מצוות צריכות כוונה - חלק ו | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'כאשר ציוה השם' לכתבה על הספר - לחץ כאן)

[ע"פ הספר 'כאשר ציוה ה' ' פרק ב' עמודים יח-כב]

מקורות ועיונים:

(ה) בספר שערי אורה מהרה"ג ר' אביגדור מילר זצ"ל עמוד יח' כתב: 'התכלית של כל המצות הוא להתקרב אל ה' שהקב"ה בטובו נתן לנו הזדמנות של התקרבות אליו על ידי השתתפות הלב בקיום המצוות ואם חסרה ההשגה בתכלית הנעלה ולא מעריכים כראוי ההזדמנות שניתנה בקיום המצוות אז נשתנה הצורה של אותו חסד ה' והקב"ה מסלק חלק מן ההזדמנויות לקיום המצות כגון בחורבן בית המקדש וסילוקן של צדיקים ומעכשיו צריך לבוא להכרה זו והתקרבות אליו מתוך ההעדר ועל ידי תשוקת הלב והצפייה יתכן שיגיע למדרגה נעלה קרוב להמדרגה שהיה ראוי להגיע אליה כשהיה לנו ההזדמנות'.

ולמדים מזה: ש: "מלומדה" אינו רק שעל ידי העיקרי תנאי מחסר ההרגל העיקרי בקיום המצוה שהוא כונת הלב אלא יסודה חסרון בהשקפה שעל ידי ההרגל שוב לא מעריכים כראוי המצוה ומטרתה ונאבדה ההרגשה שהמצוה הוא אופן להתקרב אל ה' בעבודת הלב וחסרון זה בדעת והערכה גורם גם שלא יתאמצו לשתף לעבודה מחשבות הלב ואם לא מעריכים ההזדמנות כראוי אז יתכן שיותר טובה וחסד הוא להם שימנעו מהם היכולת לעשות שעל ידי זה יצפה וישתוקק לקיום המצוה ויעלה בהערכתם של המצוה מתוך ההעדר.

ואם כן למדים אנו לענין עשיית המצוות שהחיוב המוטל עלינו הוא לא רק הקיום בפועל ולא רק לחשוב על טעם המצוות אלא להעריך ולהוקיר ההזדמנות של המצוות ועבודת הלב בהמצוות שנתרגלנו ובמיוחד שלה בהם צריכים שימת הלב מיוחד שלא להזניחם להרגל אלא ליגש עליהם בהבנה שהם ניתנים לנו כהזדמנות לעבוד ה' בהשתתפות כל הלב' עד כאן לשונו.

(ו) כתב הר"ן דרשות דרוש השישי: 'עניני ההמוניים והענינים ההמוניים בשוה החסיד וההמוני מתעסקים בהם אך הטובים כל ענינם עבודה שלימה מפני הכוונה השלימה בהם והאחרים גם כשעובדים את ה' יתברך אין עבודתם שלימה כי הכוונה היא העיקר במצוות'...

נמצאנו למדים: שלא רק שחובות הלבבות הן חובה על אדם כיתר חלקי התורה אלא שעיקר השכר נקבע לפי כוונת לב האדם וטוהר מחשבתו כאשר הוא בא לקיים מצוות ה' (ספר במסילה נעלה עמוד יג').

(ז) בספר מכתב מאליהו חלק א' עמוד... כתב: 'יש כמה מדריגות בקיום מצוות ובמעשים טובים אך יש בהם שתי (2) בחינות כלליות; א] העשויים לשם שמים ובכוונת הלב לעבודת ה' ולהדבק בדרכיו הקדושים. ב] כשהם עשויים שלא לשמה או אפילו מפני שהמעשים ההם טובים וישרים ונושאים חן בעינינו מפני טבע הטוב והיושר שנטבע בנו אך לא נעשה אותם לשם עבודת ה'.

והנה השכר בעולם הבא הוא: 'אשר צדיקים יושבים וכו' ונהנים מזיו השכינה' היינו; השכר בעולם הבא הוא להדבק אליו יתברך בדביקות עליונה ולזכות להשפעה גדולה רוחנית בהשגתו יתברך אמנם אם המצוות אשר עשה אותם האדם המה בגדר הדביקות אליו יתברך אז השכר הוא כי אותה הקדושה שבאה אל נפשו על ידי דביקותו בהשם יתברך תנתן לו בכפל כפלים אלפי אלפים פעמים ויזכה להשיג בה עד כדי האפשרות הכי עליונה אשר יוכל נברא להשיג אך זה אשר מעשיו הטובים אין בהם אותו ענין של דביקות בה' יתברך הלא איננו שייך לזה כלל ואין מציאות כלל איך לשלם בעד המעשים הטובים שלו בשכר שאין למעשיו שום שייכות אליו על כן מאשר מעשיו אם גם טובים המה אבל לא עלו למעלה מבחינה אנושית היינו מעשים טובים אנושיים משום זה גם השכר הוא בבחינה המושגת בעולם הזה וממש כפי ערך במעשים לעומתו הוא השכר.

ודבר זה מפורש הוא בגמרא שבת סג': "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" – 'למיימינים בה "אורך ימים" איכא וכל שכן "עושר וכבוד", למשמאילים בה – "עושר וכבוד" איכא אורך ימים ליכא'. 'לשמה – מיימינים' רש"י. ופירש: 'משמאילים - שלא לשמה וענין "אורך ימים" הוא 'ליום שכולו ארוך וכולו טוב' שהוא העולם הבא' עד כאן לשונו.

 והביא דבריו בספר במסילה נעלה יסוד החסידות עמוד... וכתב: 'נתבאר בזה מדוע כל כך חשוב לעשות מצוות לשם השגת דביקות? שהרי עיקר השכר לעתיד הוא אותה הקדושה שבאה אל נפשו על ידי דביקותו בה' יתברך לכן דרושה כוונה מפורשת להשיג את אותה דביקות בזמן עשיית המצוות'.

(ח) בספר בלבבי משכן אבנה אות מב' כתב: 'אפילו חז"ל אמרו: 'ריקנין שבהם מלאים מצוות כרימון' ונודעת הקושיה: אם הם 'מלאים במצוות' מדוע הם נקראים: 'ריקנין'? הרי הם אינם ריקים כלל! מכיון שיש בהם מצוות כרימון!! תירץ על כך הגאון ר' דוד פוברסקי זצ"ל תרוץ נפלא! שיכול להיות שאדם יש בו מצוות רבות מאוד תלמוד תורה חסד וכו' אולם הוא עדיין מוגדר כריק כל זאת למה? שהנה הרימון יש בו גרעינים רבים אולם כל אחד עומד לעצמו לא כמו תפוח או אגס שהכל מקשה אחת אלא כל גרעין קטן עומד לעצמו כן הדבר במצוות שאדם עושה אדם יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות רבות אולם הכל בחינת ריק מכיון שהכל נפרד אחד מן השני ואין חיבור אמיתי בין מצוה אחת לחברתה.

צריך שהתורה והמצוות יהיו במהלך של "מקשה אחת" מהלך של בנין ולא תורה ומצוות מעולם הנפרדים חס ושלום האדם יכול לעסוק בתורה כל ימיו ולקיים מצות רבות ועדיין הוא במהלך של ריקנין שבהם הוא לא זכה לנקודה פנימית שמאחדת אל כל תורתו ומצוותיו מהי אותה נקודה שמאחדת את כל התורה והמצוות? - דבקות בהקב"ה! התורה צריכה להיות במהלך של 'קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא' וע"י התורה האדם צריך להיות דבוק בקונו המצוות הם מלשון 'צוותא' וחיבור לקוב"ה כנודע.

נמצא שהן התורה והן המצוות יש להם תכלית פנימית אחת שהיא קרבת ה' ודבקות בה' אם התכלית הזו מתקימת הרי כל התורה וכל המצות קשורים זה בזה כי כולם מובילים את האדם לתכלית אחת אולם אם התורה והמצוות הם אינם מביאים את האדם לקרבת ה' הרי אין נקודה שמאחדת את כל תורתו ומצוותיו וח"ו תורתו ומצוותיו הם בבחינת נפרדים.

כאשר לבו של האדם ריק מהבורא עולם ואין את ה: "ושכנתי בתוכם" – 'בתוך לבו של האדם' הרי נקודת האחדות של הכל נחסרת יש תורה ויש מצות אולם אין 'לב אחד לאבינו שבשמים', אין את נקודת הלב הפנימית שדבוקה לקוב"ה כל אדם ואדם מוכרח לעשות חשבון נפש לעצמו ולבדוק: האם המהלך של החיים שלי התורה והתפלה והמצוות וכו' וכו' הם במהלך שיביא אותי לדבקות אמיתית מוחשית בקב"ה? או שמא ח"ו המעשים שלי הם במהלך של 'ריקנין' שבהם שנחסר נקודת האחדות הפנימית של כל התורה והמצות' עד כאן לשונו.

עיין בספר ודבק לבנו סיום פרק ו' שכתב בעמוד נא': 'ונתבונן בעובדה המופלאה המתרחשת בקרבנו ורבים הם התוהים על הדבר: היאך יתכן כדבר הזה שהאדם הכשר והישר שהקדיש את חייו ללימוד התורה וקיום מצוותיה כל היום ובכל זאת אינו רואה ואינו מרגיש שום התקדמות ברוממות הרוח ולא בתחושת קדושה וטהרה המתבקשת מאיליה אחרי כל כך הרבה עבודת הקודש ולא בהרגשת שייכות וקשר טבעי עם בוראו? ועדיין קשה לו לכוין בתפילותיו כי רחוק הוא הבורא מכליותיו אף על פי שמדבר עמו ג' (3) פעמים בכל יום! "ובתורתו" הוא עמל יומם ולילה! ואת מצוותיו הוא מקיים מדי יום ביומו איפוא האמונה החושית שהיתה צריכה להיבנות בלבו ולבצבץ בכל רגע מאחר שאת בוראו הוא משרת ואליו הוא מהלל ואיתו הוא מתעסק במשך כל ימיו ושנותיו מעת הולדו ועד עתה?!

כך הוא גם בעבודת ה' כשמקיימים יום אחד מצוה כזו ויום אחר מצוה אחרת פעם תפילה ופעם גמילות חסדים פעם לימוד התורה ופעם ברכת המזון וכו' אם אין מכנה משותף בין כל המצוות כולם מביאים קיומם שאין מאיליו מובן להרגשה של התקדמות ממדרגה למדרגה כי אם אין שייכות בין פעולה אחת לחברתה איך תיבנה ותתבסס קיום מצוה אחת על גבי קיום מצוה אחרת הרי אין כאן שום דרך ושום מהלך שיוביל את האדם במסילה העולה בית א-ל 

והיטיב הגדיר חכם אחד: 'שגודלים לרוחב ולא לגובה!' מתפרסים לרוחב על ידי תפיסת פרוייקטים רבים של לימודים שונים ומצוות שונות וכדו' אך לא עולים ולא מתעלים בשום דבר לגובה.

כשיש לכל המצוות מטרה אחת ויעד אחיד וכל המצוות כולם משמשים כפסיעות מכוונות לקראת המטרה האחידה על אף השוני הגמור באופן ביצועם אזי כל מצוה בנויה על המצוה שקדמה לה ותקדם אותו יותר ויותר ליעד המבוקש כי התשוקה להתקרב למטרה שנתעוררה במצוה הקודמת מתעוררת עתה שוב במצוה זו ונמצאו כל המצוות מחוברות זו לזו כשרשרת אחת ומקדמות אותו לכיוון המטרה הנכספת.

 והנה המכנה המשותף בין כל המצוות כולם כלולה בתפילתנו בכל יום: 'ודבק לבנו במצוותיך' התשוקה להידבק ולהתקשר עם הקב"ה ולעשות רצונו היא המניע הפנימי של כל מעשה מצוה הנעשה בידי אדם כאשר תשוקה זו מלווה כל מצוה ומצוה נגלה שכל המצוות כולם נעשים כחטיבה אחת של דביקות וקשר עם הקב"ה אשר תתגבר ותת עצם מדרגא לדרגא כי בכל מצוה שהולך לקיים מתעורר שוב הרצון לידבק בה' הרצון שהתעורר בעת 'קבלת עול מלכות שמים' בקריאת שמע הוא אותו רצון החוזר על עצמו זמן קצר לאחר מכן בצורה של עבודת האכילה ואחר כך בצורה של ברכת המזון ולאחר מכן בצורה של מצות צדקה ואז נמצא לפנינו אדם שמצא ונמשך אחר בוראו: 'כברזל אחר אבן השואבת!' כאשר הרצון הזה בא לידי ביטוי בצורה רב גוונית הרבה פעמים בכל יום.

לסיכום: בכל המצוות יש חלק אחד שמאחד אותו עם שאר המצוות והוא שכולם הם מצוות ד' והכוונה בכל מצוה צריך להיות לעשות ולקיים רצון ה' ולידבק בו ואם כן השלב הראשון לאחד כל המצוות ביחד הוא לכוון בכולם לעשותם: 'כאשר ציוני הבורא יתברך שמו!' ועל ידי זה כולם מכוונים למטרה אחת להידבק בהקב"ה.

 (ט) מהגה"צ ר' חיים פרידלנדר מועדים חלק ג' עמוד כה'.

המנגן בחתונה אם יכוין לשמחת חתן וכלה - מקיים בכך מצוה;

ערב אחד כשיצא הגאון ר אברהם פאם זצ"ל מאולם חתונות אמר להמנגן: 'תודה לך על המוזיקה הנפלאה!' 

הנגן חייך ואמר: 'נו, טוב זו העבודה שלי!' 

הרב פאם הגיב מיד: 'בוא ואומר לך את שעליך לעשות מעכשיו והלאה כשאתה מנגן חשוב על כך: 'שאתה רוצה לקיים מצות 'שמחת חתן וכלה' וגם לשמח את משפחותיהם וידידיהם!' 

המנגן לא הבין: כיצד אפשר להחשיב את עבודתו למצוה?! 'אבל אני מקבל על כך תשלום!' טען 

'זה לא משנה!' אמר הרב פאם: 'זו עדיין מצוה!'.

(מתוך הספר הרב פאם ברשותם האדיבה של הוצאת ארטסקרול).