רבי יוסי הכהן חסיד | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום לעילוי נשבט,

איליה בן נינא,

מנוחתו עדן,

ולהבדיל,

הרך הנולד בן לאה,

זכות התורה וזיכוי רבים תעמוד לו להיכנס בבריתו של אברהם אבינו, עליו השלום,

ויזכה להיות בריא ושלם,

ויזכה להיות עבד השם נאמן,

כמו משה רבנו, עליו השלום, אמן.

יונה, בת בנייה,

רפואה שלמה בכל האיברים ובפרט בכליות.

ינון בן פסיה,

יזכה לגדול בדרך התורה ובדרך האמת, ויזכה לכל הברכות שבתורה, בריאות, הצלחה ושמחה

לכל החיים, אמן.

רבי עושה הכהן חסיד.

רבנו יונה ורבנו עבדיה מברטנורה,

זיכרונם לחיי העולם הבא, זכר צדיקים לברכה,

זכותם תגן עלינו, אמן.

הם פירשו שהיה נוהג בכל מעשיו לפנים משורת הדין. חסיד.

לפיכך נקרא חסיד.

אבל במגן אבות,

ביאר את המעלה שהוא היה חסיד,

על פי המדרש בתהילים.

הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד,

שנאמר בירמיה ג' יב',

כי חסיד אני נאום השם.

בית דוד קרא עצמו חסיד,

שנאמר בתהילים פ״ו ב׳,

שומרה נפשי כי חסיד אני.

אמר רבי אלכסנדראי,

כל מי ששומע קללתו ושותק,

נקרא חסיד.

ודוד שמע קללתו ושתק.

אז בדין הוא שייקרא חסיד.

נמצא שעניו,

השומע קללתו ושותק,

זוכה לקרח חסיד.

ולזאת נתכוון רבן יוחנן בן זכאי לשבח את רבי יוסף

בקוראו בשם חסיד, לומר,

שהיה כל כך מופלג במידת ענבה,

שהיה שומע כשמקללים אותו ושותק.

זאת אומרת, מה, היו משוגעים כאלה שיכלו לקלל אותו?

כנראה שיש.

או שזה בחינה שאם היו מקללים אותו, אז הוא היה שותק.

אבל לקלל צדיקים כאלה גדולים?

יא ביי ביי. טוב, הם קללו את דוד המלך.

אז יכול להיות גם שקללו צדיקים גדולים.

רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא.

רבנו יונה מפרש

שהיה גודר את עצמו בגדרים וסייגים להתרחק מן החטאים.

ורבנו עובדיה מברטנורא הוסיף בזה שהיה מחמיר

ואוסר על עצמו גם דברים המותרים

מחמת היראה שמא יבוא לידי חטא.

כי אם נתכוון לשבח אותו רבן יוחנן בן זכאי רק על עצם זה שהוא היה ירא מן החטא,

מה רבותא בזה?

הלוא אפילו עם הארץ יכול להיות בכלל ירא חטא.

האברבנאל פירש הוא היה מתרחק מכל תאוות גשמיות

מחרדתו מלאכתו.

ובאר האברבנאל

את החילוק בין חסיד

שהוא עושה לפנים משורת הדין

לבין ירא חטא

שהוא גודר את עצמו בסייגים.

החסיד נוהג במצוות עשה.

ומידתו נובעת ממידת האהבה.

הוא אוהב את השם מאוד מאוד, לכן

הוא נוהג ככה בחסידות במצוות עשה.

אבל הירא חטא,

הוא נוהג ככה במצוות לא תעשה.

אצלו זה נובע מהיראה.

במדרש שמואל כתב בשם רבנו יהודה לירמה

כי באמת

רבי שבעון בן נתנאל בטבעו בזגו,

וואי וואי וואי,

היה נוטה לחטא,

אך היה מגדיל שכלו על חומריותו מחמת יראת חטאו,

וכובש את יצרו.

זה היה צריך לזה ידיעה, מה זה?

אבל כבר אמרנו פירוש כזה קודם,

שזה היה דברים שלא היה להם בטבע אותם. כבר היה מי שאמר שלא היה להם אותם בטבע, והם התגברו

על טבעם והגיעו למעלות שהגיעו.

אז כל השבחים שיש פה זה דווקא מהקשיים שהיו להם,

ולכן זה השבח.

מה השבח?

שאם בן אדם יש לו זיכרון פנומינלי זה השבח?

לא.

אלא מתי שבן אדם שכחן

והוא לא מוותר,

וחוזר וחוזר וחוזר וחוזר, ושונה ושונה,

עד שהוא זוכר ולא מאבד שום דבר

כמו בור שבוד שאינו מאבד טיפה,

זה השבח.

אבל אם הוא קיבל מטרה משמיים, אז איזה שבח?

אז אותו דבר פה.

זאת אומרת,

כשהיה נוטה לחטא,

היה מגביר את שכלו

נגד יצרו,

והגיע לדרגה כזאת שהיה ירא חטא.

בספר מעיינות הנצח הביא לפרט בשפר הקדוש מקוזניץ',

זכר צדיק וברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן.

הנה יש אדם

מתיירא לחטאו

מחמת העונש.

הוא עלול לקבל בעבור החטאים.

אבל רבי שמון בן נתנאל היה ירא מעצם החטא,

כי היה חושב ומתבונן,

איך,

איך,

איך יכול, איך יכול.

איך יכול אדם להמרות את פי אביו שבשמיים

ולעשות נגד רצונו?

זה היה יראת חטא, לא בגלל שהוא מפחד שיקבל עונש.

איך אפשר בכלל כאילו להרים יד נגד השם, חס ושלום?

ובשפת אמת פירש

שרבי שמון בן נתנאל היה מתפלל לבורא שיעזור לו להינצל מן החטא,

כמו אדם שמתיירא מאריה,

שעומד לפניו.

והיה שופך שיח לקדוש ברוך הוא מעומק ליבו,

שיצילנו ממלטעותיו של היצר הרע שהוא אריה.

רבי עזר בן ערך,

גם עיין המתגבר.

פירש רבנו יונה,

שרבי עזר בן ערך היה בעל סברה ומפלפל הרבה,

ומחדש דברים מדעתו.

זה כמעיין המתגבר כל הזמן.

הוא הוסיף במדרש שמואל

שכוונת הדברים הם שהפלפול והחידוד

היה שלא כדרך טבע אנושי.

והלשון מתגבר

לגבי התגברות המים לא יצדק

לעניין מעיין, כמעיין המתגבר.

צריך להגיד, כנהר המתגבר.

כמו ששנינו,

ונעשה כמעיין שאינו פוסק וכנהר המתגבר.

ככה אומר רבי מאיר במשנה בהמשך.

אז רואים שמתגבר זה אצל נהר.

אז למה פה כתוב שרבי אלעזר בן ערך כמעיין המתגבר?

סיבת הדבר היא כי טבע המעיין

שמהמקור שלו

יוצאים מים בריבוי.

ככל שמתרחקים מן המקור,

מתמעטים והולכים,

כי הם מתפזרים לכל עבר.

אבל נהר,

לפעמים הוא מתגבר,

ובפרט אם הייתם בשוויץ,

אז כשיש הפשרת שלגים,

ככל שהולכים המים למרחקים הם מתגברים עוד יותר,

כי נוספים עליהם עוד ועוד ועוד ועוד.

ואז מסתבחים אליהם מים נוספים מהפשרת השלגים וממעיינות אחרים,

כולם כאחד

הולכים אל הנהר.

אז מעיין מתגבר,

אם אומרים שמעיין מתגבר זה אומר שזה לא כתבה.

כי נהר מתגבר, לא מעיין.

אז כשמשבחים אותו, את רבי אלעזר בן ערך,

כמעיין המתגבר,

משבח אותו רבן יחזר בן זכאי,

שהוא היה מחדש ומפלפל לא כדרך הטבע.

לכן כינה אותו מעיין המתגבר,

שכל דרך לימודו ופלפולו וחידושי התורה לא כדרך הטבע.

עכשיו,

הוא היה אומר,

אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים

ורבי אליעזר בן אורקנוס בכף שנייה,

מכריע את כולם.

אבא שאול אומר משמו,

אמרנו משמו של רבן יוחנן בן זכאי,

אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים

ורבי אליעזר בן אורקנוסף עמאים

ורבי אליעזר בן ערך בכף שנייה,

מכריע את כולם.

יש הבדל בין הרשע לספא.

מי יבחין במשהו?

אתם לא מבחינים כי אתם רק מקשיבים.

צריך גם להבחין.

נקרא עוד פעם.

הוא היה אומר, מי זה ווסה?

יופי.

אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים,

ורבי אליעזר בן אורקנוס בכף שנייה,

מכריע את כולם.

אבא שאול אומר משמו,

אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים,

ורבי אליעזר בן אורקנוסף עמאים,

ורבי אליעזר בן ערך בכף שנייה, מכריע את כולם.

חולק? אמרנו לא חולק, הוא אומר משמו.

זה לא שונה, אמרנו שזה היה

בידיעת התורה

וזה בפלפול.

זה הר סיני וזה עוקר הרי.

מה?

מה ראיתם שיש הבדל?

כן?

נו, דבר.

נכון.

יפה מאוד. אז מה יהיה התירוץ לפי זה?

יפה, אבל הוא ראה את ההבדל.

ובכן, בעיר רבנו יונה כי המעלה של רבי אליעזר בן אורקנוס, רבי אליעזר בן אורקנוס, על פני כל חכמי ישראל הייתה בעניין הידיעה בתורה.

כי הוא היה בור סבוד שאינו מאבד טיפה ולא שכח מאומה מלימודו.

ולא היה בכל חכמי ישראל מי שידע כמותו.

אבל

אבא שאול דיבר לעניין חידוד וסברה,

שבזה הייתה מעלת רבי אליעזר בן אורקנוס יתרה על כל חכמי ישראל.

ומעתה לא נחלקו בדבריהם.

שניהם כאחד אמת.

זה לעניין ידיעה.

היה רבי אליעזר בן אורקנוס יותר מכל חכמי ישראל.

לעניין חידוד וסברה

היה רבי אליעזר בן אורקנוס, הגדול בכולם.

אבל במדרש שמואל, תמה על זאת גם כן.

האם זו סתירה?

מתחילה אמר רבן יוחנן בן זכאי,

אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים,

שימו לב,

ומסתמם,

אף אלו חמשת התלמידים בכללם.

אז יכריע אותיו

רבי אליעזר בן אורקנוס.

אחר כך אמר רבא שאול בשמו דבר סותר,

שרבי אליעזר בן אורקנוס הכריע את כולם אפילו אם רבי אליעזר בן אורקנוס עמהם.

באמת הרשב״ם תירץ?

דאבו תרא תנאיה ליבא דרבן יוחנן בן זכאי.

כלומר שנחלקו במה שאמר

רבן יוחנן בן זכאי.

לא כמו שיישבנו קודם שאין מחלוקת,

אלא לפי הרשב״ם

יש מחלוקת.

לכן זה אמר כך וזה אמר כך.

אבל מביא המדרש שמואל בשם מפרשים,

שיש לדייק בשינוי לשון המשנה.

בת תחילה נאמר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים,

ולא נקטו שום שם פרטי של תנא.

כל חכמי ישראל בלי להגיד שם.

אבא שאול הוסיף,

ברבי אליעזר בן אורקנוס,

אף עמהם עם כל חכמי ישראל.

על כן אפשר לבאר ולומר,

בהתחלה דיברה המשנה על אודות כל שאר חכמי ישראל, אבל חוץ

מאלו חמשת התלמידים.

חוץ.

רבי אליעזר בן אורקנוס, שימו לב,

אף שהיה קטן

שבאלו החמישה,

היה מכריע את כולם

לפי שהיה גדול מכולם בעניין הזה,

שהוא בור סבוד שלא מאבד טיפה.

אכן בתוך אלו החמישה

היה רבי אליעזר בן ערך, שהוא היה גדול שבהם.

ולכן אמר אבא שאול, שאם

היו כל חכמי ישראל,

ורבי אליעזר בן אורקנוס, עמהם,

היה רבי אליעזר בן ערך,

מסריע את כולם.

טוב, יש מה לדבר בזה, אבל לא חשוב.

בספר לבבות

תרץ באופן אחר.

הכוונה של רמב״ן יוחנן בן זכאי הייתה להדריך את העם

שירדפו אחר המסורה המקובלת מדור-דור

ולא יהיו נשענים על בינתם.

לכן הכריז ואמר

לאוזני כל,

שרבי אליעזר בן אורקנוס הוא הגדול שבכולם.

מה גדלותו?

מפני שלא איבד מאומה מה שקיבל מריבו.

כל המסורת שהוא קיבל מריבו, הכל נשמע.

הרי הוא נשתבח בכך שהוא בור סבוד שאינו מאבד טיפה.

וכך יבינו כולם ללכת אחר המסורה.

אולם כשהוא דיבר בייחוד

עם אבא שאול

בינו לבין עצמו,

לא חשש שיבוא לטעות,

כיוון שהיה חכם מופלג.

לכן אמר לו את האמת,

שערכו של רבי אליעזר בן ערך גדול מכולם,

מפני חקירתו ועיונו והבנתו דבר מתוך דבר.

לכן

אבא שאול אמר משמו של רבי אליעזר, שהוא אמר לו באופן פרטי,

לא לציבור.

אבל הוא פרסם

שבאמת גדולתו של רבי אליעזר בן ערך יותר גדולה,

אבל אין נסמוך שכל אחד ילך לפי בינתו ויגיד,

להיות למדן שזוכר הכל ויודע את כל המסורה והכל,

בלי לדעת להתפלפל ובלי להוציא סברות ובלי זה וזה, זה לא שווה.

אז לכן פרסם רבן יוחנן זכאי את דבריו על רבי אליעזר בן ערך,

ולא פרסם מה שהוא אמר לאבא שאול.

אבל אבא שאול פרסם מה שהוא אמר לו בעניין הפלפול והסברה,

מי היה יותר גדול.

לא שזה הדרך, כאילו.

לכן נפסק שההלכה

פינאי עדיף על עוקר הרי.

במדרש שמואל

דקדק מדוע נקטה המשנה שחכמי ישראל

היו בכף אחת,

ורבי אליעזר

בן אורקינוס

ורבי אליעזר בן ערך מוטלים בקו שנייה.

ולא אמרו להפך,

שהם בקו מוזניים אחת

וכל חכמי ישראל בקו שנייה.

בער שהמשנה התכוונה להודיענו

רום מעלתם ושבחם

של התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי,

שאפילו אם היו מקדימים כל חכמי ישראל

להיכנס בכף מוזניים אחת,

כאשר הכף השנייה רקנית,

ועל ידי זה הכף המלאה

כבר תגיע עד הארץ, כי נכנסו כל חכמי ישראל כבר בתוך כף אחת,

אז ודאי שהיא נוחתת ויורדת למטה עד הארץ.

והרקנית שכנגדה תעלה למעלה עד לרקיע,

באופן כזה קשה ביותר להכריע את הכף

וצריך כובד עצום ורב,

גם כן יכריע עוד כולם.

ועל כן אמר, ורבי אליעזר בן אורקנוס בכף שנייה,

רוצה לומר, אף שהראשונה כבר מלאה ועומדת,

גם כן יכריע את כולם.

וואי, וואי, וואי.

כששמים על המשקל שני דברים ביחד,

אז זה יותר קל,

האיזון הוא יותר קל, ואז ההכרעה באה יותר קל.

אבל אם שמים פה כבר משקל של טונות,

ועכשיו זה יתרומם לפה בשביל להרים את הטונות האלה, ושזה יכריע,

צריך להיות לו משקל הרבה יותר.

ולכן נקט עד כמה היו עוד תלמידים של רבי אליעזר בן זכאי כאלה גדולים,

שאם שמים את כל חכמי ישראל בכף אחת, קודם, קודם, שמים את כולם. כולם כבר בפנים,

ועכשיו זה עלה למעלה למעלה.

ואחר כך שמים בכף שנייה

את רבי אליעזר

בן אורקנוס, מכריע.

יש לו כזה כוח להוריד,

לרדת ולהרים...

ורבי אליעזר בן ערך,

אם תוסיף גם את רבי אליעזר בן אורקנוס,

שהוא הוריד את כל הכף לבד מול קלחם, שים אותו גם בצד השני.

ועכשיו תשים רק את רבי אליעזר בן ערך, גם כן מכריע.

יא מביי.

נו, אתם בכיוון, כאילו, אתם רוצים להיות כאלה?

איי, איי, איי, טוב שהגיעה השבת.

ישמחו

במלאכותיך שומרי, שומרי, שומרי, שבת, וקוראי עונג שבת ישמחו

במלאכותיך שומרי,

שומרי, שומרי, שבת, וקוראי עונג שבת עם.

מקדשי,

מקדשי,

מקדשי השמי, שבת.

מקדשי, מקדשי, מקדשי שמי, שבת.

מקדשי, מקדשי, מקדשי שמי, שבת.

תהיה לנו שבת שלום.

ואנחנו הולכים לקיים מצוות בילה,

בעזרת השם יתברך,

ולקיים מצוות חכמים.

רבי חנניה בר-גנשי אומר,

נושא הכל ישראל,

להביא כוח,

הרבו להם תאורו במשואות.

שנה אמר אדונם ובסלומה אנסת גאיר ניל תאורויה דיר, הריני מכוון.