הלכות נידוי, התרת נדרים וזמני התפילה

 

- - - לא מוגה! - - - 

הולך לחכם,

והחכם מוצא לו פתח,

או על ידי חרטה דימי יקרה או פתח אחר, הרב רואה

שאפשר לעשות עטרה על אותו הנדר או אותה שבועה.

אף על פי כן,

לפעמים צריך להמתין, צריך לחכות.

כגון,

האדם הזה נשבע שלא יאכל ביום שלישי,

ט' בחשוון.

הלילה הזה הוא הגיע לחכם.

רוצה הלילה שיתירו לו,

אבל הלילה ח' בחשוון.

עדיין לא הגיע הזמן.

אם לא הגיע הזמן,

אין אפשרות להתיר לו, אלא צריך לחכות.

יגידו לו, יבוא עוד פעם,

יום שלישי, ט' בחשוון, ואז יעשו לו את העטרה.

אבל כאן אצלנו,

בנושא של נידוי, הנידוי הוא לא דאורייתא אלא דרבנן.

כאן לא צריך לחכות,

אם רוצים, לעשות לו התרה.

רואים שהאדם הזה באמת חזר בתשובה שלמה, נשבר לגמרי,

ורוצה לעשות

התרה על הנידוי,

ואת הדין יתירו לו מיד אם הם מוצאים לנכון, ולא צריך לחכות עד שיגיע הזמן.

כך גם בדרימדא רבנן, גם שם יש את הכולה האמורה. כגון,

הרבה פעמים אדם שנהג מנהג טוב,

היה צם שני וחמישי ושני אחרי סוכות ופסח.

כעת, האדם הזה בן 80, קשה לו, לא יכול, לא מסוגל לצום.

הוא רוצה לבוא ולעשות התרה.

הולך לחכם שיעשה לו התרה.

הלילה הזה זה ליל שני.

זה נקרא, הגיע הזמן.

זה הצום הראשון, מחר הם צמים,

אז זה נקרא הגיע הזמן, וערב ובוקר יום אחד.

פשוט הלבד כולה עלמא יכול לעשות הלילה את ההתרה, אפילו אם היה נידר דאורייתא.

אבל אם הוא בא לפני כן,

בא לפני שיגיע השני והחמישי,

יבוא בחודש אב אלול, ירצה לעשות ההתרה,

כאן הכולה שבדבר,

המנהג הזה שהוא היה צם בשני וחמישי,

הוא לא אמר בפה שהוא נודר או נשבע שיצום בשני וחמישי,

אלא הוא עשה את המנהג הטוב הזה שלושה פעמים ולא אמר בלי נדר.

מה שחל על זה דין כאילו זה נדר,

מה שמרן אמר בסימן רש יד זה לא מן התורה, זה בית רבנן.

גם בזה בית רבנן יכולים לעשות לו את ההתרה.

עוד לפני שיגיע הזמן יכולים לעשות לו את ההתרה ולא חייב לחכות עד אותו יום.

או האדם הזה היה נוהג לצום כל שנה ערב ראש השנה.

השנה קשה לו, כבר האדם הזה הזקין ולא מסוגל.

רוצה להפסיק.

הולך לחכם שיעשה לו ההתרה, מתחרט שלא אמר בלי נדר.

שוב, גם שם הוא לא אמר בפירוש בפה שהוא יצום בערב ראש השנה.

אם כן, מה שאסור לו להפסיק מזה, מה שחל עליו הדבר כנדר,

כל זה כנדר דה רבנן, כיוון שעשה מעשה יותר משלושה פעמים.

אבל בדברים כאלה, שזה לא נדר דאורייתא,

יכולים לעשות לו את ההתרה מיד,

ולא חייבים להמתין עד שיגיע אותו הזמן.

המנדה עצמו בעולם הזה ובעולם הבא.

יש אומרים שאין לו עתרה,

ולכן שומר ל...

נפשו ירחק ממנו.

אותו אדם פלט מהפה מילה קשה,

אז על מה שהוא עושה שבועה,

נדר, נידוי בעולם הזה,

כל הדברים האלה בעולם הזה אפשר.

אבל כשהוא הוסיף את המילה הוא בעולם הבא,

אז אם כן, צריך ששם יעשו לו את האתרה.

לנו אין את הסמכות לבוא ולעשות לו את האתרה,

זו החומרה שיש בדבר,

ולכן צריך להתרחק ממנו 400, להתרחק מאותו האדם.

תלמיד חכם שנידע לעצמו, מתיר לעצמו.

אפילו נידע על דעת פלוני, אפילו על דבר שחייב עליו נידוי.

יש מי שאומר שאם היה חייב נידוי, אינו יכול להתיר לעצמו.

יש מי שאומר שאם היה דרך שבועה, אינו יכול להתיר לעצמו.

כאן יוצא מן הכלל, לא צריך בדין,

אלא אותו החכם שנידע לעצמו יכול גם להתיר לעצמו.

אין צורך שילך דווקא לבית הדין, אלא הוא לבדו יכול.

שבועה זה נדר? שבועה זה דאורייתא,

וגם זה צריך להמתין עד שיגיע הזמן של השבועה.

עכשיו יוסף הצדיק שהוא עשה לפרעה.

כן. הוא התיר לעצמו?

נו.

אז איך זה?

למה הוא אמר לו, אם הוא יקנה אז הוא יתלה?

נו.

אז עכשיו יוסף עשה לעצמו את הרב?

היה יכול לעשות את הרב על ידי האחים שלו. היו שם תלמידי חכמים.

יהודה, כולם היו תלמידים. יששכר חמור גרם היה שם, יכל לעשות,

יששכר יכל לעשות לו מיד את הרב יחיד מומחה.

פרעה, כן, יחיד מומחה.

פרעה גם הוא איום. בסדר, אז היה כל זה איום. אם היה צריך,

אם נאמר שפרעה היה הולך איתו ראש בראש,

אז היה הולך ועושה את הרב על השבועה הזו, היה הולך ליששכר,

ויששכר היה עושה לו מיד את הרב.

ואז היה משפיל את פרעה, היה גומר אותו.

אני עובר לסעיף הבא.

מי שאינו תלמיד חכם שנידע לעצמו.

יש מי שאומר שצריך עשרה שיתירו לו.

זאת אומרת, לא מספיק כאן שלושה.

כשבית הדין מנדה אז,

הבית דין שלושה, גם אם מתירים שלושה. אבל כאן האדם הזה נידע את עצמו, ולכן זה חמור יותר.

נידוהו בחלום, הווה נידוי, וצריך התרה.

אפילו התירו לו בחלום, אינו כלום. אפילו יודע מי שנידהו,

אינו יכול להתירו,

וצריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירו.

הגמרא, במדרים חטא, הגמרא אומרת

אדם שראה בחלום,

שעשו לו נידוי בשמיים,

צריך התרה.

ולא זו בלבד,

אלא הגמרא אומרת, צריך עשרה שיתירו לו.

כאן החלום, הנידוי הזה בא מלמעלה, מהשמיים.

כיוון שזה חמור מאוד שבא מהשמיים,

הכוח להתיר

הוא לא קיים בנו בשלושה,

אלא צריך לאסוף מניין כל בעשרה שכינתה השריעה.

כשיש עשרה,

הם יכולים לבוא ולהתיר.

אלה דברי הגמרא.

מרן העתיק את זה פעמיים.

גם למעלה בהלכות נדרים סימן רשות, וגם אצלנו כאן בשין לדלת סעיף.

ל.ה.

התשבץ

מקשה על זה מהגמרא לסנהדרין ל.

שם הגמרא מספרת

אדם שיודע שלאבא שלו היה מיליון, היה כסף

איפה זה הוא לא יודע.

בא אליו החלום ואמר לו מקום פלוני הם

לך לגינה תחפור מקום זה וזה

אבל אחרי שהוא אומר לו איפה הוא מסיים

בשל מעשר שני הם.

קם בבוקר, הוא לא יודע, חלום אמיתי, לא אמיתי, בוא ננסה.

ניסה ומצא, ראה בתוך הארגז בדיוק את המיליון, כמו שאמרו לו בחלום.

אבל הסוף, אמרו לו בחלום של מעשר שני אין.

מה יהיה עכשיו?

הלך לחכמים, שאל, הגמרא אומרת שענו לו שדבר כזה שהוא על פי חלום,

דברי החלומות לא מעלין ולא מורידין.

אז שואל התשבץ, שם אתה אומר החלום אפס.

ולמה פה אצלנו אתה אומר צריך מניין, עשרה בני אדם שיבואו ויעשו לו אתרה.

שם הרמב״ם מרן בחושן משפט, סוף סימן רנ״ה ושאר הפוסקים, כולם פסקו את הסוגיה ההיא,

מה שנאמר במסכת סנהדרין, להלכה.

אז אם כן, הסתירה היא לא רק בין שתי הגמרות,

חברה, הסתירה היא גם בדברי מרן.

כאן מרן אומר צריך מניין כדי להתיר את מה שראה בחלום,

ושם בחושן משפט מרן אומר שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

אם יש למה אמרו חלום בלי דברים בטדי.

כל מה שאמרו לך בסדר, פוסט-מעשר שלי, שבלי דברים בטדי, אבל לא קיצוני דלגמי ככה.

אין ציימת בליבה.

כן. יש שני תירוצים.

התירוץ הראשון, התשבט, אומר כך.

הוא מצטט את הגמרא במסכת ברכות נה,

שם הגמרא נותנת לנו הסבר מה הם החלומות.

יש חלום אחד שבא על ידי מלאך,

ועל זה נאמר, בחלום אדבר בו.

נאמר בחומש במדבר, פרשת בעלותך,

החלום אחד משישים בנבואה.

אבל יש סוג אחר של חלומות שבא על ידי שד.

על זה אנחנו אומרים, החלומות שב ידברו.

כעת, במקרה הזה,

אתה לא יודע אם זה בא על ידי מלאך או שד.

תחזיר את הספק הזה לחזקה.

מה החזקה?

סתם כסף שבעולם יש לו חזקת היתר,

ולכן לא יכולנו לאסור עליו, אלא הכסף הזה מותר.

כאן אצלנו ספק איסורה,

ולכן החמירו מאוד בעניין הנידוי,

שחלילה לא יישאר מנודה שם לעולם הבא,

לא יתנו לו להיכנס למטבתא דרכיה כמו יהודה,

ולכן מן הראוי שיעשה עטרה בעשרה, זה התירוץ

של התשבץ.

העתיקו אותו להלכה מעבר יבו הגאון רבי אליהו מקליש בספרי יד אליהו, ועוד מאחרונים,

וכך ההלכה.

ולחזק את הדברים שאומר התשבץ,

הרי קראנו בפרשת וישב יעקב.

יוסף הצדיק חולם שה...

השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי

יעקב אבינו רצה להרגיע את האחים

להמעיט את החלום

אמר לו, הבוא נבוא אני ואימך ואחיך להשתחוות לך ארצה?

הוא הדגיש, הירח רומז לאימא

האימא רחל כבר נפטרה, היא לא יכולה לבוא להשתחוות

אז כמו שהיא לא, גם אנחנו לא

אבל האמת מה? הגמרא אומרת

אין חלום בלי דברים בטלים כמו שאין לה תבן ולא בר.

כאן אצלנו מה מתברר?

החלום הזה מתחילתו כמעט עד סופו, אמת

הוא חלם במקום זה וזה, אמר לו מיליון, היה שם מיליון, הכל היה מדויק.

אם כן, איפה הדברים בטלים? על כורחנו לומר, המשפט האחרון,

מה שאמר שלמעשיהו שליהן,

זהו הדברים בטלים ולכן אנחנו יכולים לסמוך להקל.

כמו שאמרנו, אנחנו משאירים את זה על החזקה

ולכן שם אנחנו יכולים להקל בדבר.

מעשר הוסיף עוד פגע.

מעשר כספים מירושה, כן.

הרדב״ז, כשדן בקושייה הזו,

הוא מנסה לתרץ תירוץ אחר, הוא אומר

אילאב דמסטפנה אמנה שיש הבדל בין חלום שהאדם חולם בעצמו לבין אם מישהו אחר חולם עליו.

זה התירוץ של הרדב״ז.

הגמרא במסכת ברכות נ״ה, שם אמר רבי יוחנן, שלושה חלומות מתקיימים ואחד מהם אדם שחולם על השני.

אבל,

הוא אומר את זה אילאב דמסטפנה כי מדברי הפוסקים לא משמע כך.

השאילתות דרווחי גאון,

שערי תשובה לגאונים ועוד,

היא כולה משמע שכאן בהלכה הזו אדם שחולם שנידו אותו בשמיים אין הבדל אם הוא חלם או אחרים חלמו עליו.

אז לא רק אם אחרים חלמו עליו, אלא אם הוא בעצמו חלם גם כן צריך את ההתרה על הנידוי,

כך שאין מקום לחלק את החילוק של הרדב״ז.

הפוסקים לא קיבלו את התירוץ של הרדב״ז.

ולכן,

לא מבעיה אם אחרים חלמו עליו שהוא מנודה,

שבוודאי צריך

התרה על הנידוי,

אלא גם אם הוא בעצמו חלם על עצמו הוראה שמנדים אותו בבית דין של מעלה,

גם בזה צריך לאסוף את המניין, לעשות התרה.

באותו יום הוא למד את ההלכות האלה, בלילה הוא חלם.

אם האדם באותו יום חלם, אחרי שלמד,

על זה אין מה לדון, בוודאי שלא צריך התרה.

והסיבה היא,

דניאל אומר לנבוכדנצר, מה שאתה חושב במשך היום,

הרעיונות האלה עולים על משכבך בלילה ואתה חולם.

והגמרא ממחישה, הגמרא מספרת,

שאל שיבור מלכה את שמואל,

אתם אומרים חכם, עדיף מנביא, תגיד לי מה אני החלום הלילה.

אז אמר לו, יש לך מלחמה,

היה אז מלחמה בין בבל לפרס,

ואתה נופל בשבי,

מנצחים אותו,

לוקחים אותו בשבי ומעבידים אותו עבודת פרך.

אבל בגלל שהוא מלך,

לא נותנים לו לעבוד סתם עבודת פרך, אלא מביאים מרחיים של זהב ובהם הוא עובד.

אחרי שהחכם עליו,

כל היום חשב על זה, ובלילה באמת ראה את החלום.

הגמרא מביאה ראיה שהחלונות באים על ידי המחשבה ביום.

תדע,

אף אדם לא רואה בחלום שמכניסים...

פיל בחור של המחט או גמל הפורח באוויר.

למה לאנשים לא באים לשאול, ראיתי בחלום דבר כזה, תעשה לי הטבת חלום?

אף אחד לא אומר,

כי אף אחד לא ראה דבר כזה שמכניסים את הפיל בחור של המחט. וכן הלאה, זו הדרך.

ולכן, כשאדם חשב על זה, בזה אין לנו את הספק,

אין לנו את השאלה הזו.

הפוסקים השתמשו בזה באור החיים, סימן תקצז.

שם מרן כתב,

אדם שחולם בלין ראש השנה,

למחרת ליבו שבור, פוחד, הוא עושה צום.

הצום הזה מחייב אותו לכל השנים.

בשמיים הראו לו שחביבה עליהם התענית שלו,

ולכן כל השנה צריך לצום יומיים ראש השנה.

אחרי זה יש לו צום גדליה,

ונראה אותו גיבור, איך הוא יצום את כיפור.

זה קשה מאוד.

מצד שני, מרן אומר, אם הוא לא יצום כל החיים, זה סכנה.

מה עושים אם להקדים רפואה למכה שלא יגיע לבעיה הזו?

אז החכמים עושים כך.

פותחים שולחן ערוך,

אורח חיים, סימן רפח.

שם כתובים החלומות הרעים שצריך לצום עליהם.

אבל לפני שהוא הולך לישון בליל ראש השנה, הוא קורא אותם.

אחרי שקרא אותם, הוא הולך לישון.

שווה היה אם יראה,

רואה שיניו נפלו, או דבר אחר.

זה בגלל שאני אמרתי לפני שישנתי.

ואז התפטר, לא יצטרך לצום,

יקדים רפואה למכה. זה הפתרון.

אז גם פה, אם באמת הוא חשב על זה במשך היום,

למד את ההלכה הזו, זה משהו אחר.

אבל אם לא, וסתם ככה פתאום ראה שנידו אותו בחלום,

צריך מניין.

כאן בירושלים קל מאוד להשיג מניין.

כמעט כל הבתי כנסת שמתפללים בנץ החמה בימי שישי,

אחרי התפילה, על פי מנהג בית אל, עושים התרה. יש שם מניין.

להגיד לחכם מראש, כך וכך הבעיה,

הוא ראה בחלום שבשמיים נידו אותו.

והחכם, יחד עם כולם, יגידו מותרים לכם.

לא רק התחילו במותרים לכם, אלא יסיימו גם.

אין כאן נדרים, אין כאן שבועות, אין כאן נידויים.

נידויאנה לנידויי, חרמנה לחרמי. בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול.

אבל לפעמים האדם הזה נמצא בחוץ לארץ בגולה, ושם אין מניין, לא באים להתפלל שם.

באים רק מכיפור לכיפור.

מה יעשה?

אז כשהוא רואה יהודי אחד, פוגש אותו בבנק,

יגיד לו כך וכך העניין שיעשה בשבילו את ההתרה.

אפילו שבסך הכול הוא עשה את ההתרה כל ההתרה בזה אחר זה, בדיעבד זה יועיל.

הרשב״א דן בהלכה הזו אם יועיל את ההתרה בזה אחר זה,

או שצריך שכל העשרה יהיו ביחד כל בעשרה שכינתה שריעה.

מביא שתי דעות בדבר, המסקנה של הראש המאירי הרמה והשח להקל,

ולכן בדיעבד אנחנו יכולים לסמוך להקל במקום שאי אפשר בשעת הדחק.

אבל כאן בירושלים אין לנו בעיה של שעת הדחק, כאן בקלות רבה אפשר לתקן את העניין, שיהיו עשרה שיגידו לו מותרים לך,

בזה אליבדק ולעלמא נידוי פקע יגיע לבית דין של מעלה, לישיבה של מעלה,

יתנו לו להיכנס בפנים, אף אחד לא יחסום אותו, לא יהיה שומר שיחסום אותו, יגידו לו שחלילה ובנידוי.

מרן מסיים, כל זה כשיש.

אם אין מניין באותו מקום, יש שם סך הכל שלושה בני אדם.

שעת הדחק, גם שלושה בני אדם, גם הם מספיקים. מרן אומר בהתחלה את הדרגות,

מה הכי טוב ומה פחות.

מרן אומר, צריכים עשרה בני אדם ששונים מהלכות לעתירו.

לא מצא, תורח אחריהם עד פרסה,

עד שבעים ושתיים דקות.

לא מצא, מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה.

לא מצא, מתירים לו אפילו עשרה שיודעים לקרוא בתורה.

לא מצא, מתירים לו אפילו עשרה שאינם יודעים לקרוא.

לא מצא במקום העשרה, מתירים לו אפילו שלושה.

זה עדין בשעת הדחק שאין ברירה.

יש אומרים, מי שנידו בחלום ושלח שליח להתיר לו שלא בפניו,

אם מצא השליח עשרה מכונסים,

מתירים לו,

לא,

והילה לא. זאת אומרת, שהוא ילך לאסוף אותם,

אפילו זה לא טוב.

השומע אזכרת השם מפי חברו לשווא, או שנשבע בפניו לשקר,

או שברך ברכה שאינה צריכה, חייב לנדותו.

אם לא נדה, הוא עצמו חייב נידוי,

וצריך להתיר לו מיד, כדי שלא יהיה מכשיל לאחרים.

הגמרא בנדרים ז', הגמרא אומרת, אדם ששומע את חברו,

שאומר במזיד שם שמיים לבטלה.

שומע את חברו שאומר דבר כזה, צריך מיד לנדות אותו.

והסיבה היא,

התורה מזהירה אותנו,

לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

כשנאמרו הדברים הללו, העולם כולו יזדעזע,

והעוון הזה הוא חמור מאוד מאוד.

נראה את הרמב״ם בהלכות תשובה, איך הוא מגדיר את זה.

יש לנו ארבעה חלוקי כפרה,

מה שהגמרא הביאה, והרמב״ם פוסק אותם להלכה.

אדם הפסיד מצוות עשה,

לא התעטף בציצית יום שלם.

ברגע שחוזר בתשובה, לא זז משם, מחלים לו.

על זה נאמר, שובו בנים שובבים, הרפא משובתכם.

אבל אם הוא עשה עבירה בליו, בקום ועשה,

תשובתו לה, ויום הכיפורים יכפר.

על זה נאמר,

כי ביום הזה יכפר עליכם לתאר אתכם.

אבל אם הוא עבר על עבירות חמורות שהעונש עליהן כרת,

מיתת ודין,

כמו חילול שבת, או אכל חלב וכיוצא בזה,

שם,

תשובה ויום הכיפורים תולים, וייסורים ממרכיב, שנאמר,

ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם.

אם חלילה היה חילול השם, עד יום הותום.

כשהרמב״ם סופר לנו את העבירות,

אז למרות שלא תישא זה רק לאו,

מי שאמר שם שמיים לבטלה, לא הורגים אותו.

אף על פי כן, הרמב״ם מחבר את זה עם העבירות החמורות של כרת ומיתת בית דין,

שמדע אמר שם שמיים לבטלה,

תשובה ויום הכיפורים תולים, וייסורים ממרכיב.

כאן זה לא כמו הלווין שיום הכיפורים מכפר על הכל.

עד כדי כך הדבר חמור.

והגמרא אומרת, אדם שחלילה רגיל לומר שם השם לבטלה,

זה מקצר את החיים שלו, חלילה ימות בחצי ימיו יעזבנו.

מרן כתב את זה להלכה בסימן קנ״ו,

אורח חיים בסימן קנ״ו, שם מרן עוסק

בדיני משא ומתן, אדם גומר את התפילה,

הולך לעסוק במשא ומתן, להתפרנס,

מרן שמה מזהיר, שאדם יהיה זהיר מאוד,

שלא יזכיר שם השם, מקום ששם השם מצוי,

חלילה מיתה מצויה.

ולכן,

העונש שאנחנו עושים

לאותו האדם, מיד מי ששומע אותו צריך לעשות לו נידוי

בדרך כלל מי עושה נידויים? הבית דין, זה התפקיד שלהם, פה לא, פה אנחנו חייבים גם אדם פשוט כמוני כמוך אנחנו חייבים מיד לעשות לו את הנידוי, לא עשה לו אותו האדם השומע הוא בנידוי, עד כדי כך ולמה?

זה מראה שלא אכפת לו שמחללים את שמו של הקדוש ברוך הוא אומרים שם שמיים לבטלה והאדם הזה לא אכפת לו, אדיש

ולכן אפילו השומע נלכד בעוון הזה, אלא חייב מיד לנדות אותו.

אם הוא יודע שהאדם הזה רשע, מרושע ולא ייזהר בנידוי,

הוא יכשיל אותנו, ייכנס בתוך ארבעה אמות שלנו, מה עושים?

מיד אחרי שנדע אותו, יאמר בלחש מותרים לך, מותרים לך, יעשה לו את ההתרה כדי שלא ייכשלו בו האחרים, זו הדוגמה הראשונה.

דוגמה שנייה, אדם שנשבע על שקר,

גם אותו צריך לנדות מיד,

או מרן כולל גם איסור ברכה שאינה צריכה.

גם ברכה לבטלה זה כמו העוון הראשון שאמרנו,

שאדם שומע אזכרת השם,

בכל אחד משלושה הדברים הללו צריך לנדות את אותו האדם, לעשות בו משפט כתוב,

כדי שגם הוא וגם האחרים ייזהרו למען ישמעו ויראו.

זה רק מדובר באדם שהוא דתי, או שגם בחילוני אפשר לעשות את זה?

מרן ממשיך,

סעיף שאחריו, ל״ח.

כל הדין הזה שאמרנו שצריך לנדות אותו,

אם האדם הזה עשה את העבירה במזיד,

כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד,

אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור,

ממילא אסור לנדות אותו.

לא רק הסעיף הזה, הדוגמה הזאת.

כל הדוגמאות שדיברנו ושנדבר,

כל דיני נידוי וחרם,

אך ורק שהאדם הזה במזיד.

אבל אם האדם הזה, עם הארץ, עשה את העבירה הזו בשוגג,

ונסלח לכל העם בשגגה,

על שוגג אין נידוי ואין חרם.

אלא מה שדיברנו שצריך לנדות אותו,

המדובר הוא

אדם שלמד, אדם שידע.

הוא קרא עשרת הדיברות ויודע מה זה,

ואפילו אחי, יש לו פה גדול, וה' ירחם.

לאדם הזה צריך לעשות את הנידוי.

לצערנו, יש אנשים במסחר או בשוק.

אתה הולך לשוק ואתה שומע אותו, איך שהמילים שלו מתגלגלות,

או שבועות שקר, או שם שמיים, או שניהם ביחד.

אתה אומר לו, כמה עולה עצנון?

הוא אומר לך, עשרה שקלים.

אתה אומר לו, אולי שמונה.

אז הוא מתחיל להישבע. אני גניתי את זה בתשע.

אתה יודע שזה שבועת שקר.

בשוק הסיטונאי בגבעת שאול לא מוכרים צנון,

הפיג'י לא עולה תשע שקל.

שקל אחד או שניים, אנחנו יודעים מה המחירים.

וזה, האדם נשבע על שקר, ולכן צריך מיד לנדות אותו.

כך גם אותם שמזכירים שם השם לבטלה,

גם אותם צריך לנדות אותם, אם האדם הזה למד.

אם הוא עם הארץ,

אתה רואה אותו הפלח הזה מימיו לא למד, לא קרא ולא שנה ולא...

אולי כשהוא צריך לחתום,

מביאים לו את הכרית של הדיו, שיחתום באצבע, אני יודע. טוב, לפלחים האלה השם ירחם,

והוא רחום יחפה עוון.

אבל אם האדם הזה למד ויודע, צריך לנדות אותו,

ומן הראוי שהאדם בן תורה, אדם ירשמיים,

לא ייכנס לחנות כזו.

אם בשביל להרוויח כמה אגורות או כמה שקלים האדם הזה אומר שם השם לבטלה, נשבע בשם השם וכן הלאה,

לכן מל לנו ולגרום לו תקלה לאותו האדם.

ולכן עדיף יותר לא להתקרב אליו.

אולי הוא לא יודע כמו מרעמים.

אז מן הראוי להסביר להם.

תפתח לו, א',

את מה שנאמר שם בסימן קנו,

איזה אדם רוצה למות בחצי ימיו?

תראה לו.

מי שמזכיר שם השם לבטלה,

בר מינן בחצי ימיו יעזבנו, ימות.

בנוסף לזה גם יש עוון של אזכרת שם השם לבטלה,

מביא לידי עניות.

כך אומר הגאון בעל נתיבות המשפט,

בחושן משפט סימן כז,

בגלל העוון הזה, וידע לישראל מאוד,

ומביא את העניות.

אותו הירקן לא רוצה להיות עני, הוא רוצה להיות עשיר.

בוודאי שאם תראה לו את הדברים האלו בפנים,

צריך להרתיע אותם כדי שמכאן ולהבא ייזהר בדבר.

אולי יש אדם גם במשפט ולא רישום שיכול להיות.

גם כן אסור.

אלה שעובדים, לצערי, הם מזכירים ערבים על דין.

הראשונים והאחרונים נחלקו מה הדין לגבי

הזכרת שם השם בערבית או בשפות אחרות.

לגבי לשון הקודש, מרן בפירוש כותב בבית יוסף לא רק שם השם אדנות,

אלא גם אם הוא מזכיר לבטלה אלוקינו אלוקים,

גם שאר הכינויים, גם בהם יש את החובה לנדות אותו.

אבל כשהאדם הזה אומר את זה בערבית,

בערבית שם השם א',

למד ה', אמה,

או בשפות אחרות,

האם יש לזה דין שם שמיים או לא.

מחלוקת בפוסקים.

הריטב״א, הנימוקי יוסף כאן בסוגיה שלנו בין דרים ז',

הם אומרים לא, בזה לא צריך לנדות אותו אלא רק גוערים בו.

וכך כותב כיוצא בזה,

הרדב״ז, בדעת הרמב״ם ורש״י.

אבל רוב הפוסקים הלכו כדעת הרמב״ם והתשבץ, ומרן,

שאיסור שם שמיים לבטלה שייך בכל השפות.

מרן כתב את זה בחושם משפט, סימן כז.

פה מרן לא הרחיב.

בחושם משפט מרן מדבר בלאו,

לא תקלל חירש.

אפילו חירש שלא שומע שאתה מקלל אותו.

הוא חושב אולי שאתה מברך אותו,

הוא לא יגיד ברכו ברוך שמו אמן.

אבל התורה מזהירה אותנו, לא תקלל חירש.

כך גם, קל וחומר, אדם יהודי רגיל שאסור לקלל אותו.

אדם שמקלל את חברו בשם, מרן אומר, אפילו בלועזית,

אפילו אם זה לא בלשון הקודש,

הרי זה לוקה.

מרן פוסק כהרמב״ם, שגם שם השם בלועזית,

גם על זה חייב מלקות, היינו איסור גמור מן התורה.

וכך הסכימו להלכה, אורים ותומים, נתיבות המשפט, פקודת אלעזר,

באורחים סימן תעג סעיף ו' ועוד מגדולי האחרונים.

וכך ההלכה, שאדם צריך להיזהר מאוד,

לא לומר שם שמיים לבטלה.

לא בערבית,

לא באנגלית ולא בשפות אחרות, גם בזה צריך להיזהר.

לענייננו,

שומע את האדם הזה שאומר שם שמיים בערבית, וזה מזיד.

הוא למד, הוא יודע את הכל, וממשיך ברשעתו.

מה ההלכה? נכון שיש מחלוקת,

אבל מן הראוי לנדות אותו, לעשות לו נידוי,

ומיד להתיר לו, כדי שלא יכשלו בו בני אדם.

הדוגמה השלישית שעליה דנו הפוסקים,

האדם הזה יש לו דולרים.

הוא בא לספור את זה, הילד שלו מפריע לו.

כל פעם הוא מתבלבל.

איפה יכול להינצל מהנודניק הזה?

הולך לשירותים, רוצה לקחת את הדולרים ולספור אותם שם.

אסור, אין יותר.

מי שיודע לקרוא אנגלית,

על הדולר כתוב באנגלית, אנו בוטחים בהשם.

יש שם מה כתוב, שם שמיים באנגלית.

למה האמריקאים מצליחים? למה הכלכלה 200 שנה בידיים שלהם? בזכות זה יש להם קמיע מומחה.

גם אם הם רואים, נגיד, די, שתורים את ההנחה עד עכשיו? ולכן, כשאני בא וסופר את זה, שם שמיים גלוי, זה לא טוב.

אם זה בתוך הארנק, אין בעיה.

הארנק, כיסוי אחד.

הכיס של המעיל או המכנסיים, כיסוי שני.

בזה אין לנו בעיה, יהיה מותר.

אבל כשהוא בא לספור אותם, אז הכל גלוי,

וזה לא טוב,

אסור להכניס לא עיתון שיש בו שם שמיים ולא דבר אחר למקום התינופת.

או להזכיר שם השם, להזכיר אמה בבית המרחץ, מקום שהוא לא נקי.

וכן, כל כיוצא בזה.

התשבץ, כשדן בהלכה הזו, הדוגמה שלו על ליל הסדר.

אנחנו אומרים את ההגדה בעברית, ברוך השם, כולנו מבינים לשון הקודש,

מסבירים את זה יפה, בטוב טעם.

אבל,

בחוץ לארץ, יותר מ-10 מיליון יהודים

לא יודעים לשון הקודש,

ולכן יש להם אגדה של פסח עם תרגום.

הם קוראים קודם, מתחילים,

הלאח מאניא, אחר כך אומרים את המילים בערבית,

הדאח חובוז אל-מסכין,

או ממשיכים בצרפתית, באנגלית, וכיוצא בזה.

אומר התשבץ, כל זה דבר נפלא, דבר טוב, עד הסוף.

אבל כשיגיע לסוף,

בברכת אשר גאלנו וגאל את אבותינו,

שם צריך להיזהר.

אם הוא אומר בהתחלה, ברוך אתה השם, גאל ישראל, אמר את כל הברכה בלשון הקודש,

כשהוא יחזור עוד פעם על זה בצרפתית או באנגלית,

הוא אומר שם שמיים לבטלה.

אלה הדברים של התשבץ.

גם הוא הולך לפי שיטת המחמירים בדבר,

שגם שם שמיים בשפות אחרות יש בו עוד דין של שם שמיים.

אין אלא גם לגבי הלאו.

לא תעשון כן להשם אלוהיכם.

האדם הזה כתב לתלמידים שלו איך כותבים שם השם באנגלית.

אחרי שגמר, רוצה למחוק את הלוח.

אסור.

אסור למחוק שם השם, לא תעשון כן.

אלא באיזה צורה כן יהיה מותר לכתוב ואחר כך למחוק,

שיעשה כך. יכתוב עוד אחת,

יעשה נקודה,

יעשה בגיר נקודה, וירחיק.

עוד-עוד, יעשה בגיר נקודה. בצורה כזו,

יש מרחק, אין רצף בין האותיות, אז יוכל למחוק.

את הכל בבת אחת יהיה אסור.

טוב, אחרי שנעשה הוא בא לשאול אותך, מה אני עושה?

הוא אומר לך, אני רוצה לומר ליולד, פחות מבר מצווה שימחק. תגיד לו, לא, אין היתר.

אבל יהיה היתר על ידי גוי.

הרי יש לנו מחלוקת.

אמרנו שלפי דעת הרדבאנים, עמוקי יוסף והרדבאס בדעת הרמב״ם וראשי,

מותר.

אם לפי דעתם מותר,

אז לגבי הגוי,

שם הדבר קל יותר.

למה הרדבאס החמיר?

הוא אמר, לנו זה מחלוקת ספק דאורתיה לחומרה,

אבל אצלהם זה ספק דרבאנן. אמירה לגוי, גם אם נאמר אסורה, זה רק ספק דרבאנן כאן אצלנו,

ולכן ספק דרבאנן נקודה.

כל שכן, לפי הראווה באהבה מציעה הצד היא שאין את האיסור אמירה לגוי בשאר האיסורים אלא רק בשבת,

שכאן מעיקרה לא תהיה בעיה. ולכן,

אם קרה מה שקרה ויש על הלוח את שם השם באנגלית או בשפה אחרת,

הפתרון, יקראו לגוי שהוא ימחק.

כן.

עכשיו, רבי, אם הוא מנדהים את האדם ואז הוא חייב לשמוע שמנדהים אותו, או שהוא יכול ללמוד אותו דמי לבין עצמו?

כן, צריך להשמיע לו, שייזהר, כן, להרתיע אותו.

את העטרה לא.

את העטרה אתה יכול להתיר בלחש כדי שיהיה נדמה לו שהוא עדיין מנודה, אולי זה יינקר במוחו,

וירתיע אותו שמכאן והלאה ישמור על הפה שלו,

כדי שלא יבוא לידי העבירה החמורה הזו עוד הפעם הנפקמינה.

יש לצערנו בדור שלנו אנשים עצילים.

פעם העצילים היו קמים, במקום להתפלל בנצח המאה,

היה מניין שני, מתפללים בשעה שש, שש ורבע, שש וחצי.

אבל היום, זה דור של כוכבים ומזלות,

היום ב-12 בצהריים תלך לסאטמר,

תלך לשתי בלחים.

תראה, אנשים מתחילים, הודו,

מתחילים לאט לאט על המעלו.

זה אולי עדיין מניין של הזריזים. יש ב-12 הולכים עם המגבת,

הוא הולך למקווה, צריך לעשות הכנות לתפילה, לא ככה מתפללים.

צריך להתפלל ותחילו רחימות.

מי ששומע אותו מברך, ברוך אתה ה' עצר המאורות,

צריך לצעוק לו שהוא בנידוי.

מרן אמר, קראנו הרגע,

מי שמברך ברכה שאינה צריכה,

חייב לנדותו. מי התיר לו לברך בשעה 12 יוצר המערות?

מה, הוא רואה כוכבים ביום? מה קרה לו?

יש זמנים. המשנה,

מסכת ברכות, פרק ד', משנה א', המשנה אומרת את הזמנים של תפילת השחר.

מרן כתב את זה פעמיים באהבה,

בסימן נח, מרן כתב את הזמן של ברכות קריאת שמה עד שעה רביעית,

אחר כך בסימן פטט,

זמן התפילה.

אין שום הווה אמנה שב-12 בצהריים האדם הזה יוכל להתפלל שחרית.

יש מחלוקת עצומה בין שעה רביעית לשעה שישית,

אבל 12 בצהריים זה כבר זמן מנחה.

היום היה אפשר להתחיל מנחה,

11, 52, היה כבר אפשר להתחיל מנחה.

והאדם הזה מתחיל להודו, מתחיל לפיית לו שחרית, זה לא שחרית.

אז מה הוא מתרץ?

הוא אומר לך, תראה,

לא הרגשתי טוב, היה לי כאב ראש.

נניח שזה אמת,

אז שיעמוד ויתפלל שחרית 2,

אבל מה פתאום?

מנחה שתיים?

מה פתאום שיעמוד ויגיד שחרית? שחרית, עבר הזמן.

חכמינו תיקנו לנו, אדם אנוז,

שיתפלל מנחה שתיים, כמו שמרן אמר, בסימן ק״ח.

ולכן אותם האנשים, אין להם על מה לסמוך,

ומי שמזדמן שם,

חייב לנדות אותם,

אבל הנידוי, יש עלינו חובה בתנאי שלא חלילה תסכן את החיים.

יכול להיות שיסגרו את הדלת, לא ייתנו לו לצאת,

יעשו בו משפט כתוב, יעשו אותו חתיכות. אני יודע מה יהיה, יש איזה משוגע אחת שם שייבהל מזה, ו...

טוב, אז אם כך,

עדיף שאדם יברח מאותם המקומות, לא ייכנס לאותו מקום,

שמא חלילה יסתבך עם אותם האנשים שנכשלים,

לצערנו, מדי יום ביומו בייסורי ברכות לבטלה.

על פי הסעיף הזה,

הגאון מווילנה עשה את החרם על החסידים.

לפני 300 שנה הייתה מחלוקת,

והגאון מווילנה אחרי הנידוי ראה שזה לא עוזר,

עשה עליהם חרם שאסור להתחתן אתם.

למה?

מה קרה?

אז לא היו מפלגות,

לא היו אגודת ישראל, דגל התורה, ש״ס,

אז על מה ולמה? בשביל מה עשו את החרם הזה? בגלל זה.

הוא ראה שהם מזלזלים בזמנים,

מתפללים בשעה שאסור להתפלל, מברכים ברכות לבטלה.

קראנו הרגע שצריך לנדות.

הדבר חמור מאוד, ואי-אפשר לעבור על זה לסדר-היום.

פעם התקלה הייתה רק אצלהם.

בזמן האחרון, גם אצלנו, התחילו גם הספרדים.

תלך תראה בשתי פלחים,

יש גם מכוחותינו גם ספרדים עצילים,

שגם הם, ב-12' מתחילים להתפלל תפילה. השם ירחם.

אותם האנשים,

בוודאי שהם שוגים, חלק מהם שוגגים,

ועל השוגג אין דין, לא נידוי ולא חרם.

אבל צריך להסביר להם את חומרת הדבר,

מה שהם עושים.

ואם אחרי שהסברת, אחרי שאמרת,

האדם הזה כעת הוא מזיד, ובכל זאת הוא קם מאוחר והולך להתפלל בשעה 12,

צריך לעשות לו את הנידוי והחרם.

תודה רבה.

נשמע, באתי במוסד בית-אל-סף,

תתפרש ממך, ותודה לי להשיג גם עניין לשחררס.

אתה גם כהן, בטח רצוי שגם תברך אותם בברכת כהנים.

טוב, השם ירחם. כן.

על הכסף חוזרין הזקן עליו שלום,

הוא עזוב על הכסף לתת לך. כן.

הוא אמר,

רצו לעבוד,

בשעות האלה,

כן.

עוזר לחזור לעבוד.

כן.

היה הגאון חכם יהודה, גם חכם מן ציון, כל הזמן הם היו צועקים על זה והיו אומרים.

אם היו לי את המפתחות של אותם בתי הכנסת,

הייתי הולך בתשע בבוקר,

הייתי סוגר את כל אותם בתי הכנסת על מנעו לבריח,

שלא יבואו להתפלל בצורה הזו, בשעה הזו.

כל אלה שעושים את זה, עושים שלא כדין,

ואין להם על מה לסמוך.

כן.

מחלוקת בפוסקים לגבי אדם שלא הרגיש טוב.

מה הדין?

האם יכול להתפלל אחרי שעה רביעית או לא?

המסקנה היא,

קיבלנו הוראות מרן,

ומרן אומר שאחרי שעה רביעית אסור לומר ברכות קריאת שמע,

ולכן יעשה כך.

יאמר ברוך אתה,

יהרהר שם ואלוקנו, וימשיך מלך העולם יוצר אור.

גם בחתימה של הברכות יוצר המאורות עד גאל ישראל בהיר הוא.

כשיגיע לעמידה, שם יש לו פתרון יותר קל

יעשה תנאי לנדבה.

אם אני חייב יהיה לשם שחרית ואם לא ויהיה לנדבה.

כל זה, יש הווה אמנה לעשות תנאי.

יש הווה אמנה שאולי זה שחרית,

זה אם הוא מתפלל ב-10, ב-11,

אבל כשהוא בא בשעה 12,

שם לא תנאי ולא בין תנאי, שום דבר לא יעזור,

כי שם אין מחלוקת.

שם אין שום פוסק בעולם שיגיד להתפלל שחרית בשעה

12. וישכם אברהם בבוקר, שם למדנו, אדם צריך להתפלל תפילת שחרית.

מה, 12 בצהריים זה בוקר?

אז מתי יהיה ערב? מתי יהיה לילה?

האנשים האלה יש להם פיגור בשעון, יש להם סיבוך,

יושנים מאוחר, קמים מאוחר, הכול אצלם, הכול משובש.

צריך להביא איזה פסיכיאטר,

אולי יש לו איזה מפתח שוודי, יפתח שם כמה בורגים, ישחרר כמה סתימות,

תודה.

זה מה שצריך לעשות לאותם האנשים כדי לתקן אותם. אולי זה לא החכם יכול, אולי הפסיכיאטר יכול,

אבל צריך להסביר להם את חומרת הבעיה, ולצערנו גם חלק מכוחותינו, חלק מהספרדים שלנו,

אתה רואה גם בני ישיבות, לא מתביישים, הולכים שם ב-12,

מתפללים שם.

פעם נקלעתי לשם, נכנסתי לקחת ספר,

ואני לא עניתי איתם, לא אמרתי את האמינים, לא אמרתי נקדישך.

אז אחד בא מוכיח אותי, חכם, איך אתה לא עונה?

אמרתי לו, כעת, כעת אתם מברכים ברכות לבטלה,

זה לא קדיש ולא קדושה, על מה אתה אומר עכשיו קדושה?

אתה אומר, ברוך אתה השם חונן הדעת,

יש לך דעת עכשיו, בשעה כזו, ב-12 בצהריים?

מסכנים, השם מרחם עליהם.

איך אומרים בערבית? אמא יסעד אל מג'נין.

גם זה אסור לכתחילה, אבל בזה לא צריך לעשות לו נידוי.

הכנסת הגדולה דן בהלכה אחרת שיש לה קשר לדין שדיברנו.

אסור ביום תשעה באב לכבס.

כולנו ביום תשעה באב אבלים על החורבן, אסור ללבוש בגד מכובס, ואסור גם לכבס.

מה הדין כשחג תשעה באב ביום חמישי?

הרי בכל ימי חמישי עזרה תיקן שיכבסו לכבוד שבת.

כאן האדם הזה אומר לך, אני לא מכבס כדי ללבוש את זה ביום תשעה באב, חס ושלום,

אלא רוצה להכין ביום שבת, האם מותר או לא.

תוספות אומרים שמותר,

רוב הפוסקים אוסרים.

ומרן, בסימן תקנא, מרן אוסר.

כותב הכנסת הגדולה,

אם אדם רשע הלך וכיבס ביום תשעה באב שחל ביום חמישי,

נכון שהוא עשה נגד הדין, עשה נגד מרן,

אבל לא עושים לו נידוי.

למה לא?

כאן יש מחלוקת.

אם אתה עושה נידוי,

כאילו אתה פוגע בכבודם של בעלי התוספות.

זו הטענה של הכנסת הגדולה.

העתיקו אותו להלכה, הגאון חידה בשיעורי ברכה, הגאון רבי חיים פלץ'י ברוח חיים,

סימן תקנא, ועוד.

אם נלך לפי הכלל הזה,

אז כאן אצלנו, שם שמיים בלועזית, אמרנו יש מחלוקת.

אמרנו שלפי הריטבע, נימוקי יוסף,

הרדב״ס בדעת הרמב״ם, אין בזה איסור.

אם כן,

ספק נידוי לכולה, כמו שאמר הרשב״א.

כך יצא לפי זה,

אם אתה מנדה אותו, אתה פוגע בכבוד אותם החכמים.

ולכן יש לנו כאן מצד אחד את הבעיה האמורה,

מצד שני חרב פיפיות. אם הוא לא מנדה אותו,

חלילה וחס, הוא בעצמו השומע יהיה בנידוי.

זו הבעיה משני הצדדים, חרב פיפיות.

אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי.

ולכן אין לנו ברירה,

כדי שהוא עצמו לא ייתפס בנידוי שינדה אותו, אבל שיתיר לו מייד.

דברי כנסת הגדולה לא מוסכמים.

יש חולקים עליהם.

יש הרבה דוגמאות שהפוסקים דנו,

וחלק מהם עשו גם נידוי או חרם.

ואני אביא חלק מהדוגמאות.

כשהסופר כותב ל',

צריך להיזהר שהצוואר של הל',

לא יעלה יותר מדי למעלה וייכנס בתוך הד',

בתוך הקו סופית, בתוך הר'.

מחלוקת אפילו על דיעבד. אם קרה דבר כזה,

אולי הד' נהיה כמו ה', וכן ה', זו הדרך.

האם הקו סופית נפסלה או לא?

ויש חלק מהפוסקים שהחרימו, עשו חרם על הדבר הזה, למרות שיש בזה מחלוקת,

לא נרתעו מלאחרים.

דוגמה שנייה,

אנחנו רוקדים בליל שמחת תורה, יש לנו אור יפה מהחשמל.

בזמנם, בתי הכנסת היו כמה למפות, כמה נרות. לא היו מספיקות.

מה היו עושים להרבות את השמחה?

היו מביאים מהבית אבוקות.

כמו שהמשנה אומרת על ימי חול המועד, שמחת בית השואבה,

הם היו עושים את זה בליל שמחת תורה. הרי שמחת תורה זה יום טוב, ויום טוב מותר להביא נר.

היו מביאים אבוקות, מדליקים אותן ורוקדים עם האבוקות.

הגון בעל פרה חדש בספרו מים חיים, סימן ז',

אומר שאסור לעשות כן. טעמו ונימוקו.

הוא אומר,

מרן כתב בסימן תקייד סעיף ג' בהלכות יום טוב,

שלא רק לכבות את הנר לגמרי אסור,

אלא גם לקצר את חיי הנר אסור.

תשאיר את הארוכה הזו לדלוק לבד,

שעתיים, שעתיים וחצי זה ידלק בלי בעיה.

כשאתה רוקד עם זה, זה מטפטף, תוך שעה זה יכבה.

מה ליקטלה כולם? מה ליקטלה פלגה?

ולכן הפרי חדש אוסר.

לא כולם שמעו לפרי חדש.

כותב בספר חנן אלוקים,

הוא אומר, עשו חרם על מי שיקל,

על מי שירקוד עם האבוקות בליל שמחת התורה בבית הכנסת.

כולנו יודעים שההלכה הזו זה לא דבר מוסכם, לא דבר פשוט.

יש הרבה פוסקים שחולקים על הפרי חדש ואומרים,

פסיק רשת דלא נחלה בדרבנן, מותר.

כאן הוא מתכוון שהנר יכבה יותר מהר,

הוא מתכוון לרקוע בכבוד התורה.

אז יש חולקים.

ואפילו אחי, לא נרתעו מלעשות את הנידוי ואחרים.

עוד דוגמה נוספת,

שגם עליה דנו הפוסקים בהרחבה.

הרמב״ם כותב,

אסור בזמן הזה להיכנס לתוך שטח הר הבית.

כך קראנו בתורה חומש במדבר,

פרשת נשוא.

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זהב וכל טמא לנפש.

איזה מחנה? מחנה שכינה.

איפה יש לנו היום בזמן הזה מחנה שכינה?

הר הבית.

והיום כולנו טמאים מתים. אין לנו אפר...

דברה אדומה שנוכל להיטהר והרי אמרה התורה בחומש במדבר פרשת חוקת

אדם שנכנס בטומאה לבית המקדש והאדם הזה לא נטהר בחי גוונה חייו כרת

כך כותב הרמב״ם

להלכה למעשה מה תגיד אבל הכל הרי נחרב והיו עיניי וליבי שם כל הימים גם היום יש קדושה

ושמעותי את מקדשכם אף על פי ששוממים בקדושתנו הם עומדים אם הגמרא אמרה את זה לגבי בית כנסת שחרב כל וחומר בית המקדש אלה דברי הרמב״ם

כך דעת רוב ככל הפוסקים למעלה מעשרה ראשונים שאומרים כך ומעיד בספר כתוב הפרח פרק ו' שכך הוא המנהג

שאנחנו נזהרים לא להיכנס בזמן הזה לתוך הר הבית

דנו גדולי האחרונים התורת חסד מלובלין הגאון רבי יוסף ידיד

רבי חיים זונפלד ועוד

אדם שהולך ונכנס לשם במזיל נעשה לו נידוי או לא מה הספק תגיד חייו כרת

אבל הרעבד והמאירים מביאים את הפסוק ובאו בה פריצים וחיללוה הם חולקים

אז ממלג שאני בא ועושה את הנידוי כאילו אתה פוגע במי שהקל זה הספק שלהם

הם נשארו בספק

אבל היה מי שעשה נידוי ממש

מעשה שהיה

לפני 120 שנה הגיע לכאן לביקור הגביר משה מנטיפיורי

אותו אדם היה מיליארדר

אבל ידע גם לתת יש היום הרבה מיליארדרים בעולם אך ברד יש הכי בדינרא לא עושים כלום אבל הוא עשה הרבה למען העניים בכלל ולעניים של ירושלים בפרט

בנה בירושלים שכונות שלמות

ימין משה, מזכרת משה, קריית משה, השכונות האלה, שבעה שכונות ששמם משה הוא בנה אותן

גם המדינה בנתה אבל המדינה לקחה משכנתה

משעבדת את האנשים האלה 40 שנה צריכים לשלם קרן, הצמדה, ריבית, ריבית, ריבית,

אבל הוא היה מחלק לעניים את הדירות האלה חינם אין כסף כך היה נדיב גדול ידו הייתה פתוחה לרווחה

כשהוא בא לבקר אז בארץ ישראל הוא היה סקרן לדעת מה יש בתוך הר הבית

להיכנס הוא ידע שאסור מה הוא עשה תחבולה?

בנו לו תיבה מזכוכית, תיבה גדולה מזוגגת

והוא ביקש מהערבים שהרימו אותו והכניסו אותו לתוך הר הבית

שילם כמה פרוטות לערבים, הערבים הכניסו אותו

כשיצא נשמע הדבר הגאון רבי יוסף,

משה מליסה, בנו של החבודת, שמע מזה לקח שופר ונידה, עשה נידוי

היה רעש גדול,

רץ מיד לראשון לציון, רבנו,

כך וכך היה, לא ידעתי נכון שאסור להיכנס אבל לפי הראש שלו אם יעשו תיבה אז זה מבודד את הקדושה, כך הוא חשב והערבים מרימים אותו אז זה מותר, זה היה נדמה לו

אבל החכם הראשון לציון העיר לו,

אמרנו תראה יש כאן עוון כרת, איך נכנסת?

אז הוא קיבל על עצמו, התחייב שיעשה תיקוני כרת וכך היה, עשה כמה תיקוני כרת

הרבנים מיד עשו לו התרה

את הסוף של הסיפור כותב בספר מלכיבא קודש בשם הגאון רבי יעקב זירהן הוא היה הרב של טבריה לפני שבעים שנה

כך בנו של הראשון לציון סיפר לו שזה היה סוף המעשה של משה מטיפיורי

אתה רואה, אם כל מה שהיה כגובה ארזים גובהו היה בעל חסד גדול,

היה נדיב עצום,

תפיו לאחי לא נשאו לו פנים,

נכנס לשם מיד,

עשה לו את הנידוי והחרם, עד כדי כך.

גם שם, כמו שאמרתי, יש מחלוקת.

אתה רואה שהוא לא חשש לדעת הכנסת הגדולה,

למרות שיש מחלוקת, אפילו אחי הלך ועשה את הנידוי.

בעוד מקומות אחרים ראינו גם שיש מחלוקת ויש פוסקים שאומרים כך או כך,

ואפילו אחי עשו חרם ונידוי.

דיברנו לפני שבוע במחלוקת הידועה בין הרמב״ם לתוספות.

גוי שבא כאן חרש וזרע,

ועכשיו הוא מביא לנו מהירקות.

צריך להפריש תרומות ומעשרות או לא?

לפי הרמב״ם פטור,

התוספות אומרים שחייו.

איך ההלכה? אנחנו קיבלנו הוראות הרמב״ם,

ואנחנו נוהגים לא להפריש.

היה חכם אחד בצפת שהיה הולך ומפתה את הירקנים שיפרישו תרומות ומעשרות.

וספר מרן בכסף משנה שקראו לו ויתרו בו.

אם ימשיך בזה, יעשו לו נידוי.

כך מספר גם המביט בספרו ועוד.

גם שמה, אם אתה עושה לו נידוי, אתה פוגע בכבודם של התוספות.

אתה רואה, כשיש לנו מנהג,

לא חוששים בדבר, ולא הלכו בשיטת הכנסת הגדולה.

כי יכול להיות שמרן במקום אחר אולי כן חשש.

בסימן תמ״ג, שם מרן מדבר,

מה הדין לגבי ערב פסח אחרי החצות?

הרזה אומר, מפרש את מה שנאמר, אך ביום הראשון תשביתו, לא רק באש,

כשהוא אוכל את זה,

אז הוא שורף את האוכל הזה בבטן שלו,

עליבא דרבי שמעון שם בפסחים כח,

זה בסדר.

כך אומר הרזה.

מרן אומר, הרזה יחידה, אין ההלכה כך.

ההלכה היא כרבי יהודה,

שעתיים לפני חצות כבר החמץ אסור באכילה,

ואחרי חצות ישנב דאורייתא,

אך ביום הראשון תשביתו, לא תאכל עליו חמץ וכו'.

ממשיך מרן ואומר, אדם שמתייהר והולך ואומר,

פוסק הלכה למעשה, שמותר לאכול חמץ אחרי חצות,

אותו האדם ראוי לנזיפה, יחיד ורבים הלכה כרבים.

אלה דברי מרן.

בא, יעבד במור וקציעה, ואומר על דברי מרן.

למה מרן אמר נזיפה?

זה נזיפה? זה צריך לעשות לו נידוי, לשבור לו את העצמות.

הרי אפילו אם היה כאן הרזה, איך הוא היה פוסק?

היה פוסק כמו כל הפוסקים.

היה כאן רבי שמעון, מה היה עושה?

היה אומר, הלכה כחכמים, הלכה כרבים.

אז למה מרן מזג בפושרין?

היה צריך לשפוך עליו מים רותחים על האדם הזה.

זו הקושייה של אמור וקציעה על דברי מרן.

מה התירוץ?

כנראה שמרן חשש לכבודו של הרזה,

ולכן מרן לא אמר את המילה נידוי, אמר לשון נקייה יותר, אמר לשון נזיפה.

כנראה שמרן כן חשש למהלך לסברה הזו של הכנסת הגדולה.

אבל אתה רואה בפוסקים האחרים,

לא כולם חששו לדבר הזה,

ובפרט כשיש לנו מנהג,

צריך להיזהר לא לסטות מהמנהג ימין ושמאל.

ומעשה שהיה כאן בארץ ישראל לפני

אחרי שישים ושתיים שנה

נגמרה מלחמת העולם,

הגיעה לכאן האדמו״ר רבי יואל טייטיל בו מסטמירה.

הוא ניצול מהכבשנים שם, הגיע לכאן חי.

והייתה שמועה,

הם הרי נוהגים כרבנותם בצאת הכוכבים,

לא רק לחומרה אלא גם לכולה בערב שבת.

הייתה שמועה שהוא רוצה ללכת למקווה אחרי השקיעה.

אף בית הדין של העדה החרדית אז היה הגאון רב זליג בנגיס שלח לו שליח.

אם חלילה ילך אחרי השקיעה יעשה לו נידוי.

הגאון רבי יואל היה כגובה ארזים גבוהו, היה ענק בתורה היה בקיא בשס ופוסקים.

אפילו אחיו הוא שמע לו.

לא הלך מאוחר אחרי השקיעה, הלכנו קדם.

שוב, האיום הזה יעשה לו נידוי.

תגיד, אתה פוגע ברבנותם?

יש ארבעים ראשונים שאמרו כרבנותם,

אבל המנהג כאן בארץ ישראל לא כרבנותם.

ולכן הוא שלח לו את ההתראה הזו בלשון תקיפה כזו,

בלשון חריפה כזו. ואתה רואה שרבי יואל שמע לו.

נכון שבסת מר, שם היו נוהגים להקל.

חמש וחצי אחרי השקיעה עדיין הם היו מעשנים.

ביום שישי אחרי השקיעה בחמש וחצי הם היו נוהגים להקל נגד הגאונים,

אלא כדעת רבנותם.

אנחנו פה הולכים כגאונים, ולכן גם להם אין רשות לסמוך להקל,

לא בזה וגם לא בתפילת המנחה.

שוב, אם יתפללו מנחה בחמש וחצי,

לפי דעת הרב בנגיס צריך לעשות להם לידוי.

תגיד, אבל לפי רבנותם זה עדיין אפשר להתפלל מנחה.

תגיד להם את מה שטוען הפרה חדש בקונטרס בשמשה.

הפרה חדש אומר,

גם רבנותם שאמר את זה, רק באירופה,

שם הם רחוקים מקו המשווה.

מהשקיעה עד שנעשה חושך לוקח הרבה זמן,

לוקח שעה ו-12 דקות.

פה לא, פה מייד נעשה חושך, גם רבנותם מודה לגאונים.

כן, יש לנו ספק ספקה לחומרה.

שמי הלכה כגאונים, אפילו אם תאמר כרבנותם,

שמי כאן בארץ ישראל, גם רבנותם מודה.

כך כותב גם הרדב״ז את הסברה הזו.

הגאון מווילנא באורח חיים סימן רס.א.

למעלה מ-20 אחרונים אמרו את זה בדעת רבנותם.

ולכן, אלה שמתפללים מנחה בשעה חמש וחצי, בוודאי שאין להם על מי לסמוך.

ולכן, אדם שהזדמן שם, הגיע לסטמר בחמש וחצי,

והוא רואה שאיזה מניין התחילו אשריה שלו בביתך,

אולי מתחילים לשם איחוד, אשריה עדיין מוקדם,

עדיין לא גמר את הסיגריה לעשן,

אז בחי גוונה צריך היה אולי לעשות בו משפט כתוב, כמו שאמרנו,

ולא יהיה צריך לחוש לומר יש מאן דאמר,

ונצטרך מפני הכבוד להיות מתונים בדין.

יכול להיות שנצטרך לעשות בו משפט כתוב,

עד כדי כך הדברים חמורים.

אלא מה? הם לא ישמעו לנו, ולכן אנחנו בורחים מהם.

אבל לפחות את הילדים שלנו, את הדור שלנו, אנחנו צריכים לחנך שייזהרו שלא יעשו כמעשיהם,

שלא ילכו אחר ההבל ויהבנו,

שלא ישנו את לוח הזמנים.

אלא צריך לישון מוקדם, לקום מוקדם, להתפלל מוקדם.

זה מה שעושה כל אדם, ירא שמיים, כל אדם שהוא בן תורה.

למה בארץ ישראל גם מרד, הכל סיימת כאילו נגד מרד.

גם מרד פסק יראה במרד.

מרן פסק כרבנותם. איפה כתוב בשולחן הערוך שאני אומר את זה כאן בירושלים?

אולי גם מרן, כמו שאתה מסביר בדעת רבנותם, תסביר גם בדעת מרן, שגם מרן יתכוון על שם ולא על כאן.

מי אומר לך שמרן דיבר על צפת ועל ירושלים?

יש חולקים, זה לא מוסכם. רבי חיים אבו אל-עפי, פקודת אלעזר,

הרבה חולקים בהסבר דברי רבנותם.

אבל להלכה,

הרי בכל מקום אנחנו אומרים ספק ברכות להקל.

איך האדם הזה יעמוד לגיל 19 ברכות ובטלה?

וכאן ראינו הרגע את חומרת הבעיה,

שהאדם שמברך ברכה שאין לה צריכה,

צריך לנדות אותו.

זה לא סתם עוון, זה עוון חמור מאוד מאוד.

ולכן צריך להזהיר את אותם האנשים הטיפשים שבאים מאוחר ועושים כל מעשיהם כמו אותה כת עצילים,

בוודאי שאין להם על מה שיסמוכו.

בגילה, בגילה, בגילה ביטחונית, אין לו טייסים של הסימן של הר הבית, מה זה אצל הרב?

כן.

הקדושה של הר הבית בוקעת ועולה, ולכן טייס עיר השמיים יסובב.

ההגה בידו ימשוך ימינה, שמאלה, אסור לו לעבור מעל המתחם של הר הבית,

בין אם זה מטוס, בין אם זה מסוק,

הליקופטר, בכל מקרה הדבר אסור, אין היתר בכל הדברים האלה.

כמו שהבאנו את הדוגמה של משה מנטיפיורי,

אתה אומר, הקדושה בוקעת, גם אם זה בתוך התיבה.

מה לי אם זה בתיבה המזוגגת בגובה של מטר אחד מהקרקע או בגובה של שני קילומטר מהקרקע? זה אסור.

ולכן, אותם האנשים שעושים טיול, יש היום טיולים בימי חול המועד,

יש מטוס שלוקח את האנשים, עושה להם סיור מסביב ירושלים.

אז אם הטייס עיר השמים ונזהר שלא לטוס מעל הר הבית,

למה לא? אתה רוצה לעלות, תעלה למטוס,

יעלה ויבוא ויגיע, ואחר כך תבוא ותברך הגומל.

אבל אם הטייס עוד דתי, יכול לקחת אותך מעל הר הבית, וזה חמור מאוד.

כל שכן, אם האדם הזה כהן,

יכול לקחת אותו מעל הר הזיתים, מעל גבעת שאול,

לך תדע איפה הוא ייקח אותו.

ולכן, אם הטייס עוד דתי, הם לא נזהרים,

עדיף שהאדם מרשמים לא יטוס עמם בגלל החשש הזה,

שלא יבוא לידי ספק, איסור דאורייתא, איסור כרת,

כמו שאמרנו, העוון הזה מהדברים החמורים שיש. אדם שכבר נכשל,

ילך לחכם שייתן לו תיקון, ישב וילמד כל הלילה,

יעשה תיקון כרת, ייתן לו את התיקונים כדי לכפר על מה שהיה, והוא רחום,

יכפר עוון. לפני ההברים שלך, לפני ההברים שלך, לפני ההברים שלך, היו הרבה אנשים שטעו, נכון. אז עליהם לא הייתה שאלה,

ודאי שלא יעשו עליהם נידוי,

אלה יהיו רק שוגגים. אנחנו מדברים על המזידים, המזיד, צריך לעשות עליו, חלילה,

נידוי.

אבל גם אותם ששגו, אדם שאכל חלב בשוגג,

אכל ביום הכיפורים בשוגג,

צריך תיקון.

אני רוצה לשאול משהו אחר.

המינהל הבינלאומי הוציא חוק,

כמו שבאים,

אסור שמה שיעבור שם מטוס ואונייה על הזה,

כך הוציאו גם אדם הבית לפני... הוציאו, אבל בפועל הטייסים לא תמיד נזהרים בזה. איזה טייסים? חלק מהטייסים שלנו לא נזהרים בזה.

בזה, לצערנו.

הלוואי והיו נזהרים, כמו שאמרת,

אם היו נזהרים היה טוב, ולכן כל אדם יבדוק את הפרט הזה, כדי שלא יבוא לידי תקלה. רבי חנניה בן הקשר.

רבי חנניה בן הקשר.

אמן.

אמן.

ברוכה הבאה.

אמן.

רבותינו אמרו,

שאה

מלאה עוונות,

עוון של גזל

הוא מקטרג בראש.

ולמדו את זה רבותינו מדור המבול,

שהאגם שהיה להם חטאים רבים

ואפילו עריות,

לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

והסיבה לכך,

שלמרות שכל עוון

בפני עצמו הוא רע ומר,

מה ישנה שהעוון של גזל הוא-הוא המקטרג בראש?

על זה נחתם גזר דינם של דור המבול.

מה העניין?

כותב הרמב״ן,

רבינו משה בן מימון,

שהגזל

הוא דבר שהשכל

מבין אותו.

העוון הזה לגזול?

האדם בר דעת סולד מזה, זה שכל, מה?

ההוא מסכן, תרח על הממון הזה,

עמל ויגע בעשר אצבעותיו,

ואתה תלך ותיקח לו?

איזה מין דבר זה?

דבר הגיוני.