כשהענווה פוגעת בכבוד – "טעות" 24,000 תלמידי רבי עקיבא זיע"א

 - - - לא מוגה! - - - 

ובכן, רבותי, בתקופה הזאת, תקופה של ספירת העומר, ידוע שהימים הם ימי שמחה, אבל בגלל שבתקופה הזאת נפטרו תלמידיו של רבי עקיבא, אז לכן נוהגים מקצת מנהגי אבילות, אבילות, 

ומה סיבת פטירתם? פטירתם. כתוב שלא נהגו כבוד זה בזה! ראיתי על זה הרבה פירושים, שלא נהגו כבוד זה בזה. אבל, איך אומרים, זה לא התיישב לי טוב עד שראיתי לפני כשנה פירוש נפלא של הרב וולך או וולך, אני לא יודע איך שמו בדיוק, אבל הוא כותב דבר נפלא. ממש הפלא ופלא, ממש מדויק. 

תשימו לב שבחז״ל כתוב שרבי עקיבא, היו לו 12 זוגות, 12,000 זוגות של תלמידים. לא כתוב 24,000. למה מופיע 12,000 זוגות? תגיד, 24,000. יש פה משהו. 

ועוד, לא כתוב שלא כיבדו זה את זה. כתוב שלא נהגו כבוד זה בזה. גם פה כנראה יש משהו. 

וכתוב לא נהגו כבוד זה בזה. לא כתוב זה לזה. גם פה כנראה יש משהו. אין סתם. 

ואז כשראיתי את החידוש של הרב הלך, זה התחבר פאזל נפלא. מה הוא מסביר? 

הוא אומר ככה, הרי הם היו תנאים קדושים. הם לא רק היו תנאים בתורה, הם היו גם תנאים במידות ובכל דבר. הם היו גדולי עולם. זה תלמידים של רבי עקיבא, זה לא פשוט. אז בוודאי שמה שנאמר זה בדקות. אז מה הכוונה? מה היה? מה היה שם? 

אז הוא אומר ככה, שהיות וכל אחד מהם עבד על המידות שלו וברח מן הגאווה. אז הרי כתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) ונאמר 'יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ' (אבות ב, י) והלל אומר: 'דעלך סני לחברך לא תעביד' (שבת לא, א). 

בלאו הכי. היות שהוא בורח מן הגאווה, אז איך הוא עכשיו יפרגן לחברותה שלו? יגידו לו, תשמע, בואנה, איזה חידוש הבאת. הוא יגרום לו עכשיו להתגאות. אז כמו שהוא לא מחפש שיפרגנו לו כדי שהוא לא ייכשל בגאווה, אז הם סיכמו, הם הנהיגו ביניהם החברותות, שהן לא מפרגנות אחד לשני כדי לא להכשיל אחד את השני בגאווה. זו הנקודה. 

לאחרים הם נהגו בכבוד, פרגנו, אבל זה בזה, אחד עם השני, שהם הרי מעורבים זה בזה בתור חברותא, אז הם הנהיגו ביניהם שלא ינהגו כבוד זה בזה. למה? שלא יכשילו אחד את השני בגאווה. זו היתה הסיבה. זה, זה מה שהם עשו, ככה הוא כותב. ולכן כתוב 12,000 זוגות, שרק בין הזוגות היה העניין הזה. 

אבל בכל אופן הקפידו עליהם מן השמים. ולמה? משום שאפילו שאתם נוהגים כך, אתה צריך לכבד את זולתך. והוא צריך לעבוד על הניסיון של הגאווה. כמו שלא שייך, שאתה תגיד לאשתך, הרי את יודעת כמה שאני מעריך אותך ואוהב אותך, אני לא צריך להגיד לך את זה כל יום. מספיק שתדעי, פעם אחת (1) בשנה אני אומר לך, או לכל החיים, שאני מעריך אותך ואוהב אותך ומייקר אותך. מספיק לך "אֵשֶׁת חַיִל" שאני אומר בערב שבת, וזהו. ודאי שזה לא שייך. 

ועוד, יש בעיה נוספת. ברגע שאתה מתרגל, מרגיל את עצמך לא לפרגן לחברותא שלך בהמשך זה יכול להיות גם כלפי תלמיד חכם אחר ועוד תלמיד חכם אחר. אז לכן, היתה עליהם את הקפידה הזו. כך הוא מסביר.