פרשת המצורע - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

שלמה גוהרי בן פרידה

השם ישלח לו רפואה שלמה בכל האיברים והגידים בנפש, בגוף

זלבוג הגון מהרה פרנסה בשפע ברכה והצלחה בכל העניינים אמן

יהודה בן אירנה

ושמואל

בריאות שלמה ואיתנה בכל האיברים והגידים

ידבר כראוי בעזרת השם יתברך

יזכה להיות עבד השם האמיתי ויעלה מעלה במדרגות הקדושה והטהרה,

אמן.

אברהם ליאור בן אירנה ושמואל

יזכה להקים בית נאמן לעבודתו יתברך

עם אשת חי ליראת השם צדקת, בעלת מידות טובות

תוך שפע רוחני וגשמי ושמחה וקדושה במהרה בימינו, אמן.

פרשת המצורע

אחד הנגעים הקשים ביותר שבאים על האדם

נגע הצרעת

הכהן עורך בדיקות

לאיש המצורע

לוודא שמדובר בנגע הצרעת

חלק מן הבדיקות מצריכות שהות של שבעה ימים בין ראייה לראייה

ובמשך הזמן הזה היכן נמצא המצורע?

לא בבית,

לא בקרב חוג ידידיו ומכריו,

הוא מורחק מחוץ למחנה בבדידות נוראה

המצורע חשוב כמת

נכאן למדים

מדברי אהרן למשה על מרים החותם

כתוב והענן שר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלק

ויפנה אהרן אל מרים והנה מצורעת

ויאמר אהרן אל משה בי אדוני

אל נטשת עלינו חטאת

אשר נואלנו ואשר חטאנו

אל נא תהי כמת

אשר בצאתו מרחם אמו

ויאכל חצי בשרו.

אהרון מדמה את מרים בעת שרעתה למת.

אל נא תהי כמת.

מכאן למדו חכמים בצורה חשוב כמת.

האם זה בגלל הייסורים הקשים או הבושה הנוראה

מהפצעים המכוערים שמכסים את גופו?

לאו דווקא.

גם אדם שמתייסר בייסורי שאול,

זה לא אמור לגרום לו לחוש כמת.

כי שיבח דוד המלך לשם

יאסור יסרני יה ולמוות לא נתנני.

זאת אומרת אפשר להתייסר ייסורים רבים וקשים

וזה עדיין לא מוות.

וגם אמר הנביא ירמיה מי יתעונן אדם חי.

ריבותינו דרשו דיו חיים שנתתי לו.

זאת אומרת אדם אין לו להתרעם על הקורות הבאות עליו

אחרי כל החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו ושנתן לו חיים ולא הביא עליו מיתה.

הסברנו בדרשות קודמות שגם אם יורידו לאדם הרבה

איברים מגופו כל זמן שהוא חי אין לו על מה לטעון.

אבל למה נחשב המצורק המת?

התורה מחשיבה אותו כמי שטמון תחת רגפי העפר.

הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק וברכה

מסביר

מה המצב החברתי של המצורע

והוא אומר

הוא מופרש ומובדל מחברת בני אדם

לא יכול להתהלך בקרב הבריות ולבוא עימהם במגע

כי התורה קבעה בדד יישב מחוץ למחנה מושבו.

זו בדידות נוראה וקשה

והיא גוזרת שהמצורע נחשב כמת

מופרש מן הבריות ומובדל מחברת בני אדם חשוב כמת

ובגמרא מוצאים כי הבדידות זה המאפיין העיקרי בחטאו של המצורע ועונשו.

לא לחינם נתנו לו עונש כזה חריג.

ושואלת הגמרא בערכין ט״ז מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו?

הוא הבדיל בין איש לאשתו?

בין איש לרעהו?

לפיכך אמרה התורה בדד ישב.

כלומר, המצורע חטא בלשונו.

לשון הרע הפריד וסכסך בין איש לאשתו, בין אדם לרעהו.

לכן, כיוון שהוא הפריד נפרד,

נגזרה עליו הפרדה והיפרדות

מן הבריות ולהיות בבדידות מוחלטת.

לא רק מצורע חשוב כמת.

הגמרא בנדרים סד מביאה את המצורע אחד מארבעה

שנחשבים מת,

העני המצורע הסומא

ומי שאין לו בנים.

לכל אחד פסוק.

על עני נאמר, ויאמר אדוני אל משה במדיין,

לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך.

הכוונה,

הם ירדו מנכסיהם ונחשבים מתים.

מצורע הפסוק אומר, אל נא תהי כמת.

הסומא נאמר, במחשקים הושיבני כמתי עולם.

מי שעולם חשך בעדו והוא לא רואה,

הוא נחשב ממש כמתי עולם.

ומי שאין לו בנים,

רחל ראתה שהיא לא ילדה ליעקב,

ותאמר רחל יעקב, אבל לי בנים, ואם אין, מתה אנוכי.

אלה ארבעה שיש עליהם פסוקים שנחשבים מתים.

והגאון רבי חיים שמואלביץ מבאר,

לא רק החשבת מצורע כמת, נובעת מבדידות נוראה.

כולם

נידונים כמתים

בגלל בדידותם.

אז כמו כן, הסומא

הוא מובדק

אבל הוא מבודד מן הבריאות,

הוא לא רואה אותם,

אמנם האוזניים שומעות,

ליבו יוצא אל סובביו,

אבל חיץ בינו לבינם הוא לא יכול לראות אותם,

לא יכול להתבונן בהם,

לא יכול לקרוא את ארשת פניהם,

ולא להרגיש בתחושותיהם ומצב רוחם.

כל זה צריך עיניים.

גם אם הוא שומע על מאורע מסוים לפרטי פרטים,

זה לא יכול להיות תחליף לראייה.

כשאדם שומע על מקרה מזעזע,

ליבו יזוע בקרבו,

אבל זה לא כמו לראות את האסון במו עיניו.

אינה דומה שמיעה לראייה.

משה רבנו עצמו,

התגדל בארמון פרעה.

שמע על השעבוד

שעוברים מחג.

אך כשיצא וראה,

הזדעזע עד עמקי נשמתו.

ככתוב, ויגדל משה ויצא אל אחיו.

נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם.

אז נתן עיניו,

ואחרי עיניו ליבו.

כי למראה העיניים הוא הזדעזע בשעה שיצא לאחיו המעונים והמדוכאים.

גם יעקב אבינו,

קודם פטירתו ביקש מיוסף בנו

להביא את הנכדים מנשה ואפרים.

כתוב, ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות.

ויגש אותם אליו,

ויישק להם, ויחבק להם.

למה היה צריך לעשות כן?

משום שהעיניים כבדו מזוקן.

מסביר רוספורנו,

כדי שתחול ברכת המברך על המתברך,

צריך שיתקשרו ויתדבקו נפשותיהם זה בזה.

זה נעשה על ידי ראיית המברך את המתברך.

אבל כשהוא לא רואה אותו,

אין נפשו יכולה לדבוק בנפש המתברך?

כיצד תחול הברכה

על ידי קרבה של חיבוק ונישוק?

באספורנו אומר,

הוא צריך לחבקם ולנשקם כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו.

כל זה משום שלא יכול לראות.

שאילו היה יכול לראות,

ברכתו הייתה חלה בראותו.

אז העבר הוא מנותק מבודד ועל כן הוא חשוב כמת.

גם עני הוא לא מצורע,

עיני בריאות,

חשוב כמת.

למה?

הקשר בין בני אדם מתבסס על נתינה.

כשהאדם אינו מסוגל לתת,

אין לו מה לתת.

אין לו קשר בסיסי עם הסובבים,

וככזה הוא חשוב כמת.

זאת אומרת, אנשים שלא נהנים מאחרים,

לא מתייחסים אליהם בדרך כלל.

כאילו, מה יוצא לי ממנו? הוא לא יוצא לי ממנו כלום, הוא לא מתייחס אליו.

גם החוכמה שלו, חוכמת המסכן, בזויה.

מסכן, אין לו כלום, מה זה?

בעל המאה, או הוא בעל הדעה?

וממילא מובן למה קבעו ריבותינו את מעמד

העני שהוא חשוב כמת.

וגם מי שחוסר בנים.

הוא ממש כמו אדם נטול חיים.

כי מידת הנתינה וההשפעה הגדולה ביותר זה לבנים,

שאדם כל הזמן יכול לתת.

כשאין לו למי לתת,

ואם אין, מתה אנוכי.

עד היכן יכולה הבדידות

להוביל את האדם?

עד דכדוך הנפש, ואפילו חס ושלום התאבדות.

הגמרא בתענית מספרת, כג',

כל ימיו היה חוני המעגל מצטער להבין פסוק בתהילים.

שיר המעלות

בשוב אדוני את שיבת ציון,

היינו כחולמים.

ושוב השמד שיבת ציון, כמה זמן הם היו?

שבעים שנה בגלות.

איך ייתכן

שגלות בבל שבעים שנה נחשבת כמו חלום?

מה?

יכול להיות שאדם ישן שבעים שנה

ויקום כמו מחלום?

יום אחד

מספר את הגמרא, חוני המעגל.

הלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרובים.

שאל,

העץ הזה מתי יביא פירות?

אמר לו, בעוד שבעים שנה.

וואו,

תמך עונה מעגל,

הכי פשוט לך שתחיה שבעים שנה?

אמר לו הנוטע,

אני נהנה מפירות החרוב שנטע אבי,

ומהפירות של החרוב הזה שאני נוטע ייהנה בני.

נפרד חוני המעגל מאותו אדם ישב בצד הדרך לאכול סעודה.

הפיל עליו הקדוש ברוך הוא שינה עמוקה,

והגביה סביבו שן של סלע.

חוני נרדם, מוסתר מעין רואה,

ואיש לא יודע היכן הוא נעלם.

שבעים שנה נם חוני המעגל את שנתו.

דב, חצי שנה,

חוני שבעים שנה.

צריך לדעת לפעמים שלא יהיו לך קושיות מוזרות,

כי יכול להיות שיראו לך במציאות.

צריך לזהר, לבחון מה אתה מקשה.

כמו שמספרים שאחד אמר,

למה הארכת ימים?

אז ענו לו

בגלל שאני לא שואל שאלות.

איך זה גורם לאריכות ימים?

הוא אומר, כששואלים שאלות, לפעמים אין תשובות,

אז מעלים אותך למעלה,

לראות את התשובות.

אז ככה, אם אתה לא שואל שאלות, לא מעלים אותך להראות לך כלום, אתה יכול להמשיך להיות.

טוב.

חוני ישן שבעים שנה.

אחרי שבעים שנה התעורר.

וראה את העץ החרוב שנטע אותו אדם.

הוא רואה מישהו עומד ומלקט פירות.

היה חושב שזה האיש שנטע את העץ.

זה לא אתה שנטעת את העץ?

הוא אומר לו, לא, לא, זה סבא שלי.

וואי וואי, הוא לא ידע שהוא ישן שבעים שנה.

זה סבא שלי.

וואי וואי וואי, חוני הבין שהוא ישן פה הרבה זמן.

בשביל להבין.

מה שאמר דוד, היינו כחולמים.

מה עשה? הלך לביתו.

יואל,

האם הבן של חוני המעגל עוד חי?

אמרו לו, לא,

בנו נפטר, אבל בן בנו עדיין הוא חי.

אמר להם, אתם יודעים מי אני?

אני חוני המעגל.

איש לא האמין לו.

בצער לא קם, הלך לבית המדרש.

זאת אומרת, החכמים אומרים,

שהסוגיה הזו שאנחנו למדים היא הייתה ברורה בימי חוני המעגל,

כי הוא ידע ליישב כל קושייה.

אמר להם, זה אני,

אני חוני המעגל.

לא האמינו לו ולא כיבדו אותו, קראו לו.

על שד עתו של חוני המעגל,

ביקש רחמים ונפטר מן העולם.

אתם רואים מה קורה עם חלומות.

ועל כך אמר רבא,

זהו שאומרים אביריות,

או חברו אותה

או מיתותה.

אם אין לך חיבור עם חברים וזה ואתה חי בבדידות,

אתה עלול למות.

רבא מפרש, חוני המעגל,

לא שאל את נפשו למות,

משום שלא כיבדו אותו.

לא זה הפריע לו,

אלא הבדידות והניכור מהסביבה.

הוא מתהלך בין החכמים בידיעה שהם סוברים שהוא מישהו אחר.

והוא,

בזהות האמיתית שלו, בודד.

מצב נורא כזה, עדיף המוות על פני החיים.

סביב להניח שהעניקו לו יחס נאות למדי בהארת פנים.

ואולם למרות הכל חש חוני המעגל בדידות נורא. מדוע?

כי מצד נשמתו הוא חש בודד וגמוד.

מצד הגוף

הוא לא היה בודד.

הוא היה יכול למצוא לו חברותה,

הוא היה יכול ללמוד בדיבוק חברים.

אז מה אם לא מכירים אותך?

תשב תלמד.

אבל הידיעה שיש נתק בין הנשמה, הזהות האמיתית שלו,

לבין הסובבים

שסבורים שהוא אינו מישהו,

היא בדידות בהתגלגות.

ובה חש חוני המעגן.

מפה אפשר להסביר

שיש אנשים

שהם לא מקבלים את הערכה הראויה להם,

והם גם כן מתאבדים.

כי הם רואים שלא מזדהים עם הזהות האמיתית שהם מבינים שהם זה הם.

ואם לא מתייחסים אליהם בראוי,

אז זה בעיה.

משה רבנו,

שנסתמו ממנו מעיינות החוכמה,

ובאים לשאול אותו שאלות,

והוא לא יודע לענות,

ביקש נפשו למות.

זאת אומרת, הבדידות,

וזה לא רק פיזית,

בדידות פנימית, שאדם מרגיש הוא מבודד,

לא מכירים אותו, לא מכירים בערכו, לא זה, לא זה, יכולה לגרום לבן אדם

למצבים קשים ביותר.

טוב,

אנחנו גם רואים את זה בפסוק.

לא טוב!

היות האדם לבדו. מפורש כתוב בתורה שלא טוב היות האדם לבדו.

ולכן, אעשה לו עזר כנגדו.

האדם הוא יצור חברתי.

בדידות אינה טובה לו.

רעה היא לו.

האישה לא רק נבראה להמשך קיום המין האנושי,

כי בשביל זה יכול היה הקדוש ברוך הוא למצוא דרכים אחרות,

שיהיה לגבר ילדים.

יש לו הרבה אפשרויות.

אם היום מייצרים ילדים באינקובטורים,

ועם דפוסים קבועים,

עם די.אן.איי,

אז הקדוש ברוך הוא שנתן את האפשרות הזאת,

בוודאי שהוא יכול היה להשתמש בה אם הוא היה רוצה,

או יש לו דרכים יותר טובות.

אפשר היה לגדל ילדים על העצים כמו פירות.

כן.

אני רואה את ההתפתחויות של הפירות, איך זה מתחיל עם פרח קטן, ואחר כך איזה משהו, ניצן קטן,

ואחר כך זה, ופתאום נהיה לך איזה תפוח,

ואיזה אבוקדו, ואיזה זה, ופש...

אתה רואה פרחים, איך נפתחים, ואיזה צבעים, ואיזה זה.

בעיה בשביל הקדוש ברוך הוא על העצים.

אז האישה לא נבראה רק בשביל לקיים את המין,

אלא להפיג את הבדידות של האדם ולשמש לו חברה,

עזר כנגדו.

טוב, שאלה יפה עכשיו.

אז למה הקדוש ברוך הוא ברא את האדם באופן כזה

שהוא צריך את אהבת החברה ולשנוא את הבדידות?

כי על ידי הטבע הזה יכול אדם להתחבר עם הסובבים.

עולם חסד ייבנה, שכל אחד יעזור לשני, כל אחד יצטרך לשני וכולי.

ויש רווח עצום מזה,

רווח של האיחוד ודיבוק חברים,

ואלה שלומדים תורה יכולים לעלות מעלה-מעלה בזכות זה.

יש עוד מקום שכתוב בתורה לא טוב.

לא טוב הדבר אשר אתה עושה, אמר יתרו למשה.

אז גם פה מתואר את הבדידות כדבר שאינו טוב.

לשפוט את העם לבד זה כמו להיות מבודד.

וכשם שהאדם נברא יצור חברתי ולא מסוגל לחיות בבדידות,

כך משה רבנו לא טוב היה הדבר עבורו ששפט את העם לבדו.

אם בן אדם יקבל פרס,

אומרים לו, אתה זכית בירח.

הירח שלך.

והפרס כולל גם שבונים לך שם בריכות וגנים ומה שאתה רוצה, כל החלומות שלך שם.

אבל אתה לבד, כי רק אתה זוכה בפרס.

מי ילך לחיות במקום כזה לבד?

מסתובב, לא יכול לחלוק את

הוויותיו, לספר,

לשאול, לברר,

כלום.

לא שווה שום דבר.

שום דבר לא שווה.

מצד שני, אנחנו רואים שחברת הבריות זה דבר טוב מאוד.

אומר דוד מלכנו,

הנה מה טוב ומה נעים, שבטחים גם יחד.

מול הבדידות שכתוב אומר לא טוב.

היות האדם לבדו

הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד.

אבל בדור האחרון

רבים המתאבדים,

ובפרט בשוויץ.

למה?

כי הטכנולוגיה פיתחה מצב שאתה לא צריך אף אחד.

ובקורונה דאגו שיהיה סגרים גם,

שלא תתחבר עם אנשים,

ולא לצאת מהבית, ולא ללמוד, ורק בזום.

יא בה ביי.

זאת אומרת, אין יותר חיבור בין אנשים.

מקסימום הוא שולח לו הודעה,

או מדבר איתו בווטסאפ,

או זהו.

ואין קשר ממש בין אנשים,

חוץ מההפגנות של קפלן.

והקשר החם, האישי והבלתי-אמצעי,

הניפה קדמה בקשר טכנולוגי,

קר, מנוכר,

בדידות מזן מודרני, חדיש ומעודכן.

עוד מעט,

אתה גם לא תדבר עם בני אדם,

אתה תדבר עם ה-GPT,

והם ה-AI,

וכבר היום אתה מצלצל ורובוט עונה לך.

אנשים נעלמים מן המסך.

לא יהיה יותר קשר בין בני אדם.

עד כאן.

הכל יאדוך והקודש,

והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין כאן דוש כשם.

הכל יאדוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין כאן דוש כשם.

הכל יאדוך והכל נשבחוך והכל והכל יאמרו.

אין כאן דוש כשם,

הכל יאדוך.

הכל נשמעו,

מעט כל מעט כל מעט כל יום.

אין קדוש כשם.

הריני מכוון לקיים את צורך, חכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא.

גומל נפשו איש חסיד דאורייתא, כבד את אביך אביתי במכל דאורייתא.

לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא ולעשות נחת רוח.

תנא הקדוש יהיו שפתותיו דוברות בקיף.