גדר "דבר שאין מתכוון", פסיק רישיה, גילוח במכונה ודיני "לכם ולא לנוכרים" בהלכה
- - - לא מוגה! - - -
חזק וברוך ויגדיל תורה ויאדיר בעזרת השם שהקדוש ברוך הוא ייתן לכם חן שדבריכם יהיו תמיד נשמעים הגמרא במסכת שבת בדף כט עוסקת במחלוקת המפורסמת בין רבי יהודה ורבי שמעון האם דבר שאין מתכוון מותר או אסור שם הדוגמה של הגמרא אדם שגורר כיסא לוקח כיסא פלסטיק והוא גורר אותו בגינה האם מותר או שיש לחשוש שתוך כדי הגרירה על ידי זה יהיה חריץ ואליבא דרבי שמעון שהלכה כמוהו אין בזה איסור הן בשבת והן ביום טוב גורר אדם, מיטה, כיסא וספסל אין את האיסור כיוון שאין ודאות שתהיה המלאכה גם בסוגיות אחרות במקומות אחרים גם כן הגמרא העוסקת מביאה לנו את המחלוקת הזו בכמה וכמה מקומות ומרן גם בהלכות שבת וגם במקומות אחרים כותב לנו שההלכה היא כדעת רבי שמעון, שדבר שאין מתכוון מותר. הגמרא מסיימת שם אבי עבר אבד אמרי תרוויו מודה רבי שמעון בפסיק רש״ה זאת אומרת אם האדם הזה רוצה לחתוך את הראש של העוף הוא אומר תראה אני לא מתכוון שהעוף ימות אני רוצה שהילד שלי ישחק בראש של העוף למרות שהאדם הזה אומר שהוא לא מתכוון, כאן אסור אין היתר בדבר ולמה? אומר לנו רבנו חננאל בסוכה ל״ג הרי סוף מעשה במחשבה תחילה אתה יודע שהתרנגון הזה לא יכול לחיות בלי ראש אז מה שהוא אומר אני לא מתכוון זה הערמה בעלמא ולכן בזה גם רבי שמעון מודה כשהדבר יהיה בוודאי אתה לוקח ספסל גדול ואתה גורר אותו בוודאי שיהיה חריץ וזה בוודאי שאסור אצלנו הדוגמה שלנו בסימן תקח סעיף ב׳ מרן מצטט לנו את דברי הגמרא בביצה ל״ד שם הגמרא עוסקת בדוגמה אחרת ומרן מסכם פוצעים אגוזים במטלית ולא חיישי נען שמא תיקרע אדם שיש לו אגוז רוצה לפצח את האגוז לפעמים הוא נותן מכה בפטיש ולא רק הקליפה נשברת גם האגוז מתרסק והכול הולך לאיבוד מה הוא עושה? לוקח את הבד שם מניח את האגוז בתוך הבד ואז אם זה נשבר הוא מלקט את האגוז מתוך זה כדי שלא ילך לאיבוד בשבת או ביום טוב האם מותר לעשות כדבר הזה? יכול להיות, כשהוא נותן את המכה, אולי הבד ייקרא. ועל זה הגמרא אומרת, שאליבא דה רבי שמעון שהלכה כמוהו, פוצעים אגוזים במטלית, מותר הדבר לכתחילה, ולא חוששים שמא ייקרא. תודה. ולמה? כיוון שאין כאן ודאות שיקרא, ואליבא דה רבי שמעון, דבר שאין מתכוון, מותר, ולכן הדבר הזה מותר בלכתחילה. יש מחלוקת בראשונים, האם כלל זה מצומצם רק להלכות שבת ויום טוב, או שזה כלל גדול בכל התורה כולה. התוספות בשבת קי מביאים את דברי השאילתו דרב אחי קאון ושאר הפוסקים, ופותחים את הנושא, מביאים את השיטה שרק לגבי דיני שבת, שם נאמר ולחשוב מחשבות, מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן דבר שאין מתכוון, שם נוכל לומר, מותר. אבל דעת התוספות, שלא רק בענייני שבת, אלא זה כלל גדול בתורה, בכל התורה כולה, דבר שאין מתכוון, מותר. בתוספות מביאים לנו דוגמאות לדבר. לגבי שעטנז, התורה אסרה לנו ללבוש בגד שמחובר בו צמר ופשתן. או תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו. והרי אדם שרוצה למכור בגד, וכדי להראות שהבגד הזה הוא יפה, הוא רוצה ללבוש את הבגד שעטנז על גופו לדקה אחת או שתיים. וגם שם יש לנו את הכולה, מוכרי כסות מוכרים כדרכם, ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה, בגשמים מפני הגשמים. לפעמים בתקופת החורף, האדם הזה כשלובש את המעיל, הוא נהנה מזה. זה מחמם אותו. אז בזה, גם אם הוא לא מתכוון, אבל זה מוכרח להיות שהוא ייהנה מהבגד השעטנז. אבל אם זה בתקופה של מזג אוויר חם, הוא לא נהנה מהמעיל הזה. בלאו הכי יש לו את האפודה שלו, את המעיל שלו, הוא לא מתכוון. שוב, גם שם הדבר מותר. אתה רואה שלא רק לגבי שבת ויומתו, אלא גם לגבי נושאים אחרים, גם לגבי הנושא של שעטנז. כיוון שאין לו כוונה ללבישה, ליהנות מהלבישה, אז גם בזה התורה התירה. כך גם הכהן ששופך את היין על המזבח כדי לנסח את היין. יכול להיות שאחת מהגחלים שיש שם על המזבח אולי יכבה. הרי התורה הזהירה אותנו בחומש ויקרא פרשת צו, אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה. זה לאו. אסור לנו לכבות את הגחלים שעל המזבח. אבל כאן הוא לא מתכוון לכבות, ושוב, גם שם, גם בנושא השני. הלאו הזה קיים בכל ימי השבוע. גם בזה, אם הוא לא מתכוון, גם בזה התורה התירה לנו. וכן, כל כיוצא בזה. אנחנו נתקלים בבעיות האלה לעיתים קרובות, ואני אציין. אין דוגמה שכמעט כולנו נתקלים בה. פעמים רבות אדם יושב באוטובוס ובאה וישבה לידו אישה. האם יש לו היתר להמשיך ולשבת או שהוא חייב לקום או שהוא צריך לעמוד? הרי התורה הזהירה אותנו לא תקרבו לגלות ערווה. הביטוי לא תקרבו כולל לא רק את עצם האיסור אלא גם חיבוק ונישוק. גם נגיעה בעריות גם היא אסורה. ומרן ביורד העסימן קצה סעיף יז שם מרן הולך בשיטת הרמב״ם שבנגיעה היינו חיבוק ונישוק יש לא רק איסור מן התורה אלא זה בכלל אביזריהו דגילוי עריות ייהרג ואל יעבור. ולכן ריקודי תערובת יש בהם איסור גמור מדאורייתא ולפי הבנת מרן בדעת הרמב״ם אפילו אם יהיה חלילה סכנה יעמוד אדם עם אקדח שלוף ויאמר לו תשמע יש כאן מעגל של נשים תיכנס תרקוד איתן ואם לא אני יורה בך. אתה יודע שהאדם הזה לא מתבדח זה לא יום פורים אלא הוא באמת יכול מסוגל לתת לו כדור בראש. אף על פי כן אם זה בכלל אביזריהו דגילוי עריות איך כתוב שם בגמרא ימות ולא תעמוד לפניו ערומה ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר אז קל וחומר כאן בדבר הזה ולכן גם כאן אם האדם הזה מתכוון לשם נגיעה וחיבה וכולי אליבא דכולי עלמא יש כאן איסור גמור אבל כאן כשהאדם הזה יושב באוטובוס הוא יכול להצטופף לשבת בקצה ליד החלון גם האישה יושבת בקצה השני והוא לא מתכוון לנגוע בה אלא מאי? יכול להיות שלפעמים האוטובוס או שמסתובב סיבוב חד או מסיבה אחרת ואולי יש חשש שמא תהיה נגיעה גם כאן החשש הזה הוא בגדר דבר שאין מתכוון וזה לא מוכרח להיות, זה לא פסיק ראשי כיוון שהספסל של האוטובוס הוא רחב ולכן אין מקום לאסור מעיקר הדין, הוא לא חייב לעמוד אני לא אומר את הדבר הזה, את ההלכה הזו כפסיקה גורפת יכול להיות אולי שיש הבדל השמנה היא עם רזה, יכול להיות אולי שלפעמים זה כן בגדר פסיק ראשי אבל הרבה פעמים יכול להיות שיהיה צד היתר בפרט אם הנסיעה הזו נסיעה ארוכה, נסיעה בין עירונית שקשה לו להחמיר אם זה באוטובוס כאן בירושלים אתה יכול לעמוד חצי דקה, עוד חצי דקה תגיע לתחנה שלך, תרד, אז לעמוד חצי דקה באוטובוס לכאן אבל כשנסיעה בין עירונית אתה צריך להגיע לחיפה, לצפת או למקום אחר ויש את הבעיה הזו, לפעמים אין לו מקום אחר לשבת ולהישאר עומד שעתיים שלוש, יש אנשים שקשה להם הדבר מאוד, אז יכול להיות שלפעמים גם זה יהיה בתוך הכלל של דבר שאין מתכוון, מותר. אבל, כל זה מוגבל אך ורק לאוטובוס. מה שאין כן לגבי מונית. במונית, שם צריך להיזהר מאוד בדבר, שם אולי יכול לסמוך על הכלל שאמרנו דבר שאין מתכוון, מותר, שהרי סיימנו בדבריה בעבר רבה, אם זה מוכרח להיות פסיק ראשי, הדבר אסור. במונית זה מוכרח להיות. והסיבה היא, הספסל של המונית הוא יותר צר, הוא לא רחב. המקום שיושבים בו שלושה נוסעים הוא הרבה יותר צר. זאת ועוד, נהגי המוניות הם אלופים בנהיגה, ויש להם סיבובים חדים. תראה איך הם נוסעים בגשר מוצא כאן. אנחנו, שנוסעים ברכב פרטי, עוצרים, נוסעים לאט, על ארבעים, חמישים קמ״ש בקושי. הם הנהגים האלה, נהגי המוניות, על תשעים קמ״ש, הם עושים לך את הסיבוב בקלות רבה. התוצאה היא שאנחנו נזרקים אחד על השני. זו התוצאה שקיימת בפועל. ואז גם אם הוא אומר, אני לא מתנגד, הוא אומר שהוא לא מתנגד, אתה לא רוצה את זה, אבל זה פסיק ראשי, זה מוכרח להיות, והמילה, דבר שאין מתכוון, לא שייך לומר בחיי גוונה להתיר בזה, ולכן אין היתר, לא שייך לבוא ולהתיר לכתחילה, לנסוע במונית בצורה כזו שיושבת לידו אישה. הפתרון הכי קל, שיושב ליד הנהג, הוא יושב ליד הנהג במונית, הוא יושב לבדו, זה הפתרון הקל ביותר, הפתרון הכי קל. אבל לגבי האוטובוס ששם הספסן רחב, שם מצאנו דרך, אולי יש הווה אמנה להתיר. אנחנו משתדלים שגם באוטובוסים תהיה לנו הברירה, כמו שעושים בחלק גדול מהאוטובוסים המהדרין, חלק הקדמי גברים, חלק האחורי נשים, זו התקנה היפה ביותר, כדי שלא יהיה הווה אמנה לכל השאלות והתשובות האלה. אבל עדיין לא זכינו שבכל האוטובוסים בארצנו הקדושה יהיה הדבר הזה, ומדי פעם יש לנו את הבעיה הזאת, השאלה הזו, וייתכן שגם זה אולי לפעמים בכלל הכלל דבר שאין מתכוון מותר. הבעיה הזו קיימת גם לגבי נושא הגילוח. התורה הזהירה אותנו שיש איסור גמור מדאורייתא להתגלח בתער, לא תשחית פאת זקנך. והגמרא במסכת מכות בדף כ', שם הגמרא מפרשת לנו בהרחבה את הנושא. להתגלח בסם, מי שאומנם יש כאן השחתה, מוריד את השיער עד הסוף, אבל אין כאן גילוח, ולכן התורה לא אסרה. כך גם, הפוך, הגמרא מביאה לגבי מספריים. גם במספריים שיש כאן גילוח, אבל אין כאן השחתה, ולכן גם במספריים כעין תער, גם בזה... התורה התירה. לפני כמאה שנה התחילו להגיע, יצאה לאוויר העולם, מכונת הגילוח הראשונה. והראשון שדן בנושא הזה היה בעל המשנה ברורה, יש לו ספר מיוחד על חידושי השעס ושם על הסוגיה במסכת מכות בדף כ', שם הוא דן בנושא הזה. והרב מסכם ואומר, שכל ההיתר באותה מכונת גילוח אך ורק אם אותה המכונה לא משחיתה. אבל אם משחית את השיער מחאי גוונה אין מקום להתיר בדבר. פירוש הדבר, כשאדם מעלה את ידו כלפי מעלה, אחרי שהוא מתגלח ומעלה את ידו כלפי מעלה, הוא מרגיש חלק מהשיער עדיין קיים, בזה הגילוח הזה הוא כמו מספריים, גילוח שאין בו השחתה. בזה הדבר קל, בזה הדבר מותר. אבל מה שאין כן אם האדם הזה משפשף הרבה. יושב ומתגלח רבע שעה, עשרים דקות, ומשפשף אחרי שהוא כל כך הרבה שפשף, ממילא הפנים שלו נהיו חלקות כמו כף היד. בכף היד אתה לא מרגיש כלום, גם בפנים הוא מעלה את ידו כלפי מעלה, הוא לא מרגיש שום דבר. גם בזה הגילוח הוא גילוח שיש בו השחתה, ובזה בוודאי שהדבר אסור. אלה דברי בעל המשנה ברורה בספרו. את הדברים האלה העתיקו להלכה גם שאר האחרונים. יש תשובה של הרב פרנק, הובא בספר חלקת יעקב. גם ציצי אליעזר, יביע העומר ושאר האחרונים, כולם העריכו בנושא הזה, והמסקנה, כל האחרונים פה אחד אומרים שהדבר הזה אסור לגמרי מכל וכול. ולכן, בחיי גוונה, כמו שתיארנו, מן הראוי שכל אדם שרוצה להתגלח, יהיה זהיר מאוד שלא יספר את עצמו, שלא יגלח את עצמו בצורה שהגילוח הזה, תהיה בו גם השחתה של השערות כדי שלא יעבור על איסור דאורייתא. רוב האנשים שמתגלחים, יש להם מכונת גילוח והם חושבים לפי תומם הם סוברים שרק טער התורה אסרה, אבל מכונת גילוח, לפי דעתם, הדבר מותר ללא הגבלה. וזה לא נכון. האם בתורה כתוב לא תשחית בתער? האם דווקא התער הארוך של הספרים רק זה מה שהתורה אסרה? גם הסכין העגולה שנמצאת במכונת הגילוח, אם היא משחיתה, היינו שאתה מגלח, ולגמרי השיער נחתך. אתה מעלה את היד כלפי מעלה, אין אפילו משהו מהשיערה. זה נקרא השחתה. אז מה אכפת לי אם זה בסכין ארוך? או בסכין קטן שמתגלגל בתוך המכונה. גם זה וגם זה מהווה השחתה, ובשניהם יש איסור גמור מדאורייתא. אז יש אנשים שפותרים את הבעיה בצורה הכי פשוטה, הכי קלה, לא מתגלחים. יש להם, ברוך השם, זקן. את הזקן הוא יכול ליישר, לסדר יפה עם המספריים, אבל לא נוגעים במכונת גילוח כדי שלא יבוא על ידי שום תקלה. אבל, לא כל האנשים יש להם זקן. עדיין יש הרבה יהודים דתיים שעדיין אינם עם הדרת פנים זקן. אז צריך להזהיר שאותם האנשים, כשבאים להתגלח, ישימו לב שלא יבואו לידי כל זה. פעמים רבות אותם האנשים בבוקר אחרי התפילה ממהרים לעבודה. הוא צריך גם לאכול ארוחת בוקר, גם לקרוא עיתון וגם להתגלח. אז הוא עושה את כל הדברים ביחד. הוא פורס את העיתון וביד אחת הוא לוקח מהאוכל ואוכל, ביד השנייה הוא מתגלח. בשניות הראשונות הגילוח הוא בסדר, הוא בהיתר. עדיין לא הגיע למצב שהגילוח הזה יהיה בו חלילה השחתה. אבל לאט לאט, בהמשך, כשהוא לא שם לב, הוא שקוע כל כולו בעיתון, הוא ממשיך לשפשף. חמש, עשר דקות הוא משפשף באותו מקום, גם אם הוא אומר לך, לא התכוונתי להשחית את שיער הזקן, במציאות בפועל הוא השחית. אתה מעלה את היד כלפי מעלה, אתה נוגע בפנים שלו, זה חלק לגמרי. ובפרט נערים. הנערים בגיל 16, צומח לו כמה שערות, השיער שלו עדין מאוד ורך מאוד. והסבתא קנתה לו מכונת גילוח חדשה, הסכינים של המכונת גילוח הם חדים מאוד, וזה מגלח לו, מוריד לו, לא משאיר מאומה. אתה מעלה את היד כלפי מעלה, אתה לא מרגיש אפילו משהו ממה שהיה פעם, שערות. ולכן אין הווה אמנה להתיר לו, לאותו הנער, להתגלח באותה המכונה. יש כאן איסור גמור. אלא אם כן, הוא יכול ללכת לספר ולהחליף את הסכינים החדים, להחליף אותם בסכינים אחרות. הספרים משתמשים במכונת הגילוח כדי לגלח את העורף של האנשים. לא כל האנשים אוהבים את התער, אז יש כאלה שאוהבים שיגלחו אותם בעורף עם המכונה. בעורף אין לנו שום מגבלה. התורה אסרה להשחית את פאות הראש או את הזקן. העורף מותר. אז אם הוא הולך, לוקח את המכונה שלו החדשה, הולך לספר, מוציא את הסכינים המשומשות שהיו לספר. מחליף פרה בחמור ולוקח את הסכינים המשומשות. זה לא כל כך חד, אז יכול להיות בסכינים הישנים האלה, יכול להיות שיהיה לו יותר קל, לא יעמוד בכל הניסיונות הללו. אבל בסכינים החדות קשה מאוד לעמוד בניסיון, כמו שאמרנו, שהגילוח הזה יהיה בבחינת מספריים כעין תער שאין בו השחתה, אלא ברוב המקרים... חלילה הוא יכול להגיע ללאו דאורייתא שהגילוח הזה הוא גם עם השחטה. מה אתה אומר לי? הוא לא מתכוון? דבר שאין מתכוון מותר, אבל אם זה פסיק רשע, אם זה מוכרח להיות, אז אין מקום להתיר, וכאן זה בגדר פסיק רשע אצל רוב האנשים שמתגלחים בבוקר בצורה הזו, בסגנון הזה, זה מוכרח להיות שהגילוח הזה יהיה בו גם השחטה, ולכן גם בזה אין לנו היתר בדבר. הסוגיה שם, במסכת שבת קי, שהתוספות דנים עליה, הסוגיה עוסקת בנושא אחר. אדם שחולה במחלת זיווה, דרוקן, התרופה שלו לקחת כוס עיקרים ולשתות. אלא שלתרופה הזו יש תופעת לוואי. התופעת לוואי הוא עלול להיות עקר. והרי התורה הזהירה אותנו שאסור לאדם להביא את עצמו למצב כזה, לא יהיה בך עקר ועקרה ובמהימתך, אין היתר. ואף על פי כן הגמרא התירה לנו. ולמה? מסביר המאירי. הרבה אנשים שותים מאותה התרופה, וברוך השם, נשארים בריאים, יכולים להמשיך ולהביא ילדים, ולא נפגעים. לא לכולם יש את תופעת הלוואי הזו. אז גם כאן, הוא לא מתכוון, באותו רגע שהוא בא לשתות את התרופה, כל כוונתו להיות בריא כדי שחלילה לא ימות מאותה מחלת הזיווה הדרוקן. נכון שאולי חלילה יהיה כך וכך, אבל כיוון שהוא לא מתכוון ואין כאן ודאות, זה לא פסיק רש״ה, ולכן בחיי גוונה הגמרא התירה. שוב אתה רואה שהנושא לא מוגבל רק לענייני שבת, אלא הכלל לזה הוא טוב ונכון לכל התורה כולה. בזה הסבירו לנו המפרשים גם את הוויכוח המפורסם בין רבי יהודה ורבי שמעון בשבת ל״ג. שם הגמרא מספרת שרבי יהודה שיבח את מלכות רומי. הם בנו לנו גשרים, בנו לנו שווקים, ורבי שמעון חלק עליו. הוא אמר לו, לא, הם עשו את הגשר לא בשבילנו שאנחנו נהנה, אלא כדי לקחת משם מכס. ומה תלויה המחלוקת? רבי יהודה לפי שיטתו, דבר שאין מתכוון אסור, מסתכלים על התוצאה ולא על המחשבה. אז אם אתה מסתכל על התוצאה, הם בנו לנו גשר טוב. אתה צריך להיות הגון ולא להיות כפוי טובה, ולכן הוא שיבח אותם. אבל רבי שמעון הולך לפי שיטתו, דבר שאין מתכוון מותר, העיקר הוא המחשבה. לא התוצאה, אלא המחשבה היא העיקר. וכאן, מה הם חושבים? הם, בשעה שבנו את הגשר, הם חשבו כדי לקחת מכס, ולכן רבי שמעון גינה אותם. גם זה שנוי באותה המחלוקת. אנחנו הרי פוסקים הלכה כרבי שמעון, דבר שאין מתכוון מותר. ממילא, לא רק בימים ההם, אלא גם בזמן הזה. ההסתכלות שלנו כלפי אומות העולם, גם היא שייכת לפי ההגדרה הזו. כמו שסיכמנו להלכה בדוגמאות הקודמות, שדבר שאין מתכוון... כן, ההלכה היא שמותר. אני עובר לנושא אחר. כל מה שהתורה התירה לנו, אך אשר אייחל לכל נפש ולבדו יעשה לכם, כל זה מוגבל כשהאדם הזה בא לבשל, בא לעשות את הדברים ביום טוב לצורך יהודי. אבל אם הוא עושה את הדברים לצורך גוי, התורה אסרה. כך התורה מסיימת בפסוק, ולבדו יעשה לכם. מה זה לכם? דרשו בביצה כא לכם ולא לנוכרים. ולכן אין היתר לבוא ולבשל ביום טוב לצורך הגוי. הנפקא מינה, מה שמצוי מאוד, טבחים שעובדים בבית מלון. בימים כאלה יש הרבה בתי מלון שהאורחים שם הם גויים. לא חשוב לנו מי הגויים האלה. אם הם נוצרים, מוסלמים, אם הגוי הזה הוא ערבי, רוסי, לא משנה. בזה אין לו היתר לבוא ולבשל להם ביום החג, ביום טוב. נכון שהתורה התירה לנו אוכל נפש. לנו מותר לבוא ולבשל בבית בשביל כל המשפחה. אבל התורה הוציאה מן הכלל את הנקודה הזו של בישול לגוי, ולכן מן הראוי שישים לב אותו הטבח להכין לבשל את הכל מערב יום טוב. אין לו היתר לבשל ביום טוב. מה הוא עושה בכל הערב שבת? אותו הטבח מגיע בערב שבת, מבשל את הכל, מניח את הכל על הפלטה, הוא לא צריך לעשות שום מלאכה ביום שבת. אותו דבר צריך לנהוג אותו הטבח גם ביום טוב. אין לו היתר להגיע לשם ביום טוב ולבשל להם, כיוון שאינם יהודים, אלא מן הראוי שיקדים, יבוא בערב יום טוב, החג שלנו בעוד שבועיים ביום שישי, שיגיע ביום חמישי, יבשל את הכל, יניח את הכל על הפלטה כדי שהכל יהיה מוכן, ואין לו היתר לבוא ולבשל בשבילם. הפרי מגדים ומהרם שיק הדגישו לא רק לגבי גוי, אלא, כמו שאמרו חכמינו במקומות אחרים, מחלל שבת בפרסייה דינו כגוי, אז כך הוא הדין, גם פה, גם לגבי זה, יחול אותו כלל ואותו דין. לא רק לגבי נושא יום טוב, גם במקומות אחרים ראינו שהתורה הפרידה בין היהודי לבין הגוי. כך נקרא מחר בתחילת פרשת בהר, והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה. שוב, תורת כהנים מדייק מהמילה לכם. מה זה שבת הארץ לכם לאוכלה? דווקא לכם, ולא לנוכריים. מרן, בשאלות ותשובות דווקת רוכל, מרן מביא שני פירושים. הפירוש הראשון, יש לך פירות של שביעית, מותר לך לאכול, ואסור לך לתת מהפירות שביעית לגוי. או פירוש השני, בקרקע שלי אסור לי לבוא ולחזור. חרוש לעשות מלאכות בשנת השמיטה. אבל עם הקרקע של הגוי, אני מביא פועל גוי שהחרוש, בזה התורה לא אסרה. שוב, כל זה נלמד מהדיוק לכם, לכם ולא לנוכרים. גם בהמשך הפרשה אתה פוגש את ההבדל בין מה שהתורה מתייחסת ליהודי לבין הגוי. שם ההמשך של הפרשה, וכי תמכרו ממכר לעמיתיך, או קנו מיד עמיתיך. בפירוש המילה עמיתיך הכוונה היא יהודי שהוא עימנו בתורה ובמצוות. ולכן, אם יש בפניך שתי חנויות, החנות האחת יהודי, החנות השנייה גוי. או גוי או יהודי שמתנהג כמו גוי. אתה חייב, יש לך מצווה ללכת ולקנות, דווקא מהחנות של היהודי, זו החובה שלנו. כך העתיקו להלכה את דברי תורת כהנים, שמפרש את המילה עמיתיך, ככה העתיקו כל הפוסקים להלכה. תראו בספר אהבת חסד. את הספר הזה כתב בעל המשנה ברורה, כשמו כן הוא. ושם הוא מפרט, מביא את דברי תורת כהנים על הפסוק וכי תמכרו ממכר לעמיתיך, מביא את הפירוש האמור, ולכן מן הראוי שהאדם הזה יקפיד ללכת ולקנות אך ורק מאותו היהודי שהוא ירא שמיים. ידוע הסיפור על החזוניש. הוא היה זקן וחלש, אבל המכולת שלידו היה אדם לא דתי. ואילו המכולת של יהודי ירא שמיים היה רחוק ממנו. אפילו אחי היה מכתת את העגלה והיה הולך וקונה דווקא אצל אותו היהודי בעל החנות שהוא ירא שמיים. ולא רק לגבי מכירה בחנות, אלא הוא עדין גם כל כיוצא בזה. כגון, אני צריך פועלים. אני צריך לעבוד מחר, לסייד את הבית. ויש לי אפשרות או לקחת פועלים יהודים ירא שמיים או להביא את הגויים מתאילנד או ממקום אחר. שוב, גם כאן, מן הראוי בלכתחילה שישתדל לקחת אך ורק את הפועל היהודי ירא שמיים. גם שם יש לך את המצווה האמורה, שוב, על פי דברי תורת כהנים ודברי הפוסקים שאמרנו. אלא שאהבת חסד שם דן, לפעמים יש פער במחיר. המחיר הוא לא אותו דבר. אתה נכנס לחנות, הוא אומר לך, הסחורה הזו שווה 140. אתה הולך לחנות של הגוי, אותו דבר, אותה הסחורה, הוא אומר לך 100. אם יש פער כל כך גדול, יותר משישית, יותר משטות, שם הדבר קל יותר, יהיה לנו צעד היתר לדבר. אבל, אם אין פער גדול, אם יהיה לך פער של כמה אגורות, בחיי גוונה, יש לנו את החובה, כמו שאמרנו, להשתדל לקנות דווקא מיהודים, מראשמיים ויהודים בני תורה, כך הוא הדין גם לגבי סחירות. פועלים וכל כל כיוצא בזה. אם ניקח את הדוגמה של הבנקים כאן בארצנו הקדושה, נניח שיש לי אלף שקל, אני רוצה להשקיע את האלף שקל. יש לנו כאן, ברוך השם, הרבה בנקים בארצנו הקדושה. או שאני אפתח את החשבון בבנק לאומי או בבנק הפועלים, או שאני אפתח את החשבון בבנק מרקלטין. הבנק הזה, הבעלים שלו, יהודי ראש המאי, יהודי שומר תורה ומצוות. לי אין הבדל. אני יכול בבנק הזה ואני יכול בבנק הזה. אין הבדל של 20% או 30% חלילה במחיר, אלא אתה יכול לקבל את אותם טובת הנאה על פי יותר עסקה כאן, ואתה יכול לקבל גם שם. כיוון שבעל הבנק, הבעלים הם יהודי מרעי שמיים, שוב יהיה עליך את החובה דווקא ללכת לאותו הבנק שהבעלים הם מרעי שמיים. הדוגמה שלנו היום, מרקלטין, וכן כל כיוצא בזה, גם בדברים אחרים, יהיה לנו את המצווה, את החובה האמורה. גם במקומות אחרים אנחנו רואים את ההפרש, הקדוש ברוך הוא, בתורתנו הקדושה, מבדיל, מפריש בינינו לבין אומות העולם. כגון, התורה מזהירה אותנו, לא תשיך לאחיך. אין יותר להלוות ליהודי ירא שמיים, להלוות לו ברבית קצוצה. אבל ההמשך מיד. לנוכרי תשיך, אחת מהתרייג מצוות עליבא דה הרמב״ם, זה הדבר הזה. לפי הרמב״ם יש מצווה להלוות לגוי בריבית קצוצה. כשאני צריך הלוואה, הגוי לא ייתן לי את ההלוואה בלי ריבית. אז למה שאני אהיה פראייר ואתן לו הלוואה בלי ריבית? לכן שם התורה לא חסמה אותנו, ולכן התורה התירה לנוכרי תשיך. אתה רואה את ההבדל בין היהודי לגוי, ואלה דברי מרן גם ביורא דעה סימן קנט. שוב, גם לגבי יהודי שבתנאי כמו גוי, גם שם יש את ההלכה הקודמת. גם לגבי מצוות השבת אבידה, מרן מדבר בזה בחושן משפט, סימן רס.ז. גם שם התורה הדגישה, וכן תעשה לכל אבידת אחיך. הביטוי הזה, אחיך, שוב, בא ללמד אותנו את ההפרש בין אם המציאה הזו היא של יהודי או אם המציאה הזו היא של הגוי. אם זה של הגוי, התורה לא חייבה אותנו. אם הגוי מוצא אבידה, הוא יחפש אותי? הוא יעשה את המצווה שבת אבידה? לא. הם לא עושים את זה. גם אנחנו לא חייבים להם שום דבר, גם אנחנו לא צריכים לעשות את זה. אלא אם כן הגמרא מוציאה מן הכלל, אם יש דוגמה של אפשרות לעשות קידוש השם. הגמרא מספרת על תלמידי שמעון בן שטח. כשהוא קנה את החמור והייתה שם, במחרוזת הייתה מרגלית, אז הם בהתחלה שמחו, הנה הקדוש ברוך הוא זימן לך, אבל הוא הלך והחזיר את זה לאותו בעל החמור שמכר לו, והסיבה הייתה, הוא ידע שהגוי הזה, הוא יעשה פרסומת, יעשה קידוש השם. וכך היה, היה הולך בשוק והיה צועק, ברוך אלוהי שמעון בן שטח. היה מספר את הסיפור הזה. מי מהגויים היה מחזיר לו את המרגלית? רק היהודי הזה, שעל ידי תורתנו הקדושה מצווה על המצוות, רק האדם כזה מחזיר לו. אז כשהדבר הזה נעשה על ידי קידוש השם כזה, הפרסומת, הקידוש השם, הוא שווה את המרגלית ויותר, ולכן זה יוצא מן הכלל. אבל אם אתם מכירים את הגוי הזה, הגוי הזה יש לו עבר נאצי. האדם הזה לא חשוד לאהוב את העם ישראל. הוא יעשה לך פרסומת והוא יפרסם אותך שכך וכך היה? לא, אתה יודע שאין הווה אמנה. אז אם מצאת את הארנק שלו, בזה התורה לא מחייבת אותנו במצוות השבת אבידה, כמו שאמרנו, התורה הדגישה, וכן תעשה לכל אבידה תחיך. וכן כל כך יוצא בזה, גם במקומות אחרים אתה פוגש את ההלכה הזו. לגבי קורבן פסח, כל בן נכר לא יאכל בו. שוב, גם שם, אסור לנו לתת מהקורבן פסח להאכיל לגוי. ולא רק לגוי, אלא גם יהודי מומר, כמו שהגמרא דורשת את המילה, בן נכר, שיתנכרו מעשיו לאבינו שבשמיים, שגם לאחד כזה אין לנו יותר להאכיל מהקורבן פסח. והגמרא בפסחים מספרת את הסיפור המפורסם על רבי יהודה בן בטרה. הוא היה גר בנציבין, היה נמצא בחוץ לארץ, אבל הגוי שהיה שם היה מתרברב. אני אוכל מהקורבן פסח. ואז רבי יהודה בן בטרה הכשיל אותו, עשה לו את המלכודת בצורה שלא יכול לדעת. אמרנו, נותנים לך מהעלייה? מזה נותנים לך? לא. ואז כשהוא הגיע בפעם הבאה, אמר להם, אני רוצה מהעלייה. כולם יודעים, כל ילד יהודי יודע את העלייה מקריבים. מזה אנחנו לא אוכלים. מה פתאום הוא אומר כך? ואז בדקו אחריו ומצאו שהוא גוי. שלחו לו רבי יהודה בן בטרה, אתה יושב בנציבין, מצודתך פרושה בירושלים. אז הם הצליחו לעלות על הדבר הזה בצורה קלה על ידי מה שאמר לו רבי יהודה בן בטרה. אבל כמו שאתה אומר, התורה נתנה לנו את התורה והמצוות, את מצוות אכילת קורבן פסח, והתורה הפרידה בינינו לבינם, כך שאין לנו רשות לבוא ולתת מבשר הקורבנות לאותם הגויים. כך גם במקומות אחרים. אדם כי יקריב מכם. גם שמה התורה נתנה רשות, נתנה לנו את הזכות להקריב קורבנות. אבל היינו רק לאדם ירא שמיים. אבל אדם שהוא מומר, בא אותו המומר, מביא איזה כבש ורוצה לשחוט בבית המקדש, רוצה להקריב קורבן. גם שמה הוא מנוע, אותו האדם, אותו המומר, אי אפשר להרשות לו להקריב את הקורבן. גם שם קיימת הבעיה האמורה. גם שם ישנו את האפליה בין זה לזה. הוא לא יכול לעשות כל תועבות שבעולם, לאכול חזיר, לאכול ביום הכיפורים, ואחר כך יביא קורבן לבית המקדש, הוא חושב שבזה הוא פותר את הבעיה. ולכן הקדוש ברוך הוא מונע בעד אנשים כאלה, אין לנו היתר להקריב את הקרבן של אותו המובן. וכן כעצה בזה הבאנו כמה דוגמאות כדי להבין את ההלכה האמורה, ולכן גם פה אצלנו בהלכה זו אין היתר לבוא ולבשל ביום החג לגוי, מותר לנו לבשל לצורך עצמנו, לצורך היהודים, אבל לצורך הגוי הדבר אסור. הבאנו את הדוגמה באותם הטבחים שעובדים בבתי מלון, וכן כל כיוצא בזה, אבל אם באותו מלון, אומר לך הטבח, יש גם יהודים וגם גויים. נניח יש שם מאה חדרים, רוב רובם, רובה דרובה של החדרים, סכרו אותם יהודים מראי שמיים. אנחנו כאן בחג השבועות פוגשים הרבה מאחינו בני ישראל האשכנזים חסידי גור. היורצייט של האדמו״ר הקודם, האמרי אמת, הסבא של האדמו״ר הזה, הוא ביום חג השבועות, ולכן הם באים בהמוניהם. אז רובה דרובה, 90% הם יהודים משלנו. אלא מאי? מה שאני מבשל, אני הטבח, לא רק היהודים אוכלים מזה, גם המלצרים. המלצרים שם, חלק מהם תאילנדים, חלק מהם גויים, גם הם אוכלים מהאוכל שלי. וזה אין לנו בעיה. מכיוון שרוב-רובו של האוכל, אני מייעד אותו, אני מבשל אותו ליהודים, לכן אין לנו בעיה במלון כזה, יהיה מותר לכתחילה לאותו הטבח להגיע ביום החג ולבשל ביום החג עצמו. ומה שאותו המלצר לוקח לעצמו איזה מנה, לא זה העיקר. הרי למדנו, ממלאת אישה קדרה בשר, אף על פי שאינה צריכה אלא חתיכה אחת. ככל שיש אוכל יותר בסיר, כך גם האוכל נעשה טעים יותר ומשובח יותר, ולכן בזה התורה לא אסרה לנו. כל האיסור הוא הדוגמה של הגמרא לגבי דבר שאתה עושה אך ורק לגוי. הגמרא מספרת על שמעון העמסוני שלא בא לבית המדרש ביום החג. למחרת שאלו אותו, למה לא באתם? אמר להם בולשת באה לעיר. רצו לקחת את כל הממון שלהם. מה עשו? שחטנו להם עגל טרפה והאכלנו. איך אומרים בערבית? סולחה. עשו סולחה, פייסו אותם, ואז הצילו את הממון שלהם. ענו לחכמים, אנחנו תמיהים אם לא יצא זכרכם בהפסדכם, שהרי אמרה התורה לכם ולא לנוכחי. מה אתה שוחט? עגל טרפה. עגל טרפה לא ראוי לנו, ולכן יש כאן איסור גמור מן התורה. אז אתה רוצה להציל את הממון שלך ואתה עובר על איסור דאורייתא? לזה אין יותר. כל מה שאנחנו אומרים, המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש, זה לגבי מניעת מצווה בשבי אל תעשה. אבל כאן התורה אמרה לכם, לכם ולא לנוכחים. אתה עובר כאן על איסור דאורייתא בקום ועשה? וזה, אפילו אם יפסידו את כל ממונם, היה אסור להם לבוא ולשחוט את עגל הטרפה, מה שהם עשו, כמו שאמרנו. אסור שלא כדין, שלא כהוגן. זה כלל יסודי, לא רק לגבי הפרט הזה. לא יבוא ולא יהיה, שלא נבוא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, אבל הכלל הוא. אסור לאדם לבוא בשביל, חלילה, הפסד ממון, לבוא ולעשות שטויות, לבוא ולעבור על מה שאמרה התורה. אני אביא דוגמה פשוטה. יהודייה שעובדת אצל גוי, יהודייה כשרה, מכסה יפה את ראשה, אבל בעל הבית שלה, הגוי רשע מרושע. הוא אומר לה, אני דורש ממחר עד בה בגילוי ראש. אם תבואי עם המטפחת, את נראית כמו איזה סבתא, כמו איזה יחנה, אני מפטר אותך. ואתה יודע שהרשע הזה, הגוי הזה, אומר ועושה, הוא לא שקרן. באמת יפטר אותה. והיא המסכנה הזו, אין לה פרנסה אחרת. בעלה לא עובד, זו הפרנסה היחידה. היא באה לשאול, האם מותר לה ללכת בגילוי ראש כדי להציל את הפרנסה שלה, או לא? גם שמה זה לא לאו, אלא גם שמה זה לאו הבא בכלל עשה עשה. קראנו בתורה בחומש במדבר פרשת נשוא. הוא פרע את ראש האישה, משם למדו בכתובות ע״ב שמכאן חובה על אישה נשואה לכסות את הראש. גם שמה זה דאורייתא. אמנם זה לא לאו, אלא זה עשה, אבל כמו שאמרנו בעשה הזה, לכם ולא לנוכרים, שאפילו אם היו מאבדים את כל ממונם היה אסור להם לבוא ולשחוט או לבשל בשביל הגוי, כך גם שם. ולכן התשובה שלנו לאותה האישה, למרות שפרנסתה תלויה בזה, היא מאבדת לא רק חומש אלא יותר מזה, אפילו אחי אין לה היתר ללכת בגילוי ראש בחיי גוונה הדבר הזה. לגבי דאורייתא יש מחלוקת. אם האיסור לא דאורייתא או דאורייתא, כגון אישה אלמנה או גרושה, החובה שלה לכסות את הראש, שזה לא מדאורייתא אלא מדרבנן. ואם היא שואלת אותנו, היא אומרת, אני יכולה ללכת בפאה נוכחית, ואז הבוס יסכים. האם מותר לה ללכת בפאה נוכחית כדי לא להפסיד את הפרנסה שלה, או נאמר, יש בזה חשש איסור דא רבנן, וגם בחיי גוונה מוטב שתפסיד את פרנסתה? בזה יש לנו מחלוקת, והמחלוקת היא בדרבנן, ולכן יכולים להורות לה, לאותה האישה הגרושה או האלמנה, שיהיה לה היתר ללכת עם הפאה הנוכחית. אבל לאותה האישה הנשואה, שתלך לגמרי בגילוי ראש, וזה בוודאי שאין הווה מנה להתיר לה בדבר הזה. פרנסה זה מהקדוש ברוך הוא. אנחנו עושים השתדלות. וברכה השם מנועיך בכל אשר תעשה. אתה עושה מהקדוש ברוך הוא, שולח את הברכה. אז יכול להיות שבשמיים רוצים שיהיה לה פרנסה יותר טובה, הנבל הזה, הגוי הזה, יפטר אותה, ואחרי יומיים היא תמצא פרנסה יותר טובה, בעזרת השם, ותוכל להמשיך את חייה, לחיים טובים ולשלום. רבי חנניה בן עקשיא אומר. תודה רבה.