ולא מצאתי קל מסובין | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

בבקשה, עבודה רבה.

גמרא, בבא בתרא, צדיק ח',

כתוב בספר בן סירא,

הכל שקלתי בכף מאזניים ולא מצאתי קל מסובין.

אומר הרב יעקב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא,

איני מבין במה מדובר.

אם מדובר בפריט בודד,

בגרגיר של אבק,

הרי הוא קל ממנו.

אם מדובר בנפח,

פלומות פוך קלות יותר.

אם מדובר במשקל,

קילו סובין וקילו ברזל שוקלים כאחד,

למעט כבן בן סירא.

בן סירא זה היה בן של ירמיהו הנביא.

והוא אומר,

הכל שקלתי בכף מאזניים ולא מצאתי כאן מסובין.

אז רשי אומר שזה גרוע,

זה פסולת.

אבל מבאר הרב יעקב גלינסקי על פי דברי המארש״ה,

והוא מסביר את דבריו בדוגמה.

דופקים

בדלתי באישון לילה.

אני פותח,

יהודי נכנס,

בהול, לחוץ,

אולי יש לך אלפיים שקל להלוות לי,

חייב להחזיר חוב,

אחזיר לך עד חצות לילה.

מצא חן בעיניי.

סוף סוף יהודי שלחוץ מחוב.

אמרתי לו, בגמ״ח אין כסף.

אבל אלווה לך מכספי האישי לחודש ימים.

כמה שמח.

ליתר ביטחון.

טלפנתי אליו ערב קודם להזכיר.

כן,

הוא זוכר.

לא אוכל לבוא בעצמי,

אשלח את הילדים.

הודיתי לו וטמעתי כמה ילדים צריך לשלוח כדי להחזיר אלפיים שקלים.

למחרת ראיתי,

יש לו תשעה ילדים בלי עין הרע.

והוא שלח את כולם.

דפקו בדלת,

בקושי נכנסו.

כל אחד סוחב שק ענק

תפוח.

מה זה? אני שואל.

סובין.

מה?

אומרים כן, סובין. איפה להניח?

סובין?

ואז הכתה בי ההכרה כברק

וכרעם.

ודאי.

פסוק מפורש הוא.

גמרא מפורשת.

הפסוק בשמות כא ל״ד כתוב כסף ישיב לבעליו.

ישיב

לרבות שווה כסף ואפילו סובין.

בבא קמא דף זן עמוד א',

עמוד ב'.

אשתנו טיטט, אם לא היה טיטסט ודף טיטס.

אומרים שבהלוואה לא מועצווויץ.

מה? לביטה כתב, צולם כסף.

רק בנזיקין.

בפועל הטוסות עושים חילוק. פועל. אבל משלב השקלים היה לשם שקלים. כן, אז הרב אומר שבהלוואה זה לא כך לפי הטויסטוס בדף טייס.

וזה רק בנזיקין. אוקיי, בינתיים.

או בפיתיון עבד אגרי.

בינתיים רבי ינקל'ה הביא לנו כך את הציור לפי המהרשו,

וצריך לבדוק את המהרשו בפנים.

מכל מקום,

אומר כאן,

שבעה שקים ענקיים וטפוחים סביב השולחן, ועוד שניים עליו.

תשעה שקים של סובין.

תשעה ילדים, כל אחד שק,

בשווי של אלפיים שקלים.

הוא החזיר את ההלוואה.

הוא החזיר אותה בזמנה.

הוא קיים מצוות פריעת בעל חוב כדינא דגמורת.

צדיק הוא,

אבל אינו בגדר נווה רשע ולא ישלם.

חלילה, זה לא.

אבל אני,

מה אני אעשה בזה?

אה, זה תלוי רק בי.

בפירוש אמרו שבמיטלטלין כל מיני מטאבו שאם אינו נמכר כאן יימכר במקום אחר.

אז אם דווקא ארצה,

אם אני אתעקש,

אני יכול לברר מי סוחר בסובין.

להזמין משאית,

להוריד את התשעה שקים למטה,

להעמיס על המשאית,

לנסוע,

ולמכור.

אבל אם אני ארצה,

אני אוכל כמובן להשאיר אותם בסלון,

תשעה שקים,

לתצרוכת אישית.

כי אומרים שכפית סובין כל יום בגביע לבן זה מועיל לבריאות.

לב.

הוא לא רשע,

הוא לא רשע,

אבל הוא קל שבקלים.

הוא בסך הכל לא בן אדם.

אני נותן לך אלפיים שקלים, אתה נותן לי תשעה שקים של סובין?

עשיתי לך טובה.

עמדתי לך בשעת דוחקך, וכך אתה משיב לי?

וזה לא רק בהלוואה,

ולא רק בסובין.

גם בין חברים,

גם בין בני זוג,

גם בין ילדים והורים,

גם כשעושים

וגם כשנותנים,

כמה פעמים נותנים סובין?

צריך להיזהר,

כי כמה פעמים נותנים גם סובין.

נותנים דברים שהם לא באמת שווי ערך למה שקיבלו,

או מה שראוי.

נותנים פסולת.

פסולת בהתייחסות, בהתנהגות, בהשבה,

בכפיות טובה וכולי וכולי וכולי.

אבל יש יותר גרועים מזה,

לא נעמוד על זה, רק נזכיר.

הגמרא אומרת

שבן סירא אמר, הכל שקלתי בכף מאזניים ולא מצאתי קל מסובין.

דהיינו, דבר שהוא יותר גרוע מסובין.

אבל הגמרא ממשיכה ואומרת, וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו,

וקל מחתן

אורח שמכניס אורח.

עושים לך טובה, נותנים לך אירוח,

אז אתה מזמין עוד אחד מאמין, מייבש את המארח ותוקע לו עוד אחד,

בלי רשות, בלי כלום. הוצאות על מי?

אולי לא רוצה, אולי לא נעים לו, אולי אין לו,

אולי לא מוכן, אני לא יודע מה, מה אתה עושה?

זה יותר גרוע מהסובין שאמרנו.

ויש יותר קל מאורח כזה,

משיב דבר בטרם ישמע.

את זה אתם מכירים הרבה, יש הרבה כאלה שישר הוא עונה לך, לא שמע אפילו מה אתה מדבר,

הוא כבר עונה.

שנאמר משיב דבר בטרם ישמע, איוולת היא לא וכלימה.

אז זה רק ככה.

נזכור שיש דברים גם יותר קרועים ממה שאמר בנסירה לפי דברי הגמרא, וצריך לעיין בכל דבר ודבר, לראות

איך צריך להתנהג עם הבריות,

לא להיות בבחינת מחזיר סובין.

תזכרו את זה, יש דבר כזה.

רבי חנניהו בן הגשיאו אומר,

רוסו הקודש ברוך הוא זה קודש ישראל לפי כוך,

הרבו להם תרום ומסוות,

שנאמור אדם חומס למען סבגו יחדיל תרום ויאדיר.