איזהו גיבור? הכובש את יצרו | הרב אמנון יצחק

שבוע טוב, בע"ה נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

פרשת השבוע 'אמור'.

תוכן ענינים;

מאמר א' מ'חכמת המצפון' מאמר שסח;

מאמר ב' – מספר 'חכמת המצפון' מאמר שסז;

מאמר א' מ'חכמת המצפון' מאמר שסח;

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלי" (ויקרא כד י). 

המדרש אומר: 'מהיכן יצא? 

רבי לוי אומר: 'מעולמו יצא', 

רבי ברכיה אומר: 'מפרשה של מעלה יצא, לגלג ואמר: "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ", דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים?!' 

ומתניתא אמרה: 'מבית דינו של משה יצא מחויב; בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן 

אמרו לו: 'מה טיבך לכאן?' 

נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף. "וַיִּקֹּב" (ויקרא כד יא) כתרגומו: 'וּפָרֵישׁ', שנקב שם המיוחד וגידף, והוא שם המפורש ששמע מסיני' (רש"י ויק"ר לב).

קשה להבין: למה נתרבו חילוקי הדעות של רבותינו בהבנת בפרוש המלה: "וַיֵּצֵא", "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית". לפי הפשט הפשוט כבר פרש האבן עזרא ושאר הראשונים: 'שיצא מאהלו'. אך מסתבר כי קשה היה להם להבין: איך אדם שזכה לשמוע מפי הקב"ה בעשרת הדיברות את שתי הדברות הראשונות: "אָנֹכִי..." ו:"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ ב) שזה מן הנפלאות הגדולות ביותר! כמו שהפסוק מעיד ואומר: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי"? (דברים ד לג).

יש עוד עם בעולם שיכול להגיד שהוא שמע, כעם שלם, את קול הא-לקים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ? אי אפשר להחביא שמה לא טייפים ולא די.וי.די. מי שמע מִתּוֹךְ הָאֵשׁ! קוֹל אֱ-לֹקִים מְדַבֵּר... כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי"? עוד נס: לשמוע קוֹל אֱ-לֹקִים - וַיֶּחִי. ולא כדתות האחרות שכל דבר שהם אומרים: 'זה היה בנסתר ולאדם בודד...' וכפי שרבו המפרשים עד כמה דבקו בה' באותה שעה. איך אפשר ליפול בפח יצר הרע עד באר שחת ממש ול"ברך" את ה'?

לכן השאלה שרבי לוי ורבי ברכיה והמתניתא: 'מהיכן יצא?' זאת אומרת מה היתה הסיבה הראשונה שגרמה לו לזה שיגיע לירידה כה חמורה ונוראה, מהמצב הגבוה שהיה במעמד הר סיני?

אז רבי לוי אומר: 'מעולמו יצא', וה'מתנות כהונה' במדרש מביא בשם רבנו בחיי וזה לשונו: ופרש: 'מעולמו יצא כי האדם עולם קטן'. זאת אומרת, הוא יצא מעולמו, מה זה 'עולמו'? האדם עולם קטן. כל העולם עם כל מה שיש בו מוקטן לתוך גופו של האדם, בעצם האדם יש את בו כל מה שיש בעולם הגדול. לכן האדם נקרא 'עולם קטן' והוא יצא ממדרגת 'אדם' - נמצא שיצא מעולמו. אדם - זה עולם קטן, ואם הוא יצא ממדרגת אדם, בזה שהוא הגיע למדרגה פחותה דיוטא התחתונה כזאת לקלל, לגדף שם שמים?! - זה יצא ממדרגת אדם; נמצא שיצא מעולמו.

"גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל" (קהלת י כ) אפילו במחשבה שלך, אפילו בדיבור שלך – "מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל" אפילו במלך בשר ודם מדובר, במשה המדרש אומר, שהוא היה מלך. "וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר" (קהלת י כ) משה גם היה עשיר שהקב"ה הצמיח לו מחצב של סנפירינון מתוך אהלו, אז כשהוא יצא מחויב מבית דינו - אז הוא קילל.

אבל לפי רבי לוי הוא קילל וגידף כלפי שמיא, זאת אומרת הוא יצא מעולמו. כי מה ההבדל בין אדם לבהמה? שבהמה אין לה את כח הדיבור ולאדם יש כח הדיבור, במה נבדל האדם מן הבהמה? בדיבורו. הבהמות לא מדברות. ממילא אם כבר נתנו לו את השבח והיתרון על הבהמה בדיבור אז שישתמש בו לחיוב, לטובה, וזה יצא מגדף?! מי שנותן לו כח הדיבור את מדרגת האדם "רוּחַ מְמַלְּלָא" (אונקלוס בראשית ב ז) והוא משתמש בזה לגדף את מי שנתן לו את המעלה הזאת?! - זה יצא מצורת אדם בכלל. לכן כתוב: שיצא מעולמו.

לדברי ר' לוי אין צורך בהקדמות בכדי להגיע לירידה כזו, וזה לא הפתעה שאדם יכול לרדת פתאם לדיוטא התחתונה הזאת, כיון שאדם זקוק כל ימיו לשמירה מתמדת על המדרגה שלו, ואם הוא לא יעמוד תמיד על המשמר - אינו בטוח שהמדרגה שהוא השיג תשאר אתו, הוא עלול לאבד את עולמו בפתע פתאם כאשר היצר יתקיפנו, וזהו שאמר: "מעולמו יצא" שלא היה זהיר בשמירתו ויצא מעולמו - לכן ירד לבאר שחת. איבד את העולם הבא שלו!

אנחנו רואים לפעמים אנשים אינטליגנטים, אנשים חשובים לכאורה, ופתאם הם פולטים קללות, זאת אומרת "שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (משלי כו, כה) בחוץ הוא נראה כאילו... אבל בפנים אפילו אם זה שמה רדום כל הנושא, דורכים לו על הרגל, עוקפים אותו עם המכונית, מעליבים אותו, פוגעים בשמו - פתאם הוא שולף את כל הביוב שיש לו בפנים ומוציא אותו החוצה...! זאת אומרת אדם יכול לאבד עולמו ברגע, והכעס מגלה את זה בשניה, והשורש לזה - הגאווה. אדם לא מוכן לקבל את פסק הדין, של מה שאומרים עליו ביקורת. לכן הוא רב עם האיש הַיִּשְׂרְאֵלי ומזה בא לכלל כעס ויצא מעולמו. זה רבי לוי.

ר' ברכיה אומר: 'מפרשה של מעלה יצא. לגלג ואמר...' מה לגלג ואמר? בפרשה הקודמת מדובר על לחם הפנים שהיה בבית המקדש והיו מניחים אותו בשבת עד לשבת הבאה והוא לגלג על כך. מה היה הלגלוג? "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ" (ויקרא כד, ח) 

והוא שואל: 'דרך המלך לאכול פתח חמה הרי בכל יום!' מלכים אוכלים פת חמה, לחם טרי, כל יום, 'שמא פת צוננת של תשעה ימים?!' משאירים את זה ובפרט אם יש גם "יום טוב" לפני כן אז זה נמשך יותר זמן.

אז הוא אומר, בלגלוג: 'איך זה יתכן?' וליצנות אחת בכוחה לדחות מאה תוכחות! ולהוריד את האדם מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ואם יש באדם כח הליצנות והקלות הוא עלול להתלוצץ על כל דבר שהוא למעלה מהשגתו; דבר שאינו מבין - הוא מלגלג, מפני מיעוט ההשגה הוא מלגלג. מה... מה הנשק שיש לו כלפי בורותו? 

חכמים בדרך כלל פוגשים אחד כזה שאין לו הרבה שכל ומדבר כאילו גבוהה-גבוהה היו קוראים לו: "רֵֽיקָא". למה רֵֽיקָא? יש לו גולגולת, אבל ריקה...! אין בפנים כלום; רֵֽיקָא. אז אדם שאין לו כלום - מלגלג. וכן היה בלחם הפנים כי באמת היה לחם הפנים חם במשך כל הימים, כי 'כסידורו כן סילוקו!' (מנחות צו) כמו שהיה חם בסידורו כך היה בסילוקו. אלא שבֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית מפני מיעוט השגתו לא הבין את הדבר ולגלג על זה, וזה טבעו של המתלוצץ שאינו תולה את החסרון בו, אלא מוצא להתלוצץ על אחרים. 

הוא לא הבין שבעצם יש פה ענינים רוחניים בכלל בכל הענין הזה, של לחם הפנים ששמים אותו בשבת וממנו מתברכים, שפע יורד על ששת ימי המעשה! וזה ענין רוחני בכלל, וכי הקב"ה אוכל את הלחם הזה? זה 'ככה דרכו של מלך לאכול אלא פת חמה, מה, נותנים לו צוננת?!...' אבל לא שאל ולא בירר ולא כלום, ומתלוצץ כי רֵֽיקָא. זה רֵֽיקָא.

וכן מצינו בגמרא: 'מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים. היה לו שדה והיה משליך את כל האבנים ואת כל הלכלוך שיש לו שמה לרשות הרבים. מרשות היחיד לרשות הרבים. 

מצא אותו חסיד אחד ואמר לו: 'רֵֽיקָא! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?' 

אומר לו החסיד, שהיה פיקח: 'אבל הרשות שאתה נמצא בה - היא לא שלך! רשות הרבים, שם בחוץ, איפה שאתה זורק את כל הלכלוך והאבנים - שמה זה הרשות שלך'. 

לגלג עליו. רֵֽיקָא, מה יכול לעשות? מלגלג. לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותה רשות הרבים ונכשל באותן אבנים. 

אמר: 'יפה אמר לי אותו חסיד' (ב"ק נ). 

אז הרֵֽיקָא עד שהוא לא נופל, עד שהוא לא מקבל מכה, עד שהוא במציאות לא נפגש עם מה שאמרו לו - אז הוא לא מבין. אבל זה רֵֽיקָא מנומס, עם דרך ארץ, ועוד אמר: 'יפה אמר לי אותו חסיד!'. זאת אומרת, באמת כשנצרך למכור את שדהו - יצא מרשותו שחשב שהיא שלו, ונכשל ברשות הרבים שהיתה שלו, כי ברשות הרבים כולם דורכים. זה היה רבי ברכיה שאמר: שעל מה הוא נענש ונסקל, ועל מה הוא יצא, מה היתה הסיבה? לגלוג.

'מתניתא אמרה: 'מבית דינו של משה יצא מחויב עמד וגידף'. כאן מוצאים את היסוד של הרגשת פגיעה בכבודו. חז"ל אומרים: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות ד כא) כי כוחן של המידות הפועלות על האדם - גדול הוא מאד, גדול הוא מאד, עד כדי כך שיכולות להביא את האדם שיגיע אפילו למדרגת מובחר שבמובחרים לעבירות החמורות ביותר עד להיותו מקלל את ה'! למה? כי "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". זאת אומרת, 'יצא מחויב מבית דינו של משה', למה הוא יצא מחויב? הוא בא לבית הדין בגלל שהוא היה מעוניין לשים את אהלו בשבט דן. אמא שלו היתה שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן, אבל אבא שלו היה אִישׁ מִצְרִי, היה גוי. עכשיו: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ... לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב ב) אז כל אחד צריך לחנות לפי האבא. 

אז אמרו לו... האיש הישראלי אמר לו: 'איך אתה יכול לשים פה את האהל? אבא שלך מצרי אתה צריך להיות עם הערב רב, אתה לא יכול להיות אצלינו בשבט דן'. 

אמר לו: 'אבל אמא שלי משבט דן', 

אמר לו: 'כן אבל "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ ... לְבֵית אֲבֹתָם"'. לכן הוא אמר: 'בוא נלך לבית דין'. 

נכנסו אצל משה רבנו ויצא מחויב, אמרו לו: 'הוא צודק! אתה לא יכול להיות שמה'. 

יצא וגידף, יצא וקילל.

אולי אפשר להסביר: איך בן אדם כזה מתיר את לשונו כל כך?! ועוד אחרי כל מה שראה. אז אמא שלו קראו לה שְׁלֹמִית, שהיתה מרבה שלומות לאנשים, שְׁלֹמִית 

היתה אומרת: "שלום עליכם, שלום עליכם, מה שלומך? מה שלומך, שלום שלום שלום...". בַּת דִּבְרִי - שהיתה "דברנית" מדברת הרבה, ברברבר ברברבר... נו, ילד כזה שגודל בבית כזה של אמא כזאת דברנית, 'פטפטונית', אז גם כן הפה שלו משוחרר לדבר מה שהוא רוצה. 

ואיך הגיע אִישׁ מִצְרִי? הרי כל בנות ישראל היו גדורות מכל הדברים והתועבות האלה! "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים" (שיר השירים ד יב-יג). אומר המדרש: "גַּל נָעוּל" - אלה הבתולות, "גַּן נָעוּל" - אלה הבעולות, "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים". לפני כן, "מַעְיָן חָתוּם" - זה הגברים שהיו חתומים ולא היו עושים מעשים שלא יעשו, בזכות זה יצאו ישראל ממצרים, "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים" בזכות זה שילח אותם פרעה ממצרים, בזכות שהם גדורים בעריות! וזאת היחידה שפרסם אותה הכתוב: שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי. 

מה היה הסיפור אתה, איך הגיע מִצְרִי? המצרי הזה כשהיה בא להעיר את הבעל שלה שהיה אחד משוטרי בני ישראל, וכל שוטר היה לו עשרה תחתיו שהוא היה שומר עליהם, ולכל מצרי כזה מהנוגשים היה עשרה כאלה שוטרים שתחתיהם היו מאה, הלך להשכים אותו. 

כשבא להשכים אותו אז אשתו קיבלה אותו 'בסבר פנים יפות': "שלום עליך! בוקר טוב, מִצְרִי, מה שלומך? עבדאללה, הכל בסדר?" 

ההוא ראה ככה, המתין עד שהוא הלך לעבודה, עשה מעשה שלא יעשה ויצא זה - המקלל. 

אותו מצרי - הרג אותו משה רבנו, כי הוא ראה שהוא מתאנה, הוא מתאנה לו לאותו עברי: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב יא) ולמה הוא הכה אותו? כי אותו עברי חזר הביתה וראה אותו יוצא מביתו, אז הוא הבין שהיה פה משהו, והוא לא רצה שיתפרסם הדבר - אז הוא היה מכה אותו יותר מכל שאר העברים שהיו מוכים! וזה ראה משה רבנו זה שונה; "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" ואח"כ "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי" ראה עוד ראיה אחת שהוא מכה...!! אז הוא הבין שיש פה משהו, הכה אותו וטמן אותו בחול. זה הבן יצא משם; בדי.אן.אי. שלו הוא היה גוי, ואמא שלו היתה דברנית - יצא מגדף.

אבל מה אנחנו לומדים משלושת הפרושים האלה? שהאדם צריך לשמור את עצמו שלא תהיה לו ירידה מעולמו. "עולמו" זה האדם, מדרגת האדם. שלא יצא מעולמו - שלא יצא ממדרגת אדם. שיתרחק מן הליצנות, מהקושיות על דברים גבוהים שאינו מבין בהם מפני מיעוט השגתו. הזוהר הקדוש אומר: 'לא כל מוחא סביל דא'. לא כל מוח יכול להגיע לדברים שהם עמוקים בתורה. לא כל מוח, מה לעשות? האינטליגנציה שונה אצל כל בני אדם וה-IQ שונה ומה לעשות, לא כל דבר אפשר להשיג ולהבין. העיקר הוא: לעמול ולטרוח על תיקון המידות, ולכן כשלא מבינים משהו אז לא ללגלג.

וכן אנחנו מוצאים בגמרא: 'שאל 'אחר' את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה... 

רבי מאיר בעל הנס היה לו רב שקראו לו אלישע בן אבויה, ואלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה! 

יש אומרים: 'שהיו ספרים חיצוניים שהיו נופלים מחיקו, וכיון שהיה קורא בספרים חיצוניים - נשתבש. 

יש אומרים: שראה אחד שעולה על העץ משלח את הקן ונפל ומת, 

ואמר: 'זה תורה וזה שכרה?!' 

יש אומרים: 'שראה את לשונו של חוצפית המתורגמן מוטלת באשפה 

ואמר: 'זו תורה וזו שכרה?!' 

יש אומרים: 'כשאמא שלו כשהולידה אותו עברה ליד מקום של עבודה זרה והריחה וזה השפיע. 

ועוד מאן דאמר שאמר: 'שאביו כשראה את גודל התורה בשעה שהוא עשה לו ברית שישבו החכמים ויצאה אש וליחכה סביבותם כמו בהר סיני וראה את גודל כבוד התורה! 

אמר: 'שאת הבן הזה הוא רוצה שילמד תורה!' 

לא היתה כוונתו לשמים אלא לשם כבוד. חמשת הסיבות האלה מובאות בחז"ל, מה היו הגורמים שגרמו לאלישע בן אבויה להיות "אחר".

אז שאל 'אחר' את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: 'מאי דכתיב, מהו הכתוב: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז" (איוב כח יז)? 

אמר לו רבי מאיר: 'אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז'. 

קשה מאוד לקנות, כמו שקשה להשיג, וזה יקר מאוד, יקר המציאות זהב וכלי פז, קשה לקנותם, ככה דברי תורה קשים לקנותם, 'אבל נוחין לאבדן ככלי זכוכית' – פאק', נופל, נשבר בן רגע. זהב נופל, כלי פז נופלים - לא נשברים, אבל כלי זכוכית נופלים ונשברים. זאת אומרת, מה רמז לו? אתה קנית את התורה בעמל גדול מאוד, והיה קשה לקנות, אבל אבדת את התורה כולה בן רגע, כמו כלי זכוכית - הכל נפל, נשבר, והנה אתה "אלישע אחר".

אמר לו: 'ר' עקיבא רבך לא אמר כך! אלא, מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם אף על פי שסרח יש לו תקנה'. 

למה אתה אומר שאני נשברתי כמו זכוכית, וזהו? אלא רבך, ר' עקיבא אמר: שיש תקנה. מה התקנה? כלי זהב וכלי זכוכית, הם היו יודעים לחבר זכוכיות לא כמו היום אצלנו, אצלנו יש 'דבק שבע שניות' שמתפוגג לאחר שלוש שניות... אבל אצלם היו יודעים גם לתקן כלי זכוכית לא רק כלי זהב. אז לכן הוא אומר לו: 'מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם' הכוונה כמוני 'אף על פי שסרח יש לו תקנה', אומר לו אלישע אחר. 

אמר לו: 'אף אתה חזור בך!' אז אם ככה תחזור בתשובה, 

אמר לו: 'כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה ג כב) - חוץ מאחר' (חגיגה טו).

 אמר לו: 'כבר שמעתי מאחורי הפרגוד; יש אומרים: 'שהוא אכן עלה למעלה, מארבעה שעלו למעלה, שמע מאחורי הפרגוד, הוא באמת שמע שמה דברים: " שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים - חוץ מאחר". זאת אומרת, כולם יכולים לחזור בתשובה, 'אחר' לא יכול לחזור בתשובה! לפי גודל מעלתו שהוא כל כך הגיע גבוה גבוה שהיה רבו של רבי מאיר, ולמרות זאת נפל - אין לו תקנה כאילו. אז לכן הוא אומר: 'רבך אמר כך', 

אז הוא אומר לו: 'חזור בך!' 

הוא אומר: 'אבל אני משהו אחר כי אני שמעתי מאחורי הפרגוד...'

ויש מפרשים שאומרים: שלמאן דאמר שככה היה שהוא עבר ועלה למעלה מעבר לפרגוד ושמע, והשמיעה היתה אמתית, אז רצו: שהוא יחזור בתשובה ללא קבלת שכר! כשאמרו לו: "חוץ מאחר" לא הכוונה שהוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא באמת יכול לחזור בתשובה, אבל שיחזור בתשובה לשם שמים ולא על מנת לקבל שכר של התשובה שיזכה בזה אחר כך לאחרית טובה, אלא תשובה מעלייתא, לתקן את הכל - של אבא שלו, ולא רק זה - את מעשיו שהיו.

פעם הייתי בהרצאה והיה אחד שאמר לי: 'תשמע, אני חזרתי בתשובה אבל אני יודע שאני לא אקבל גן עדן בשום מחיר אני הולך לגיהינם וגיהני-גיהנם על בטוח ובכל אופן חזרתי בתשובה'. 

שאלתי אותו: 'למה, איך אתה יודע?' 

אז הוא אומר: 'תשמע, אני יודע איזה עבירות עשיתי, לא שייך שיסלחו לי על מה שאני עשיתי, לא שייך, לא שייך, לא יסלחו לי' 

אז אמרתי לו: 'אז למה חזרת בתשובה?' 

אז הוא אומר: 'אני חזרתי בתשובה בשביל לעשות נחת רוח לקב"ה! כל כך הכעסתי אותו, לא שכר, לא כלום, עזוב. אני רק בשביל שהקב"ה יהיה קצת נחת ממני, אחרי שכל כך הכעסתי אותו' 

אמרתי לו: 'אתה זכית למדרגה הכי גבוהה שאלישע אחר - אלישע אחר - לא זכה!'.

לכן אומרים חז"ל, ונדמה לי שהגאון אומר את זה: ש:'מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מ'צא'. 

הקב"ה בעל הבית, כל מה שהוא אומר - אתה חייב לעשות! חוץ מ'צא', 

אם הוא יאמר לך: "צא ממחיצתי, אתה לא תיכנס לגן עדן צא ממחיצתי, אותך אני לא מקבל!" 

- אל תשמע לו! כי אין דבר כזה; התשובה מכפרת על כל העוונות. זאת אומרת, 

'כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה - חוץ מ'צא', אם יאמר לך אפילו בעל הבית: "צא. צא ממחיצתי", "צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים" (שיר השירים א ח) אייאייאייאיי. 

יש אומרים: שהוא הבין ככה, וזה מתאים עם הפרוש שלנו, שהוא הבין בשכלו - הוא עבר את הפרגוד, עבר את התת-מודע – והבין: שלא שייך, לא שייך שהוא יקבלו אותו בתשובה! 

לכן הוא אמר: שמעתי מאחורי הפרגוד: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים - חוץ מאחר", אבל זה היה אצלו מונח, בלי לעלות למעלה; הוא לא כמו רבי ישמעאל מ'עשרה הרוגי מלכות' שעלה ושמע מעבר לפרגוד: 'שנגזרה גזרה על כל עשרת הרוגי המלכות!'.

אבל ב'תוספות' שם מביא מה'ירושלמי': 'שבעת שחלה 'אחר' ור' מאיר בא לבקרו, 

אמר לו: 'חזור בך!' 

זאת אומרת, זה מעשה 'אחר': ר' מאיר בא לבקר את אלישע אחר שהיה חולה, וזה היה המחלה והחולי האחרון שלו. בא לבקרו, אמר לו: 'חזור בך!' אתה כבר, כבר ב... יוצא מן העולם, חזור בך! 

אמר לו: 'אי הדרנא מתקבלין?' אם אני אחזור בתשובה אני אתקבל? 

אמר לו והכתיב: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם" (תהלים צ ג) הלא פסוק מפורש! שהקב"ה מביא את האדם עַד דַּכָּא - עד דכדוכה של הנפש' רגע לפני שהוא יוצא מן העולם ועדין אומר: "שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם!" זאת אומרת יש תכלית טובה למי ששב אפילו ברגע האחרון של חייו. 

בכה אלישע ונפטר. אמר רבי מאיר: 'דומה שמתוך תשובה נפטר'.

מה ביאור הענין? בעת שרבי מאיר אמר לו את ההסבר על הפסוק: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית" - שדברי תורה נוח לאבדם ככלי זכוכית'. רצה לומר לו בזה: כי על האדם מוטל החיוב לעשות סייגים לשמור על דברי תורה שלא לאבדם. למה? האדם יכול לצאת מעולמו בן רגע כמו המקלל! 

על זה הגיב אלישע ואמר: 'רבי עקיבא רבך לא אמר כך! אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית יש להם תקנה, כך תלמיד חכם אף על פי שסרח יש לו תקנה' ולכן לא צריך לעשות גדרים וסייגים, כי אפילו אם יסרח יש לו תקנה - יכול לעשות תשובה.

על כן השיב לו רבי מאיר: 'שאם כך הוא הפשט, כמו שרבי עקיבא אומר, אם כן אף אתה חזור בך' 

ועל זה היה בפי 'אחר' – "תרוץ". מה התרוץ? – 'כבר שמעתי מאחורי הפרגוד...'

זאת אומרת, הוא לא רצה לשוב בתשובה! לפי מאן דאמר שזה היה אצלו בראש - הוא לא רצה לחזור בתשובה, מאיפה נוכיח שזה ככה היה? או לפי המאן דאמר האחר שאכן הוא שמע מאחורי הפרגוד, אבל אין הכוונה 'חוץ מאחר' שהוא לא יכול לשוב בתשובה, אלא בוא נראה: אם אתה חוזר בתשובה לשם שמים ללא קבלת שכר. 

אבל בעת שחלה ורבי מאיר אמר לו: "חזור בך" 

שאל: 'אי הדרנא מתקבלין'? 

איך אתה אומר: 'אי הדרנא מתקבלין'? הרי אתה שמעת! לא מועיל לך. מה יועיל שתחזור בתשובה, איך אתה תתקבל? הרי אתה בעצמך אמרת ששמעת: "שׁוּבוּ - חוץ מאחר", אז למה אתה שואל ככה? ואז הוא בכה ונפטר. זאת אומרת, כשהוא הגיע לרגע האמת - לרגע האחרון של חייו, אז כבר לא היה לו את הבלבולים כשאדם חי, ואת היצר ואת הרצון: לא לעשות תשובה. ברגע האחרון הוא כבר אמר: 'אי הדרנא מתקבלין' בכה ונפטר.

ורבי מאיר אמר עליו: 'כמדומה שמתוך תשובה נפטר!' למה? מעצם השאלה. היה לו הרהור תשובה: 'אי הדרנא מתקבלין?' אם אני אשוב בתשובה אני אתקבל? זאת אומרת הרהור תשובה היה כאן. 

ולמה הוסיף לשאול ברגעיו האחרונים: אם תועיל לו תשובה, והרי כבר שמע בפרוש מאחורי הפרגוד 'חוץ מאחר'? דבר זה מוכיח לנו: שכל השאלות והספקות שיש לאדם על התורה נובעים כולם מסבך רצונותיו המנוגדים לתורה, הם שיוצרים את השאלות והספקות. הרצונות, הרצונות שמנוגדים לתורה: התאווה, הגאווה, הכבוד - הם יוצרים שאלות. אבל בשעה שהוא רוצה באמת, והרצונות שלו רצויים, לא מתנגדים, גם אם הוא שומע מאחורי הפרגוד - כל השערים נפתחים! אם כן כל החסרון הוא רק בו מפני שאינו רוצה באמת ומפני זה הוא נדחה. לא שהוא דחוי מן השמים, 

הרצון שלו דוחה אותו ואומר לו: 'לך אין סיכוי'. 

- וזה שקר גמור שאין כדוגמתו!

אם אדם איננו עושה סייגים וגדרים על דברי תורה שקנה, אפילו השיג אותם במחיר של קשיים מרובים, ומתוך מצב של: "קֹלֹת וּבְרָקִים" (שמות יט טז) במעמד הר סיני, עלול לאבד אותם ככלי זכוכית! כי כך טבעם של דברים: 'שדברי תורה קשה לקנותם ככלי זהב, ובכל זאת נוח לאבדם ככלי זכוכית'. כי העיקר איננו רק קנין המעלות - שקנייתן קשה בגלל חשיבותן, לא רק קנין המעלות אלא גם השמירה עליהן לאחר קנייתן צריכה להיות באותה החומרה והזהירות בגלל יוקר חשיבותן. זאת אומרת, לקנות יהלום – עשרה (10) קארט נדיר מאוד! נדיר מאוד, והון עתק זה עולה, עד שמשיגים את הסכום הזה... אבל יותר קשה לשמור על היהלום הזה: לשמור על היהלום הזה - זה מצריך את כל החיים. לקנות - לקח עשר שנים, לשמור - עוד חמשים (50) שנה. אדם קנה מעלה בתורה, במצוות, במידות - בשביל לשמור על זה - קשה מאוד! צריך שלא יאבד את זה ככלי זכוכית. ואם מזלזל האדם בשמירתם - כי אז קל מאד לאבדם.

וכדוגמת בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית. בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית איבד בן רגע, בקללה אחת, את כל העולם הבא שלו! זאת אומרת, 

ה' רוצה מאתנו: שאנחנו נזכה! לא רק לעלות, אלא לשמור. "וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר" (שמות לד ב) צריך לשבת שָׁם ולהיות ניצבים שָׁם.

{נחלת אליעזר}. 

מאמר ב' – מספר 'חכמת המצפון' מאמר שסז;

איי איי איי איי איי.

בעל הטורים כותב: "וַיְקַלֵּל" – 'יש ארבע במסורה; כאן כתוב: "וַיִּקֹּב... וַיְקַלֵּל" (ויקרא כד יא). "וְשִׁמְעִי..." בן גרא "...הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר... הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל" (שמואל-ב ט יג) את דוד "קְלָלָה נִמְרֶצֶת" (מלכים-א ב ח). גולית הפלישתי קילל וחירף את דוד. 

אבל איוב, שלא רצה לקלל, כדכתיב: "וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ?!" (איוב ב ט). אתה כזה תם, עדין מחזיק, אתה כל כך סובל, עשרה ילדים נהרגו, איבדת את כל הממון, אתה עוד "מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ"? כולך מוכה שחין, "בָּרֵךְ אֱ-לֹקִים וָמֻת!" נו, אם אתה חלילה תקלל שם שמים - אז כמו המקלל, המגדף אתה תמות ולא תסבול יסורים. 

מה השיב איוב לאשתו? "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת?! תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱ-לֹקִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?!" (איוב ב י) למה? לקבל טוב אנחנו יכולים לקבל, ואת הרע לא נקבל?

כשאדם מקבל מהקב"ה עין - זה טוב, נכון? הוא נותן לו עוד עין - טוב מאוד, לא? נותן לו אוזן, נותן לו עוד אוזן, נותן לו פֶּה, נותן לו ידיים - שתים אפילו, רגלים שתים. שתים, שתים, זה טוב. ואם הוא לוקח לו אחת? מה? על השתים אמרת: 'תודה'? אז הוא לקח אחד, החזיר אחד... מה קרה? צריך להודות להשי"ת! 

אבל בן אדם: "לא! מה פתאם?" 

הוא חושב זה ככה.... 'מגיע לו הכל!' ואם יש לו איזה משהוא קטן - ישר מתרעם. לקחו לו עשרה ילדים לאיוב - ולא התרעם! דהיינו; לא קילל, לא הגיע לקללה. התרעם, התרעם אבל לא קילל. קילל את היום שנולד בו - אבל לא קילל שם שמים. היה לו שאלות וקושיות ותמיהות - אבל שם שמים לא קילל.

"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱ-לֹקִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל"?! "ה' נָתַן וה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" אמר איוב (איוב א כא). 

לכן מה זכה? "וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" (איוב מב י) "וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת" (איוב מב יג) "וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ: וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּרְאֶה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת" (איוב מב טו-טז) הקב"ה הוסיף לחייו עוד מאה ארבעים שנה! חי מאתים ועשר שנה איוב!! כל זה בגלל שהוא סתם את הפה ולא קילל. אחרי כל היסורים שעברו עליו, אחרי אובדן כל רכושו וכל משפחתו, סבל גופני שסבל, שלט על עצמו ושמר על פיו: "בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו" (איוב ב י) תגובתו היתה מתונה, שום קללה, ולא היתה אוזנו להסתת אשתו. קיבל דין שמים בגבורה גדולה! ומאמץ עילאי לשמור את פיו. הגם שבליבו הוא חטא.

אבל אלה שלא שלטו על עצמם ועל קנאתם וגאוותם, ולא התגברו על יצר הכעס כמו השלושה; המקלל פה בפרשה שלנו בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית ואיש מצרי, שמעי בן גרא וגולית הפלשתי - הם שלמו מחיר יקר ואבדו שני עולמות!

בעל 'ספר חסידים' כותב: "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס" (קהלת ז ט) על הפסוק הזה הוא מביא מעשה: 

איש חסיד ציוה לבנו בפטירתו: 'כשם שכבדתני בחיי תכבדני גם לאחר מותי וקיים מצוותיי'. 

זאת אומרת, חוץ ממה שאתה צריך לקיים מצוות ה', כמו שכיבדת אותי בחיים כך תכבד אותי לאחר מותי ותקיים את כל מצוותיי. כמו שבחייך מה שציוותי אותך קיימת - גם אחרי מותי תקיים. מה ביקש ממנו? 

'ותלין את כעסך לילה אחד!'. תמיד, אם תבוא לידי כעס - אל תפעל מחמת הכעס באותו רגע, אלא תעבור עשרים וארבע שעות; תלין אותו לילה אחד ואחר כך תדון את הדברים. 'ועצור ברוחך שלא תדבר כלל בשעת הכעס, כמו שאמרו חכמים: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" (איוב כו ז) – 'זה הבולם את פיו בשעת מריבה'. עצור ברוחך שלא תדבר כלל בשעת הכעס. זאת היתה הצוואה.

לאחר פטירת אביו הלך למדינת הים והניח אשה מעוברת והוא לא ידע. הוא לא ידע שהיא מעוברת, אבל בגלל קשיי החיים היה צריך ללכת למדינת הים להתפרנס, כמו שהיו רגילים בזמנים ההם. הניח אשתו מעוברת ולא ידע. התעכב בדרכים שנים רבות. 

כשחזר בעיר בא בלילה ועלה לחדר אשתו שהיתה שוכבת, ושמע קולו של בחור מנשק אותה - שלף חרבו ורצה להרוג את שניהם! ונזכר במצוות אביו והשיב את חרבו לתערה. 

שמע עוד שאשתו אמרה לאותו בחור שאצלה: 'כבר שנים רבות שהלך אביך מאצלי. אילו היה יודע שנולד לו בן כבר הגיע להשיא לך אשה'. 

כששמע את הדבר הזה אמר: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי" (שיר השירים ה ב) ברוך ה'! אשר עצר את כעסי וברוך אבי שציווני: 'לעצור כעסי לילה אחד!' - שלא הרגתי אותך ואת בני'. 

ושמחו שמחה גדולה ועשה משתה לכל העם הנמצאים ושמחו הרבה מאוד!

זאת אומרת, זוהי התוצאה הישירה של שליטה על כוחות הנפש: השלטת השכל על הרגשות ועל הלב. 

תשאלו אדם: 'אֵיזֶהוּ גִבּוֹר?' 

יגידו: 'זה שמרים חמש מאות (500) קילו, זה שנלחם "שיאטסו", "קנגפו" זה גיבור'. חכמים אומרים: 'אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ' (אבות ד א) זה, זה, זה גִבּוֹר - הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. 

יצר הרע דוחף את הבן אדם: 'קלל! תן מכות! תעשה משהו, אל תהיה פראייר!' 

חכמים אומרים: 'אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ'.

"טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז לב) אדם שמאריך אפו – "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר!" אבל מי שמושל בְּרוּחוֹ - זה יותר "מִלֹּכֵד עִיר!" ללכוד עיר זה חכמות, טריקים, אפשר ללכוד עִיר. אבל ללכוד את היצר, לשלוט עליו - זה גבורה שאין דומה לה! כי הוא דוחף, בפזיזות. לכן סבלנות ומתינות - מידת החכמים. והבהילות והחיפזון - מן השטן. דוחף!... המקלל יצא מחויב - ישר קילל וגידף. - סקלו אותו כל העדה ואיבד שני עולמות!

אז אם יש ב-DNA דם של גוי, אם האמא דברנית – זה תרכובת לא כל כך טובה... יצא מקלל. 

ה' יצילנו מעוון זה – אמן!

{'מעייני החיים'}.