מי זוכה לעשות נסים? | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל השם הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַהשם הָאָרֶץ" (שמות ו, ב) היסוד של מידת הרחמים, הוא שהיא בפועל בחינת בגלוי, וזהו הסוד של כל הניסים והסוד של יציאת מצרים שזכו לגאולה, שזה מהמידה הזו של בפועל. 

מידת הרחמים: מידה זו היא חייבת להיות בפועל, רחמים צריכים להיות בפועל, לא בכוח בפוטנציאל לא.... איפה הרחמים חכמים צריכים לפעול, היסוד של מידת הרחמים זה שהיא בפועל, בפועל פירושו בבחינה של בגלוי, רואים פה בגלוי שיש פה מידת הרחמים, וזה גם הסוד של כל הנסים, נס זה בפועל בגלוי, וכל סוד יציאת מצרים שזכו לגאולה, כל זה מהמידה הזאת שהיא בפועל.

אם ניקח לדוגמא ציור מאש, באש יש בחינות שונות על לבחינת האש בפועל. זאת אומרת: אש של הבחינה שהיא מאירה, של הבחינה שהיא מחממת, של הבחינה שהיא שורפת בפועל, זאת אומרת יש בחינות.

משה רבנו שזכה להיות שליח הגאולה, למה הוא זכה לזה? מפני שהוא היה שונא עוול, אבל שונא עוול בפועל הגמור, לא דיבורים לא דרשות לא בטיח - בפועל הוא היה שונא עוול. לא היה יכול לעבור בשתיקה על עוול על חמאס. רואה שניים ניצים - ישר הוא מעיר להם "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שמות ב, יג) רואה את המצרי מכה איש עברי - טומן אותו ישר בחול. רואה את הרועים שהשליכו את בנות יתרו לבאר - ישר הוא נכנס בהם. הוא לא יכול לשתוק הוא רואה עוול חמאס ישר בפועל. זה היה הסוד של משה רבנו, לכן הוא זכה להיות המושיע הגואל, ונעשו על ידו ניסים, מה הוא בפועל בגלוי אבל נסים שהם בפועל בגלוי הם יכולים לצאת רק מאדם כזה שהוא בפועל ובגלוי.

מזה יוצאת לנו הערה נוראה, בעניין ההנהגה הניסית והטבעית, כידוע כל מה שקורה כל מקרנו ודברנו הכל נסים, הכל נסים, אבל יש גלויים ויש נסתרים, הטבע זה נס אבל הוא נסתר, 

כי אנשים חושבים: 'הי! זה טבע זה טבע, כאילו מכוסה כאילו זה הנהגה טבעית קבועה, והנס החריג היוצא מגדר הטבע - אז כולם אומרים: 'איזה נס גלוי! איזה נס גלוי!' 

אז ההנהגה הניסית והטבעית הם דרגות של האדם כפי שהוא בפועל, מה הדרגה שלך בפועל, כמה אתה מוציא בפועל כל דבר - ככה ההנהגה אתו בעניין הניסים. כל הבריאה כולה אין בה כל דהוא שלא יהיה רצונו יתברך, הכל זה רצונו יתברך, אין דבר שזה לא רצונו יתברך, הכל רצונו יתברך, הכל בכל מכל כל, גם מי שעושה נגדו כביכול - רצונו יתברך. מה פרוש? הוא מאפשר לו, לא שהשם רוצה שיהיו רשעים אבל הוא מאפשר להם, זאת אומרת רצונו יתקיים. כמו שאנחנו אומרים 'מגלגלין חובה על ידי חייב'.

אבל רק בטבע עדיין, בטבע קרום מתוח קרום דק של טבע, קרום דק של טבע, כמו שיש לאדם קטרקט בעין, והוא לא רואה קרום כזה שמסתיר את הראיה הברורה החדה, אז הטבע הוא כמט קרום דק שמסתיר, זאת אומרת טבע זה עניין של בחינה, עדיין בכוח לא בפועל, הכל מתנהל באופ טבעי לא רואים פה משהו שיוצא מגדר הטבע שהוא נס אבל נסתר, אלא גלוי באופן שגלוי אלא שיד השם פה, כי בטבע עדיין לא רואים את בחינת הפועל הגמור. רק מי שמכיר את זה מבין בזה ומאמין בזה אז כל דבר הרואה שזה הכל חסד השם. 

בחינת נס, היא בחינה בפועל הגמור בגלוי לעין כל. מה זה נס? המילה נס פרושה דגל, ככתוב (תהלים ס, ו): "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה" דגל להרים נס! מזה להרים נס? הרימו נס תרימו דגל. דגל זה דבר שהוא גלוי, דהיינו בגלוי ובפרהסיא גמור, זה נס. כתה הרמב"ן בראשית טו, מו: כל עונשי התורה הם בהנהגה של נס נסתר.

אתמול דיברתי על זה ברמז בהרצאה (קרית שמונה 14-01-2018 'מי חושב עצמו אלוה?' + תמלול!). אדם אוכל חלב – ומת. מי שאוכל חלב זה עונש כרת, והוא מת בדמי ימיו {בהיותו צעיר} מיתתו זו ודאי היא משום שאוכל חלב "ונכרת" הנפש נכרתת. אעפ"כ יש מחצה מבדלת, בני אדם מעמיסים את זה בעניין הטבע. 

{'מסכן! אתה לא יודע מה היה לו, כמה הוא סבל וכמה זה, ובסוף ה'מחלה' לקחה אותו והלך...'} 

לא! כשאוכלים חלב עם האכילה יש דין ועונש קוראים לו "ונכרת" זה מכרית את האדם, בלי סוף, 

בארץ אומרים: 'אחד משלושה - יש להם את המחלה!'. 

עכשיו זאת אומרת זה בגלל מאכלות אסורות, "חלב" זה מאכלות אסורות, והדין "ונכרת". 

ואמר הרב יעקב יוסף זכרונו לחיי העולם הבא: "שכל אולם חתונות יש בו חלב, איסור חלב בכלים, כי הרבנות פרסמה במפורש שיש 15% חלב נשמטת מתחת ידיה ומגיע לכל מקום, אז הכלים נטמאים!", 

ואם לא עושים הגעלה כמו שאנחנו עושים - בכל מקום שאנחנו מגיעים - אז אנשים חס ושלום נכשלים באיסור זה! מה לעשות!

אבל זה נקרא כמו מחיצה מבדלת, זה נקרא נס נסתר, כי אנשים מעמיסים על זה את המילה 'טבע, טבע - כאילו ככה זה עובד, טבע!' 

אין טבע! הכל זה נסים מאת הבורא, רק שיש נסתרים ויש גלויים. אבל נס! זה בגילוי גמור, ערום מכל שום קליפה וקרום, ברור לכל, אם רואים מים נהפכים לדם - אז גלוי לעין "כִּי אֲנִי השם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח, יח) עכשיו ברור "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד" (תהלים לג, ט) אמרתי שיהיה דם - נהיה דם?! זהו זה נס גלוי. הטבע לא הופך את המים לדם, איפה שמענו שמים נהפכים לדם? אין דבר כזה. אז זה נס גלוי, רואים שיד השם, מי ששולט בטבע מי שהטבע בידו - יכול לעשות בו מה שהוא רוצה, זה לא דם באיזה בריכה, זה בכל האוקיינוסים, בכל הימים, בכל האגמים, בכל הסוסות, בכל הכלים, בכל האמבטיות, בכל מקום הפך דם! 

אז מי שולט במים? מי הביא את המים לעולם? מי שולט עליהם להפוך אותם לדם? מזה רואים ש"אֲנִי השם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" זה נס גלוי. רואים זה הכל רצונו יתברך, זה נקרא בפועל הגמור. סוד יציאת מצרים הוא: ששם התגלה שמו של הקב"ה לעיני כל בגילוי גמור, "כִּי אֲנִי השם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" 

לא כמו הטיפשים שאומרים: 'הקב"ה בנה את העולם והסתלק ממנו, מה? יש לו עניין כאלה אנשים קטנים פיצי, זה קטן עליו! מה, יתעסק בדבר כזה?! יש לו מיליארדים מילארדים כוכבים גלקסיות הכל, מה, הוא צריך את החבר'ה האלה?...'

לא! אתם תראו שאני בקרב הארץ, אני משגיח על כל הברואים, אני מבדיל בין ישראל לבין מצרי, זה מקבל מכה זה לא מקבל, זה עוד מכה זה לא מקבל, אז אני משגיח אני רואה, אני! אני שפועל בקרב הארץ, אני, לא מישהו אחר. וזה היה סוד הנסים שביציאת מצרים, שהיה מפורסם וגלוי לעין שמו של הקב"ה שולט בכל הבריאה, ורצונו יתברך שבטבע, הרי רצון השם נמצא גם בטבע, הטבע זה רצונו, אבל שמה הוא טמיר, טמיר ונעלם, דהיינו מכוסה, בטבע זה כאילו מכוסה, יש טבע כאילו.

אבל עכשיו במצרים כל הטבע התגלה נחשף! ונעשה גלוי לעין כל שאין טבע! אין טבע.

אני יכול להוציא לך עכשיו מהאדמה כמויות של כינים שאתה תלך בגובה הברכיים, אתה יודע מה זה? אתה יודע מה זה? אני אשלח לך ארבה עכשיו עננים של ארבה, טררררר! יגמרו לך את כל התבואה ברגע. אני יוריד לך עכשיו ברד אש ומים שלא יכולים לדור המחיצה אחת רק בשמים, שמים זה אש ומים, אני יוריד לך מן השמים אש ומים יחד, ברד כל כדור כדור אבטיח ובפנים אש מתלקחת בתוך הברד! איך זה יכול להתקיים? איך זה יכול להתקיים?! הרי זה סותר את זה, אם האש חזקה היא תמיס את הברד, אם הברד הוא רך ורטוב הוא יכבה את האש, איך זה ביחד? אני, אני בראתי את הטבע אני מחליט, אני החלטתי שזה יהיה כאן וזה כאן, עכשיו החלטתי שזה יהיה ביחד, אני החלטתי "אֲנִי השם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" 

משה רבנו המידה שלו היתה מידה בפועל, הוא לא היה דברן "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן" (שמות ד, י) "עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב) הוא היה פעלתן! הוא היה מוציא לפועל כל דבר צ'יק צ'ק! מה שראה שנכון וצריך - עשה מיד, מה שראה שעוול וחמס - תיקן מיד, אין דבר כזה להשהות ולהשאיר. לכן הוא זכה להיות שליח הגאולה ופועל הנסים, כיוון שהיסוד של הנסים זה פועל וגלוי נס זה דבר בפועל ובגלוי - לא יכול להיות בעל הנס רק שהוא בבחינה של בגלוי, ובה במידה שנמצאים בבחינה של פועל - באותה מידה פועלים ועושים נסים. כמה שאתה בפועל ככה תזכה לעשות ניסים וייעשו על ידך.

ולהיפך: אפילו אם יהיה אדם מעלות ומידות טובות בדרגה גדולה ונשגבה - אבל אם הוא לא יהיה בבחינה של "בגלוי" לא יכול להיות בעל הנס בשום אופן, כי הוא לא בבחינה של נסים הוא לא בבחינה של גלוי. לכן, אתם רואים שיש הרבה רבנים גדולים וגאונים וכו' ואנשים טובים ומצוינים, ולא רואים אצלם נסים, למה לא רואים אצלם נסים? כי לא חיים בפועל, הם לא מוציאים לפועל כל דבר שצריך להוציא כמו הדוגמאות שנביא. 

בזה יתבארו לנו דברי חכמים זכרונם לברכה בברכות כ' בביאור עמוק ונחמד: 

"אמר רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא?" 

למה הראשונים אלה שלפנינו היה מתרחש אצלהם נסים ככה בקטנה, ואנחנו לא מתרחשים על ידינו נסים, 

"אי משום תנויי" אם בגלל שהם למדו יותר מאיתנו לכן מתרחש להם נסים ואנחנו למדנו פחות מהם, - אז "בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה" כל השנים של הרב יהודה שהיה קיים, מה למדו שמה? כל מה שהם למדו זה "בנזיקין" בשאר הסדרים לא למדו כל כך, "ואנן קא מתנינן שיתא סדרי" אנחנו את כל הש"ס אנחנו לומדים, "ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא" בשלוש עשרה ישיבות לומדים "עוקצין" בסוף טהרות אנחנו לומדים את זה, {28 משניות יש שם} ואילו רב יהודה למרות שהם למדו והיו בקיאין "בנזיקין", ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא" {חוץ מכבודכם} את הסנדל משום עינוי, רוצה להתענות, תענית, אז כשהולכים בתענית מסירים את הנעלים הולכים יחפים היום, אז היה מסיר רק סנדל אחד - כבר היה יורד גשם! הקב"ה לא היה נותן לו להתענות! 

'מה? רבי יהודה רוצה להתענות! לא לא לא! מהר להוריד גשם!'

 טראח!! יורד גשם. 

"ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן" - אנחנו מצערים את נפשנו, תעניות, והכול ומתפללים, וצועקים להשם והכול! - ואף אחד לא משגיח בנו. איך זה? זו השאלה שהוא שואל. 

"אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם". הם מסרו את הנפש על קידוש השם בפועל! אנחנו לא מוסרים את הנפש על קידוש השם כמותם. "כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה", כמו אותו מעשה של הרב אדא בר אהבה, כשהוא ראה גויה הוא חשב שהיא בת ישראל שהיתה לובשת בגד אדום לא צנוע, וקם וקרע את זה מעליה! פששששששש. זה נקרא קידוש השם, קנאי להשם! הוא רואה שהולכים באיסור - טראח! אם היו רואים מישהו עושה את זה פה בבני ברק למי שהלכה בזה... 

- 'משיגינר! איז אמשיגינער, איז אמשיגינער, מה קרה לו!?' 

והנה פשוט שלא מדובר כאן אודות פרט של מסירות נפש שמחוייבים בו מצד הדין, פה מדובר, שלא מדובר... אם זה דבר שחייבים מצד הדין - אז כולם צריכים לעשות! מה המעלה פה? ובעניין כזה לא הוה אמר אביי "אנן לא מסרינן נפשין". ברור שמה שצריך לקיים חייבים לקיים, אלא שאביי גילה לנו כאן דרגת הניסים, שדרגת הנסים באדם היא כפי דרגת קידוש השם שבו, זאת אומרת: עד כמה שאתה בדרגת מסירות נפש בדרגת בפועל ובגלוי - באותה מידה אתה בעל הנס. ככה אתה זוכה לנסים, כי הנהגת הנסים היא בדרגה של "בגלוי" רק במי שהוא בדרגה של "בגלוי".

משה רבנו הוא היה בדרגה של שונא עוול בפועל הגמור, מיד כשראה עוול נלחם עמו לבער בלי שיוכל לוותר על זה. לכן היתה על ידו הנהגה של "בגלוי" הנהגה נסית. לכן הוא זכה לעשות נסים כאלה גדולים. ברוח פיו ובנטיית ידו עשה בטבע כמו חומר ביד היוצר, משום שזו היתה מידתו, וכך מודדים את הדברים. 

רב פפא ואביי גם הם היו בדרגת הנסים, גם הם היו בדרגת הנסים, תסתכלו ב'תענית' ותראו כמה נסים שעשה רב פפא, אבל רק לפי דרגתם הם בקידוש השם, איך שהם קידשו את השם, ברמה שהם קידשו את השם הם זכו לנסים בדרגה כזאת. אבל מדרגה כזאת "כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא" שרק חולץ את הסנדל רק חולץ כבר יורד גשם! מדרגה כזו שיהיה כל כך בנקל – זו היתה דרגה רק של רב יהודה. משום שרב יהודה היה בדרגה של "בגלוי" שנא עוול! עד שלא יכול לעבור בשתיקה על כל דהוא. 

מסופר על רב יהודה שפעם אחת הוא ראה ששניים משליכים מאכל זורקים ככה משחקים ביניהם ככה מאכל, 

אמר: "אה, כנראה יש שובע בעולם..." 

נתן עיניו נהיה רעב! ... אז אח"כ כדי לשחרר את הרעב הראו לו שיש אנשים שאוכלים פסולת של תמרים בשוק, 

אמר: "אהה! יש רעב..." 

טראח!! חזר בחזרה שובע. בשניות הכול בשניות! הוא רואה עוול על המקום הוא פועל.

כמו העניין של רב אדא בר אהבה, שכשראה דבר נבלה מיהר ותכף ומיד לבער אותה בלי חקירה ודרישה, זה דרגה של אש בפועל! ישר שורפת, ישר נתפסת בבגד ומתלקחת! לכן הוא זכה לדרגה של "בגלוי" של נסים במידה כל כך גדולה. והבחינות בקושי יצירת הנסים, נמדדות לפי הדרגות הבחינות של האדם במידת הפועל. כמה שאתה בפועל ככה אתה זוכה לניסים, אתה לא זוכה סימן שאתה לא בפועל, שבה במידה שנכנסים לדרגה של בפועל - במידה נכנסים גם תחת הנהגה של ניסים ואז מתמעטים כל הקשיים.

אבל מה קורה עם בני אדם, הנה הרבה דברים אדם עובר עליהם בשתיקה, יש לו היתירים על זה "כוחא דהיתרא עדיף"! אומנם בעל נס הוא לא יהיה בשום אופן, 

תבקשו מאיציק (הרב יצחק יוסף) שיעשה נסים, בקשו ממנו... 

משום שאינו אלא בדרגת בכוח... מזה יוצא לנו שהדין משתנה לפי בחינות האדם, זה לא משנה איזה דרגה אתה, לא משנה באיזה מעלות, לא משנה כמה למדת, לא משנה איזה כובע שמו עליך [או גלימה לא משנה]. כמה אתה בפועל! שהרי ראינו באמת שרב יהודה בדרגתו ראה את עצמו מחויב למסור נפשו על דבר שאביי ורב פפא היו פטורים עליו בדרגתם הם.

דיין - הרי הוא דרגה ובחינה, זה לא סתם מינוי אלא שהדינים נמסרים לאלה שהם מבחינת דיין, דיין צריך להיות שונא עוול! שזה מידה של "בפועל". הוא לא יכול לעבור בשתיקה על עוול. ודרגה של דיין היא: שהוא צריך לחקור ולדרוש את הדין ובלי הוא לא יכול לעשות משפט! זוהי הדרגה של דיין אם הוא דיין. ויש דרגה של דיין שזה דרגה של "שקנאים פוגעים בו" הם יכולים לעשות דין בלי חקירה ודרישה, משום שהם בדרגה של דיין שונא עוול, בגילוי כל כך גדול עד שהם בדרגת 'קנאים פוגעים בו'. 

משה רבנו הרי עשה תכף דין, "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי"! (שמות ב, יב) משום שהיה בדרגה של "הפועל" גמור. וכן רב אידא בר אהבה, עשה דין תכף ומיד ישר קרע! ממנה את הבגד, בגלל שהיה שונא עוול בדרגה של "קנאים פוגעים בו" 

וכך הולכות הבחינות ופוחתות: הראשונים היו עמוסים ומחויבים בטילי טילים של דינים על כל צעד ושעל. אבל אנחנו הרי פטורים גמורים משום דחקות דרגתנו מדרגתם, עד שבדרגתנו אנו דרגת "בכוח" אנחנו כבר להיפטר מכל התורה כולה!... מרוב ההיתרים, וכך הולך אדם הלוך ופחות והכל בהיתר! 'ספק ספקות', ספק אתה אדם ספק אתה יהודי, ספק אתה חייב בכלל. 

אבל זה ודאי שבעל נס הוא לא יהיה בשום אופן, לא יהיה בשום אופן, ובא במידה שהינו "בכוח" נסתר במידה זו - הרי הבריאה וההנהגה הם בנסתר אתו גם כן כי 'במידה שאדם מודד גם מודדין לו' אז אתה רק עם הטבע, אתה לא יכול לצאת מגדרי הטבע, אתה לא יכול לפעול חוץ לטבע, כמו שהנס נסתר בטבע גם אתה אצלך הכל זה בכח. אתה לא הוצאת בפועל אין לך קנאות להשם, אין לך לעשות בגלוי אין לך, אתה רק מתחמק עם היתירים.

הסבא זכרונו לחיי העולם הבא היה כידוע כמה שנים מסוכן גדול, חולה מסוכן. בכל זאת הוא לא השגיח על עצמו, הוא היה עובד כל העת במרץ רב מבלי לנוח מוסר מוסר לתת! לבני הישיבה.

פעם אירע אחרי מאמר של שש שעות בערך, הלך לנוח קצת, אבל אחרי ששכב רבע שעה מיד היי! התנער וקפץ ממקומו וקרא: "עצלות!!" 

באותו מעמד היה אדם גדול, ראה ושמע ואמר על זה: "הסבא מסוכן! חולה מסוכן!! וקורא לזה העצלות, שאחרי שש שעות של מאמר {זה לא כמו שאני קורא כך} זה עם ריתחא דאורייתא!", 

{אני לא יכול כי יש דיסטורשן, לא תקנו את זה עדיין אז אני לא יכול לצעוק אח"כ לא יכלו לשמוע בהקלטה} 

"אבל, אנחנו" אומר הגדול הזה: "אנחנו עצלים וקוראים לעצמנו מסוכנים" 

הוא מסוכן שפטור מהכול! וקורא לעצמו 'עצל!' אנחנו עצלים סתם עצלים! ועוד קוראים לעצמנו 'מסוכנים!' אנחנו לא יכולים יותר מידי להפריז יותר מידי להתאמץ יותר מידי, לעשות.... מסוכנים, אנחנו במצב מזה...

הרי איציק (הרב יצחק יוסף) וחבריו התירו לכולם לשמוע את המוסיקה והכול למה? כי כולם בדור הזה כולם מדוכאים, כולם ישר לבית משוגעים, אם הם לא ישמעו את שווקה!! (יעקב שוואקי) יכולים למות. כולם מסוכנים. 

ומה גדולים ונשגבים דברי חכם אלו, והם מבוארים לפי דרכנו, שאנחנו מחת דרגתנו המממ דרגתנו - פטורים! פטורים מכל התורה כולה, בנקל למצוא על כל דבר טילי טילים טילי טילים של היתרים, מסוכנים אנחנו ופטורים מהכל, ועל עצלות גם כן יש היתרים עד אין שיעור. גם להיות עצל יש היתרים איייייייי לאין שיעור. הם הדרגה שלהם שהם קראו לעצמם עצלים בהיותם מסוכנים, עמוסים היו - בדינים בהלכות על כל צעד ושעל! 

ואצלנו "מה אני יכול לעשות? אתה יודע מה זה, ישבתי למדתי שעתיים רצוף! ואני הולך להתפוצץ הראש שלי הולך להתפוצץ, אהההה אבטיח...' 

עצלים וקוראים לעצמם מסוכנים, הם מסוכנים - והיו קוראים לעצמם עצלים. 

יחי ההבדל הקטן, הם "בפועל" ואנחנו רק "בכח" בפוטנציאל, יש לנו אמצעים ואפשריות אבל לא מנצלים אותם כי יש לנו היתרים, כי יש לנו היתרי היתרים, 'כוח דהיתרא עדיף'. אוי ואבוי לדור הזה איך הוא נראה. בגלל זה כל הרבנים הולכים אליהם לבקש ברכות שיעשו נסים, מתי הם עושים נסים? בחנוכה ובפורים, הם אומרים 'על הנסים ועל...' ההמשך, זה הנסים היחידים.

רבותי! אם תהיה "בגלוי", פועל באמת, עושה את כל רצון הבורא כמו שצריך, בכל מצב בלי להתבייש, בלי לחשבן לעשות מה שהם רוצה, אתה תזכה שיצאו על ידך נסים "בגלוי". וזה בחינה שאם אתה רואה אחד שיוצאים על ידו נסים - פירושו שהוא עובד את השם בגלוי. מי אמר את זה? רב פפא, אביי, רב יהודה, רב אידא בר אהבה, הגמרא מביאה לנו, מה ההבדל בין הראשונים לבין אלה שאחריהם? הם היו מוסרים נפשם על קידוש השם ואלה, גם אלה מסרו, זה דרגה פחותה יותר, לכן הנסים שלהם שהיו נסים היו קטנים ביחס לזה. 

אבל רק כדי שהוא רק! רק! ישלוף את הנעל ולא הוא, שמעיה - המשרת שלו מסיר לו... לא הוא, אפילו לא מתאמץ להוריד, השמעיה שלו - המשרת שלו מסיר לו.. 

כבר בשמים מזדעקים: 'הלו! מהר! מטר!' 

ממש כמו היום. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".