המעשה קודם ללימוד

- - - לא מוגה! - - - 

ויקרא באוזני העם ויאמרו כל אשר דיבר אדוני נעשה ונשמע

הורונו חכמינו שלימוד תורה עולה על הכל

ושכרו מרובה מאוד

וכדבריהם במשנה בתלמוד תורה כנגד כולם

וכשם שלימוד תורה חשוב מהכל

כך ביטול תורה חמור מהכל

ובאים בעוונו העונשים הקשים ביותר

וכבר אמרו חכמים בירושלמי חגיגה א'

ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים

ולא ויתר על עוון ביטול תורה

ונראה שהדברים אמורים בלימוד התורה בלבד

ואין זה קשור בקיום התורה.

תלמוד תורה לחוד ומעשה לחוד.

שני הערכים האלה

מושגים נפרדים הם.

אז נראה שהדברים אמורים כך.

אומנם חכמים זיכרונם לברכה אומרים

ולא עם הארץ חסיד,

כמו שכתוב באבות פרק ב',

שמי שאינו חכם בתורה אינו יכול להיות חסיד במעשה.

אבל להפך, ייתכן

שאף מי שהוא חכם גדול בתורה אינו מדקדק בקיומה למעשה.

כך היא העובדה

לגבי חוכמות העולם.

ישנם אנשי מדע שהשתלמו במקצועות מסוימים,

אבל למעשה אינם עוסקים בהם,

ואין זה פוגע כלל בידע שלהם.

אבל לא כן הדבר לגבי תורת השם.

תורת השם אחוזה ודבוקה בקיום מצוותיה.

כל ערכה הוא במעשה,

ואין להפריד ביניהם בין הלימוד למעשה.

ולא עוד, אלא שיש להקדים המעשה ללימוד.

כמו שהכריזו אבותינו בהר סיני, נעשה,

ואחר כך נשמע.

התנאי קודם ללימוד התורה הוא המעשה.

וזהו המושג תורה מלשון הוראה,

שהיא מורה לנו ומלמד אותנו מה לעשות.

בה, במידה שחסר במעשה,

חסר בתורה.

כי בלי מעשה חסרה כל המשמעות שבתורה.

ולפי זה,

מה שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה, לא המדרש עיקר,

אלא המעשה.

אין הפירוש

שבלי המעשה אין המדרש עיקר,

אלא בלי המעשה אין לו ערך כלל.

והנה דואג,

והחיתופל יוכיחו.

כתוב על דואג.

נעצר לפני ה'

אביר הרועים אשר לשאול.

כלומר,

עוצר עצמו לעסוק בתורה,

ואף בדין, אומר רשי.

חכמים, זיכרונם לברכה, דרשו עליו את הפסוק,

איה סופר,

איה שוקל,

שהיה סופר כל אותיות שבתורה,

ושוקל כל כלים וחמורים שבתורה.

וכן כתוב על אחיתופל,

שדוד קראו ריבי, אלופי ומיודעי,

וכמו כן

שאלו דואג מאחיתופל ארבע מאות שאלות במגדל הפורח באוור.

בכל זאת,

לא הווה סלקה לאו שמעת אליבא דהילקתא,

לא יוכלו לכוון את השמועה להלכה.

לא היה להם סייעתא דשמיא.

הרי שאף שהיו גדולי עולם בתורה,

אבל מאחר שנמצאו לקויים במעשה,

מסיבת פגם במידות,

כפי שמסופר בנביאים ובחכמים, זיכרונם לברכה,

ואם כי זה כלשהו,

כלשהו,

כל מה שהם היו פגומים במידות וכו', מה שאמרו, תדע איתה בלבם, כל זה כלשהו,

כי אחרת לא היו נותנים להם לעמוד בראש העם,

אם זה היה בולט כל כך.

בכל זאת,

גרם הפגם הזה בתורתם עד כדי כך

שלא יכלו לכוון שמועה להלכה,

ומתוך כל 400 שאלות במגדל הפורע באוור לא פתרו אפילו אחת מהן.

לימוד התורה במעשה חד הוא,

ואם חסר במעשה, פגום גם הלימוד

וחסר בהבנת התורה,

ואין בזה אלא מה שיש בזה.

ולא רק התורה,

אלא כל חוכמת השם בבריאה

לא נתגלתה אלא במעשה בראשית.

לכן דורשים חכמים, זיכרונם לברכה, שלא נברא העולם,

אלא בשביל התורה שנקראת ראשית,

כי מטרת התורה ללכת

בדרכי השם ובמידותיו.

מהו רחום,

וחנון אף אתה יהיה רחום וחנון.

ואין מכירים את רחמי השם וחסד השם,

אלא מתוך מעשה הבריאה, כמו שלמד אברהם אבינו.

ואם חסר בהליכה בדרכיו,

חסר בהכרת חוכמתו בבריאה.

ואם חסר בהכרת חוכמת הבריאה,

חסר בהליכה בדרכיו.

דהבהא טליא וכולה חדו.

גם קדושת האדם,

שנראית לנו כמעלה מופשטת,

גם היא תלויה במעשה.

כתוב בתורה,

זאת החיה אשר תאכלו,

אך את זה לא תאכלו.

ויתקדישתם וייתם קדושים,

כי קדוש אני.

רואים

שכל הקדושה תלויה במעשה,

שבזה שלא יאכלו מהבהמות הטמאות ושקצים ורומסים,

יתקדשו לפני ה'.

ולא עוד,

אלא שמתדמים בזה אל הקדוש ברוך הוא, שהוא קדוש.

ואין הקדושה באה

למי שפורש מהמאכלות האסורות

מטעם שנפשו קצה בהן

בגלל אצילות ועדינות.

כי אם כל הערך שבדבר אינו אלא בבחינת

יורש נחלת אבותיו,

כי הוריו נגעלו לאכול את זה, גם הוא נגעל.

אז זה כמו יורש.

והרי הוא דומה לבנו של נסיך,

היורש את התואר של אביו,

שאם כי הוא גם ממשיך בנימוסיו ובדרך אצילותו של אביו,

אבל הוא לא משיג אותה מזכויות עצמו,

אלא מכוח ירושה וייחוס האבות.

התורה לא מסתפקת בכך.

אלא חייבים אנו לעצב את עצמותנו על ידי מעשינו,

להפוך את מציאותנו לחטיבה של קדושם

על ידי קיום המצוות.

וזה מה שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה.

לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר,

אבל אפשי.

ומה יעשה?

והאבי שבשמים גזר על כך?

שאסור לי לאכול.

אמנם באופן טבעי

צריכה נפשו של אדם שמקורה מגנזי מרומים, לקוץ

בשקצים ורומסים ומכל מאכלות אסורות,

בפרט שהאדם עולה במדרגה רוחנית ונפשו מתעדנת,

אבל אין זו עוד ההתעלות והקדושה שה' דורש מן האדם,

אלא חובה עליו להינזל ממאכלות אלה

כדי לקיים גזירותיו,

ורק אז הוא בא לידי קדושה.

ולכן,

אף שאמר הקדוש ברוך הוא ליוצאי מצרים,

אם שמוע תשמעו בקולי

ושמרתם את בריתי

והייתם לסגולה מכל העמים,

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש,

שעל ידי קבלת התורה יהפכו לגוי קדוש,

ובמדי יגיעו בזה למדרגה כזו שנפשם תקוץ במאכלות האסורות

מפאת עדינות נפשם,

בכל זאת עדיין לא ישיגו בזה מדרגת הקדושה,

אלא לאחר שיפרשו ממאכלות האסורות לשם קיום גזירותיו של הקדוש ברוך הוא.

כדברי הכתוב, והתקדישתם

והייתם קדושים כי קדוש אני,

רק על ידי ההתקדשות למעשה,

משום שאתם חייבים להתדמות למידותיו של הקדוש ברוך הוא.

מהו קדוש,

אף אתה קדוש,

רק אז תהיו קדושים.

משום כך

אנו מוצאים בקורח

שאמר כי כל העדה כולם קדושים.

משה רבנו לא חלק עליו בזה,

ובכל זאת הוא ירד לגיהינום

וירד חיים משאולה.

כי לא מספיקה המדרגה של...

מכוח המדרגה הטבעית של כל ישראל בזה שהם קיבלו את התורה,

כי כולם שמעו דברים בהר סיני עם פי הגמורה,

אלא יש לקנותה את הקדושה על ידי קיום מצוות השם יתברך.

וזוהי תשובתם של ישראל לאחר מתן תורה.

כל הדברים אשר דיבר ה'

נעשה ונשמע אחר כך.

כלל זה אנו לומדים גם מברייתא

דרבי פניאס בן יאיר,

שמתחילה מתורה,

ורק לאחר מעשים רבים

המביאים לידי מעלות אחר מעלות,

מגיעים לידי קדושה, שזו המדרגה האחרונה.

זאת אומרת,

תורה זה נפלא,

לימוד תורה זכות הכי גדולה,

ביטול תורה חמורה שבחברות,

אבל תורה בלי מעשה, ושמעשה יקדם לה תורה,

זה לא תורה,

זה לימוד ידיעות.

לכן צריך לדעת

שמה שאמרו ישראל נעשה ונשמע,

הם כיוונו לעיקר העיקרים,

שהכול תלוי במעשה. גדול תלמוד

שמביא לידי מעשה.

אם זה לא מביא לידי מעשה, אפילו בגדר לימוד אין פה,

ואין פה את מעלת התורה, יש פה לימוד ידיעות בתורה,

כמו שלומדים באוניברסיטה או באוניברסיטה.

זאת אומרת,

אדם צריך לדעת,

מעשה

זה הפועל היוצא מן התורה וזה הפועל המתחיל לפני התורה.

אתמול,

בין המספידים שהספידו את הרב יעקב גלינסקי, זכר צדיק לברכה,

היו שאמרו שמה שהעמיד אותו זה היה לימוד המוסר כל הזמן.

והוא היה מזכה רבים גדול שהרץ במקום ובמקום בכל רחבי הארץ בשביל ללמד שיעורי תורה, מוסר,

דרך ארץ וכו' לההביל את העולם הזה.

ואתמול שמעתי מפי

אברך שלמד אצלו בישיבה לפני ארבעים וחמש שנה.

אז הוא אומר שכל השיחות שהיה נותן להם במוסר

היו מכבים את האור.

כל השיחות היו בחושך.

כמו שהיו לומדים מוסר ונבהר דוק,

וזה כדי שהריכוז יהיה יותר בשמיעה,

מאשר במבט.

כי כשאדם מסתכל הוא מאבד חלק מהשמיעה.

כשמגבילים אדם מאיבר אחד,

אז האיברים האחרים מתגברים יותר.

ידוע שמי שהוא סומא חוש השמיעה שלו הוא יותר מאדם רגיל.

אז לכן היו מכבים את האור.

הוא אומר, אני הגעתי לשם מבית מזרוחניק

ולמדתי בישיבה שלו בחדרה.

וכשאתה יושב בשיחה ואתה שומע אותו עם הלהט שהוא מדבר בחושך,

כשמאירים לך את האור אחר כך, אתה נמצא בעולם אחר לגמרי.

הוא אומר, אני לא יכול לשכוח את השיחות האלה שהיו בזה.

הוא אומר, לא היתה חתונה שהיה מגיע רבי ינקב גלינסקי, זכר צדיק וברכה,

שלא היה עולה על השולחן

ונותן דרשה באמצע חתונה, באמצע התלהבות, עם כל המוזיקה וכל הגשמק של

בני הישיבה,

וכולם מקשיבים רבע שעה, עשרים דקות. אין דבר כזה שרבי ינקב יגיע ולא יגיד דברי תירא,

והיה משמיע להם את דברותם ומאמרותיו השנונות.

איי, איי, איי, אז אצלו היה הלמייסה,

הוא לא רק למד תורה, הוא הוציא אותה לפועל,

הוציא אותה למייסה,

ובכל מקום ניכר הלמייסה היוצא מן התוירא שלו לאחרים.

יהי זכרו ברוך.

בבקשה.