלעות.

אמן.

הריני מכוון קיים מצוות חכמים דאורייתא, ושמחה דאורייתא, גומה נפשו יש חסל דאורייתא, כבד את אביך ואת אמך דאורייתא.

לעשות נחת רוע לקדוש ברוך הוא, לעשות נחת רוע לתנא הקדוש,

שיהיו שבתותיו דובבות בקבר.

ריבי חנן יאמר השם.