כבוד ספר תורה וכתבי קודש, הלכות בית הקברות ומגוון שו"ת בענייני קידושין ועוד...

 - - - לא מוגה! - - -

שלנו, 5381193. כבוד הרב יגיד דברי פתיחה, ולאחר מכן איתכם נהיה המאזינים עם השאלות שלכם. ערב טוב, כבוד הרב. ערב טוב לידידה ואהובי באולפן ולכל המאזינים. הערב נאמר מדיני כבוד ספר תורה ושאר כתבי הקודש. מרן כתב ריכז לנו את ההלכות האלה ויורד דעה סימן רפ״ב. הגמרא במסכת סנהדרין כא, הגמרא אומרת לנו שאסור לזלזל בכבוד ספר התורה, ולכן אסור להיכנס עם ספר תורה למקום לא נקי, כמו בית הכיסא, בית המרחץ וכיוצא בזה. ולכן, אם רוצים להכניס ספר תורה ברוב עם והמסלול של ההליכה בשעת ההכנסה ספר תורה עובר ליד עגלות השפעה, יש בזה בעיה. כי בעגלות ההשפעה יש שם טיטולים, צואה וכיוצא בזה. גם דבר שאיננו צואה, פירות מעופשים או בצנים מעופשים וכיוצא בהם, גם בהם יש את הבעיה, מצד מה שאמרה לנו התורה, והיה מחנך הקדוש. והיה מחנך הקדוש דורש מאיתנו להתרחק לא רק ארבעה אמות מבית מרחץ או בית הכיסא, אלא כל דבר מסריח שיש בו ריח רע, ריח של עיפוש, וכל דבר כזה אדם צריך להתרחק כשאומר דברי תורה. כך כתב לנו מרן באורח חיים סימן עט, סעיף ח'. מרן כתב, אסור לקרות כנגד השפעה שריחה רע. כתבו שם חיי אדם, המשנה ברורה ושאר הפוסקים, שהאיסור הזה הוא איסור מן התורה. ולכן, גם פה, גם בענייננו, מן הראוי לא לתכנן את מסלול הליכת הספר תורה, מסלול הולכת הספר במקום שיש עגלות אשפה. ואם אין להם דרך אחרת, לפחות שיעברו בשעה שמגיעים ליד אותה עגלת אשפה, יעברו למדרכה השנייה, יתרחקו לפחות 400 ממקום שכלה הריח. כך גם אדם שקם בבוקר השכם ורוצה ללכת לבית הכנסת עם הטלית והתפילין. מניח את הטלית והתפילין בביתו, כדי שיוכל להיכנס לבית הכנסת עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ולומר את הפסוק, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ויראתך, כדי שיוכל לקיים את זה בצורה מהודרת, מושלמת, על-פי דברי הזוהר והפוסקים, ולכן הוא מקדים ומניח את התפילין בביתו. זה טוב כשהמסלול, הדרך מביתו עד בית הכנסת, הכול נקי. אם הכול נקי, אז באמת הוא יכול ללכת כך עם התפילין, אבל אם הוא עובר ליד עגלות אשפה והתפילין מגולות, זה אסור. ולכן במקרה הזה צריך להוריד את השרוול ולכסות את התפילין שליד, כך יעשה גם לגבי התפילין של הראש, או שיכסה את זה במגבעת, או שיכסה את זה בטלית, העיקר שהתפילין לא יהיו מגולות בשעה שעובר ליד עגלות האשפה. לפעמים הוא יכול לעקוף, יש לו דרך לעקוף, הוא לא יצטרך לעבור ליד עגלות האשפה. אבל לפעמים אין לו ברירה, ולפחות יכסה את זה כדי שלא יבואו לידי ביזיון. ולא רק לגבי ספר תורה, אלא גם שאר כתבי הקודש אסור להכניס לשירותים לא לאמבטיה ולא לבית הכיסא, לא בבית המרחץ ולא במקומות מטונפים כיוצא בזה. בזמן הזה יש לנו בעיה שהמשטרה, כל מזוודה קטנה, כל חפץ חשוד, פוחדים אולי יש שם איזה מטען נפץ, אולי חלילה זה יכול לגרום סכנת חיים. אדם שנצרך לנקבה והוא רוצה להיכנס לשירותים. אם ישאיר את המזוודה לרגע בחוץ, אולי יבוא חפדן משטרה ויפוצץ לו את זה. ולכן אין לו ברירה אלא להכניס את זה לשירותים איתו. השאלה היא, לפעמים יש בתוך המזוודה את התפילין שעמו. מה עליו לעשות במקרה הזה? כאן הדבר קל יותר, כי התפילין אינן מגולות, אלא התפילין עטופות בכיסוי הבד, בשקית בד שנקראת בערבית קוראצ'ה. נוסף לזה יש גם את העטיפה הגדולה, העטיפה שבתוכה נמצאת הטלית וגם התפילין. לפעמים יש על זה גם פלסטיק. בנוסף על זה המזוודה עצמה, התיק עצמו. אז יש כאן כלא בתוך כלא, ולמדנו בברכות כד, שבמקרה כזה אין את הבעיה האמורה, ולכן אם הוא חושש להשאיר את זה בחוץ, יהיה מותר לו להיכנס עם זה גם לשירותים, אין בזה חשש. כן זה דן הרדב״ז בחלק ג', סימן תקי״ג, הוא אומר לגבי ספר תהילים וכיוצא בזה, שאם יש בזה שני כיסויים, כיסוי ותוך כיסוי, הרב יתיר שם. נניח לכל ספר תהילים יש היום כריכה, זה כיסוי אחד הכריכה. נוסף לזה גם הכיס, הכיס של המעיל, גם הוא נחשב לעוד כלא, עוד כיסוי בפני עצמו, כך שיש לנו שני כיסויים. אם אין לו איפה להניח את התהילים בחוץ, אין לו למי להפקיד את אותו ספר קדוש, אז בשעת הדחק יהיה רשאי להיכנס עם זה גם לשירותים. את תשומת הרדב״ז העתיקו הפוסקים רבנו יעקב קסטרו, תלמידו, אבירכי יוסף, השואל ומשיב, תליטאה בחלק א', סימן שכ״ו ועוד. הם דיברו, אותם הפוסקים, על הספרים שלהם. הספרים שלהם לפני 500 שנה היו עדיין בכתב יד, ואף על פי כן הרב יתיר. קל וחומר בספרים שלנו, ספרי הדפוס, שיש בהם מחלוקת אם בכלל הקדושה שלהם דומה למה שדיברו אז הפוסקים. האחרונים הוסיפו ואמרו עוד, לא רק לאותם שאמרו שהדפוס אין בכוחו לקדש, אלא גם לחוששים שהדפוס כן יכול לקדש, זה דווקא לגבי דפוס ולא לגבי צילום. הראשון שכתב את הסברה הזו לפני כמאה שנה היה מרשם, ואחריו עוד רבים מגדולי הפוסקים. מי שזוכר, לפני עשרות בשנים, כשעדיין הדפוס היה פרימיטיבי, היו שמים את המטריצות, את האותיות, על הפלטה, היו לוקחים מברשת עם דיו, והיו מורחים על האותיות. אחר כך היו שמים את הגיליון הנייר, ועד זה היה הכבש הגדול היה מגלגל איתו במו ידיו, ועל ידי זה הוא היה יוצר את האותיות. הכל היה מעשה ידי אדם, ולכן לדעת רוב הפוסקים גם בדפוס יש קדושה. מה שאין כן לגבי הצילום. היום מי שנמצא, בבית הדפוס רואה, יושב המדפיס בצד, יש לו שלט, הוא מדייק עם השלט בדיוק מה הוא רוצה, הוא צריך עשרת אלפים. הוא לוחץ את המספרים, את הקוד, והמכונה, הדפוס מתחיל להדפיס לו עשרת אלפים, ואין שום מגע יד, הכל נעשה צינון באופן אוטומטי. אז כל זמן שלא למדו בזה, אין בזה שום חשש, הזמנה לאו מילתא היא. לכן, אותם האנשים שיש להם בכיס ספר עזיאל המלאך. יש אנשים שחושבים שאם הספר הזה יהיה בכיסו, זה ישמור אותו, זה יאציל אותו מכל פגע. נניח שזה כן, שאין בזה שום חשש איסור, רק רווח ותעלת. אבל כשהוא צריך להיכנס לשירותים, מה יעשה במקרה הזה? על זה אמרו האבנינזר ויד ראל, שבחי גוונה אין לנו מה לחשוש. כיוון שאף אחד לא למד באותו ספר עזיאל המלאך, ממילא אין כאן שום חשש. הספר יד ראם חיבר אותו הגאון רבי מנדל הכהן. הרב היה אב בית הדין של העדה האשכנזית בקהיר במצרים לפני כמאה שנה. כידוע, הייתה שם קהילה עתיקת יומין בשנת ת׳ח, אז באו, הגיעו האשכנזים לקהיר, ואלה הם רבנים משלהם ששמרו תמיד על המנהגים שלהם. ושם בספר יד ראם, סימן ה', הוא דן, ויש שרצו להוכיח בדברי הנימוקי יוסף שכל זמן שלא קראו בזה, זה בגדר הזמנה, והזמנה למילדי. כל שכן, שאותו ספר עזיאל המלאך, יש בו קודם כול עטיפה אחת, היינו הכריכה. בדרך כלל, נוסף לקריכה, יש גם כיסוי מניילון או פלסטיק. נוסף לזה, גם הכיס של הבגד שלנו, אז יש כאן כלי בתוך כלי, ולכן אם אין לו למי למסור, להפקיד את זה בינתיים עד שיצא מהשירותים, יהיה רשאי להיכנס עם זה לתוך השירותים, ואין בדבר הזה חשש איסור, מעיקר הדין יהיה הדבר מותר. הגמרא דנה עוד להכניס ספר תורה לבית הקברות. גם בזה יש איסור. כאן הטעם הוא שונה. נאמר שם על-ידי הנביא, לועג לרש חרף עושהו. מי הוא הרש? אותו המת שהוא פטור מהמיסו. אין לך רש גדול מזה, הוא כמו עני שאין לו במה לקנות את עולמו. אנחנו, ברוך השם, חיים, יכולים לזכות לעשות עוד מצווה ועוד מעשה טוב. אבל הם, המתים המסכנים האלה, הם בחזקת ראשים. וכאן האדם הזה, כשמביא את ספר תורה לשם, הוא כאילו מלגלג עליו. אני יכול לבוא ולקיים מצווה, אני יכול לקרוא בתורה, ואילו הוא לא יכול לקרוא בתורה, כך גם אסור לו לקרוא ליד הקברות עד שירחיק 400 או מהמת או מהקבר, מאותם בתי הקברות. כך שיש תמיד בעיה לאותם שרוצים ללמוד ליד הקברות. זה לא משנה אם זו תורה שבכתב או תורה שבעל פה, בכל מקרה יש לנו כאן בעיה קשה, ועדיף שאדם לא ילך ללמוד באותו מקום. יש לו מחר מבחן, ובבית מפריעים לו, קשה לו ללמוד בבית. לידו יש בית קברות, שם אף אחד לא יפריע לו. שם יש שכנים טובים, יש שם שקט, דממה. הוא רוצה לשבת שמה וללמוד את המשניות או ללמוד את הגמרא שהוא צריך מחר להיבחן. כאן, במקרה הזה, יש כאן ודאי איסור מצעד לועג לרש, הרף עושהו, ולכן הדבר אסור. אמנם הנציב בעמק שאלה פרשת חיי שרה מחדש חידוש גדול ואומר, שכל זה דווקא אם לא קברו את המת לעומק. אבל אם קברו את המת בעומק עשרה טפחים, יותר מ-80 סנטימטר, אין בזה את הבעיה של לועג לרש, חרף עושהו. רוב הפוסקים חולקים על זה, ולכן למרות שהיום בזמן הזה כל קבורת המתים נעשית לעומק. היום חופרים בממוצע מטר וחצי כדי להכניס את הגופה לשם, אז יש לנו למעשה מטר וחצי מרחק. אף על פי כן רוב הפוסקים לא התחשבו בסברה הזו להלכה ולמעשה, וקשה לנו להתיר ולומר דברי תורה ליד קברות, כמו שאסור לומר ליד גופה של המת. אלא אם כן נתרחק ארבעה מות, רק אז יהיה הדבר מותר בלכתחילה. למעשה, המנהג להקל ביום השביעי, או ביום השלושים, או ביום השנה, מדי שנה בשנה ביום היורצאית, האנשים הולכים בבית הקברות ואומרים שם, ליד הקבר של המנוח, אומרים פרקי תהילים או משניות, או שניהם גם יחד. השאלה היא, מי התיר להם? ואמרנו עתה, לועג לרש חרף עושהו. הראשונים דנו בכגון זה בסוגיה במסכת בבא קמא בדף טס, ומשם הביאו ראיה לנושא שלנו. מסופר בספר דברי הימים, פרק ל״ב על חזקיה מלך יהודה וכבוד עשו לו במותו. איזה כבוד, דעה ראשונה שלחו 16,000 חלוצי כתף לפניו, דעה שנייה, הושיבו ישיבה על קברו. הרי הסמל של חזקיה מלך יהודה, הוא זכה והרביץ תורה, מה שלא עשה אף מלך לפניו. הוא זכה שאפילו הילדים, אפילו תינוק ותינוקת, ידעו את התורה, ידעו את דיני הטומאה וטהרה. בדקו מדן ועד באר שבע וראו את התוצאות האלה. הוא היה מממן על חשבון המלוכה את ההוצאות של המאור לבית הכנסת, ההוצאות של השמן. היום יש לנו חשמל, אז היו לומדים באור השמן. ועל זה הנביא אומר, חובל עול מפני שמן. חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה מלך יהודה, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. הרי הצבא שבא מול חזקיה המלך היה צבא אדיר, לפי משמעות הסוגיה שם. היו שם 64 מיליון חיילים. הגנרלים, המח״טים לבד, היו 185,000. כשהם הגיעו ביום י״ד בניסן, הם הסתכלו על האויב הקטנטן שהיה מולם. הרי סנחריב הספיק לכבוש את כל העולם. הוא יגלה את עשרת השבטים מהגליל. נשאר לו רק את ירושלים. אמרו החיילים, לא צריך להילחם, הם יכולים רק לריק, כל אחד יריק, והם יטביעו את חזקיה המלך וסיעתו. ולכן הם דחו את הקרב ואת הכיבוש לעוד יום. אבל הנס הגדול היה ליל טו בניסן אל הסדר, וייצא מלאך השם וייך במחנה אשור, וכולם היו פגרים מתים. וכל זה היה בזכות התורה של חזקיה מלך יהודה. כמו שאמרנו, חובל עול מפני שמן, חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה מלך יהודה, שהיה דודק, היה מאיר, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ולכן, שם עשו לו את הכבוד האמיתי ששמו ליד הקבר. שלו הושיבו ישיבה על קברו, ילמדו שמה תורה כדי לסמל את מה שהוא היה בכל חייו. שואלים התוספות במאבק אמרתי זין, איך אתה עושה דבר כזה להושיב ישיבה ליד הקבר? הרי קראנו עתה, אדם שעושה דבר כזה יש בו משום לועג לרש חריך עושהו, יש בזה איסור לבוא וללמוד ליד הקבר, איך אתה עושה בלכתחילה דבר כזה? תוספות מטרצים שכל זה היה מחוץ לארבעה עמוד. יש מטרצים צודקים ממיטתם כרואים חיים, ויש מטרצים שאני עושה את זה לעילוי נשמת המת, אז אין כאן את הבעיה האמורה. רבי חנינא בן גמליאל דן לגבי אמירת דברי תורה בבית האבל, במקום שנפטר המנוח, וגם שמה דנו הראשונים אם יש את האיסור האל, כשהאדם הזה אומר דברי התורה אבל אומר בפירוש לעילוי נשמת אותו המנוח. ולכן כשאנחנו הולכים לקבר ביום השנה אנחנו אומרים שדברי התורה, התהילים האלה, יהיו לעילוי נשמת פלוני בן פלוני. הבעיה היא, לפעמים לא קבר בודד, יש שם עוד הרבה קברות בתוך ארבע אמות. אז הוא אומר לעילוי נשמת ראובן בן יעקב, מה עם שאר המתים שמסביב? כאילו הוא לועג להם. לא המתים יהללויה ולא כל ירדדומה, ואנחנו נברך יעקב. שלא נכנס לחשש של עגל הרב שחרר פרפאו, אלא בחיי גבולה, אם נהיה הדבר מותר מלכתחילה מעין מה שהיה מותר לעשות להושיב ישיבה על קברו של חזקיה המלך, כך הוא הדין גם במקרה הזה, כך נוהגים ועושים אנשים מירי שמיים בני תורה, שיודעים את ההלכה וממילא לא עוברים על הדין האמור. הגמרא בברכות י״ט אומרת את זה גם בנושא אחר. המעשה של הגמרא עם רבי יונתן והחכמים שאחד מהם היה הולך והציציות היו נגררות על הקברות, על המצבות. אמר לו, תגביה את הציציות, דליה, שלא יגידו מחר הם באים אצלנו ועתה הם מחרפים אותנו. אתה רואה שגם בציצית, כדי שלא ייראה כאילו אנחנו חייבים והם לא, גם בזה הגמרא מזהירה אותנו, וכך נפסק מההלכה ואורח חיים סימן כג. בכלל זה הדרך. גם בשאר המצוות אדם צריך לדעת את הגבול, כדי לא לגרום צער לאותם המתים, לאותם המצרים, ולכן כל אדם יהיה סביר במעקב שהולך לשם לבית הקברות. חלק זה הוא לגבי בית קברות בירושלים. אבל כולנו רואים שבמערת שמעון השודיק בירושלים, שנמצא בשכונת שמעון הצדיק, יש שם ספר תורה ומתחללים שם. ורק שם, גם בקבר שמואל הנביא, גם בקבר רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו במירוד, גם שם יש ספר תורה, הרי שמתחללים במדינת תורה. השאלה היא, מי הציב בהם להביא לשם, להכניס ספר תורה? הרי קראנו עתה שרצוי להכניס על בית הקברות ספר תורה. הציבור הוא שוב רק ממה שאמרנו קודם, אם צודיקים במיתתם קלועים חיים, אז זה שייך כאן את הנקודה של עגל הראש, כל שכן שהדבר הזה נעשה לכבודו. למה באנו ללמוד שם? למה דווקא שם? חסר לך בתים, חסר לך בתי כנסת או ישיבות ללמוד, אדרבא, באנו לשם לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, ולכן התוספים יקדו בדבר. זאת ועוד, הקבר הוא לא במקום שאנחנו מתפללים. הקברות של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו הן במרתף למטה במערה. אנחנו נמצאים בבניין למעלה שבנוי מעל, ויש הרי פותח טפח. ממילא, כעין ריחוק ארבע אמות מותר, גם כשאנחנו נמצאים מלמעלה מעל זה, לא שייך את הבעיה של עגל הראש, ולכן יהיה מותר מלכתחילה לא רק להביא לשם ספר תורה, אלא אם ירצו ללמוד או להתפלל שמה, מעיקר הדין מותר. אומנם הלכה זו, דין זה, לא מוסכם. יש בזה מחלוקת בראשונים, באחרונים, ואף על פי כן אנחנו פוסקים להתיר, משום. הגאון חידה בספרו, שם הגדולים, ומספר שהמנהג להקל. כשהולכים לסיור בקברות הצדיקים, בערבית קוראים לזה, מכינים את זה בשם זיארה. אומר הגאון חידה, כשהרבנים היו הולכים לזיארה, היו נוהגים גם להתפלל שם ולומר קדיש, ולא חששו לדבר משום שאלה הם קברות הצדיקים. אז אם יש לנו מנהג, בוודאי שיש להם על מה לסמוך, ואין צורך לחשוש בדבר. כל זה נכון לגבי מערת רבי שמעון בר יוחאי, שמעון הצדיק וכיוצא בהם. אבל יוצא מן הכלל הציון של אור החיים הקדוש רבי חיים בן עטר. שם אין היתר להתפלל ליד הציון. שאלה זו מצויה הרבה ביום ט״ו בתמוז, יום האזכרה היארצעית של רבי חיים בן עטר. ושם אלה שרוצים להתפלל צריך למחות בידם שאסור להם לעמוד ולהתפלל שם בתוך בית הקברות. אומנם הטעמים שאמרנו צודקים במיתתם קרויים חיים, אז בוודאי שגם אור החיים הקדוש הוא בכלל זה. אבל הציון, הקבר של אור החיים הקדוש הוא לא מבודד, אלא הוא נמצא בלב בתוך בית הקברות בהר הזיתים. נכון הדבר שמבחינת הצודיק אין לך בעיה, אבל אתה נמצא הרי גם בתוך ארבעה אמות של קברות אחרות. האם אתה מתפלל מנחה לאלוי נשמת הנפטרים ההם? אתה מתפלל מנחה לעצמך. ולכן מן הראוי שלא יתפללו שם מנחה, אלא יצאו מחוץ לבית הקברות. יעמדו שם במדרכה ויתפללו את תפילת המנחה הערבית, אבל בתוך בית הקברות בהר הזיתים, מן הראוי להימנע בדבר הזה. קל וחומר בהר הזיתים שאנחנו יודעים שחלק מהקברות שם אין בהן את העומק של עשרה טפחים. אז בתקופה ההיא לא היו חופרים לעומק כל כך, ולכן שם עוד יותר צריך להדגיש את האיסור הזה להסביר לאנשים בנחת. מי שלא יתפלל, שילך, יצא לחוץ, ושם מחוץ לבית הקברות רק שם יהיה רשאי להתפלל. מה שכן איתרנו, כשהוא אומר בפירוש, לפני שמתחיל לקרוא תהילים ומשניות, שהתהילים ומשניות אלה הם לעילוי נשמת כל הנפטרים שקבורים כאן, ובכללם פלוני בן פלוני, אז בזה, כשהוא עושה את הדברים לעילוי נשמתם, בזה אין לו חשש. אבל כשאדם מתפלל, תפילת מנחה, אדם לא מתפלל לעילוי נשמת הצדיקים. הוא חייב לעצמו את התפילה הזו, ולכן מן הראוי, כמו שאמרנו, להרחיק קצת, לצאת מחוץ לבית הקברות, ורק שם יהיה רשאי להתפלל. כך אוהדים גם בקברו של מרן רבנו יוסף קארו, או בקבר הארי. רבים נוסעים ביום ה' באב לקברו של הארי, ושוב, גם רבנו הארי לא נקבר במקום מיוחד, במקום בודד, אלא מסביבו יש גם הרבה קברות. רצוי לארגן מניין, לעמוד, להתפרל שם מנחה או ערבית שוב הם נכנסים בתוך ארבעה עמוד של נפטרים אחרים ועל זה יש לנו הרבה מה לחשוש ולכן גם בזה צריך לייעץ להם שיצאו מחוץ לבית הקברות ורק שם יהיו רשאים להתפלל את התפילה כך צריך להנחותם הדרך כדי שהקדוש ברוך הוא יקבל את תפילתנו באהבה וברצון נפקא מינה בדברים האלה גם לגבי אכילה ושתייה הרי מרן כתב לנו בסימן שסח שמקום כמו בית קברות מקום כזה אסור לאכול ולשתות שם אם כך אנחנו רואים שמביאים דברי מאכל אם זה במירון, אם זה במערת שמעון הצדיק ואנשים טועמים תלך לשם בשבתות ותראה לפעמים אוכלים שם או בקידושה רבה אוכלים בבוקר קוגל וכיוצא בזה או בסעודה שלישית ואין פוצה פה ומצפצף וכל זה כמו שאמרנו מצד לימוד זכות שאמרנו קודם שצדיקים במיתתם קרויים חיים זאת ועוד יש לנו עוד סניף שיכול להיות אולי שכל הבעיה כשאני נמצא ממש צמוד לקבר אבל בדרך כלל הקבר הוא למטה במערה אנחנו נמצאים בבניין בבית שמעל כל זה. היה פעם ניסיון להגיע למצבות לציון של רבי שמעון עצמו בקומת המרתף. מי שניסה את זה היה יהודי בשם אייכלר הוא הוציא את הצלעים מסביב וניסה לחדור במרתף למטה והנה נחש נקראתו האדם הזה היה אמיץ לא פחד מהנחש שלף את האקדח והרג ירד בראשו של הנחש התקדם עוד צעד הנה נחש שני שוב ירד גם בשני הרג אותו התקדם עוד צעד והנה נחש שלישי לקראתו אז הוא הבין שהרצון של הצדיק שלא ייכנסו לשם לא כל אלה שבאים למרון אנשים בחזקת ירעים ושלמים שיודעים להיזהר בקדושת המקום וכנראה שמשום זה אותו התנא הקדוש שלח את השליח הזה, אותו הנחש, כדי שישמור על פתח המערה ולכן הם החזירו את האבנים ואת הצלעים והמקום בקומת המרתף סגור לגמרי. לנו יש גישה רק מלמעלה, אז מלמעלה הדבר קל יותר וגם אם יביאו לשם הדרכות ועילו נשמט עץ אדמה שהכול מזונות וכיוצא לזה יש להם על מה לסמוך אין איסור מעיקר הדין, לא צריך לגעור בהם בטמאי. אתה יכול לומר את כל הלימוד זכות הזאת, ותיקים במיטתם קרועים חיים, את כל הדברים האלה אתה יכול לומר שסך הכל טועמים את האימה מהפרי ולא מדברים דברים בטלים. אבל אם הם מדברים דברים בטלים, לכל הדעות, לכל הפוסקים אסור. זאת אומרת, לפעמים האנשים שמביאים לשם את ברכת שהכול לא מסתפקים להביא טמפו או קוקו-קולה, אלא הם מביאים משקאות חריפים. מביאים קוניאק, ליקר, ברנדי או עראק, מחיה. כל הדברים האלה, משקאות חריפים, משקרים, מבלבלים את הדעת. ויש כאלה עוד לפני ששותים, הם כבר זורקים כמה בדיחות, מפטפטים, ובוודאי שדבר כזה ליד ציון הצדיק, בוודאי שהוא אסור. אין שום היתר, אף אחד לא יתיר, לומר דברים בטלים ולפטפט כשנמצאים ליד הציון של הצדיק. ולכן, טוב יעשו אם ימנעו את הדברים האלה משם. ושמעון הצדיק, הרבנים שם עשו תקנה נפלאה. אין סעודות שם. גם אם מביאים לשם איזה ילד בן שלוש, עושים לו שם את החלקה, יגזרו לו קצת, יגידו את התפילה, יגמרו את התפילה, את הסעודה עושים בחוץ. הקימו סככה מיוחדת בחוץ, שם יעשו את הסעודה, ייתנו אוכל ושתייה, ואם ירצו שם גם לשתות ערק וקוניאק ומחיה, יעשו מה שליבם חפץ. אבל בתוך המערה עצמה, למטה, אין יותר לאכול ולשתות, ובפרט משקאות חריפים. כך היה רצוי לנהוג ולעשות גם במרוד. לצערנו, אין לנו שליטה. יש שם כל מיני אנשים, מרחי פרחי, אנשים, חלק מהם גם נרקומנים מסוממים, שלצערנו אין עם מי לדבר. תוכיח תוכיח את עמיתיך, עם שאיתך ובתורה ובמצוות. הנרקומנים האלה מרחפים בין העולם הזה לעולם הבא, ועליהם אנחנו לא משועבדים, עליהם אנחנו לא חייבים במצוות התוכחה, לכן אנחנו שותקים, אנחנו מעלימים עין. אבל לפעמים הם מעזים גם לכבד אותנו, תשתה, תברך שהכול. אדם בן תורה, אדם מראשמיים, ייזהר מאוד שלא לשתות שם דברים כאלה, שלא יבואו לחלל את קדושת המקום. ויהי רצון שאותם הצדיקים יעמדו בתפילה לעם ישראל ששרוי בדוח הקובצר. אנחנו יודעים מה הצרות של העם ישראל מדי יום ביומו, והנסתרות רב על הנגלה. לכן אנחנו צריכים הרבה תפילה, הרי ברחבי שמים, ויהי רצון שאותם הצדיקים יעמדו בתפילה לפני בורא עולם, שימהר ויחיש לנו את קץ הגאולה בבחינת הרם קרן ישראל עמך. הדרשנים אומרים דבר יפה, הקדוש ברוך הוא פיזר אותנו בגולה כדי שיתפספו עליהם עוד גרים ונהיה פי כמה וכמה. אבל לצערנו אנחנו לא רואים את המציאות הזו. הלוואי ולא יהיו נישואי תערובת. הרם קרן ישראל עמך, לפחות שיהיה את הקרן, אם לא ישלח הקדוש ברוך הוא היום את המשיח, בעוד שנים אפילו הקרן יהיה פחות. אנחנו מבקשים מאותם הצדיקים, זכותם לגן עלינו שיעמדו בתפילה על עם ישראל, כדי שבעזרת השם נזכה לגאולה קרובה במהרה, אמן ואמן. אמן ואמן, יישר כוח. תודה רבה על הדברים הנפלאים, דברי הבטיחה, השיעור של כבוד הרב כאן, שהוא ידורר קודש כל האמת. ואנחנו כאן פותחים את הקווים למאזינים העיקריים, 0200-666. השאלות והתשובות היא בגוון הגדול הרב יעקב יוסף. אנחנו עם המאזינים הראשונים. שלום. שלום. שלום. שלום. שלום. בבקשה. רק תדעי, אני רוצה לשאול, כבוד הרב, מה הגדול של מחיצה? הרי אסור להחליף תינוק, למשל, אם יש מחיצה של זכוכית. למה לנהל בגד מותר אבל זכוכית אסור? מה הגדול של זה? הגמרא במסכת שבת בדף קנון הגמרא עוסקת בהסבר הפסוק ולא ייראה בך ערוות דבר. התורה דלתה את העניין הזה בראייה. ולכן, כשאתה נמצא בחדר שיש בו ספרים, אם זה סלון וכיוצא בזה, כשאתה מחליף לתינוק, הרי רואים הערווה של התינוק נראית. ומרן פסק בסימן ע״ה, סעיף ה׳ ערווה בעששית ורואה אותה דרך בפנותיה אסור לקרות כנגדה דכתיב ולא יראה בך ערווה דבר והמתחזק. ולכן גם פה זה ביזיון לספרי הקודש כשאתה בא ומחליף לתינוק הזה באותו מקום שיש ארון צפרים. אין יותר בדבר, אלא אם כן או שתעביר אותו לאמבטיה, תחליף לו שם, או אם אין אפשרות להעביר אותו לאמבטיה, לפעמים בליל שבת חשוך שם, אז לפחות תיקח סדין, סדין גדול, ותכסה את כל הספרים. למה ספרים כזו לא נחיצה? כי רואים את זה? כן. מה זה העניין? אם הספרים מכוסים, אם המזוזה מכוסה, אז יש אבאמנה להתיר. רק זה יש, אם רוצה להכניס את עיתון עם דברי תורה, אבל יש שתי דפים מקדיאה ומאחורה, זה גם נקרא שתי פיסויים? גם בדברי תורה. אסור להכניס עיתון לשירותים. אבל יש שתי דף מקדימה ודף מאחורה, זה נקרא כיסוי? לא. למה? כל מה שהיתרנו, התרנו בשעת הדחק, כשאין לאדם ברירה, התרנו כשיהיו שני כיסויים. אמרנו שהכריכה כיסוי אחד, העטיפה של הניילון והכיס של המעיל, ואז כשאין לו אפשרות להשאיר את זה בחוץ, ולהיכנס לשירותים עם שתי ידיים בכיסויים מותר? אם השירותים מסתיימים בתוך חדר רמבטה וקשה כל שנייה להיכנס לשתי ידיים, אם מותר את הידיים בתוך הכיסויים? לא, זה לא יועיל. למה? לא יועיל, כי עדיין שורה על הידיים רוח רעה. זה לא כמו שתי כיסויים? לא. ולכן עדיין, מה עשית שזה? כי עניין של רוח רעה לא יועיל לך כשאתה שם את הידיים בתוך הכיס. כל מה שאמרנו, כלא בתוך כלא, זה לגבי הספרים. בזה, כשזה עטוף טוב, זה מונע את הביזיון. אבל כאן וחי גוונה, כשנכנסת, מן הראוי לצאת ולטול ידיים. לא כדאי לסמוך על איזו סברה של מישהו שהתיר בזה. עדיף להחמיר בדבר, תצא ותפיצול את הידיים, כדי שבוודאי לכל הפוסקים לא יהיו על ידיך רוח רעה. רציתי לשאול שאלות. הרב אמר שעניין קידושין, אם אדם רואה טלוויזיה זה כמו שלושה עבירות. אז מה יעשה אדם שיודע שבקידושין שלו נעשתה עת כזה שראה טלוויזיה? מה, קידושין מצילים שיעשה עוד פעם? קל מאוד, פשוט מאוד. אתה ענית כבר, אמרת שיחזר עוד פעם. היא תחזיר לו כעת את הטבעת. אז לפני שני עדים. ויאמר לפני שני עדים כשרים. יאמר עוד פעם, הרי את מקודשת לי. ואז, אם היה חשש כל דהוא בפעם הקודמת, כעת, ברוך השם, העדים האלה הם כשרים למהדרין, מכאן ולבא לחושבנת הבא. אפילו שהוא ראה רק במקרה, נכון? איך? אפילו שהוא ראה רק במקרה, הוא לא תמיד, הוא רק רואה פעם זה. אפילו חדשות, דברים כאלה. בסדר, אנחנו חוששים אפילו בזה, ולכן יעשה את העצה, את התקנה שעברנו. תודה רבה, כבוד הרב. שלום, שלום. יישר כוח לכבוד הרב. תודה. תודה לשואל. אנחנו עם מאזין נוסף. שלום. אני מבקש מהמאזין לכבות את מכשיר רדיו בבית. שלום. בבקשה. שלום, כבוד הרב. שלום. רציתי לומר לך, בבקשה, מכבוד הרב, בקשר לכתובה, אם לא רשמו את השם של האישה, יש לה שני שמות ורשמו אחד מהם. ולמעשה לא רשמו את השם כאילו שנתון לה כשהיא נולדה. ויותר קוראים לה בשם, כאילו יש לה עוד שם שיותר קוראים לה, מאז שהיא קטנה. בדיעבד הכתובה כשרה. אבל רצוי, כדאי להחמיר ולעשות לה כתובה תוספת כתובה. תוספת כתובה, פירוש הדבר. ישמע את כל נוסח הכתובה והוא מוסיף לה כעת עוד שקל אחד. ובכתובה החדשה הזו יכתוב את שתי השמות. אם הוא רוצה להדר, שהכתובה שלו תהיה יותר מהודרת, יעשה בדרך הזו. היום קמו כל מיני בבות כפטריות אחרי הגשם וכדי להראות את כוחם ואת גבורתם, הם מחפשים אולי חסר משהו בכתובה ואולי בגלל זה יש לכם את כל הצרות. הם לא אומרים על מה עבדה הארץ על עוזמם את תורתי, את זה הם לא יודעים, הם לא למדו את הגמרא הזו. אלא הם מחפשים כל מיני טענות ומענות בכתובה. האמת הוא שזה לא לעיכובה הדבר הזה, בדיעבד הכתובה כשרה, אבל אם רוצים לתקן הלבא דקול עלמא יש פתרון קל מאוד, לא לקרוע את הכתובה הישנה. לא צריך לעשות מעשה חריף כזה, אבל להוסיף עוד שקל אחד בכתובה. תוספת כתובה יש שם את כל הנוסח האורגינל של הכתובה. ושם יכולים לתקן, אם זה שם של האישה, אם זה שם של הפעם. כן, ואתה לא צריך שני עדים, ישנים את אותם העדים שהיו בשעת החתונה, אלא בתוספת כתובה שאתה כותב היום, אתה יכול לקחת איזה עדים שאתה רוצה, בתנאי שיהיו עדים כשרים, שלא יהיו קרובי משפחה לחתן או לכלה, לא יהיו קרובי משפחה ביניהם שני העדים, וכמובן שיהיו יוראי השם, אנשים שומרי תורה ומצוות, ואז על ידי התוספת כתובה הוא עושה את הדברים בצורה חכמה, נבונה, ואליבא דיקול עלמא, זה טוב וזה כשר למהדרין מן המהדרין, כך עושה אדם חכם ונבון. אותם הבבות, מה הם עושים? מראות את גבורתם? דבר ראשון, הם קוראים את הכתובה הישנה. הרבה פעמים מה שהם עושים, הם עושים שטויות. הרבה פעמים הכתובה הישנה הייתה טובה וכשרה. אולי הכתובה שהם כותבים, הבבות האלה, אולי היא הפסולה. ואז האדם הזה המסכן משלם לבבה אלף שקל והוא חושב שהוא עשה לו כתובה. עליהם נאמר במדרש, אכל, לקה ושילם. ולכן צריך להתרחק מאותם הבבות שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, ואולי יותר מפנחס. ולכן צריך להרחיק את האנשים מאותם הבבות, מהעליבבות הללו, אלא אם יש לאדם בעיה עם הכתובה, יש לו ספק, ייקח את הכתובה לחכם. ואם באמת יש בעיה, אז החכם, כמו שאמרתי, יכול לפתור לו את הבעיה בקלות, על ידי שיחתום על עוד תופס, תוספת, כתובה, שם הוא מוסיף לאשתו עוד שקל אחד, ובזה העניין בעל מקומו בשלום. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. חלק מהבבות האלה עושים כתובה דר כיסא. הכתובה הזו לא עבדה, הנה היא קיימת. מה אתה כותב? כתובה דר כיסא. זה כמו שקר. ולכן יותר מהודר. התוספת כתובה שאנחנו אומרים, זה הרבה יותר טוב. כך עושים תלמידי חכמים שבקיאים בהלכה. ברשות כבוד האור שאלה קטנה, יש מין מונה כזאת שאלה רציתי תיק לדעת אם שייך ביסוד, ששומעים שכלה, לא מתראה אם כלה תוך ארבעים יום. יש לזה יסוד לתוספת כבוד האור? כך כתוב בספר רחל. אתה לא שמעת על ספר רחל? הבתחנים אומרים שכל הסגולות האלה שאין להן מקור, כולם כתובים בספר רחל. אז נה, אנחנו שנחלוק על ספר רחל. טוב, אבל כמו שאמרת, אין לזה שום מקור. זה וס וס. תודה רבה לכבוד הרב. קולטין, שלום. שלום, תודה רבה. אנחנו, כבוד הרב, בחלק הראשון של התוכנית הגענו לסוף החלק הראשון, אנחנו נצא בעזרת השם לקרוא קריאת שמע על המיטה ונחזור לשים בינתיים שיר פיוט, תודה רבה גדולה. בעזרת השם שמענו את החזן דוד השרף. אנחנו חוזרים לגאון הגדול הרב יעקב יוסף לאחר שקראנו קריאת שמע על המיטה ועם המאזינים. שלום. הלו. בבקשה. שלום. לפני שאלה ראשונה, אולי בהמשך לשאלות הקודמות, בעל תשובה שרוצה להיות עד בנישואים או דברים דומים. שמעתי שמוע בשם מרב בן ציון, אבא שאול וסל, שראוי לו לעמוד בפני בית דין שיעידו עליו שקיץ הוא ראוי להיות עד והוא כשר. נכון. השמועה הנכונה, עם הארץ שהיה בדורותם, שהיה חשוד על הנושא של המעשרות. ברגע השבועה, דברי חברות, לא מספיק שבינו לבין בורא עולם הוא מקבל עליו את דברי החברות, אלא צריך לומר את זה לפני שלושה. אז החכם מדמה את אותו האדם, אותו שזכה וחזר בתשובה, זכה להכיר את האמת, מדמה אותו לאותה הדוגמה של עם הארץ, ולכן גם פה מן הראוי שיצהיר הצהרה לפני שלושה חכמים, יאמר נאם שהוא בעזרת השם מתחייב לשמוע בכל מה שאמרה התורה לקיים גם את דברי החכמים. בלשון חכמים זה נקרא שם לקבל עליו דברי חברות. וכדי שיהיה כשר העד הזה הלבדי כול עלמא, רצוי באמת שיעשה את זה פעם אחת בחיים. לא צריך יותר מזה. האם זה מעכב? מה קורה? יש חולקים על דברי החכם, מה שאמר לנו מורנו ורבנו חכם מציון, זה לא דבר שהוא מוסכם לכל הפוסקים. אבל אם אדם רוצה להדר, לא להיכנס לשום חשש, מה הוא מפסיד בזה שפעם בחיים הוא אומר את זה ליד שלושה חכמים? יש בזה רק רווח. מה יהיה בדיעבד אם הוא כבר העבר? בדיעבד אני לא יודע אם יש מקום לפסול. ברור שאנחנו לא מדברים חלילה לפסול קידושים מדאורייתא בגלל זה. כל העניין הוא בלכתחילה. ולכן, מלכתחילה כדאי מאוד לעשות כיף. זאת ועוד. לפני שהעדים באים לכתוב, לחתום את הגט, הם אומרים קודם וידוי. אולי חלילה נכשלו עשו איזה עוון, ואם הם עדים פסולים, זאתה מתיר כאן נשת איש לעלמא. ולכן הם עומדים ואומרים וידוי. מורנו ורבנו חכם יוסף עד, כשהיה מסדל קידושין, היה אומר לשני העדים, תהרהרו תשובה. מה היה אומר להם, נגיד, את כל הווידוי באותו רגע? אבל כדי ש... לא ב-66 אחוז, אנחנו רוצים שהקידושין יהיו 100%. אם החסם והקלה, ברוך השם, אנשים בני תורה, אנשים לראי שמיים שיראתם קודמת לחוכמתם, אז אנחנו מחפשים גם את העידורים באותם הקידושין. כדאי להיעדר בדברים האלה תמיד המחמיר תבוא עליו ברכה. שאלה קטנה נוספת, לעניין תפילין. החומרה של מקשה אחת, אם יש לה מקור, האם כדאי להחמיר את זה? למה לא? כדאי. המחמיר תבוא עליו ברכה. זה המקשה שמפקירה בשנת המורה בשתי מרותיה והרמב״ם? זה לא דבר שהוא חובה מצד הדין, אבל גם בזה המחמיר תבוא עליו ברכה, בתנאי שייעדר גם בדברים האחרים. ולא תמיד האנשים שעוסקים בדבר יודעים את כל הפרטי-פרטים של ההלכות וכל זה. הרבה פעמים מהדרים בדבר אחד, ולפעמים יש חור בתפילין בפנים שלא נראה ברגע הראשון. אם האדם שהלך לקנות הוא אדם מקצועי, אז הוא קונה את התפילין לפני שצובעים אותה. לפני שצובעים, קל יותר להבחין. כשאתה מסתכל מול האור אתה יודע אם גם מבית ומחוץ, הכל בפנים שלם, בפרט בצלין של ראש. ואז אותו הסופר יביא לך סחורה א' א', לפעמים מתוך חמישים זוגות, והוא מוצא רק אחד שהוא באמת מהודר, שאין בו שום מקף, שהכל עשוי בצורה המושלמת. יש אנשים שהם בגדר חובבנים, ולכן בכל הנושא הזה כדאי להיעדר. אנחנו תמיד מדגישים שהשוליים הרחבות שלנו בנושא הרוחני. אם אפשר להיעדר בקלות רבה, יש לאדם ממון, הוא יכול לשלם עוד כמה שקלים, כדי שיהיה לו הכול לא רק כשר אלא גם מהודר, למה לא? אבל לפעמים הוא רוצה להיעדר בדבר אחד, והוא נופל בדברים שהם הרבה יותר חמורים, ובלי לדעת הוא נופל בהם. כשהוא מתעסק עם אנשים חובבנים, שאולי יש להם זקן ארוך, אבל אינם יודעים כלום בהלכה בין ימינם לשמאלם. ולכן עדיף שאדם יפנה לתלמיד חכם, כדי שיורה לו את המציאות הטובה ביותר בדברים האלה, ואז יזכה להניח את התפילין מדי יום ביומו, בקדושה בטהרה, כזה ראה וקדש. הרב, החומר של הממשלה אחת זה החומר שמזכיר משלם המורה בשם רציפי הרמב״ם? כן, כן. בסדר. יישר כוח רב. תודה רבה. תודה רבה. יישר כוח רב לכבוד הרב. אז עכשיו, כבוד הרב, מאזינים ששומעים את דברי קודשו של כבוד הרב, והתחתנו לפני 20-25 שנה, ולא כל כך, איך אומרים, אוהבים את ה... או יותר נכון, הייתי אומר, סומכים על העדים שהיו להם, מבחינת היראת שמיים שלהם, אז מה עכשיו צריכים לעשות? אז אמרנו, בקלות רבה אפשר לעשות עוד הפעם את הקידושין לחומרה. אפילו אם זה ספק, אפילו אם זה לא ודאי. אין ודאות שאותו העד היה פסול, אלא רק ספק. יכולים בקלות רבה, מבלי לברך את הברכות, ייתן לה עוד הפעם את הטבעת בפני שני עילים כשרים, יאמר לה את המילים, הרי את מקודשת לי. יעשה את הדברים האלה לחומרה. מה, בלי כתובה? בלי שום דבר? ככה. עכשיו, גם לגבי הכתובה, אם חתמו אנשים שהיו מפוקפקים, אם הוא חושש לגבי העדים, שוב, גם בזה יוסיף לה שקל אחד. ייקח את הטופס של תוספת כתובה ויחתים שם שני עדים, יוסיף לה על הכתובה שקל אחד. אם נניח אז זה היה מאה אלף, יהיה עכשיו מאה ואחד. יוסיף לה עוד משהו, תוספת כתובה. בלי העתק ברבנות? לא חייבת העתק. לא חייבת העתק במקרה הזה. ואז, גם אם הראשון לא היה טוב, הנה יש עליו כתובה שנייה שהיא מהודרת, כשרה, אליבא דקולה עלמא. ברוך השם, הכתובות האלה מצויות. כמה עולה הנייר? חצי שקל? שקל אחד? אתה יכול לפתור את הבעיה בקלות רבה, להחמיר, אליבא דקולה עלמא. אז כל מי שיש לו חשש, ליבו נוקפו בגלל שהעדים אולי לא היו טובים, יש לו פתרון קל לתקן מכאן... אז עוד פעם יקנה לה טבעה בפני שתי עדים אחרי 25 שנה, יעשה ככה את העניין הזה, וכעודו ממליץ על זה, או שזה רק חומרה? יש ויכוח. הן הפוסקים. ולדעת הגאון הרב אליאשיב צריך לקנות לה טבעת, כמו שאמרת. אבל האבא אומר, לא חייב לקנות, היא יכולה להחזיר לו את הטבעת. אם אנחנו אומרים שהקידושין לא תפסו, אז עדיין הטבעת שלו, הוא נתן לה את זה רק על דעת חדש. אז בין מלא, מי ספק, כאן במקרה הזה שזה רק ספק, ודאי שלא חייב לקנות טבעת חדשה, אלא גם באותה הטבעת תחזיר לו את זה, ויחזור וייתן לה את זה לפני שני עדים כשרים, ויאמר לה את המילים, הרי את מקודשת לי. אם הוא רוצה לקנות לה טבעת חדשה, לא מגיעה לה? מגיעה? אז כבודו ממליץ על העניין הזה? אדם שיודע ש... שהעדים שלהם, למשל, היה להם טלוויזיות בבית. נכון, נכון, אנשים כאלה. אז אנחנו ממליצים לחזור עוד הפעם ולקדש, כי אנשים כאלה הם בספק גדול בסימן שאלה גדול. האנשים האלה מוציאים את בניהם, את ילדיהם, לתרבות רעה. אנחנו יודעים מה יש במכשירים האלה. אלה שמשדרים שם, הם כנראה למדו חומש בראשית, הגיעו עד הפסוק רק רע כל היום. אף פעם לא יודעים לשדר דברים טובים. שמענו פעם ב'קול ישראל' תוכנית שאלות ותשובות בהלכה. האם הם יביאו שם את פסקי ההלכה של גדולי הדור, דברי ההלכה, דברי ההגדה? לצערנו, הם משדרים רק דברים בטלים, שטויות ועבדים, ודברים שאין רוח חכמים נוחה מהם. אני לא רוצה לדבר דברים קשים יותר, אבל המאזינים והצופים יודעים למה אנחנו מתכוונים. אז איך אדם ערב שמים, אדם בן תורה, שמצווה ושינם דם לבניך, לגדל את בניו לתורה ויראת שמים, איך הוא יכניס את המכשיר הזה לתוך ביתו? האם הילדים האלה לא יצפו, לא יראו? מה יעשה אותו הבן ולא יחטא? זו הסיבה ששבט הלוי כתב שאדם כזה שיש לו את המכשיר בביתו, הוא נקרא מומר לדבר אחד, וממילא גם אם כתב ספר תורה, תפילין ומזוזות, אסור לקנות ממנו. התפילין האלה גם בדיעבד הן פסולות. עד כדי כך, דעת הרב להחמיר שם. אז לא רק שם, גם לגבי הנושא השני שלנו, גם בזה רצוי מלכתחילה, כשאדם רוצה לערוך חופה וקידושין, שיחפש את השני עדים הצדיקים ביותר שיש בעולם, כדי שהחתן שלנו, שהוא תלמיד חכם וירא שמים, יהיה לו קידושין מהודרים, אליבא דקול עלמא. כשאני התחתנתי, האבא הזמין לסדר קידושין את הגאון הרב יוסף שלום אלישיב. הוא היה מסדר קידושין. והאבא מצא שני עדים טובים, אז היו באולם שני העדים. היה מורי ורבי הגאון הרב אוירבך, ראש ישיבת קול תורה, והגאון חמוד א-צדקא, ראש ישיבת קורת יוסף. אלה היו שני עדים. אז תמיד לחפש את הטובים ביותר. אם אתה מחפש לתת כבוד בדברים אחרים, תתן כבוד, תן כבוד לעמך, אנחנו לא מתנגדים בדברים אחרים שיחלק את כל הכיבודים לכל מי שהוא רוצה. אבל כאן הקידושין זהו לב העניין, זה העיקר. וכשאתה נמצא בחופה שהחתן והכלה אנשים מרעים ושלמים, אנחנו לא רוצים להכניס אותם אפילו בחשש רחוק של ספק קידושין. אנחנו רוצים שיחיו את חייהם בעזרת השם על אדני התורה והיראה שיפקחו את החיים ברגל ימין. ולכן החכם מצווה לחפש שני עדים טובים, כשרים מהודרים, ואז בעזרת השם יבנו בית נאמן בישראל על אדני התורה והיראה. איך אומר בן ישפק, יענה יהודי ואי שעודי, זה העדים שלי בשביל להיות יהודית. אז אני רואה כבוד הרב בשביל, ברוך השם, להיות גדול, אחד מגדולי הזאת, צריך עדים כאלה, תלמידי חכמים. כן, כן. ברוך השם. תמיד צריך להשתדל. צריך משבריך. אנחנו עם מאזינים נוספים, שלום. שלום. שומעים? שומעים. רציתי לשאול, כבוד הרב, האם נסיעה מעל 72 דקות חייבת להיות ברצף לא בנוי? כדי לומר, או לעניין, סליחה, לעניין תפילת הדרך בברכת הגומל. הפסוק בתהילים קו' מלמד אותנו שגם הולכי דרכים צריכים לומר את תפילת הדרך, ואחרי שיצאו מההצהרה לברך ולהודות לבורא עולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. שם הפסוק אומר, טעו במדבר משמעון דרך וכו', יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם. לכן, לא רק שאנחנו מברכים את תפילת הדרך וחותמים בה, ברוך אתה השם שומע התפילה, אלא גם אנחנו מברכים אחר כך את ברכת הגומל. אלא שאחינו האשכנזים מברכים אך ורק כשהאדם הזה נסע ממדינה למדינה. מעיר לעיר האשכנזים לא נהגו לברך, אבל מרס מסימן ראשית מביא לנו את מנהג ספרד, שגם כשהולכים מעיר לעיר צריך לברך. אבל כל זה כשהוא יוצא מחוץ לעיר. אבל אדם שנוסע בתוך ירושלים, הוא יצא משכונת נווה יעקב ונסע עד גילו. יש 27 קילומטר בנסיעה הזו. הוא נסע הרבה. והנהג הזה נהג מונית, כל היום הוא נוסע מהבוקר עד הלילה הוא נסע 200 קילומטר בתוך ירושלים, מן הון להון, ויש לו הרבה שעות. בוודאי שעל נסיעות כאלה אסור לו לברך את ברכת הגומל. הפסוק אומר, טעו במדבר בשמעון דרך. במדבר יש חיות רעות, ניסטים, אבל בירושלים אין לנו את הבעיה הזו. ראית מימיך שיש לנו איזה דובים, אריות בתוך העיר? אין דבר כזה. פעם היו ליסטים בכל צומת, בכל מקום כזה, כשאנשים היו עוברים, מלסתמים אותם, לוקחים להם את ממונם, ואולי גם הורגים אותם. היום אין את הבעיה הזו, ולכן כשאדם נוסע למרחקים, נוסע למירון, אז הוא נוסע דרך כביש הבקעה, נוסע שעה שלמה והוא לא רואה לפניו רכבים, הוא נוסע לבדו. בזה הוא חייב לברך את תפילת הדרך בשם השם. בכגון זה צריך גם לומר הגומל. אבל כשהאדם הזה נוסע מכאן לבית שמש, אפילו אם הוא נסע, נהג המונית הזה, 20 פעם ביום, אבל כל הנסיעות הללו הן, הוא לא נוסע לבדו. יש שיירות של רכבים לפניו ולאחריו, והסכנה היא מצומצמת מאוד. יכול להיות שלגבי השטחים ביהודה ושומרון או ברצועת עזה, יש חלק מהכבישים שהם באמת מסוכנים. אומנם אין שם אריות ודובים, אבל יש שם אחת. הנסיעות כאן, במקומות הללו, שהנסיעה היא בדרך כלל, אין בה שום סכנה ביטחונית, אין כאן חשש מחיות רעות וליסים. עדיף יותר שיאמר את תפילת הדרך ויחתום בסוף, ברוך אתה, יהרהר שם ה' ויחתום שומע תפילה. אז לחבר'ה מביא עריכות דברים מחלוקת בין ספר בית המדרש לבין שאר האחרונים, כשהאדם הזה נוסע ארבעה קילומטר מחוץ לעיר, אבל הוא נוסע את זה ברכבת ועובר תוך שתיים-שלוש דקות. האם הולכים לפי הזמן, 72 דקות, זמן של הליכת פרסה או ארבעה קילומטר? הוא מביא בזה מחלוקת. תראה גם בידיע עומר חלק א', שאר האחרונים, דנו בהרחבה בנושאים הללו והמסקנה. גזל גדול בידינו, ספק ברכות להקל. ולכן גם בשאלה שלך, רצוי לא לחתום בשם השם. לומר את תפילת הדרך כדאי. אנחנו צריכים את התפילה הזו מבורא עולם, ולכן אל תשמיד, אל תחסיר לגמרי. אבל לא כדאי להיכנס לספק ברכות, כדאי לומר ברוך אתה ולהרהר שם השם, זה לבד מספיק. אבל הגומם כן. גם הגומם אמרנו שלא. לא שמעת אותי? לא. נחילה. 72 דקות גם לא לומר הגומם? גם לא. אם כל הזמן אתה מלווה בשיירות, יש מלפניך, מאחריך, יש מאות מכוניות כל הזמן, אתה לא נמצא לבד. כן. ואף ליסטים לא יעיז לעמוד במקום כזה שיש שם מאות אנשים שיהרגו אותו מיד. אין שם לא חיות רעות ולא ליסטים. ולכן במקומות הללו אמרנו שאנחנו נמנעים, רק כשאדם נוסע למירון, לצפון, שם יש לו כבישים שפעם בשעה אולי הוא רואה איזה רכב. או שהוא נסע לאילת כדי להרביץ שם תורה, אז במקומות כאלה, כביש הבקעה או הכביש לאילת, שם המכוניות הן כמעט ולא נמצאות בדרך, שם יוכל להזכיר גם את ברכת הגומל בשם השם. אבל באזורים שלנו רצוי להימנע, אלא אם כן, כמו שאמרתי קודם, הוא נסע לחברון. הוא נסע בתוך יהודה ושומרון, שם הדבר שונה, שם צריך להמשיך. הרב אפשר דבר נוסף לשאול? קצת מהר. יש עניין של ילד שנקרע על שם איש שנהרג בקיצור ימים, והאימא מאוד מודאגת. יש סיבה, יש מקום לחשש? יש מקום לחשש הזה מלכתחילה, אבל הפתרון הוא קל, להוסיף לו שם. מחר יש לנו קריאת ספר תורה, יום שני, שיעשו לו מי שבירך אבותינו, יקרא שמו בישראל, יוסיפו לו עוד שם. אם קודם קראו לו אברהם, יוסיפו לו עוד שם חיים, יקרא שמו בישראל, אברהם חיים. פתרון קל מאוד לעקוף את החשש הזה, ובעזרת השם, הילד הזה יגדל בתורה ויראת שמיים. תראו ממנו, בעזרת השם, הרבה נחל. איך ינהגו את שני השמות לקרוא? כן, כן, כן, לקרוא את שני השמות. יקדימו את השם החדש או הקודם? אפשר להקדים גם את השם החדש, כן. יישר כוח, כבוד הרב. תודה. שלום, תודה רבה. כבוד הרב, יש כאן מאזין ששואל שאלה מאוד מעניינת. אותם אנשים שהולכים לקבר של הרשע אבו עמר הזה, יהודים חרדים, הולכים לנחם שם, והתפללו אז לשלמה כשהיה חולה. איך אפשר להתייחס לאותם אנשים, לתמונות שלהם בעיתונים? חילול השם גדול. תראה, אם היו כל המשוגעים רק אנשים לא דתיים, הייתי מאוד שמח. לצערנו, פעם הלכתי לבית חולים בעזרת נשים וראיתי שם, בבית המשוגעים, ראיתי שם גם משוגע אחד דתי. היה לו זקן ופאות, ולצערנו לא כל הדתיים נורמליים. ויש מז'נין, גם עם שטריימל יש מז'נין, ואומרים בערבית אמא ייסע עד אל מז'נין, השם ירחם עליהם, יעשה להם בעזרת השם רפואה שלמה, רפואת הנפש, רפואת הגוף, השם ירחם עליהם. מה לעשות? יש, זה מה יש. וככה, אגב, לסיום, כבוד הרב, איך אנחנו באמת, על כל מה שקרה לנו, איך אנחנו צריכים להתייחס לזה ככה בראייה כללית, לעמוד ראש העם. רינה, איך צריכים להתייחס לזה? צריך להודות לבורא עולם, שברוך השם סילק את הרשע הטמא הזה, ובעזרת השם, כמו שסילק אותו, יסלק גם את האחרים. יש אנשים כשרים, אנשים טובים, שבלילה, מדי ערב, בשעה 11 בלילה, אומרים ליד הכותל המערבי, אומרים נשמת קול חי. בן פורת אוסף ישמע אלפים באים ומודים לבורא עולם. היה טוב אם הרדיו שלנו, שתמיד הוא מפיץ את אור הקדושה לעם ישראל, אולי באיזה ערב יעבירו בשידור חי את נשמת קול חי. גם העזרת נשים, מעבר למחיצה, גם היא מלאה פן ופה. תשאל את אלה שהיו שם. יש שעה קבועה לזה? ב-11. קבוע. כל ערב ב-11 בלילה, ובפרט בליל שישי. ליל שישי זה השיא שבאים הרבה אנשים. אז כדאי הדבר באמת להעביר בשידור חי, וכדי שכולנו גם, גם מי שגר רחוק ולא זוכה להגיע לכותל, ישמע את זה. אבל מי שגר כאן, במקומות הללו, בירושלים יש לנו קו אחד, קו שתיים, בקלות יכולים להגיע לכותל, כי טוב שילך ויאמר הודאה לבורא עולם. והגמרא מבטיחה לנו אדם שעשו לו נס והודה על הנס, הקדוש ברוך הוא תאב לתפילתם של צדיקים. כמו שהוא הודה הפעם, הקדוש ברוך הוא יודע, נעשה לו עוד הפעם נס, הוא עוד הפעם יאמר לנו עוד נס ועוד נס, והוא יאמר עוד הפעם נשמט קול חי. ולכן אנחנו נעשה את הדברים האלה, והקדוש ברוך הוא יעשה לנו את הניסים והנפלאות, כמו שעשה לחזקיה מלך יהודה. חובל עול מפני שמן, חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה, שהיה דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ברוך השם, זכינו בזמן הזה. ארץ ישראל יש לה, בן פורת יוסף, הרבה תורה, ולא רק תורה שבכתב, שלומדים בישיבות מתוך הספרים, יש גם תורה שבעל פה דרך הערוץ כל האמת, ששם משדרים דברי תורה, דברי אלוקים חיים. זכות התורה, בעזרת השם, יגן על עמו ישראל, שנזכה בעזרת השם, שאותו הכלב בן כלבה ייקח איתו עוד הרבה כלבים על שניים ייקח אותם יחד עמו. יש מקום בגיהינם, שמעתי שהמקום עדיין לא יתמלא. יכולים לקחת לשם עוד שלוש מיליון מאותם הכלבים, כדי שבעזרת השם הקדוש ברוך הוא יינקה, הקדוש ברוך הוא לא חפץ, לא מעוניין שבארץ ישראל, המקום הקדוש הזה, יהיו אנשים שאינם מהוגנים. שם בסוף חומש ויקרא, הקדוש ברוך הוא אומר שאלה שנמצאים כאן ועושים את העבירות, את התועבות האלה, הארץ מקיאה אותם. שם נאמר, ולא תקיא הארץ אתכם וטמאתכם אותה כאשר קאה את הגוי. יהי רצון שארץ ישראל תפלוט את אותם הטמאים, אותם הרשעים, והקדוש ברוך הוא, בעזרת השם, לחיש לגאול אותנו גאולה קרובה במהרה בימינו. אמן ואמן, חזקים ברוכים. אמן ואמן. יישר כוח שהקול, קול יעקב, אלה ידיים מידי עשינו. אנחנו צריכים לשמוע על קול יעקב פה. בעזרת השם. אז רק כמו גם על התוספת, כבוד הרב. חזקו וימצו. יגדיל תורה וימצו. אמן, אמן, אמן. תודה רבה. שלום.