הלכות ישיבה ואכילה בסוכה, הדלקת נרות, שנת עראי וחישוב שיעורי התורה | שיעור תורני מקיף

- - - לא מוגה! - - -

סימן תרלט המשנה במסכת סוכה בדף כח מתארת לנו את המצווה של סוכה. התורה מצווה אותנו, בסוכות ישבו שבעת ימים, תשבו כעין תדורו. כיצד מצוות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה וישן ומטייל ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום ובין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה. בכל שבעת הימים עושה אדם את ביתו ערעי ואת סוכתו קבע. כיצד כלים ענאים מצאו תנאות בסוכה? כלי שתייה כגון עשישות וכוסות בסוכה. אבל כלי אכילה לאחר אכילה כגון קדרות וקערות חוץ לסוכה. המנורה בסוכה, אם עתה סוכה קטנה, מניחה חוץ לסוכה. אגב, אל יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו. אם כך, כל השבוע כולו אנחנו צריכים להיות, בעזרת השם, בצילה דמיימנותה, להיות בסוכה כל אותם הימים, ממחרתיים בלילה ליל יד, אנחנו באים מבית הכנסת עד ליל שמחת תורה. כל אותו השבוע אכילה, שתייה, שינה וכן הלאה. לפעמים באים אורחים, שוב תכניס את האורחים לסוכה, תארח אותם שם, שם יהיה הבית שלך. יש אנשים שקשה להם לחיות בלי טלפון. כל כמה דקות הוא צריך איזה מישהו, או שאנשים צריכים אותו, הוא יכניס גם את הטלפון לתוך הסוכה. רק שלא ידבר שם הרבה דברים מטילים על ליצנות, חלילה, אבל הכול יהיה בתוך הסוכה, שירגיש שם, זה הבסיס שלו, זה המקום שהוא נמצא שם בכל אותו השבוע, לא רק בשעה שהוא אוכל לחם, לא רק בשעה שהוא אוכל אכילת סעודת קבע, אלא סתם ככה, באופן כללי. יש אומרים שבכל רגע ורגע שאדם יושב בסוכה, נקיים את המצווה. ולכן ישתדל האדם, כשיש לו אפשרות, יעשה את המקסימום שיישב בכל שבעת הימים בתוך הסוכה. חבר הכנסת, יש נקודה של לא לעשות שם מצווה בטוי כמו פרי? לא, עדיין לא. עדיין לא. עכשיו, ברגעים האלה זה נקרא הזמנה למלתאי. רק כשאתה מברך בליל סוכות, אתה מתחיל, צד הכוכבים מגיע, ברכת, התחלת, אז אתה מקדש את הסוכה. עכשיו עדיין זה לא יתקדש. ולכן, עכשיו אין לך את ההגבלה הזו להשאיר שם צלחת לא נקייה או סיר לא נקי. אלא כל ההגבלה הזו, כשהסוכה התקדשה, מנהל סוכות, ליל טו, אז אסור להשאיר שם הכלים, אלא מייד אחרי הסעודה לפנות מייד את הכול, כמו שמרן אמר, שהכדרות והכערות, אותם יוצאים מייד חוץ לסוכה. אלא שיש מפרשים, בזמנם הכערות היו מחרס. חרס, כשהיו מבשלים בו, היה לו ריח לא טוב, ולכן זה היה מגעיל קצת. היום לא כל הסירים מגעילים. נניח בישלתי אורז, בשעה שרוקנתי את האורז, את הצלחות, הסיר נשאר ריק. היום הסיר נרוסטה. אפילו שיש בו משהו מעט שמן, אבל זה לא מגעיל את האדם. אדם, לא אכפת לו שיהיה דבר כזה גם בסלון. תודה. זה לא מגעיל אותו, אז יכול להיות אולי שאין בו את החומרה שהתכוונו חכמינו. אבל בכל אופן כדאי, רצוי, בכל מקרה שלא ישאיר את זה בסוכה, אלא ישאיר את זה מחוץ לסוכה. פעם היה פחד מגנבים. הגנבים פעם היו גונבים סירים. היום, ברוך השם, הגנבים כבר נהיו עשירים. הם לא מתעסקים עם סירים, אין להם זמן. מחפשים רק תכשיטים. רק כסף, זהב, תכשיטים, זה מה שהם מחפשים. לא, לא מוסכם, כן. בקידוש הוא ברך שהחיינו או לא? אם חלילה וחס היה גשם, או מסיבה אחרת, אדם לא קיים את המצווה בלילה הראשון, אלא ברך שהחיינו בתוך הבית, הנה חנמה, הוא בא ועושה את המצווה פעם ראשונה בבוקר, אז יצטרך לברך שהחיינו על מצוות הסוכה שמתחדשת פעם בשנה. כמו שאתה מברך על נר חנוכה, אתה מברך שהחיינו, הנה חנמה גם על זה. אבל כאן בארץ, ברוך השם, כמעט ואין לנו את הבעיה הזו, אנחנו תמיד זוכים לקיים את המצווה בעתו, בזמנו, אין לנו שום בעיה. אבל אם קרה דבר כזה, הנה חנמה, בתיאוריה יש אפשרות להגיע לזה. אבל יש תוכות שנכנסה לפה. טוב, יעטוף את זה בניילון. כשאתה שם את זה גם בתוך ניילון, כן, שיהיה ניילון אחד, שיהיה מכוסה קצת, כדי שלא יהיה ריח, ואז הוא יכול לעבוד דרך הסוכה, אין לו ברירה. יהיה הדבר מותר מלכתחילה. אותו דבר גם שם. אם אפשר שזה יהיה עטוף, אין שום בעיה. לפעמים הילד הקטן אוהב מאוד את האבא, או שאוהב מאוד את האמא. הוא דבוק איתם. איפה שהם הולכים, אתה רואה, הילד הזה תופס את השמלה של אמא שלו, כמו זנב, כל הזמן הולך אחריה. יילד מפונק. לפעמים הוא צריך להתפנות, אז הוא מביא את הסיר ויושב ליד אמא שלו. איפה שהאמא נמצאת, הוא יושב לידה. אז זה טוב בכל השנה כולה, יושב איפה שהיא יושבת, לא מפריע לי. אבל אם זה סוכה, אי אפשר להושיב את הילד הזה בתוך הסוכה עם הסיר לילה שלו. אין דבר כזה. ולכן נבקש מהאימא, אין ברירה שגם היא תלך אחריו, תיכנס לבית כמה דקות עד שהוא יגמור ואז תחזור חזרה לסוכה. אסור להשיב את הילד, זה נקרא תשמיש בזוי, אין לך דיזיון גדול מזה, קל וחומר אם יש שם גם ספרים. בדרך כלל בתוך הסוכה יש לנו גם ספרים, ספרי קודש, הקישוטים, יש בהם פסוקים. בסוכות ישבו שבעת ימים, ברוך אתה בבואך, ברוך אתה בצאתך. זה פסוק בפרשת כי תבוא, כל הדברים האלה, אוסרים מעיקר הדין, ולכן אין שום האווה אמנה להתיר. לפעמים הוא לא קשור באמא, דווקא קשור באבא. הוא דבוק באבא שלא אוהב אותו אהבת נפש, אז לא תהיה ברירה, האבא יצטרך לצאת כמה דקות, אי אפשר להתיר, גם בשעת הדהק, אי אפשר להתיר לילד הזה לשבת על הסיר שם בתוך הסוכה. מותר, מותר. בזה אין בעיה. תשבו כעין תדורו, כמו שאתה מקצר בתוך הבית זה כמו בית. כן. אמרתי שזה לא מוסכם, אבל אנחנו חוששים בלכתחילה, אז לא רק בשעת האכילה, לא רק בשעת השינה, אלא כל רגע שאדם מסוגל, עדיף שישב וילמד שם בסוכה. סעיף ב' כן, למה לא? למה לא? אדם שרגיל להשתמש כל השנה כולה בחד-פעמי, גם במשך שבעת ימי חג הסוכות. בסדר. בסדר. יש אנשים שמעדיפים שהאישה לא תטרח, לא תצטרך לשטוף כלים. עדיף שיהיה, אצל האחות האלה יש חלק מהם שהם די יפים, יש כאלה שהם מצוירים די יפים, ועדיף שלא תצטרך לטרוח. הם מספיק עם טורחות בהכנה של הבישולים לפני החג. לפחות בחג שיהיה להם קצת מנוחה. צריך להעביד אותם גם כשיעמדו לשטוף כלים. לכן, בעיקר הדין אין שום בעיה. מצד הדין מותר להכניס לסוכה גם את החד-פעמי, אין שום בעיה, מותר בלכתחילה. אסור, שמה אסור. נראה כמה אנשים אסור. אין יותר. המנורה, בזמנם היו מדליקים נרות או מנורה. בזה היה מקום להתיר להכניס את זה לסוכה, כשהסוכה גדולה ואין פחד משרפה. אבל כשהסוכה היא קטנה, כל הסוכה כולה 56 סנטימטר על 56. ואז הנר הזה יכול לשרוף את הסוכה, יבוא על-ידי סכנה, ולכן נשאיר את זה מחוץ לסוכה. היום בזמננו יש לנו את החשמל. אין לנו בעיה, אנחנו מכניסים את החשמל לתוך הסוכה, כדי שיעיר לנו יפה, אין לנו שום מגבלה בכל זה. הבעיה היא הנרות שמדליקים בערב יום טוב או בערב שבת. ושוב, האם חייבים דווקא להדליק את זה בסוכה, כדי שהאדם בשעת הקידוש יראה את הנרות, אוכלים לאור אותם הנרות או לא? זה הוויכוח שיש. והמסקנה היא, גם בזה ראוי להחמיר. ולכן, מי שיש לו מתקן לנרות שבת, כמו המתקן הזה, מזוגג. אז יש לו את המתקן המזוגג הזה, זה סגור יפה, כמו של חנוכה. ייקח את זה, יכניס את זה לסוכה, יתלה את זה למעלה קצת גבוה, ואז אין שום סכנה של שרפה. אז הזכוכיות האלה שומרות על הנר. הנר הזה דולק מאיר יפה, יכול לעשות את זה הלווה עדי כל העלמא. הבבלים מאוד מאוד מקפידים, הם שומרים על המנהג הזה להדליק, לברך דווקא בתוך הסוכה. אז אם יש לו את המתקן הזה, אין בעיה. אבל אם אין לו את המתקן הזה, כדאי לא להחמיר. כי אם הוא יתלה את הנרות שלו בסכך, אפילו שתהיה שרשרת ארוכה קצת, לפעמים הסכך יבש. כשזה יבש זה יכול להתלקח, אם לא מייד, אחרי כמה דקות. אולי בהתחלה זה עוד רטוב קצת, לא נשרף. לאט-לאט זה מייבש אותו, מחמם אותו. אחרי רבע השעה צריך יהיה להזמין ולחבש. בזמנו, חכם יהודה צדקה, אני זוכר לפני 50 שנה, הסוכה שלו נשרפה. ליל סוכות, חזר מבית-הכנסת, אין סוכה. הכול נשרף. אשתו בירכה על הנרות לדליקה, אחרי כמה דקות כל הסוכה כולה נשרפה, עלתה בלהבות. ולכן עדיף יותר לא לעשות כן. בכל מקום, לצאת דעת האומרים שצריך להדליק את הנרות דווקא במקום שאוכלים, יש לנו עצה כזו. הרי לפי דעת בית יצחק שמואל קיס, יוצאים מדי חובת נרות שבת גם בנר חשמלי. אז כשהאישה מברכת, היא מכוונת... לא רק על הנר בבית, אלא היא מכוונת גם על החשמל שמדליקים בסוכה. מיד אחרי שהיא מברכת, על סמך זה, ידליקו גם את החשמל של הסוכה, ולמאן דה אמר, זה טוב. תגיד, אם כן, זה הלבדי כולה עלמא, אז למה לא כולם עושים את זה? החולקים אומרים לך, אם החשמל שלך היה מהגנרטור, זה היה טוב דכתחילה. אבל החשמל שלך בא מחברת החשמל. חברת החשמל, מחללים שם שבת, אם הם מחללים שבת, אז איך אתה יכול ליהנות מחילול שבת, להגיד ברכה על דבר כזה? מצווה באה בעבירה? זו הטענה של החולקים. ולכן לא אמרתי שיברך על החשמל, אלא היא מברכת בבית על הנרות, אלא גם תוספת החשמל, למאן דה אמר שיועיל, אבל בכל מקרה צריך להיזהר שלא יבואו לידי חילול שבת, לא יבואו לידי חילול חג. תיזהרו, לא לגרום סכנת נפשות בשרפות האלה, לא יעשו חומרה דעתה לידי כולם. החשמל זה בשמונה. החופה של החשמל היא לא בשמונה או בתשע, אבל עד שמאן אמורים כבר כבר כבר באמצע האוכל ואחר כך, אין שום חינוך שבת, זה לא חשמל. כן, בזמנות שהיינו שם, הם בעצמם הודו, הסבירו בדיוק מה הם עושים, הם אמרו כך, הם אמרו שמדי ערב, לאו דווקא בשבת, אלא מדי ערב, יש את ההבדלים הגדולים בצריכת החשמל. נניח בשעה 10 בבוקר, 10, 11, החשמל פחות או יותר הוא יציב. גם אם יש עלייה של 5 מגוואט, המחשב מזין את הכול, הם לא צריכים לעשות שום דבר. אבל בשעות בין הערביים, נניח היום משקיעה בשעה 5.20, כבר בשעה 5 אנשים מתחילים להדליק, חלק מדליקים ב-5, חלק מגיעים מהעבודה בשעה 18, וכן הלאה. אז יש לא רק תוספת של עוד קצת, אלא בבת-אחת יש מאות אלפים שמדליקים פה ושם, וממילא תצרכת החשמל היא עולה לא בהדרגה אלא בקפיצות. יש קפיצות יותר מ-10 מגוואט. כשזו קפיצה של יותר מ-10 מגוואט, את זה הם לא יכולים לעשות על-ידי המחשב, זה יכול לקלקל להם חלק מהמערכת, אלא בזה הם כבר עובדים עם הכפתורים בשיטה ידנית. הם חייבים. הפיקוד והשליטה לכל הנושא הזה בדרך כלל זה בחיפה. שם, בתחנת הכוח, הם שולטים, מערכת הפיקוד, על כל הארץ. ושם השליטה, ושם אתה רואה במחשב את הצריכה. נניח אם בשעה 5 היה 3,000 מגוואט, אחרי דקה יהיה 3,020. אז הוא חייב מייד, על כל דבר כזה עוד כפתור ועוד כפתור, או כדי להגביר את התאוצה של הטורבינה, או פשוט לפתוח עוד טורבינה חדשה, להדליק עוד טורבינה חדשה. וזה בא לידי ביטוי בשעות בין הערביים, בשעה הראשונה יש הקפיצות האלה, כי אנשים, לא כולם, נמצאים בבית באותו רגע. חלק, הרי יש לנו, לצערנו, שני-שלישים מהמדינה לא דתיים. אלה שהם לא דתיים, כשהם באים בליל שבת לבית, נכנסים, ואז הם מדליקים את החשמל, ואז הם מדליקים את כל המכשירים שיש להם, ואז הצרוכת החשמל קופצת, לא רק עולה. ולכן יש לנו עדיין ספק גדול, ההשערה, על-פי רוב, שיש חילולי שבת באותה השעה. אולי בשעה שבע, שעתיים אחרי השקיעה, אולי אז באמת המצב הוא יציב. באותו רגע אין הבדל גדול, אז המחשב עולה ויורד עם כל זה. אבל דווקא בשעות בין הערביים, באותן השעות, יש קפיצות ויש בעיה בכל זה, אז לבוא לברך על נר חשמלי כזה, בוודאי קשה לנו להורות בלכתחילה. אמנם, האבא כתב ביביע עומר חלקטר, כשהוא דן בשאלה הזו, הוא כתב שהיום כל החשמל במדינה הכל אוטומט ואין שום חילול שבת. כך הם סיפרו לו. גם לנו הם סיפרו את הסיפורים האלה. היינו כאן בחברת החשמל, אז הסמנכ״ל סיפר לנו גם את הסיפור הזה. אז הרב ירחי היה איתנו, התחיל מייד להגיד לו, איך אתה אומר שזה אוטומט? היינו שם וראינו, אמרו, שיש חילול שבת קודם כול בשענוע של הפחם. הבולדוזר מרים בכף את הפחם למכונת הגריסה. הוא התחיל לפרט לו, חילול שבת אחד, שניים, את כל הפרטי-פרטים. הוא ראה שאנחנו מבינים, אמר, נכון, אתם צודקים, עליכם אני לא יכול לעבוד, אתם מבינים יותר מדי טוב במושגים של החשמל. אבל לצערנו, הם רימו את הרבנים הראשיים. בזמנו היה הרב הראשי הרצוג, הרב עוזיאל וכן הלאה. כל הרבנים הראשיים שהיו, וכולם הלכו וסיפרו סיפור שהכול עוד טומעת, אין שום חילול שבת. חברת החשמל הם הרי הצדיקים של הדור. אני מתפונן, למה לא בא המשיח? יש כל כך הרבה צדיקים שמעירים את המדינה. למה המשיח לא בא? צריך עיון גדול. תודה רבה. היה לפני כמה שנים הגאון רבי לוי יצחק הלפרין. הוא לא הסתפק בזה שבחול אמרו לנו את הדברים, אלא הוא הלך בעצמו שם בשבת. יש שם ליד זה, ליד תחנת הכוח בחדרה, מלון בקיסריה. והוא היה שם בכניסת השבת, ואחרי כמה שעות הלך ישן במלון בקיסריה. מקיסריה עד תחנת הכוח בחדרה אין 960 מטר, זה פחות מתחום שבת. הוא היה יחד עם הצוות שלו וראו את הכול. לצערנו, הם עושים בשבת כמעשיהם בחול. יש שם אלפי פועלים ששורפים את השבת, לצערנו, שם כמעשיהם בחול. אפילו בזמן שהפנדי פרץ מודיע על שביתה, הם ממשיכים שם לעבוד גם בשבת. הם לא עושים שביתה, עד כדי כך. כל המקומות עושים, חוץ מהם, הם לא עושים את השביתה הזו, הם פוחדים לשבות. אין להם את הכוח להעיז, לכבוד את השלטר, כי יש בזה גם סכנת חיים במקומות מסוימים. ולכן המציאות היא שלצערנו הם כן מחללים את השבת, ולכן אנחנו מחייבים כל אחד ואחד להדליק את הנרות שבת, ממש מנרות, ואדם שזהיר בנר זוכה לבנים מתלמידי חכמים, בפרט אם זה שמן זית, כמו שהגמרא אומרת, ולכן כולנו מהדרים, ממשיכים במסורת הזו, אבל מפני הסכנה לא ידדיק את זה בסוכה, אלא ישאיר את זה בבית. איך? בזמנו, כשלמדנו סימן שייח, הסברנו בהרחבה שיש לנו את הצירוף של פיקוח נפש, ולכן בדיעבד מותר ליהנות. אם אנחנו לא נתיר לברך על זה, וציוונו להדליק נר של שבת, אבל לאידך גיסא, לקצה השני, אנחנו לא אוסרים מעיקר הדין, בגלל שיש בזה גם צורך לאותם החולים שיש בהם סכנה. למה כאלה, לצערנו? לצערנו, בממוצע מתוך האוכלוסייה יש 3%-4% אנשים חולים שיש בהם סכנה, או אנשים שצריכים דיאליזה, או אנשים שצריכים לנשום והאוויר המזוהם מקשה עליהם לנשום, אז הם מתחברים מייד עם החשמל, מחברים מכשיר חמצן כדי לנשום. פעם אנשים כאלה היו לוקחים אותם לבית-חולים. היום, אם האדם הזה, מצבו הכלכלי טוב, יש לו כסף, אז הוא קונה את מכשיר הדיאליזה הזה ב-10,000 דולר, או קונה את מכונת מכשיר החמצן, וברגע שהוא לא מרגיש טוב, הוא מייד לוקח ושואף, הוא נושם את החמצן הזה. אם לא יהיה חשמל, המכשיר הזה לא יעבוד. לצערנו, יש יותר מ-3% מהאוכלוסייה. כאן בירושלים אנחנו יחסית במצב טוב, האוויר יותר נקי, אבל בחיפה, שם המקום מזוהה מאוד, יש שם 4-5% מהאוכלוסייה חולים במחלות בדרכי הנשימה שנזקקים לדברים הללו. ולכן מן הראוי ולכתחילה להיזהר, לא לברך על החשמל, לא בשבת ולא ביום טוב, אפילו בשעת הדח הגדול. החייל נשאר תקוע והרב הצבאי הבטיח לו, אני אביא לך נרות לכבוד שבת. הבטיח. אבל כמוהם יהיו עשיהם, כל אשר בטח בהם. לא הביא לו, אז אין לו ברירה, הוא מדליק את החשמל, מתכוון על זה, אולי יוצא ידי חובה, אבל לעניין ברכה, לא יברך, יאמר ברוך אתה, יהרהר שם ואלוקנו. אם יש לו פנס חשמלי, זה טוב. יש לו פנס עם מצבר, כאן אין שום חילול שבת. הוא בעצמו מדליק את זה, אז הפנס הזה, כשהוא מאיר לו את האוהל או את החדר, על זה אני אסכים, על זה הוא יוכל לסמוך על דברי הרב בית יצחק שמאלקיס, שכן יהיה אפשר לברך על זה. מביאים ראיה מהמעשה של רבי חנינא בן שבא לבית בליל שבת, ראה אשתו עצובה. מה קרה? אמרה לו, התחלף לי חומץ בשמן. הדליקה בחומץ. אז אמר, מי שאמר לשמן וידליק, אמר לחומץ וידליק. וכך היה, בדרך נס חומץ דלק. לא רק דלק כמו כל השמן, דלק כל השבת, לקחו מזה נר להבדלה במוצאי שבת. זה המעשה של הגמרא. לכאורה, הוא ניחם אותה מצד אחד. הנה, ברוך השם, יש אור. אכלנו לאור הנר. אבל מה עם הברכה? היא ברכה ברכה לבטלה. הרי חומץ לא ראוי. על נס אי-אפשר לברך? אלא ודאי. במציאות יש אור. כל העניין הוא שלום בית. יש אור. מה אכפת לך אם האור הזה בא מהשמן או מהחומץ? אותו דבר גם, מה אכפת לך אם זה בא מהחשמל או לא? זו הטענה, זו הראייה של בית יצחק שמאלקיס, הוא מוכיח מהמעשה הזה כדי להתיר לברך על החשמל, כמו שאמרנו, אבל בתנאי שיהיה חשמל כשר. אז הבטריה זה נקרא חשמל כשר, אבל החשמל הזה לא. איך אפשר ללמוד שם, אבל זה דאבר כבר גם חי, את ההצעה, בסדר. על זה די אפשר ללמוד בדאבר. הפוסקים כן לומדים כי אחרת עדיין יש אגמת נפש מצד חשש ברכה לבטלה. אלא ודאי משמע שלא יניחם אותה לגמרי. הגמרא מספרת לנו את זה כ... ולכן אין ספק שהראייה הזו היא ראייה חזקה מאוד, ולכן לגבי פנס יש לנו יותר צדדים להקל בדבר. אבל שאין כן לגבי החשמל הרגיל, רק בגלל הבעיה של החילולי שבת, לכן יש לנו בעיה, לא נוכל לברך על זה. נכון, בדיעבד כן. סעיף ב' אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבועה, בין ביום ובין בלילה. ואין ישנים מחוץ לסוכה ואפילו לשנת ערעי. אבל מותר לאכול אכילת ערעי חוץ לסוכה, וכמה אכילת ערעי קבצה מפת. ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות, אפילו קבע עלי חוץ לסוכה. ומי שמחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח. ותבשיל העשוי מחמשת המינים, אם קובע עליו חשב קבע, וצריך סוכה. הגמרא בסוכה כה אומרת שיש הבדל באכילה בין אכילת ערעי לבין אכילת קבע. אני חייב לאכול בסוכה. אכילת ערעי לא. כמה זה אכילת ערעי עד קבצה? עד 45 גרם אני יכול לאכול מחוץ לסוכה. יותר מ-45 גרם שיעור קבצה אני חייב כבר בסוכה. כאן קבצה בלי קליפתה, כמו שמסביר הגאון אביחיים נאיה בספרו שיעורי תורה בשם האחרונים. הקליפה בדרך כלל המשקל שלה דירהם אחד. כמה זה קבצה? הרמב״ם אומר 18 דירהם. אם כן, כאן אתה מוריד דירהם אחד, יש לך 17. כל דירהם כמה הוא? 2.3. הסברנו פעמים רבות שבמוזיאון הבריטי יש שם מטבעות מדורו של הרמב״ם. חלק מהמטבעות 2.3, חלק 2.6, חלק 2.9, אלה הן בערך המטבעות. כאן אני לוקח לחומרה, ספק דאורייתא. אני לוקח את המטבע הכי קטן. תכפיל 17 כפול 2.3. יוצא לך 17 כפול 2.3, 40 ו... 39 גרם. נו, למי יש מחשב? כמה? 39. 39. אז עד 39 גרם אפשר לאכול מחוץ לסוכה, יותר אסור. אבל צריך לזכור תמיד את מה שהבאנו, את דברי התוספתא. התוספתא, על-פי דברי התוספתא, כתבו הגאונים, הרמב״ם, פירוש המשניות, התשבץ, מרן באבקת רוכל ושאר הפוסקים. כל הדברים האלה הולכים בהם לפי הנפח, לא לפי המשקל. כגון אדם שאוכל מצה, המצה שוקלת, מצה במכונה, 33 גרם. בנפח יש בה 50. מבחינת ההלכה, מה זה? זה 50, לא 33. כך גם המציות, הקרקרים. כל הדברים היבשים, יש הבדל של 30%. הגמרא בשבת לימודיה אומרת, יש הבדל שליש בין מידת הלך ליבש. ולכן, אם אתה לוקח לאכול דבר יבש, האדם הזה, כמו בלילה, לא אכל ארוחת ערב, מגיע אחרי התפילה מבית הכנסת, רוצה לאכול ארוחת בוקר בסוכה, רוצה לאכול בורקס. הבורקס הוא יבש. עבר למאפייה, לקח בורקס חם-חם, טרי-טרי. הבורקס הזה, היבש, הבצק האלים הזה, יש בו הרבה מאוד נפח. בורקס אחד יש בו בוודאי יותר מקבצה. אין לו יותר לאכול אפילו בורקס אחד מחוץ לסוכה. כמו שאמרנו, 39 גרם בנפח. זאת אומרת, אם זה שוקל 20 גרם זה עדיין בסדר, אתה יכול לאכול את זה מחוץ לסוכה. אבל אם זה שוקל 30 גרם בבורקס הזה, אם במשקל זה 30, בנפח בוודאי שיש בו יותר מ-39, ולכן שייכנס ויאכל את כל זה בסוכה. וכן כיוצא בזה, הוא אוכל מציות או דברים אחרים. תמיד הולכים בדברים האלה לפי הנפח שיישאר. אם יש נפח של 39, חייב. אם הוא בטוח שאין בזה נפח של 39 אלא פחות, יכול לשבת בבית ולאכול את זה. אין עליו את החיוב לשבת דווקא בסוכה. וכן בשאר דברים אחרים. לפעמים הילד יש לו שקית גדולה של שלווה. הסבא אומר לו, תן לי מעט. אז אם הילד הזה קמצן, לוקח אחד ונותן. לפעמים אפילו אחד לא נותן. הוא אומר, לא רוצה, מנענע בכתף והולך. אבל לפעמים אחד הוא נותן, מוציא ביד הקטנה שלו אחד. אבל לפעמים הנכד הזה יש לו לב זהב, מלוך אופניים, הוא לוקח ומוציא חופן ושם לסבא עוד ועוד, והאדם הזה רעב רוצה לאכול מזה. חייב לשבת בסוכה לאכול את זה. לפי דעת המגן אברהם, כיוון שזו חיטה כלופה, ברכתה מזונות. אם זה מזונות זה כמו דגן, כמו כל לחם, ואם אתה אוכל מזה נפח של 39 גרן, חיה בסוכה. שם זה מנופח, יש שם הרבה נפח בדבר הזה. ולכן, אם הנכד הזה נתן לו בעין יפה, שם לו כמה חופניים, בערבית אומרים כמשה, שם לו כמה חופנים, אם כן, צריך להיכנס לסוכה ולאכול. גם את הנכד תחנך, תגיד לו, בואי איתי לסוכה, זה חייב בסוכה. קל וחומר, אם האדם אוכל מקרונים, קוגל וכיוצא בזה. הרבה עושים קידושה רבה, יש להם שבת חתן או שבת ברית מילה, אז הם עושים שבת מילה, מביאים קוגל לבית-הכנסת. מביאים קוגל, חייבים את הקוגל לאכול בסוכה. למה? פרוסה אחת של קוגל, יש בה הרבה יותר מ-39 גרם. הקוגל הוא כבד מאוד, הוא ספוג עם המים והשמן, וחותכים פורסים בעין יפה. ולכן, אם יש סוכה לבית-הכנסת, אז יגישו להם את זה בסוכה, בלי הגבלה. אם אין סוכה, מי שיפרוס את זה צריך לפרוס בקמצנות, לחתוך כל חתיכה שלושים גרם, שלא יהיה קבצה, ויגיד לאנשים, כל אחד אוכל רק אחד, לא יותר, שיאכל פירות, יאכל ירקות, יביא להם כל מה שהם רוצים מדברים אחרים, אבל מהעוגות צריך להיזהר, אנחנו בבית-הכנסת פה לא יכולים לאכול קבצה. כך גם בהושענה רבה. בהושענה רבה אנחנו פה כל הלילה, ולפעמים אנשים קצת רעבים. אז הגבאים שלנו שמים על השולחנות בעין יפה, יש פה כל הלילה על השולחנות הרבה עוגות מכל הסוגים, מכל המינים, מתוק, מלוח, מביאים לנו הכול. אבל צריך לשים לב, לזכור שהושענה רבה זה עדיין ליל שביעי של חג הסוכות, ואסור לאכול מחוץ הסוכה. יש הרבה מהעדה הבבלית, הרבה בבלים, תיקון ליל הושענה רבה עושים בסוכה. א', בגלל הדבר הזה, בגלל העוגות. דבר שני, הרבה פעמים ב-2-3 לפנות בוקר אנשים עייפים, תעבנים, נרדמים. הרי שנת ערעי אפילו אסורה מחוץ לסוכה. בגלל שתי הסיבות האלה, כשיש להם סוכה גדולה ליד בית הכנסת, אז רגילים לעשות את הלימוד שם. אם באמת יכולים, זה דבר נפלא, דבר טוב. אנחנו לא זכינו לדבר הזה, אין לנו מקום טוב, מקום נוח בחצר, זה לא מסתדר, ולכן אנחנו יושבים פה, לומדים, אז אם האדם רוצה לאכול, שיאכל לתיאבון פירות בלי הגבלה, כל סוגי הפירות, שבעת המינים או לא, אבל בעוגות, יאכל עד כזית, יאכל עד 30 גרם, ייזהר לא להגיע ל-39 גרם, שלוונדה אמר שזה כבר נקרא קבצה בלי קליפתה, ואז הוא עלול לבוא לידי איסור. לפי דעת הגינת ורדים, אדם שאוכל 39 גרם ויותר, לא רק שחייב, אלא צריך גם לברך בשבי הסוכה. אבל הגאון חידה בספרו, החיים שעל, ועוד מגדולי האחרונים, גם בספרו, מחזיק ברכה, הוא דן בדבר הזה ואומר שמספק אנחנו מחייבים לשבת בסוכה כשאדם אוכל אטריות או עוגות, אבל לעניין ברכה, כיוון זה שנוי במחלוקת בין הרמב״ם ושאר הפוסקים, לעניין ברכה אנחנו אומרים ספק ברכות להקל, וספר הגאון חידה שכך היו נוהגים גם גדולי הדור, כמו שכותב פרי האדמה ועוד, שלא מברכים על דבר כזה, אלא אם כן, אם הוא אוכל שיעור עבדירהם, זאת אומרת אם הוא אוכל יותר מ-200 גרם, אוכל 209 גרם מהעוגות האלה, אז אברך, וציוונו על נטילת ידיים, המוציא מים אחרונים חובה, ובסוף ברכת המזון. בבוקר זה דבר שהוא מצוי, אדם שלא אכל ארוחת ערב, והלך וקנה מהבורקס הזה, לפעמים הוא גר ליד המגדניה, הבורקס המלוח בבוקר, כשיש לך שתייה טובה, כוס חלב, זה מושך מאוד. אז מימלא יברך קודם כול, יישב בסוכה המוציא לחם מן הארץ בשבעת ימי החג. בזה כבר אין מחלוקת. כל הוויכוח בין נגינת ורדים לגאון חידה, כשאני אוכל 50 גרם מאגרב, אבל כאן, עבד דירהם, בזה אין מחלוקת. עליבא דקול עלמא, צריך לברך על זה גם לשב בסוכה, כמו שמברך על זה ברכה ראשונה המוציא, ברכה אחרונה ברכת המזון, וכן כל כיוצא בזה. גם כשאדם אוכל קעקים, הקעקים היבשים, אם זה טרי-טרי, הלך למגדניה וקנה את זה, זה טעים מאוד. בבוקר זה מושך מאוד את האדם, זה מלוח וטעים. לפעמים הוא לא מתכנן אולי לאכול הרבה. הוא מכניס את היד, לקחת עוד אחד, והוא רואה שהשקית נגמרה, אכל 300 גרם מכה אחת. הוא לא שם לב על עצמו, אבל הוא גמר את זה. אז אפילו אם בהתחלה הוא לא תכנן, הוא אמר מזונות, בסוף הוא אכל עבד דירם. צריך לברך, ברכת המזון יעלה ויבוא ביום חג הסוכות הזה. צריך לשים לב לדבר הזה. הגאון חידה ושערי תשובה על המקום כאן בסעיף קטנה דנים בשאלה שלך. והם אומרים, כיוון שהוא מתכוון באכילת הקוגל הזה לקיים מצוות קידוש במקום סעודה, הם מתכוונים לשבת בסוכה ולאכול את זה לא ערעי. הם רוצים שזה יהיה קבע, לצאת בזה לידי חוות קידוש במקום סעודה, כי את הסעודה הם עושים אחרי 3-4 שעות, לכן הם מלמדים זכות שאפילו אם לא יאכל עבד דירם, לפי דעתם זה נקרא קבע, זה לא ערעי, והם אומרים שהברכה שיברך לישב בסוכה, יש להם על מה לסמוך. הכי טוב, אם יש אחד שמתכונן, היין לא מספיק, גם עם שתי ארבע כוסות, לישב בסוכה צריך או קבצה לחם או עבד דירם בסוכה, רק אז יוכל לברך את ברכת לישב בסוכה. בסדר, לגבי השבתות הרגילות, קידוש במקום סעודה, נכון, כך מרן כתב בסימן רעי ג', שהרביעית יין, גם זה יכול להיות קידוש במקום סעודה. גם בחג הסוכות יכול להיות מדין קידוש במקום סעודה. אבל אני מדבר על ברכת לישב בסוכה, על זה אנחנו דנים, אחינו האשכנזים מברכים. הם נוקטים כדעת התוספות הריב הרמב״ם והרוב הראשונים. כל פעם שאדם נכנס לסוכה מברך, הם לא מחייבים שיגיע לשיעור הזה עבד דירם או הדברים האלה. הם מברכים. קל וחומר אם הוא נכנס לסוכת חבירות. או שלפי דעת רבי יצחקי בן גיאד בשם רב שירייה גאון, הוא אמר שתמיד עוד פעם נכנסת סוכת חזורה צריך לברך. קל וחומר הוא נתן לו גם כוסית יין, וכך נוהגים אחינו בני ישראל התימנים, התימנים הולכים בעקבות הרמב״ם והם לא חוששים. ולכן אם הם באים, אז תגיד לו שהוא יכוון עליך. אתה יושב קידושה רבה, ובקידוש הוא מברך גם לשבע סוכה שיכוון גם עליך, אפילו שאתה אכלת רק כזית מהקוגל, לא אכלת הרבה, אין לך מה לחשוש. הוא אכל הרבה, הברכה שלו ליישב בסוכה, יאללה על מה לחול, כך שהוא פטר אותנו מכל הספקות האלה, זה הפתרון הטכני לגבי קידושה רבה. האנשים מברכים גם בעוגה? אשכנזים מברכים על יין אפילו בלי העוגה, כן. גם, תביא לו בכל שבעת ימי חולמות, הוא ייכנס לסוכה שלך, יבוא לבקר, תביא לו כוסית יין. אפילו אם לא יהיה בזה רביעית, אפילו פחות מרביעית הם מברכים ליישב בסוכה. כך הם נוהגים. אנחנו חוששים, אנחנו, בדברים האלה, למרות שיש לנו הרייף והרמב״ם, אפילו, אחי, אנחנו מאוד פוחדים מענייני ברכות. מרן בסוף הסימן התייחס למחלוקת הזו, בסימן תרלט סעיף ח', מרן מביא שם, מהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה והכילה עוג. אז מרן אומר שהמנהג הוא נגד הרייף והרמב״ם, לכן אנחנו פחדנים, אנחנו לא מברכים. אבל הם נהגו לברך, יש להם על מה לסמוך. כמו שאמרתי, זה לא רק הרמב״ם. רוב הראשונים, רוב הפוסקים הלכו בזה כדעת הרמב״ם, כך כותב גם הרעה, הרטבע. הרבה מגדולי הפוסקים הלכו כך. אנחנו חוששים לדעת תוספות רבי יהודה החסיד וסיעתו, ולכן אנחנו נזהרים מצד הכלל ספק ורחות להקל. נמצא, סיכום. ברכות המזון או ברכת ען המחיה אין לה קשר לברכת לישבע סוכה. אני אביא דוגמאות. אדם שאוכל 30 גרם לחם מברך ברכת המזון. אפילו אחי, אסור לברך, להישב בסוכה. לא חייב סוכה. לא חייב סוכה, מעיקר הדין גם. לעומת זה, אדם שאוכל 50 גרם עוגה, מה מברך? מזונת ועל המחיה. ושם כן חייבנו אותו לשבת בסוכה. אתה רואה שזה לא קשור אחד לשני, אלא כאן זה מושגים של קבע ועראי. עד כאן לגבי אוכל. בשינה אפילו ערי חייב סוכה. לפעמים אדם בצהריים עייף, אחרי שאכל ארוחה טובה, אשתו הכינה לו לכבוד החג, הוא עייף רוצה לישון. חייב להיכנס לישון בסוכה. אם הסוכה טובה, אם אין שם שמש יוקדת אלא האוויר נעים שם, חייב לישון דווקא בסוכה. אפילו שהוא אומר, אני סך הכל עשר דקות, רבע שעה אני ישן. הגמרא אומרת שם, בסוכה כה, שהשינה אין לה קבע, פירוש הדבר. באוכל אתה צריך לאכול 50 גרם כדי להרגיש את זה בבטן. אם לא, אתה עדיין רעב מאוד. מה שאין כן לגבי שינה, לפעמים אדם ישן רק עשר דקות. הוא רואה את הראש, עשר דקות הוא ישן, הוא קם כאילו הוא ישן עשר שעות. הראש שלו צלול, הוא בהיר, הוא בא לשיעור, מבין טוב את הגמרא. זה בלשון הגמרא, שינה אין לה קבע. ולכן לשום זה החמירו חכמים יותר. אלא שהפוסקים שואלים, שמחת בית השבע היו רוקדים שם יום ולילה ולא היו יושנים. הגמרא אומרת, הרי אדם לא מסוגל בלי שנה שלושה ימים. הגמרא אומרת שהיו מתנמנמים אחד על הכתפיים של חברו. הרי שמחת בית השבע זה בחגי סוכות. איך היו מתנמנמים בצורה כזו? אז יש מתרצים ואומרים, תשבו כעין תדורו. כשאדם בכל ימות השנה במצב כזה של אפיסת כוחות, אז הוא שם את הראש שלו כמה שניות על הכתף של חברו. האם הוא באותו רגע מחפש את המיטה, הולך לחדר שלו לישון? אז גם בחג הסוכות, גם כן יהיה את הדבר הזה. הנפקא מינה לגבי אותם שנוסעים באוטובוס, לפעמים הוא לא ישן כל הלילה והוא עייף מאוד, אז הוא נרדם באוטובוס. וזה בתוך חול המועד, סוכות. אז תבוא, תגיד לו, חבר, חבר, אסור, צריך סוכה. כך אדם רגיל בכל השנה כולה נרדם בצורה הזו. ולכן יש מלמדים זכות שבחיי גדולה אין איסור. אבל אלה שיושבים בבית הכנסת בליל או שנה רבה ויושנים, בזה אין להם על מה לסמוך. האיסור הראשון אסור לישון בבית הכנסת, איסור שני אסור לישון מחוץ לסוכה. ולכן אם הוא נרדם, אין ברירה, אל תרחם עליו, אי אפשר לרחם, אלא תטפח לו על הכתף, ידידי, אנחנו כבר נמצאים בזוהר, מהר-מהר, עוד מעט הלילה ייגמר. התחלנו לפי הסדר. אתה מסכים איתי שאסור לישון בבית הכנסת? לא, אז על זה אין ויכוח, נכון? אז מצד הנקודה הראשונה כבר אסור בכל השנה כולה. בכל השנה אנחנו כן ישנים באוטובוס, אבל בבית הכנסת כל השנה אנחנו לא ישנים. אז אין כאן, תשבו כאן, תדורו, מה אתה רוצה? התחלנו לפי הסדר. כן, כן, אם אתה רואה את החבר שלך תעבן, עייף, הוא מתחיל להירדם, אין רחמנות בדין. תגיד לו, מרן כתב בסימן קנא שאפילו שנת ארעי אסור לישון בבית הכנסת, תעיר אותו שישמע דברי תורה, דברי אלוקים חיים, ותגיד לו, גם כשאני ארדם, תעיר גם כן אותי. פטור לא יברך. על אורז לא מברכים, על פירות לא מברכים, אי-אפשר לברך. אין, אין אפשרות. מצד המנהג, כמו שאמרנו, אנחנו לא מברכים אלא רק בסעודה, ומחייבים לפתור את השינה והדברים האחרים. התוספות הסבירו, אמרו, אתה לא יכול לברך על השינה, אולי לא יירדם. זה לא דבר שתלוי בידו של האדם. אוכל תלוי בידי, אני יכול לאכול כשאני רוצה. השינה, אולי הוא יברך, ואחר כך לא יירדם, יהיה ברכה לבטלה, לכן לא תקנו ברכה על השינה. זה המנהג שלנו, וככה ההלכה למעשה. יש אנשים בר-מינן חולים במחלת ציילק. זו מחלה שאסור להם לאכול קמח חיטה. לא רק קמח חיטה, לחם, עוגות, כל דבר שמעורב בו קמח עושה סכנת חיים בשבילם. במקום זה מותר להם לאכול שובולת שוען. מביאים להם לחם מיוחד, יש 5,000 אנשים כאלה במדינה, מביאים להם לחם מיוחד לאותם האנשים, באותו הלחם הוא יאכל כזית בליל טו בתשרי בסוכה, בו הוא יוצא ידי חובה. כך גם בכל השבוע, אם הוא רוצה לאכול מהלחם הזה יותר מקבצה, אין בעיה, יאכל את זה בתוך הסוכה. השאלה היא, האם הוא יברך על זה או לא? מה הברכה בכל ימות השנה? ב. האם יברך על זה לישב בסוכה בשבעת ימי החג? מחלוקת בראשונים, מה זה? אנחנו קוראים לזה שובולת שועל, אבל זה לא ברור שזה שובולת שועל. לפי דעת רב שירה גאון, הרמב״ם, רבי אברהם בן הרמב״ם והרבה מהפוסקים, זה קטניות, זה לא שיבולת שועל. אם כן, הברכה שלו היא, אם אתה לוקח, מרסק את זה ועושה מזה כמו לחם, הברכה היא שהכול נהיה בדברו, ובסוף ברכת בורא נפשות. נכון, גם לפסח הם עושים מזה כמו מצה, וגם שם יש את המחלוקת. והאליבאדיה, הרמב״ם, זה קטניות, ממילא, לא יוצאים בזה ידי חובת מצה. הוא לא יכול לברך על זה וציוונו על אכילת מצה, וגם נועם יוציאו ברכת המזון. מה יעשו החולים האלה? הרי לחם אין להם אפשרות לאכול. העצה היא כך, יאמר לבעל הבית שיכוון עליו בברכה לשבת בסוכה, להוציא אותו ידי חובה. זה הפתרון. אם הוא יכול לאכול בלילה הראשון אפילו חצי גרם, גרם אחד, יעשה לפחות מה שהוא, חצי שיעור, ייקח מהאכלה שלנו, יאכל קצת. כשהם אוכלים הרבה מהלחם שלנו, זה סכנת חיים. אבל אם הוא יאכל גרם אחד, זה לא ישפיע עליו, לא יקרה לו שום דבר. והרי לפי דעת הרמב״ם בפירוש המשניות במסכת אבות, למדו הפוסקים, שלא רק חצי שיעור אסרו מן התורה, מה שלמדנו לגבי איסור אכילה ביום הכיפורים, אלא גם בצורה הפוכה, חצי שיעור במצווה, אדם מקיים גם את המצווה. והרמב״ם הביא ראיה לזה, כתוב בתורה בחומש דברים. אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן את מזרח השמש, את בצר וכו'. הרי השלוש ערי המקלט האלה לא קולטות אם עדיין לא עשית ערי מקלט בארץ ישראל. עדיין לא קידשו את ערי המקלט כדש נפתלי, שכם וחברון, אם כן גם הם לא קולטים. אבל בשביל מה משה רבנו עשה את זה, אלא משה רבנו אמר, מצווה הבאה לידי, למרות שזה חצי, אפילו אחי הוא עשה, אם משה רבנו שלם שבשלמים עשה את זה, קל וחומר אנחנו, ושם למדו הרבה פוסקים לגבי כל הדוגמאות, כל המצוות, שגם חצי שיעור יש בו תועלת. ולכן אם הוא יכול, בלילה ראשון לפחות שיאכל גרם אחד או שניים מהלחם הרגיל שלנו, ואת שאר הכזית יאכל מהלחם שלו, יצא ידי חובה למען דאמר. הבעיה של האדם הזה כל השנה כולה, מה הוא מברך על הלחם הזה? אמרנו, אם יברך שהכול, שהכול פותר את הכול, אין לו בעיה. המוציא הוא לא יכול לברך, ברכת המזון הוא לא יכול לברך, גם נפשות לא, נפשות לא פותר ברכת המזון, ולכן הוא צריך להיצמד כל פעם שהוא אוכל, יושב יחד ליד החבר. הוא יושב לידו, אתה מברך בכל רם ברכת המזון, מכוון לפטור אותו ידי חובה. אשתה רביעית מים יברך גם בורא נפשות, יצא ידי חובה, ליבדי כל העלמה. זה מצוי לא רק להם, גם לנו יש את הבעיות האלה. הרבה אנשים אוהבים קרקרים של שיבולת שועל. יש מאכל שנקרא גרנולה. הגרנולה הזו, הם כותבים על זה שיבולת שועל, אבל גם זה תלוי במחלוקת. אם הוא אכל מזה 70-80 גרם, עכשיו הוא בא לשאול אותך, מה אני מברך, על המחיה ועל הכלכלה או בורא נפשות? מחלוקת בראשונים. הוא לא יכול לברך מספק, לא זה ולא זה. כשאתה דן על המחיה אתה אומר, אולי הלכה כהרמב״ם, מי מלך זה ברכה לבטלה אם הוא יגיד על המחיה, וכן ההפך. ולכן הוא לא יכול לברך שום ברכה, אלא אם כן החבר שלו אכל לידו בורקס, אז הוא אומר לחבר, אתה אכלת בורקס, תכוון עלי בעל המחיה, זה הפתרון. אבל לאכול גרנולה ככה סתם, זו בעיה, יש כאן ספק בכל ימות השנה. כך הוא הדין גם לגבי ברכת להישב בסוכה. אפילו אם האדם הזה החליט לאכול מהקרקרים האלה 230 גרם, רוצה לאכול הרבה, לא יוכל לברך על זה להישב בסוכה מהטעם שאמרנו, אולי זה לא שיבונת שועל, אולי זה קטנית. ואדם שיאכל קילו חומוס ירצה לאכול בסוכה, אין לו את זה ברכת להישב בסוכה כמו בארז, ממילא גם פה יש את הבעיות, יש את החששות הללו. כן. כתוב אתר אין לו בעיה בדבר, אבל ברכה אחרונה שם היא הבעיה האמיתית. אבו-רקס שיש בו בתוכו מילוי תפוח אדמה, המילוי לתפוח אדמה לא מצטרף, אלא אנחנו רוצים נוטו ולא ברוטו. אבל בורקס הגדול, המשולש, יש בכל אחד מהם, חוץ מהתפוח אדמה, יש בכל אחד מהם 60-70 גרם. אם הוא יאכל משלושה כאלה, בוודאי שצריך לברך ברכת המזון. הדורקס האלה יש בהם הרבה נפח, כמו שתיארנו קודם, ונצטרך, כן, הגדולים. הקטנים יש בהם 30-35 גרם, אבל הגדולים הם שולשים, הם גדולים, יש בהם הרבה נפח, ולכן צריך להיזהר בכל זה. הלילה ליל פטירתו של הגאון רבי עקיבאי. סימן תרלט סעיף ג׳ אכילה בסוכה בליל יום טוב הראשון חובה. אפילו אכל כזית פט יצא ידי חובתו. מכאן ואילך, פשוט. רצה לאכול סעודה סועד בסוכה. רצה. אין אוכל כל שבעה אלא פירות וכליות חוץ לסוכה, אוכל כדין אכילת מצה בפסח. יש לנו הבדלים בין החובה של אכילה בסוכה בלילה הראשון לבין שבעת הימים הבאים. בכל השבוע הזה אנחנו חייבים לשבת בסוכה. בסוכות ישבו שבעה ימים. אבל זה לא בדיוק אותו דבר כמו הלילה הראשון. ההבדלים הם, אנחנו משווים את הלילה הראשון כעין ליל הסדר. וההשוואה הזו היא מדאורייתא. שם נאמר, בערב תאכלו מצות. יש מצווה מן התורה לאכול כזית מצה. שם נאמר שני המילים ב-15 לחודש הראשון. אצלנו נאמר ב-15 לחודש השביעי. בלשון הגמרא, טוטו מחג המצות. ולכן, כמו ששם חייבים לאכול כזית, גם פה חייבים לאכול כזית. כמו ששם אי אפשר לאכול, מבעוד יום. יאכול מבעוד יום, תלמוד אמר ביום ההוא. לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומאור מונחים לפניך, וראוי לקיים בהם את המצווה. אפילו האגדה, מצוות מגיד, כבחומר אכילת המצה, אי אפשר אלא רק בלילה צאת הכוכבים. גם בליל שבת אי אפשר להתחיל לאכול כזית לחם בסוכה, אלא רק אחרי צאת הכוכבים. מחלוקת תנאים, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא ושאר התנאים, האם אפשר לקיים מצוות אכילת מצה אחרי חצות? האם הפסח נאכל אחרי חצות? אותה הבעיה, אותה המחלוקת גם פה. כמו ששם בלכתחילה צריך למהר לסיים אכילת מצה לפני חצות, גם פה צריך שיסיים את אכילת כזית מצה לפני חצות לילה. צריך לאכול כזית בכדי אכילת פרס. זאת אומרת, לאכול מהר. אתה לא יכול לקחת את כזית המצה ולאכול אותה במשך חצי שעה, אלא צריך לאכול אותה קצת מהר, להזדרז דרך אכילה. אותו דבר גם פה. יש לנו כמה דעות כמה זה כזית בכדי אכילת פרס למסקנה כאן. אם זו אכילת חלה, החלה היא רכה מאוד, ולכתחילה חייב לאכול את החלה הזו בתוך ארבע דקות. בדיעבד, אם אכל את זה עד שבע דקות, בדיעבד יצא ידי חורן למאן דאמר. ספר תורת חסד מלובלין מתחיל במחלוקת תנאים, מחלוקת ראשי והרמב״ם, קם וזה כזית לכדי אכילת פרס, שלושה ביצים או ארבעה ביצים. אחר כך הוא מזכיר את המחלוקות באחרונים. בעל כף החיים אמר, אנחנו מנסים, לפי הניסיון נראה ארבע דקות. אבל לעומתו הגאון רבי חיים פלאצ'י והגאון רבי יעקב אטינגר, בעל ערוך לנר, שניהם אמרו שבע דקות וחצי. יש אמרו שמונה, תשע, יותר אפילו. הוא שואל, מה המציאות? תודה. מה זה, מחלוקת במציאות? איך ייתכן שלכל חכם יצא לו חשבון אחר? אז הוא אומר, הוא עונה דבר פשוט. הוא אומר, החכמים לא ניסו כולם באותו לחם. החתם סופר שניסה ויצא לו תשע דקות, הוא לקח לחם כהה. איך קוראים לזה? לחם שחור? הוא ניסה בזה. אז זה לוקח באמת תשע דקות. כף החיים, מה ניסה? מה הלחם של העיראקים היה? עשתנור, פיתה. לקחת פיתה, עש, תנור, רק לקחת לאכול, זה הולך קל מאוד. ולכן, כל דבר, לפי המציאות שלו, סברה חזקה מאוד. לפי זה, מה אנחנו אוכלים בליל סוכות? אוכלים חלה, חלה רכה מאוד, ולכן צריך לאכול את זה מהר. יותר מזה, בכל השינה כולה יש את המחלוקת בפוסקים, שאדם אוכל לחם. אכלתי כזית, אבל אכלתי את זה במשך חצי שעה-שעה. האם יברך ברכת המזון או לא? כדי לא להגיע לשאלה הזאת, העצה היא כך. אדם מברך המוציא, שלא ידבר. אל תתחיל עם הטלפון, אל תתחיל עם שום דבר. קודם כול, תגמור כזית. תדע, אני חייב בוודאי ברכת המזון. גמרת כזית, אחר כך תתעסק, תדבר, תעשה דברים אחרים, תאכל דברים אחרים. זו העצה. קל וחומר כאן, בדוגמה של הלילה הראשון, שזה בדאורייתא, שצריך להקפיד מאוד בדבר הזה ביתר שאת. אבל, כמו שאמרנו קודם, בלילה הראשון מספיק לאכול כזית. לא חייבים כבצה. במשך שבעת הימים צריך כבצה. בלילה הראשון אתה לומד ממצוות מצה. שמה, לשון הפסוק, בערב תאכלו מצות, סתם אכילה בכזית. ולכן גם פה אוכל כזית מספיק. אבל מה שאין כן, לגבי כל השבוע הזה, אכילת ערעי פטור. רק אכילת קבע חיה בסוכה. אבל אכילת ערעי פטור מהסוכה. עד קבצה זה נקרא אכילת ערעי. אלה דברי הגמרא, וכך ההלכה. זה ההבדל בין הלילה הראשון לשאר הימים. ולכן, אדם שקשה לו לאכול לחם, יש אנשים בר מינן חולים ממחלת הצילק. מחלה זו, אם הוא אוכל למיני דגן, אז זה מייד מסבך אותו, הוא רגיש מאוד לזה. לפעמים הוא יכול לאכול קצת, הרבה אסור לו, אבל קצת כן. אז הוא יכול לאכול כזית, אין בעיה, יכול לכתחילה לברך, אליבא דקול עלמא, כי בלילה הראשון אין חובה יותר מאשר כזית. שם אתה לא מחפש אכילת קבע או ערעי, אלא אתה לומד מהפסוק שאמר שם בערב תאכלו מצות, וסתם אכילה בכזית, ולכן יוצא ידי חובה לכתחילה בכזית. אבל לגבי כל השבוע, כמו שאמרנו, כזית זה עדיין אכילת ערעי. רק אם יאכל קבצה, רק אז יוכל לברך, וציוונו על אכילת מצה. ולכן, בכל הימים האלה, לפעמים אדם מגיע לבית לאכול ארוחת צהריים. אשתו עקרת בית, לא הולכת לטייל, לא מדברת, אלא מבשלת לו אוכל טעים, מגיעה לבית, נכנסת לבית בצהריים, כבר ריח החמין, ריח, ואז מתחיל לאכול לחם, אבל כל כך האוכל טעים, אז הוא עובר, יש גם אורז, וגם תפוח אדמה, וגם עוף, וגם דגים, וגם אם הוא רוצה בשר, יש גם על האש, וגם מבושל, מכל הסוגים, מכל המינים. אז אם כך, הסיכוי שהוא יאכל קבצה מהלחם בתוך הסוכה, הסיכוי הוא אפס. הלוואי ויאכל כזית. מי יאכל לחם כשיש לו בשר על האש? ולכן, אם הוא משער שלא יאכל מהלחם, יהיה זהיר בלשונו. לא יברך מציוונו על נתינת ידיים, לא יברך מציוונו ונשב בסוכה. ואם הוא אומר, אולי כן, אולי אני כן אצטרך, אז יעשה כך, יאמר ברוך אתה, יהרהר ה' ואלוקנו, מלך העולם, אשר קדישנו במצוותיו וציוונו על נתינת ידיים. כך גם לגבי הברכה השנייה. יאמר ברוך אתה, יהרהר ה' ואלוקנו, מלך העולם, אשר קדישנו במצוותיו ונשב בסוכה, ואחר כך יאכל ברכת המוציא ויאכל. אז אם בסוף כן אכל, יצא לו לאכול מהקבצה, הנה, הייתה ברכה. אם לא, לפחות חשש ברכה לבטלה שלא יהיה כאן. זה מה שצריך לייעץ לכל אותם האנשים שזכו ויש להם אשת חיים. אבל עצה טובה לכל אותן הנשים שיודעות לבשל, שידעו גם לעשות סלטים, ולא יביאו את האוכל המבושל לשולחן, אלא קודם כול שייתן לכל בני הבית קצת זמן שיספיקו לאכול לחם קבצה עם הסלארה, ואחר כך תגיש לשולחן את התבשיל. כך תעשה אישה חכמה, ואז הברכה על נטילת ידיים והברכה לשבת סוכה תאכל לחולה לבדי כל העלווה, כך עושה אישה חכמה. הבעיה הזו קיימת לא רק לגבי הבעיה של הסוכות, זו בעיה עם כל השנה כולה בברכת על נטילת ידיים. קל וחומר, בשבת, הרי כותב הפנים מגדים, העידור מצווה שיהיה עונג שבת לאכול קבצה, לא מספיק כזה. ושוב, אם האישה מגישה מייד את החמין, אז האנשים לא יכולים לאכול נעמה בנעמה. עשתה לו החמין כל כך טעים, לאכול את זה עם לחם, זה קשה. אז הם נמשכים אחרי החמין ולא אוכלים קבצה. לכן גם שם עצה קצת לחכות, לא מייד להגיש את התבשיל, אלא שיאכלו עם הסלט קצת, שיגיעו על ידי קבצה, זה הדבר הכי טוב. עוד הבדל בין הלילה הראשון לשאר הימים. בלילה הראשון אומר הגאון רבי אליהו רגולר, לא אוכלים את הכזית עם טחינה, סלט הוא דבר אחר. הטרש הוא תאום לתן מצווה, כמו שאמרנו לגבי המצה, לאכול אותה לבד, כך גם פה. עוד הבדל נוסף, בלילה הראשון אנחנו חייבים לקחת לחם, חלה רגילה, חלה מתוקה, לא טוב. כך גם בלילה הראשון של פסח, מצה עשירה, שם התורה אמרה לחם עוני, אתה לא יוצא בדבר מתוק, לכן גם פה חלה מתוקה בלילה הראשון זה לא טוב. אבל בשאר הימים אין חובה, אף אחד לא מחייב אותך לאכול חלה בדווקא, אתה אוהב חלה מתוקה, תאכל מה שאתה רוצה, כי אין חובה לאכול בדווקא לחם, לאכול גם בפירות, ירקות, מה שלבו חפה, תאכל לאכול. אפילו אכיל, למרות שאין חובה, אנחנו משתדלים להחמיר כל יום שני סעודות, יחד עם שבת יש לנו 15 סעודות במשך ימי החג. מי שיכול להחמיר, קדוש שיאמר לו, אבל אין הדבר בגדר חיוב, ולכן יש אנשים שהלחם קשה להם, בפרט אנשים מבוגרים. בחורים צעירים מוכנים לאכול הכול, ואתה רואה אותו, ולא נודע כי באו אל קרבנה. בן פרת יוסף יש לו עדיין גזרה דקה מן הדקה. אבל בגיל מבוגר, אנשים בגיל 50-60, הרופא אומר לו, תשמע, אתה שמן יותר מדי, זה לא טוב, זה לא בריא, אתה צריך לעשות ספורט. אז במקום שיאכל הרבה וירוץ הרבה, המעיק הרע יאכל קצת פחות, ולא יצטרך את כל ה... אז אם לכן קשה לו, הדבר קשה עליו, אנחנו לא מחייבים אותו. כל זה ניתן כחומרה, אבל לא כדין, ולכן אם הדבר קשה עליו, לא חייב בדבר. זה לא סוג האדם, לא, לא. כל העולם כולו, תיתן להם עשתנור, יאכלו את זה בארבע דקות. כל העולם כולו, תיתן להם לחם שחור, יאכלו את זה בתשע דקות. נכון. אז אתה לוקח את הממוצע. גם פה לוקחים את הממוצע, אבל ממוצע בעשתנור כך, ממוצע בלחם שחור זה אחרת. זו הסברה של תורת חסד. הרי הנושא של כדי אכילת פרס זה לא גזירת הכתוב, דבר שאין בו היגיון. יש בזה היגיון. ולכן נחלקו התנאים והאמוראים, אם זה שלושה ביצים, ארבעה ביצים. הוויכוח הוא איך הממוצע, כמה אנשים בממוצע אוכלים, באיזה מהירות וכו' וכו'. הנפקא מילה גם לגבי תינוק, מאיזה גיל צריך להרחיק מהתסועה שלו. הרי ילד קטן בגיל עשרה ימים, אפילו שאני יודע שהוא לחנך, הטיטול שלו מלא. לא צריך להתרחק, אתה יכול לעמוד לידו ולומר את ברכת המזון. רק אם הוא מסוגל לאכול כזית בכדי אכילת פרס, מתי הגיל הזה? גיל שנה? עשרה חודשים? שוב, גם זה תלוי במחלוקות הללו. האם זה שלושה ביצים, ארבעה ביצים וכו'? תלוי גם לפי ההתפתחות של הילד. יש ילדים שהם קצת יותר מהר, אבל גם לשם מסתעפת המחלוקת הזו. טוב, שם איזה מחלוקת בדאורייתא. אם הוא כבר מסוגל לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס, ויש ריח רע מהצועה שלו, בגלל שצריך להתרחק, מן הראוי שלא יעמוד לידו ויאמר את ברכת המזון, אלא ייכנס לחדר השני ויאמר ברכת המזון כדי ש... לפעמים הילד הזה כבר זוחל. בכל מקום שהוא הולך, הוא רץ אחריו, הילד הזה. להיפך בישהו, הוא לא יכול לברך ברכת המזון. במקרה הזה יכול להיות שהוא קבע בגדר שהגיע למצב שאוכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, שם אתה צריך לקחת את הצד החומרה. צד החומרה, לא את הארבע הדקות, אלא תיקח את התשע הדקות. שם אתה לוקח את הצד השני של המטבע, וכן כל כיוצא בזה. הצלח ציון לנפש חיה חולק עליו. ואנחנו משתדלים להחמיר לצד יד החובה לבדי כולה עלמא. כמו שבמצה אוכלים את המצה לבד בלי סלט, בלי טחינה, אותו דבר גם פה, כך היה ראוי לנהוג ולעשות ולכתחילה. כך גם לגבי חלה מתוקה. הלשון של מרן, אפילו אכל כזית פת. הלשון של מרן פת, מה משמע אם יאכל עוגה? זה לא טוב. גם בזה יש מחלוקת, אבל כיוון שדעת הראש ומרן שדווקא בכזית פת, לכן לא יוצאים ידי חובה בחלה מתוקה. בחלה מתוקה, איך נעשית? שמים 20% מרגרינה ועוד 20% סוכר וכולי. ולכן זה כל כך טעים. אם כך, לא יוצאים בו ידי חובה בליל סוכות, לא מקיימו בו את המצווה מן התורה. אומנם יש חולקים, ומרשה אלפנדרי העריך בתשובה להתיר, אבל כיוון שמשמעות מרן דווקא פת ולא עוגה, לכן לא יוצאים ידי חובה בחלה המתוקה. החלה המתוקה זה עוגה לכל דבר. הם יקראו לזה שם של חלה, כאילו זה חלה, אבל למעשה זה מתוק מאוד, טעים מאוד, אין לך עוגה גדולה מזו. ולכן אל תשלח את הילדים, בערבי שבת לקנות חלות. הילד אוהב את המתוק. תגיד לו, למה לא קנית חלה רגילה? הוא אומר לך, אין, לא היה. בעיניים שלו הוא לא הסתכן, לא ראה דבר אחר, רק המתוק. תלך בעצמך, תביא לחם של ממש, כך גם בשמחות. חתונה, בר מצווה וכיוצא בזה, כל שמחה שאדם עושה יאמר לבעל הבית. אני רוצה גם פיתות. תגיד לו, חלה לא מתוקה, כן מתוקה, הוא לא יבין מה אתה מדבר. אתם לא למדו הלכות, וקשה לחייב אותם להבין את מה שהם לא מסוגלים להבין. אם הוא לא בן תורה, תגיד לו, פיתות, פיתות הוא מבין מה זה, אז הוא יגיש לשולחנו את פיתות, יהיה לך עשרה שאכלו כזית מהפיתה, עליבה דקולה עלמא, אתה יכול לומר את שבע הברכות. ואם לא, אם לא היה כך, אלא כולם אכלו רק מהחלה המתוקה, גמרו את הכול ב-11 בלילה, אין שבע הברכות. לא מברכים. צריך להגיד להם, אדוני, הפסדתם את מצוות שבע הברכות, כדי שלא יפסידו. לילה הראשון, סעודה ראשונה, רוצים לברך, לכן צריך להדגיש את ההלכה הזו. ואם לא, אם בעל העולם לא קנה פיתות, אז אבי החתן או אבי הכלה ייתן לאחד החברים, תרוץ, תקנה לי עכשיו כמה פיתות. יש תמיד אנג'ל פתוח כל הלילה, החנות שלו שם, לך תקנה מהחנות של אנג'ל כמה פיתות, יושיב שם לשולחן הנשיאות, ייתן לחתן לאכול כזית מהפיתה, ייתן לעוד, לפחות שיהיו שבעה אוכלים כזית מהפת, מהפיתה, את האחרים יכולים לצרף אותם, ואז יהיה אפשר לבאר שבע ברכות, אחרת אתם מסתבכים בספק ברכה וכן כל כיוצא בזה. בחצי מתוק אפשר בדיעבד לקיים את המצווה. בחצי מתוק שמים בו 15% עד 16% סוכר, ולכן בקושי מרגישים את המתיקות. שם הם לא שמים 20%, רק 16%, ולכן בקושי מרגישים את זה, ולכן, כיוון שזה כמעט ולא ניכר, לכן אמרנו שבדיעבד, בחצי מתוק יוצאים ידי חובה. ולכתחילה גם זה לא כדאי. 16% סוכר זה לא מעט, זה די הרבה, ולכן גם זה לא רצוי, לא מומלץ, אבל זה עדיין, איך אומרים, אפשר עדיין ללמד עליהם זכות. החשש ברכה לבטלה הוא לא ממש, אבל מה שאין כן במתוק, בחלה המתוקה, שם זה עוגה גמורה לכל דבר. מי שיביא לנו כעת לאכול מזה, נברך על זה בורא מיני מזונות ועל המחיה, אין שום ספק. כך גם, לגבי הברכה, לשב בסוכה. על הלחם אם אכלת קבצה, אליבדי כול העלמה, אתה מברך לשב בסוכה, אבל בעוגה, גם אם אתה אוכל קבצה, לא מברכים. אמנם מגינת ורדים אומרת שמברכים, אבל הגאון חידה בחיים שאל אומר, שחכמי הדור אומרים, יתובי יתבנן ברכה לא מברכינן. יושבים בסוכה לחומרה, אם יש קבצה עוגה ויותר, אי-אפשר לברך אלא אם כן יהיה עבד דירהם, 72 דירהם. אז אם הוא אוכל מהחלה המתוקה הזו, אם הוא רועב ומתכונן לאכול 210 גרם מאותה חלה מתוקה, יברך. אבל אם הוא לא מתכונן לאכול הרבה, הוא אוכל 60-70 גרם, אסור לו לברך. אתה רוצה שבארבע דקות יאכל עבד דירהם? חס ושלום. אין שום פוסק שיגיד שיאכל עבד דירהם בארבע דקות, אלא כל כזית תחשבן, כל כזית בארבע הדקות האלה, אז תכפיל. יש לך בקע זית, כמה? תשעה דירהם, נכון? תשע, איך אתה מחלק 72 לתשע? לפי זה תחלק את הדקות, לפי זה תדע בכמה זמן. בארבע שעות ודאי שזה לא טוב. שמונה כפול תשע, נכון? נו? טוב, בסדר. בסדר, אף דקות. בסדר, כן? מסכים? אז אם זה יהיה בזמן כזה, יוכל, אין שום בעיה, ליטול ידיים, לברך על נטילת ידיים. אחר כך, גישה בסוכה המוציא לחם מן הארץ, ובסוד ברכת המזון. אין ספק, בזה הליבדי כולה עלמא צריך יהיה לברך. למה? כיוון שהוא קובע על זה סעודה. כל ההבדל בין לחם לבין עוגה, לחם אדם אוכל קבע, עוגה ארעי. אבל כשהוא אוכל כל כך הרבה מהעוגה, עבד דירהם זה כבר נקרא קבע, ולכן בכל השנה כולה מברך המוציא וברכת המזון. ממילא גם פה, כשאוכל עבד דירהם, הליבדי כולה עלמא, צריך גם לברך לשב בסוכה. לאו דווקא בדוגמה של החלה המתוקה, לאו דווקא בזה. מצוי הרבה פעמים שהאדם הזה, אחרי שגמר את התפילה בנץ החמה, עובר ליד המגדניה, עלה עשן באפו, ריח הבורקס, יש שם, ברוך השם, אנשים טובים. שעושים כשר למהדרין, נכנס, קנה רבע קילו. עם זה הוא נכנס לסוכה, הוא רוצה עכשיו לאכול. אתמול בלילה הוא שכח לאכול ארוחת ערב, הוא לא אכל ארוחה, הוא רעב. אין ספק שהאדם הזה יאכל את כל הרבע קילו בקלות רבה. בפרט הבורקס המשולשים, שלושה-ארבעה כאלה יש בהם עבדירהם, בלי שום ספק. הדבר המלוח הזה מגרד את התיאבון, התיאבון בא עם האוכל, וכאן כיוון שבמציאות יש לו וחושב לאכול את כל העבדירהם האלה, את ה-210 גרם הללו, ולכן לפני כן נטילת ידיים המוציא בסוף, כמו שאמרנו, גם לשהה בסוכה ומים אחרונים חובה, ובסוף ברכת המזון. יש בזה גבינה, נכון. אני לא מצרף את הגבינה אלא אנחנו ניקח רק את הבורקס לבד, את הבצק העלים לבד. ואנחנו משערים דברים כאלה תמיד רק לפי הנפח. כך למדו הגאונים מדברי התוספתא. מדברי התוספתא למדו הגאונים שלוקחים כל דבר כזה לפי הנפח. כך כותב הרמב״ם בפירוש המשניות, כך כתוב בספר תשובות שמעון בר צמח, שתובות התשבץ, מעתיק אותם מרן להלכה בספרו אבקת רוכל, וכך הסכימו רוב ככל האחרונים. זה כלל, בין לכולה, בין לחומרה, בכל התורה כולה. ולכן גם כה, גם בעניין הזה, כשאבורקס יבש אתה מקבל נוסף על המשקל עוד 30%. הגמרא במסכת שבת, בדף למדיה, הגמרא אומרת גודשה תילתא. זאת אומרת, ההבדל בין מידת הלח למידת היבש זה הבדל של שליש. אם אתה לוקח כלא שמחזיק 520 דירהם קמח, אם תמלא את אותו הכלא במקום קמח, תמלא את זה מים, יוצא לך במקום תקח, יוצא לך תשעז דירהם, אתה מקבל עוד שליש. יש לי כוס, הכוס הזה מכיל, אני מילאתי אותו, 100 גרם קמח. אני מרוקן את הקמח, אני אמלא אותו מים, אני אוכל באותו כוס לקבל במקום 100, 150 גרם מים. זה ההבדל בין הלח ליבש. וכאן אנחנו הולכים לפי הנפח. אז נכון שבמשקל הקמח הזה היה 100 גרם, אבל אתה הולך לפי הנפח זה כאילו 150. ולכן, הבורקס הזה יניח שהמשקל שלו היה סך הכול 180 גרם. שקלתי אותו, לא היה הרבה, רק 180 גרם, אבל אם אתה מוסיף את הנפח אתה מגיע בקלות רבה ל-210, יש לך, אם כן, עבד דירהם, ולכן בכל השנה כולה נטילת ידיים המוציאו ברכת המזון, וכאן נוסף גם, צריך לברך, וציוונו לשב בסוכר. ולכתחילה, אם קנית פיתה, תאכל אותה בתוך ארבע דקות. זה הכלל בכל השנה כולה, זה מה שצריך להזדרז. הפיתה הרגילה שלנו, שאנחנו קונים, יש בה בדרך כלל 80 גרם. של אנג'ן יש בה 110-120 גרם. אבל הפיתות הרגילות, הפיתות הרגילות, יש שם מהפיכות. הן בדרך כלל פחות. אז אם יש בחצי פיתה 40 גרם, אז אתה אוכל רק 30 גרם. אתה צריך למעשה רק הזית בכדי אכילת פרס, ואת השאר תאכל אחר כך כמה שאתה רוצה, באיזה זמן שאתה רוצה. אבל את ההתחלה יאכל רצוף כדי שלא יסתבך. אמרנו את זה גם בסעודה שלישית לפני ההשקעה, שהזדרז לאכול כזית, נכון, גם שם. בכל הדברים האלה אנחנו נוקטים שבעולם הדירהם הוא 2.9 גרם, בין לקולא בין לחומרא, בדברים הללו. אתה מחייב אותו שישב בסוכה וגם יברך. זאת אומרת, פעם היו אומרים, 230 גרם זה אבד דירהם. היום, אם אתה רואה שיש שם נפח של 210 גרם, אתה הולך בדבר הזה לא רק לחומרא, לחייב אותו לשבת בסוכה, אלא גם לקולא שיברך, וציוונו לשבת בסוכה. ולמה? מה נשתנה? למה פעם היינו אומרים 230, ולמה כעת ירדנו ל-210? מה קרה? למה יש את המהפך הזה? מאיר נקי, כמה זה אדיר הם? תגיד לי. היה 3 או היה 3.2? מה, אתה עושה פיחות בגלל שאתה מוכר זהב? המלכות, השלטון העות'מאני, שלט באזור הזה, הטורקים שלטו כאן כאלף שנה, והמידות שלהם היו שונות מאתנו. לנו יש גרם, קילוגרם וכן הלאה. אצלם היה דירהם אוקייה רוטל. עכשיו, הדירהם הזה לא היה בכל השנים אותו דבר. היה לפעמים פיחות ותיסוף, היה עולה ויורד. אתה בוחן את המטבעות. יש עד היום, גם בבנק ישראל פה, גם במדינות אחרות, יש מטבעות במשך האלף השנה האלה, ואתה רואה, פעם ירד 2%, פעם ירד 10%, אחר כך פעם הוסיפו וכן הלאה. לפעמים היה הבדל בין הדירהם של ירושלים לדירהם של חברון. היו שני מלכים, הפחה פה והפחה שם היו ברוגב, וכל אחד היה מנפיק מטבע אחר, ואפילו באותה המדינה הדירהם היה שונה בין מקום למקום. ולכן יש מבוכה בקטע הזה. מה אנחנו עושים לפתור את הבעיה? הרי אנחנו קיבלנו הוראות הרמב״ם, נכון? הרמב״ם הוא שכתב לנו את הדירהם, ומרן העתיק מזה, ולפי זה אנחנו הולכים. תלך, תחפש מה היה בדור של הרמב״ם. זה המפתח, זה ההורים לתומים. ברגע שתדע מה היה אז הדירהם, לפי זה תוכל לדעת את האמת. עד לפני כמה שנים, לא, החכמים לא ידעו. מי יש לו רוח הקודש לדעת מה היה הדירהם באותו הדור לפני 800 שנים? אף אחד לא ידע. לכן, מה עשו כל החכמים? הדירהם האחרון שהיה כאן בירושלים עד שבאו הבריטים, עד תרע״ה, זה היה 3.2. ולפי זה הכפילו את כל המידות. אתה אומר 72 דירהם כפול 3.2 יצא לך 230 גרם. רק אז חיה ברכת המזול, פחות מזה לא. כך היו אומרים כל החכמים. גם בכל המידות האחרות. כמה זה כזית? 29 גרם. למה? תשעה דירהם זה הכזית, תכפיל 9 כפול 3.2 יוצא לך, אם הוא אוכל 30 גרם, יברך ברכת המזול, אם הוא אכל 28 גרם, לא יברך. וכן על זה הדרך. זה המהלך של כל הפוסקים היה לפי הדירהם האחרון שהיה. זה מה שכתב לנו הגאון רב חיים נאי. אבל היום, בדור שלנו, אנחנו היום זכינו לדעת את הדירהם שהיה בדורו של הרמב״ם. בחפירות הארכיאולוגיות הארכיאולוגים מצאו את המטבעות יש עליהן תאריך, תאריך של דורו של הרמב״ם ושם אתה מוצא במטבעות. חלק מהם, הדירהם, היה 2.34. חלק היה 2.6. חלק מהם, הגדול שבכולם, היה 2.9. כאן, במחלוקת הזו, אם יברך על הבורקס הזה לשבת בסוכה או לא, אני לוקח את המטבע הגדול ביותר. אני לא אקח את הקטן, ספק ורחוק להקל. אבל 2.9 זה הגדול ביותר, אליבדי כל עלמא, זהו אדירהם. ולכן, 72 כפול 2.9 יוצא לי 209 גרם. אז אם האדם הזה אוכל בורקס בלי המילוי, נטו, כמו שאמרתי, יש לו 209 גרם. צריך לא רק לברך על נטילת ידיים, אלא גם לשב בסוכה המוציא. מים אחרונים חובה, יש בבורקס גם מלח, מלח סדומית, ולכן יברך אחרן מים אחרונים, ברכת המזון, אם יעלה ויבוא. זה הדין. ולא אומרים בזה, טוב, תגיד ספק, אולי אדירהם 3.2. ספק ברוחות להקל. זה לא ספק. מי שלא ידע מה היה בדורו של הרמב״ם, לא יודע את המציאות, זה לא בגדר ספק. הם מסכנים, לא ידעו. אנחנו זכינו לדעת. יש ספר בשם מידות ומשקולות של תורה שחיבר הרב וייס. הוא טרח והיה שם במוזיאון הבריטי בלונדון, ושקל את המטבעות האלה, ורשם לנו את המשקל המדויק, מה היה בדורו של הרמב״ם, הדירהם, ולפי זה אנחנו קובעים את ההלכה כאן אצלנו, כמו שאמרתי. אם הוא אכל מידה כזו, יברך וציוונו להישאר בסוכה. כך הוא עדין, אכל צלחת אטריות. אשתו מאכילה אותו לוקש, נתנה לו קוגל, 3 פרוסות קוגל, אני חושב שיש בזה עבד דירהם, תלוי איזה פרוסה, עבה או דקה, השמנה היא עם רזה, אבל אם יש בזה עבד דירהם, על הקוגל, על האטריות, על הקוסקוס, על כל אחד מהדברים האלה. אם יש שם 210 עבד דירהם, יברך וציוונו להישאר בסוכה. אמנם כאן זה מעשה קדרה, אין נטילת ידיים ואין המוציא, אלא מברך מזנות ועל המחייה. אף על פי כן, עניין מסוכה זה דבר קבוע. האדם הזה נהיה אחרי זה כמעט שבע, אין לך אכילת קבע גדולה מזו. כאן ההגדרה לא אם זה לחם, אם זה המוציא או לא. כאן ההגדרה אם זה קבע, וזה לא אכילת ארעי, אין לך קבע גדול מזה. לפעמים, אלה שמתפללים בנצח חמה בשבת, יש שם או ברית מילה או דבר אחר, הרבו שמחות בישראל, ואבי הבן מביא להם קידושה רבה, מביא להם קוגל. כשיש ברית מילה חייבים בר מצווה וכיוצא בזה, חייבים קוגל עם מלפפון חמוץ כדי שיהיה תיאבון לאכול הרבה ולפעמים לא באו הרבה אנשים, הוא הכין להם סיר גדול אבל לנץ החמה עכשיו הנץ הוא קצת מוקדם, חמש שלושים ושבע קשה לאנשים לקום, באו מניין מצומצם זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו אז הביא לו אבי הבן במקום פרוסה אחת הביא לו שלוש. אתה אוכל עבד דירהם, לא? ומילה יברך וציוונו לשב בסוכה, כמו שאמרנו, בחיי גוונה אין לך אכילת קבע גדולה מזו, ו-210 גרם זה נקרא עבד דירהם, שצריך לברך וציוונו לשב בסוכה. לפי זה כמה הכזית? הכזית הוא תשע דירהם, תשע כפול 2.9 הוא 26 גרם, יברך ברכת המזון בכל השנה כולה. אם זה פירות, נפשות, אם זה עוגה על המחיה וכיוצא בזה. כמה זה קבצה שיברך על נטילת ידיים בכל השנה כולה? אם יש לו 52 גרם מהלחם, בוודאי שצריך לברך בכל השנה כולה. אם אתה לוקח 18 דירהם כפול 2.9 גרם, יוצא לך 52 גרם, יכול כבר לברך, וציוונו על נטילת ידיים. אם נאמר שהביצה היא בלי קליפתה, כמו אצלנו כאן, אז זה לא 18 גרם. בספר שעורי תורה של הגאון רבי חיים נאי אומר שכאן הלחם, מה שאמרנו, שצריך לברך עליו בשבי בסוכה, זה לא קבצה עם הקליפה, אלא בלי. הקליפה של הביצה היא בערך דירהם אחד. אם כך, זה לא 18, אלא זה 17 גרם כפול 2.9 גרם, אז כבר ב-50 גרם צריך לחייב אותו בסוכה, כן? אתה ראית חלודה על זהב? על הכסף יש, אבל החלודה לא באה על הזהב. אני מדבר על מטבעות זהב. מטבעות זהב, ושם אם ינסו הצורפים לגרד משהו, הם מרגישים. אתה רואה את המטבע השלם, לא גירדו ממנו שום דבר. מטבע זהב, אתה יודע שהזהב לא מקבל חלודה. חלק מהם בדורות מסוימים, כשהפחה היה עני, עשה נחושת. אני לא מביא ראיה מהנחושת. תחת הנחושת תביא זהב. אנחנו מדברים על הזהב. אז אם יש לך עכשיו במוזיאון הבריטי זהב, שם אתה תגיד על המטבע הזה, היה חלודה? לא. אתה מסכים שעל זה אין חלודה? מי כמוך יודע שזהב לא מקבל חלודה? אין בעיה. ולכן מזה כן יש ראיה. ולכן אמרנו שצריך לשנות קצת, לא רק בדוגמאות שהבאתי, אלא גם לגבי יום הכיפורים. אדם חולה שיש בו סכנה, אוכל כל עשר דקות פחות-פחות מקשור. אז הוא אומר לך, כן, אני אוכל כל עשר דקות 30 גרם. לפעמים האדם הזה יכול להסתבך, 30 גרם זה לא טוב. אם הוא אוכל 30 גרם מציות, המציות האלה דבר יבש, נכון? ה-30 האלה זה כבר קרוב ל-45 גרם. תוסיף את ההפרש, נפח, משקל, כבר הוא הגיע ל-45 גרם. ככותבת הגסה, המרן אומר, שני-שלישי ביצה. כמה זה הביצה? 18 דירם? שני-שלישים, 12 דירם. תכפיל 12 כפול 2.9. כמה יוצא לך? כמה גרם? אז אם הוא יאכל לא 34, אלא בנפח, כמו שאמרתי, יצא לו 40 ו... אז הוא עבר איסור כרת. ולכן הוא צריך לאכול הרבה פחות מהמציות האלה. יאכל שלושה או ארבעה מציות ואחר כך יחכה עד שיעברו עשר דקות. זה הדין שם, אתה לא יכול להגיד לו 3.2 כמו שפעם היו אומרים. צריך לדייק מאוד. וכאן אני אקח, לא את ה-2.9. הרי אמרתי שיש מטבעות מאותו הדור שהיו 2.34. אז אני אקח לחומרה 2.34 ואני אכפיל את זה ב-12 דירם. וזה מה שצריך לומר לאותו החולה שיש בו סכנה, שיאכל מעט-מעט, פחות-פחות מכשיעור, ובפרט כשהוא אוכל דבר יבש. אם הוא יאכל קוגל, דבר אטום, שם אין פער גדול בין המשקל והנפח. אבל כשהוא אוכל ביסקווית, מצות, מצייה וכיוצא בזה, שם יש פער גדול. ולכן, שלא ילך לי עם המשקל הזה, עם הראש בקיר, יגיד, אין כאן 30 גרם, אני עדיין יכול להמשיך. אלא הולכים לפי הנפח. את הסברה שלך אומר הגאון רבי חיים וולוז'ין, אבל בסגנון אחר. הוא אומר, התורה לא אמרה לא גרם ולא דירהם ולא שום דבר. התורה אמרה, ארץ חיטה וסעורה, הגמרא דורשת שם בסוכה ה'. מה זה ארץ חיטה או ארץ זית שמן ודבש? כל הפסוק נדרש שם. ארץ זית שמן, שכל השעורים שלה כזית. זאת אומרת, הולכים כל דור לפי הזית שלו. אף אחד לא אמר כל דור לפי הדירהם שלו. זה אף אחד לא אמר, זה רק אתה אומר. אבל בזית הוא מחדש את הדבר הזה. אבל כמעט כל הפוסקים חלקו עליו. אז גם לגבי הזית, הפוסקים לא אמרו שכל דור משנה לפי הזית. אלא מסתכלים מה היה בזמן שהתורה ניתנה, הזיתים של אז, זה מה שקובע לנו להלכה ולמעשה. ולכן אנחנו צריכים לבדוק. הרמב״ם דייק מאוד בכל הדברים האלה, הוא מדד ושקל ועשה את הכול, וכתב לנו את הסיכומים, גם בפירוש המשניות, גם ביד החזקה. ולכן חשוב לנו לדייק ולדעת מה היה בדורו של הרמב״ם. ואם זכינו, ויש לנו היום את המטבעות האלה שאנחנו יכולים להאיר בהן את העיניים, אז בוודאי צריכים ללכת לאורך כל הדרך בדבר הזה. כך גם לגבי הרביעית. הרמב״ם כותב 27 דירהם. תכפיל 2.9 ב-27, יוצא לך 79 גרם זה כבר רביעית. אז אם האדם הזה שתה בבת אחת 80 גרם, קיים בזה מצוות קידוש והבדלה למהדרין. ואם זה בכל השנה כולה, יברך בורא נפשות, או אם זה יין, יברך על הגפן ועל פראי הגפן. אז יש אנשים מעמי ארצות שלא מבינים מה זה הלכה. עדיין לא למדו א'-ב' של ההלכה. הזוייה כשעליך קושייה, אבל למדנו כוס, גמטרייה. אם כן, איך אתה אומר לי 80? בלי וף. בלי וף, תגיד לו שואלי את הוו. כן, בסדר. כן. יש דעה כזאת. יש דעה. בית דוד אומר ככה. מה שאתה טוען, גם בית דוד אומר ככה. אבל אנחנו הולכים לחומרה בדברים האלה, ולכן צריך לבדוק אם יש בנפח 209 גרם. זו הנקודה שעליה אנחנו יכולים להתבסס בלי פחד. כך גם לגבי שיעור חלה. מרן כתב שיעור חלה 520 דירהם. גם באורח חיים סימן תנ״ו, גם ביורד עין סימן שכ״ד. בשני המקומות כך כתב מרן את השיעור של חלה. שוב, כמה זה החלה? פעם היינו אומרים קילו-666 גרם. אבל אם אתה מכפיל 520 כפול 2.9, אז אפילו אם האדם הזה יש לו 1,510 גרם קמח, הוא יוכל אחרי שלש לברך בשם ומלכות, וציוונו להפריש חלה תרומה. זה לא שייך לומר בזה ספק ברכות להקל. תגיד לי, הרי כל הפוסקים העתיקו בכל הסידורים, יביא לך סידור, יקשה לך קושייה עצומה. הנה, בסידור כתוב. מה, הסידור זה הרמב״ם? אתה מקשן איזה קושייה? מה הסידור הזה? מי שכתב אותו פשוט לא ידע, לא ידע את המהלך שאמרנו, את המטבעות שיש שם, ולכן כבר בקילו-510 גרם מהקמח, אם זה לחם, אם זה עוגה, צריכה האישה לברך בשם ומלכות, וציוונו להפריש חלה תרומה. וכן, כל כיוצא בזה. תראה, הם מרגישים. דבר כזה אנשי המקצוע מייד מבחינים. הרי יש להם כמה מטבעות והם עושים השוואה. כשאתה מנסה לגרד קצת, או מרוב משמוש היד זה ירד, אז מרגישים. רואים באמת שניכר הדבר, כשאתה רואה את המטבע החדש, הוא שלם. אתה רואה את העיגול שלו, את המבנה שלו. יש אנשי מקצוע מומחים לדבר, הם יכולים להגיד לך אם הדינאר הזה, תודה, אם המטבע הזה קילפו משהו, או שנפל משהו מרוב משימוש ידיים או לא. ולכן קשה לנו בדברים האלה לומר שעד כדי כך אנחנו טועים, בוודאי שלא. ולכן, אני לוקח את המטבעות בין 2.9 לבין 2.34, אני לוקח לחומרה לשני הקצוות. אבל 3.2 מחקנו. זה בכלל סתם טעות בעלמא, אנחנו לא מתחשבים בדבר הזה, לא לכולה ולא לחומרה, אלא את זה אנחנו מחקנו. מה שיש לנו, כמו שאמרתי, בין ה-2.9 לבין ה-2.34, ואנחנו הולכים לחומרה. כאן, מה החומרה שלנו? שרק אם הוא אכל 210 גרם בנפח, רק אז הוא אוכל לברך להישב בסוכה, פחות מזה לא, לקחתי את ה-2.9. אבל לחייב אותו לשבת בסוכה? אפילו אם האדם הזה אוכל רק 50 גרם עוגות, אני כבר אחייב אותו. למה? אני אקח את הדירהם 17 דירהם כפול 2.34, את זה אני אכפיל, ואולי יש בזה כבר קבצה, ואני אחייב אותו גם ב-50 גרם מהעוגות האלה לשבת בסוכה. כמובן, בלי ברכה, אבל אני אחייב אותו. נלך לחומרה בין שתי הקצוות האלה, אך לעניין ברכה, ספק ברכות להקל. לכן הלכנו בקצה השני, 2.9. אבל יותר מ-2.9, כמו שאמרנו,