חיזוקים לעלות בעבודת השם - חלק לו - מעלת הייסורין | הרב אמנון יצחק

נציב יום: להצלחת נחמיה בן יונה, לבריאות הנפש והגוף, פרנסה בשפע וזיווג בקרוב, ממש כל הישועות שזקוק להן. א מ ן!!

מצינו שמעלת הייסורין שכתב החפץ חיים זכר צדיק לברכה בספרו "שם עולם": "שמעתי מזקן איש אמונים, ששמע בעצמו, מהרב הגאון רבי יעקב משה לנדא, שאמר בשם זקנו, הגאון מוילנא זכר צדיק לברכה: "שאלמלא הייסורין לא מצאנו ידינו ורגלנו בעולם האמת".

והוסיף החפץ חיים שביאור העניין הוא: "שבעת הדין שעושים לאדם בעולם האמת לאחר פטירתו, ששוקלים בכף את זכויותיו לעומת עוונותיו, וכף החובות מכריעה חס ושלום מצרפין לצד הזכויות גם את הייסורין שעבר בעודו חי, ועל ידי כך פעמים רבות נכרע דינו לזכות. כיוון שהכף מכריע הרבה והרבה על ידי הייסורין. על ידי היסורין מתכפרים לו הרבה מעוונותיו ונשאר בחזקת צדיק, ושמח ומודה להשם על כל מה שעבר עליו".

אז אומר בשם הגר"א "שאלמלא הייסורין לא מצאנו ידינו ורגלנו בעולם האמת". סיפרתי לכם בזמנו, שהרב שפירא זכרונו לחיי העולם הבא נגלה בחלום, לרב חיים גריינמן זכרונו לברכה,

ושאל אותו: "מה נעשה בדינך?"

אז הוא אמר: "שאלמלא הייסורים שהוא עבר בשנים האחרונות - לא היה עומד בדין".

זאת אומרת זה לא דבר פשוט.

ואז רב חיים בחלום אמר: "שאם ככה - הוא מבקש ייסורין!",

ובבוקר הוא קם ונפל ומאז הוא נשאר שש שנים על כיסא גלגלים. ובנותן לעניין לצרף את הדברים הללו מה שמספר הגאון רבי אהרן הכהן, זכר צדיק לברכה, חתן מרן החפץ חיים, בספרו "חסד לאברהם": "פעם אחת היתה בעיר ראדין שמחת נישואין ולא היה שם כלי זמר, והנערים נשאו דפים ומזרקות לדפוק עליהם כעל כלי זמר, בעת שהחתן והכלה הולכים לחופה. אז קרא אדוני מורי חמי אותי מהבית לראות את המחזה הזה,

ושאל אותי: "מה חסר לחופה הזו בתהלוכה? הלא המחותנים נמצאים כאן בשמחת הנישואין, וסעודת נישואין גם כן נמצאת, ואם כן מדוע ילכו כעצבים בלא שמחה?"

וענה: "כי חסר כאן כלי זמר כשהולכים לחופה, חוץ מזה לא חסר כלום!, ובכל זאת עצבים בלי שמחת הלב. זה שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "עולם הבא בלא ייסורים – כחופה בלי כלי זמר"! שחסר לו לאדם שמחת עולם הבא, אם לא סבל אדם ייסורים כלל בעולם הזה! חסר לאדם בעולם הבא שמחה - אם לא סבל ייסורים כלל בעולם הזה!". על מעלת הייסורים בעולם הזה ועל הזכות הגדולה שאפשר לזכות על ידם בעולם הבא

נלמד מהמעשה הבא: "המקובל האלוקי רבי שלום שרעבי זכר צדיק וקדוש לברכה: נכנס אצלו תמיד יהודי פשוט בשם רחמים, מבוקר עד לילה היה רחמים הזה עמל בכדי למצוא טרף לביתו, בדוחק רב, שכן עני מרוד היה ומטופל במשפחה גדולה, אף על כל זאת, נמנה עם חוקתם של יהודים פשוטים טובים ויראי שמים, שערב ערב אחרי העבודה נכנסו לבית המדרש ללמוד תורה, ולשפוך את שיח לבם לפני אביהם שבשמים.

מלאכתו של רחמים לא היתה קלה ולא היתה נקיה, הוא עבד במחצבה מחוץ לעיר, חוצב בצלע ההר, מעמיס על עגלות לאתרי הבניה השונים ברחבי האזור. באחד הימים פנה אל הרש"ש הקדוש רבי שלום שרעבי זכר צדיק לברכה, לאחר שטינה לפניו את צרותיו ותיאר את החיים המרים,

סיים ואמר: "רבי כשל כוח הסבל, מנוי וגמור עמי להעתיק את מגוריי לעיר אחרת, עיר שאוכל להשתכר למחייתי כראוי ולכלכל את ביתי ביתר הרחבה ונוכל לחיות כיהודים אמידים!".

הרש"ש הביט ברחמים בעיניו הטובות ושאל: "אמור לי רחמים, שקלתה על חינוך הבנים הגדולה מה יהיה? עליך חשבת? האם תמצא בעיר הגדולה מקום שתוכל לבוא ביום יום לאחר העבודה ללמוד ולהתפלל? ומה עם החברה? האם תמצא בעיר כל הזמן תימצא בחברת יהודים טובים כמו בעיירה הקטנה והמוגנת? אז אם לעצתי תשמע, תישאר במקומך, אל תפזול לעושר, אל תצפה לנוחיות ורווחה, תסתפק במועט שאתה מקבל מידו הפתוחה של הקב"ה, וקיים בעצמך "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו!".

לא ברור אם הדברים השפיעו, או שרק לא היה לו עוז לעמוד כנגד הוראה ברורה של מלאך עליון מלאך השם צבקות, אבל דבר אחד ברור בלי צל ספק, רחמים נשאר בעיירה והתפרנס בצמצום במקצועו כבעבר. אכן בסתר לבו, עדיין לא זנח את הרעיון של המעבר, עיר גדולה עם כל האפשרויות הגלומות בה, זה קרץ לו מאוד. מידי כמה ימים היה ניגש שוב לרב, שוטח את צרותיו, מבקש ברכה לעבור לעיר הגדולה., כי סבר כי שמה תפטרנה כל הבעיות. יום אחד משנלאה כבר הרש"ש להתמודד עם כל הטענות והקובלנות רחמים,

אמר לו: "בני, שב לך פה על הספסל, תמתין מעט והיה אם בכל אופן תרצה לנסוע מכאן - אתן לך את ברכתי וסע עם ביתך לשלום!".

רחמים לא הבין כל כך את פשר ההוראה המוזרה הזאת, "שב כאן על הספסל ותמתין מעט ואם תרצה בכל זאת לנסוע - אז אני אתן לך את ברכתי". - הרב יודע, מזה חודשים שהרעיון הזה לא מש מנגד עיניו של רחמים, וזוהי משאת נפשו שהוא מייחל לה בחלום ובהקיץ. הוא שקל כבר עשרות פעמים את צדדי החיוב וצדדי השלילה, ותמיד הגיע לאותה מסקנה, שהוא רוצה לעבור מכאן. מה יכול להשתנות במספר רגעים שהוא ימתין על הספסל מחוץ לחדר של הרב?

נו אז אני אשב שמה מחוץ לחדר כמה דקות ואז אם אני ארצה ללכת לעיר הגדולה אז הוא יברך אותי, מה השתנה? כבר בדקתי את כל הצדדים, וראיתי שפה אין לי תקוה ורק...... לא הבין". אבל היתה לו אמונת חכמים, לא הרהר אחרי דברי הרב, "אם הרב אמר לי להמתין בחוץ - לבטח הוא יודע מה הוא עושה!". רחמים ישב על הספסל והמתין, ופתאום חש כעין שכרון נעים, ראשו הסתחרר ושקע במעין הזיה, ובה הוא ראה את עצמו חולה במיטתו, רופא גוחן עליו ובודק אותו,

לפתע מאבד הכרה, ושחוזרת אליו ההכרה - שלושה רופאים כבר מסתודדים מעליו ומביטים בו בחוסר תקוה, והנה הוא רואה שהוא פתאום מתחיל לגסוס אשתו וילדיו יושבים לצדו בוכים, הכוחות שלו קלים והולכים, רפיון רופף אותו, הלב נחלש, עוד רגע קט מלאך המות יגיע לעשות מלאכתו, ורחמים הרגיש שהוא לא רוצה למות, שהוא חפץ לחיות, לחיות בכל מחיר, אלא שזה נשמט מידיו אט אט. שוב הסתחררו המראות והנה הוא רואה את עצמו מת, שוכב על הרצפה,

נרות דולקים סביבו, קרוביו ממררים בבכי, מכרים וידידים מתאספים, חברה קדישא מטפלת בו, הלויה נערכת כמקובל, מורידים לקבר וסותמים את הגולל. עכשיו מרגיש רחמים איך הוא מרחף אל העולמות העליונים, ורואה את עצמו עונה לשאלות של המלאך דומה. לאחר מכן יוצא לדרך רחוקה שהסוף אינו נראה באופק, הוא חש שההליכה נמאסת עליו, אבל כוח עליון מכריחו להמשיך הלאה, והולך והולך והולך בלי לדעת לאן,

לפתע נשמע מאחוריו רעש, מפנה את ראשו רואה עגלה גדולה עמוסה חבילות ממהרת, עוצר את העגלה ומבקש מהרכב שיניח לו לעלות להצטרף לנסיעה, אולם הלה מסרב, מפציר בו מתחנן ללא הועיל,

העגלון אומר לו: "אסור!".

ורחמים תמה סקרן לדעת: "מניין באה העגלה ולאן פניה מועדות?" הוא שואל את העגלון

ועל כך דוקא מסכים לענות, אבל התשובה לא מרגיעה את רחמים: "הנני מעביר את עוונותיך לשקילה על המאזניים, מעשיך הרעים בימי חייך נארזו בצרורות ועתה הכל מובל למקום המאזניים!",

העגלון מאיץ בסוסים, העגלה מתרחקת. ושוב שומע עוד עגלה מאחור, עגלה נוספת, זהה לקודמת, עמוסה ועייפה בעבירות ומעשים רעים, אחריה מגיעה שלישית רביעית חמישית וכן הלאה, שיירה כרוכה של עגלות טעונות בעבירות, ולבסוף מסתיימת השיירה, העגלות התקדמו והתרחקו ורחמים ממשיך ללכת, הולך והולך עד בלי די, משתוקק שתסתיים ההליכה, כבר נראה שלדרך אין סוף ותכלית וכך ימשיך ללכת לנצח נצחים. איבד את תחושת הזמן, מנסה להאריך את הזמן מאש יצא לדרך, ולפתע קול שעטת פרסות סוס קורעת את הדממה, מפנה ראש לאחור, ורואה סוס דוהר ומתקרב לקראתו.

עוצר את הפרש ושואל: "מנין אתה? ולאן פניך מועדות?"

והוא עונה לו: "מהעולם התחתון אני ודרכי למאזניים",

ומראה לרחמים שקיק קטן מקטיפה עם רקמת זהב

ומוסיף: "אלה המצוות שרחשת בעולם התחתון, כעת אני מביא אותם אל המאזניים, שמה ישימו אותם על אחת הכפות, ובכף השניה את כל העבירות. אם יכריעו המצוות את המשקל - תיכנס לגן עדן, ואם לא - תובל לגיהינום!".

בשרו של רחמים נעשה חידודין חידודין, מתבונן בשקית של המצוות של המעשים הטובים שלו, ובעיני רוחו רואה שוב את שירת העגלות העמוסות בעבירות, ומבקש מן הפרש לקחת אותו עמו,

והלה אומר לו: "אסור!"

מדרבן את הסוס ודוהר קדימה ורחמים העלוב נשאר לבדו. ממשיך ללכת ללכת ללכת, כבר איבד כל תקוה, ובסוף בסוף מגיע למאזניים. מתבונן סביבו. והנה רואה מימין למאזניים את שערי גן עדן, עליהם כתוב: "זה השער להשם צדיקים יבואו בו" ליד השער עומדים מלאכים טובים, מזמרים במנגינה מתוקה, "יבוא שלום, יבוא שלום!". מצד שמאל שערי גיהינום, שומע זעקות אימה בוקעות מתוכו, ורואה מלאכי חבלה מפחידים ונוראים עומדין הכן בפתחו,

מוכנים לתפוס את כל מי שחייב בדינו ולהשליך אותו כהרף עין פנימה, לאש המתלקחת, אל המקום הנורא ואיום, ולענות אותו בעינויים קשים ביותר שבין תמותה לא יכול להשיג את משמעותם. בזכרונו עולים וצפים דברים ששמע באחד מדרשותיו של הרב: "רגע אחד בגיהינום - שווה במוראותיו לששת אלפים שנה של ייסורי איוב. רגע אחד בגן עדן - שווה לששת אלפים שנה של תענוגות גדולים ביותר שבן אדם לא יכול להעלות על דעתו!".

הוא ממשיך להתבונן בנעשה, רואה כי המקום הומה פעילות, פועלים פורקים את החבילות מן העגלות, מרוקנים את התוכן אל כף המאזניים השמאלית ואט אט שוקעת הכף יורדת מטה מטה ואיתם נופל הלב של רחמים, הוא מבין שכעת הגיעה השעה לשאת בתוצאות של המעשים. כל הפשעים והחטאים והמעשים הרעים - באים בחשבון. כל התיאורים שהוא שמע פעם אודות הדין וחשבון, מקבלים עכשיו משמעות מוחשית ביותר.

ומבחין בחבילות חבילות של זלזול בתפילה. חבילות חבילות של זלזול בלימוד התורה. חבילות חבילות של קלות דעת ביחס למצוות קלות שאדם דש בעקביו ולא מייחס חשיבות. חבילות חבילות של שינה בתפילה. חבילות חבילות של בין אדם למקום. חבילות חבילות של בין אדם לחברו. והוא מבין שאין מעשה אחד שהלך לאיבוד, כל הזכויות והחובות עומדות וקיימות לעולמי עד. עוד הוא מהרהר, והפועלים סיימו העמסת המאזניים חבילת עבירותיו, הכף השמאלית כרעה תחת כובד המשקל.

והנה יצא כרוז: "נא להביא את הזכויות של רחמים!"

ואל שם הגיע מלאך צחור על סוס לבן, אותו מלאך שפגש בדרך, ובידו שקיק המצוות הקטן. רחמים ידע שאין תקוה שהשקיק הקטן הזה יכריע את לשון המאזניים לעומת מסע עבירות, ובעיני רוחו הוא כבר רואה את עצמו עוד רגע מושלך לגיהינום, והוא כבר דמיין איך מלאכי חבלה מענים את נפשו,

וממעמקי נפשו קורא בקול: "אאאאא אאאאאא! אוי ואווי מה יהיה! מה יהיה????..."....

ואכן כשנתקרב המלאך אל המאזניים והניח את השקיק על הזכויות על הכף הימינית - הבין רחמים כי מה שפחד יבוא לו. לא זו בלבד שהחובות היטו את הכף, אלא שמשקל הזכויות לא ניכר בכלל, ובכף החובה לא היתה שום תזוזה. מטען העבירות כבד מידי. מלאכי חבלה החלו מתקרבים אליו יורקים אש מפחידה ואיומה ורחמים יודע כי נחרץ גורלו, כעת יובל לגיהינום ותתייסר נפשו בייסורי שאול. פחד אוחז אותו!

והוא מתחנן: "ריבונו של עולם! הצילני נא, סלח נא לי...!".

אמנם בשמים אחרי שנפרדת הנשמה מן הגוף אין מקום לסליחה. שם זה עולם האמת בו נותן האדם דין וחשבון על מעשיו. "וכל האומר: "הקב"ה וותרן - יוותרו חייו". לפתע פתאום מבחין רחמים בתכונה באולם, מלאכי השרת שעמדו בשערי גן עדן, קרבו למאזניים וחסמו בגופם את מלאכי החבלה המתקדמים לעברו.

וצעקו: "רגע! המתינו עד שיעמיסו בכף הזכויות גם את האבנים!"

רחמים היה מופתע מאוד, מעולם לא ידע שיש בשמים אבנים, ונסתר מבינתו כיצד זה משתייך אליו, ואיך זה יכול להכריע את הכף של הזכויות? התבונן סביבו, והנה מאי שם מופיעה עגלה, דוגמת העגלה שעליה היה מעמיס כל יום כל יום אבנים במחצבה והוא מכיר את האבנים! הוא ממשיך להתבונן בעיניים פקוחות פועלים מעמיסים את כל האבנים לכף של הזכויות לצידו של השקיק הקטן של המעשים טובים! והנה מתחילה להיות תזוזה במאזניים וכף הזכויות החלה יורדת וכף החובות עולה.

המלאכים מראים כי האבנים האלה, האבנים שחצב, שהיה כאן בעולם הזה והם נזקפות לזכותו, למה? שכן הוא עשה זאת לפרנס בני משפחתו ולספק צורכיהם כדי שבניו יתחנכו לתורה ולתעודה, ועל מנת שיכולו לקיים את כל מצוות השם יתברך להתפלל וללמוד תורה.

והם מזכירים לו כי בשעת העבודה קשה היה חושב: "ריבונו של עולם את כל זה אני עושה למענך, על מנת שיהיה באפשרותי לפרנס את משפחתי, לחנך את בניי לתורה ולמעשים טובים, לעשות רצונך לגרום לך נחת רוח".

והסבירו לו: שעל פי חוק שמים - משתמשים המלאכים הטובים באותן אבנים כאמצעי להטיית המאזניים לזכות!. רחמים מאושר, רואה את הפועלים ממשיכים במלאכתם ורואה איך תל האבנים שעל כף המצוות-גודל וגודל וכף המאזניים מתחיל להתקרב לצד הזכות, אבל בסיכומו של דבר, בכל זאת היו עבירות מרובות יותר וכבדות יותר, למרות כל תל האבנים שהועמס על כף הזכויות - עדיין היטו החובות את הכף. מלאכי החבלה התבוננו בנעשה וצחקו בקול רם!,

שולחים ברחמים מבטים מזרי אימה והחלו לפסוע לעברו ליטול אותו עמם לגיהינום.

ושוב נגשו המלאכים הטובים וחסמו את דרכם וקראו: "להביא את הייסורים! הביאו את הייסורים!"

רחמים עומד בפה פעור, מקשיב לדברי המלאכים שמסבירים לו: "שכל אותם ייסורים שסבל בימי חייו באורך רוח לשם שמיים - גם הם נזקפים לזכותו. וגם הפעם הזכירו לו המלאכים שהיה אומר לעצמו כשהייסורים וקשיים התגברו, והראו לו את המחשבות הטהורות שנרשמו בשמים, ואחת לא נעדרה. ואכן הוא נזכר כאשר היה בעיירה עם הרש"ש הקדוש, בסביבה קדושה, ובחברת יהודים טובים, שהתפלל עמם יחד, למד תורה, חינך את הבנים, "עשה טוב סר מרע",

עלה בדעתו מחשבה "נעבור לעיר אחרת" להשתכר יפה, לחיות טוב, להחלץ מחיי העוני ומעינויים רבים, אבל הוא דחה את אותה מחשבה ואמר לעצמו: "רחמים, טוב לך לעבוד בפרך, לסבול ולהתייסר, לקדש את השם הגדול והנורא".

ונזכר שבאותן התקופות הקשות פנה לאלוקים ואמר: "השם אלוקיי אתה רואה את ייסוריי למענך אני סובל כל זאת כדי לגרום לך קורת רוח!",

וכעת הגיעה שעת הגמול. לשמחתו הגדולה רואה רחמים כי הייסורין שנוספו עתה לכף הזכויות הם כבדים, ואט אט כף הזכות יורדת וכף החובה עולה, ונראה שעוד רגע והייסורים יטו את הכף לצד של הזכות. הוא מביט במאזניים! ורואה שמוסיפים עוד צרורות של ייסורין, עוד חבילות של עינויים וקשיים, והכף נוטה ונוטה, מתבונן בקוצר רוח, עוד קצת ייסורים ועוד קצת-- והנה עוד חבילה אחת וכף הזכות תטה את לשון המאזניים,

תולה את מבטו על המלאך הממונה על העמסת הייסורים מצפה לראות את החבילה האחרונה מונחת שתטה את הכף — אך אבוי, לאכזבתו הגדולה נגמרו חבילות הייסורין בדיוק עכשיו. רחמים עומד פעור פה, ולפתע הוא מבין את משמעות הדבר: המצוות תמו, האבנים כלו, חבילות הייסורין נגמרו ולשון המאזניים עדיין נותר לצד הרע, עוד מעט ויצא פסק דין מרשיע, חיל ורעדה אוחזים בו,

והוא התחיל לזעוק: "אנא רחמו עלי, תביאו לי עוד ייסורים! תביאו לי עוד ייסורים! אוי ואווי עוד יסורים!! עוד עוד!!! פה!!!!"

פתאום הוא פוקח את העיניים ומוצא את עצמו ישן על הספסל בביתו של הרש"ש. הוא מתבונן סביבו אין מאזניים ואין מלאכים, ואין עגלות ואין חבילות ואין שקיק. רק הרב יושב על הכיסא לידו,

הרש"ש מביט ברחמים בעיניו הטובות ואומר: "ערבה לך שנתך?"

רחמים שעדיין היה מבולבל התיישב על הספסל הביט ברש"ש

"ושאל: רבי האם רק ישנתי, האם זה היה חלום בעותים ותו לא?"

הרש"ש השיב בטוב לב להשיב: "רחמים היקר! לא! היה זה חלום, כשאתה באת אלי היום, עם החלטה נחושה לעבור למקום אחר! התפללתי לקב"ה ביקשתי שיקדים להראות לך את מה שמזומן לך לחיי העולם הבא, ברור היה לי, שאם הייתה יודע את הצפוי לך - היית חוזר בך לאלתר מרצונך לעקור ממקום תורה זה ונשאר כאן בסביבה הטובה והקדושה, ולכן השם יתברך הטוב והמיטיב נעתר לבקשתי והראה לך עד כמה מן הדברים שכמוסים ממנו".

רחמים הליט את פניו בכפות ידיו, בכה כילד קטן זמן רב, לאחר מכן הרים את ראשו, בעיניים רטובות מדמעות

הביט ברב הקדוש אומר: "רבי, סלח לי, לא אציק לך עוד, לא אטריד אותך ברעיונות של הבל, פה אשאר לידך בחרת היהודים הטובים, ואשתדל תמיד רק לעשות רצונו של השם יתברך!".

למשמע הדברים הנרגשים של רחמים, שניכר היה בהם שבעומק הלב יצאו, הניח הרש"ש על ראשו ובירך אותו שיזכה לחיים טובים, גם בעולם הזה, יחנך ויגדל בנים מאושרים ועושים תמיד רצון אביהם שבשמים, ויגיע לעתיד לבוא לגן עדן עם צדיקי עולם יסודי עולם". עד כאן המעשה. והלקח מצדו נורא ואיום, נתקדם שלב אחד קדימה. הייסורים של רחמים ועמל שלו שעמל לפרנסת ביתו, האבנים הכבדות והחבילות היקרות, שכמעט הטו את הכף לכף זכות, אלא סוף סוף לא היו אלא אבנים, הם היו עשויות מענייני העולם הזה,

אשר על אף חשיבותם, אשר הם נעשים במטרה נעלה. אשר מכל מקום עדיין במהותם עניינים של חומר. ועתה נבוא חשבון, נעשה חשבון עם עצמנו: להסיק את המסקנה המחייבת, כי אם כל כך הרבה ניתן לזכות על ידי אבנים - הלא אין לשער ונתאר כמה אפשר לזכות על ידי עמל יגיעה בתורה בייסורין. מי שיבוא לעולם האמת מצויד בדפי גמרא, שעליהן עמל, במעשים טובים, שבגינם התייסר, הלא ודאי המשקל של אותן החבילות פי כמה וכמה מהאבנים של רחמים,

ובלי ספק כוחן יהיה רב להטות את כף הזכות ולהביאו לחיי העולם הבא. על כן ידידי היקרים!, אל תחמיצו את ההזדמנות הנפלאה לרכוש כאן בעולם הזה חבילות כה יקרות, ולו יהיה מחירן כרוך בהתגברויות, בהתמודדויות, כי רק כשיגיע כל אחד לפני כיסא המשפט יוכל להעריך ניכוחה את הכדאיות של העסקה אותה הוא עשה כאן בעולם הזה, שבמעט קשיים וייסורין - זכה לחיי נצח לעולם הבא. אם כן, הקב"ה לא שולח ייסורים סתם, ולכן רוב האנשים שגומרים חייהם אלה שנחשבים אצל הקב"ה,

השם מרבה בייסורים לפני מותם, למעט ממה שמגיע להם שם, ולהטות את הכף לזכותם, ואת זה לא מבינים האנשים. ורבי אלעזר ברבי שמעון - היה מבקש ייסורין: "בואו חביביי! בואו רעיי! בואו" כשלומד היה מבקש שייסורו, אחרי שהוא גומר ללמוד – "תחזרו בחזרה", הוא ידע את מעלת הייסורין לכן לא עלתה רימה בגופו, לא שלטה בו רימה, והוא נשאר חי 22 שנה בעליית הגג -כמת. מת שהיה חי!, ולא קברו אותו, עד שיצאה מאוזנו תולעת כידוע.

אז זאת אומרת: הייסורין ממקרים עוונותיו של אדם, ונוסף לזה הן גם מטים את הכף בעולם האמת. אז זאת אומרת שאדם לא יתייאש, אם השם נותן לו ייסורים צריך לדלג מעליהם לעבור אותם זה ניסיונות, ולהכיר בהם ולשמוח בהם, ולדעת שזה מאת השם לטובתו. בשתי הבחינות, מירוק עוונות ונחשב כזכויות גדולות שמכריעות את הכף. זה דבר שקשה לאנשים, אבל צריך להבין שהקב"ה עושה הכל בדין ובמשפט ובחסד וברחמים.

אז לכן, מי שיגיע בתורה, או יגיע בגמילות חסדים, איי איי איי אתמול היו למעלה מתנדבים חבר'ה מה"כנישתא", של באלות שלמות של חצץ לשפוך להרים להזיז לפה לרצף לעשות, מאובקים אבק, כוחות כלים ונפסדים, וחביבי עובדים עד השעות הקטנות של הלילה, אחרי יום שלם של תורה ושל גמילות חסדים. זאת אומרת: כל זה הכל נחשב, כל זה ערימות וחבילות לעולם הבא, גם האבק גם הזה שמים בשקיות, כל מה שאתה העמסת עליך, כל הלכלוך בנעליים בידיים בז... הכל נחשב, הכל כל מאמץ, כמה עלית מדרגות,

כמה ירדת כמה עשית בגמילות חסדים - הכל נחשב. אז זאת אומרת: מי שמקבל על עצמו ייסורים מעצמו קנה בשביל תורה בשביל גמילות חסדים זה הכי טוב, למה? כי מנת הייסורים השנתית חייבת לבוא על האדם, כל שנה בראש השנה נגזר כמה ייסורים יהיו עליו. אתה יכול להמיר אותם בייסורים של מצוות, ביסורים של תורה, ואז גם מקבלים שכר, גם אתה בוחר את הייסורים שאתה יכול לעמוד בהם, וגם זה יכריע את הכף בסופו של דבר.

"לפום צערא אגרא" כמה שאתה מתייסר יותר בשביל התורה והמצוות - כך אתה מקבל פי מאה. זה העסק הכי משתלם בעולם. אבל לא רבים יחכימו, כי כל אחד מבקש שלוה, "ביקש יעקב לישב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף!". אין דבר כזה ליישב בשלווה בעולם הזה, זה "נוה התלאות" לכן, צריך לדעת להעריך את הייסורים, כשהם באים לקבל אותם "ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו" אז בשביל זה הם באים לתקן אותנו ומעוריים אותנו. צריך לקבל את זה בשמחה, ובעזרת השם זה יהיה רק לטובה.

שבת שלום.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".