ההכנה קובעת הכל | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

ספרתם לכם ממחרת השבת, מיום אביאכם, את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה.

על ידי שסופרים ספירת העומר שבעה שבועות עד לעצרת,

קוראים את היום טוב

חג השבועות.

וכן אנו אומרים בתפילה, ותיתן לנו את יום חג השבועות הזה.

זמן מתן תורתנו.

יש להתבונן.

למה לא קוראים לחג הזה על שם עיקרו חג מתן תורה?

ומה השייכות של ספירת העומר בשבועות האלה לקבלת התורה?

כשאנו מצרפים את שתיהם יחד,

ואפילו מקדימים ומזכירים את יום חג השבועות הזה,

זמן מתן תורתנו.

ולא עניין הספירה מפורש בתורה שהוא עניין אחר לגמרי.

כמו שכתוב, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לאדוני.

כל הספירה בשביל להקריא מנחה חדשה לאדוני.

ולא נזכר בפרשה הזו שום עניין של קבלת התורה.

אז למה החג של מתן תורה נקרא חג השבועות? וגם מקדימים

חג השבועות, זמן מתן תורתנו.

מה הקשר ביניהם?

אלא ודאי שחג השבועות נקרא באמת

על שם שבעת השבועות של ספירת העומר עד לעצרת.

באותם שבעה שבועות כללה התורה עניין הספירה

וההכנה להיטהר ולהתקדש לקבלת התורה הקדושה, כמו שלמדנו אתמול.

כל זה הכנה, להיטהר ולהתקדש

לקבלת התורה הקדושה,

כמו שבואר בזוהר הקדוש באריכות.

על כן הפסוקים שבפרשה הזאת, החל

מווספרתם לכם

עד הקרבת שתי עליכם שהם כנגד שני לוחות הברית.

בעין ומה שאמר הכתוב במשלטת,

לכו לחמו בלחמי זו תורה.

ולפיכך אנו כוללים גם בתפילה.

ותיתן לנו את יום חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו.

ולמדנו יסוד זה, כי אכן ספירת שבעת השבועות הם כוללים ההכנה

והטהרה לבוא לידי קבלת התורה.

אז זה הקשר בין השבעה שבועות למתן תורה,

וזו ההקדמה שבלעדיה לא תהיה תורה.

אז לכן גם מזכירים ומקדימים את השבעה שבועות,

וקוראים לחג חג השבועות, שבלי השבועות של ההכנה

אין מתן תורה.

אין קבלת תורה.

בפרק ו' בפרקי אבו עוד שנינו

48 דברים שבהם התורה נקנית.

בעלי המוסר,

תלמידי הגאון רבי ישראל סרן, תרזכר צדיק וקדוש הולכה,

היו עובדים לקנות לעצמם כל המ״ח דברים בימי ספירת העומר,

כל יום היו עובדים על דבר אחד.

וביום האחרון

היו חוזרים על הכל מ״ח דברים.

כלומר,

יש הבדל רב בין ידיעת התורה לקניין התורה.

אדם יודע תורה או שהוא בעל קניין בתורה?

למשל, מה הדבר דומה?

לעשיר אחד יש הרבה בתים גדולים.

ויש לו ממונה

שהוא מטפל בהם.

והוא יודע, המטפל הזה, הוא יודע את כל החדרים,

את כל המוצאות והמובאות שלהם.

הוא יודע את כל המידות, אפילו יותר טוב מבעל הבית.

הוא יודע לכל רוח כמה יש ומה המרחק.

אבל כל זה רק ידיעה בעלמא.

הוא לא מעלים על זה.

כל זמן שלו קנה אותם

ושילם עבורם בכסף מלא,

אין לו קניין בהם.

יש לפעמים עוזרת בית

שמסתובבת עם כל המפתעות של הבית.

ואפילו בעלת הבית אומרת לה,

תביא לי את המפתח או תפתחי לי פה או תסגרי לי את החדר שם או תעשה לי ככה.

אבל היא רק עוזרת בית, זה לא הבית שלה.

אין לה קניין בבית.

אז גם בתורה ככה, יש אדם שיש לו ידיעות בעלמא ואין לו קניין בהן.

וכן בתורה.

כמו שאמרו חכמים זיכרונו לברכה על הפסוק,

כי אם בתורת אדוני חפצו ובתורתו יגיע יום ולילה.

בתחילה נקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא, כי אם בתורת אדוני חפצו.

לבסוף נקראת על שמו.

כשנאמרו תורתו יהיה גא יומם ולילה.

בתחילה שעדיין אין לו קניין בתורה,

זה נקרא תורת אדוני.

כי זה רק ידיעה בתורה.

אבל אחר כך, כשכבר קנה תורה,

הוא נעשה בעלים עליה והיא נקראת תורתו.

נו, אבל איך אדם קונה תורה?

איך קונים תורה?

איך זה הופך להיות התורה שלו?

בתשלומים.

בתשלומים, בתשלומים של מה?

של 48 דברים

שבהם התורה נקנית.

בוא נתבונן קצת בפרטי הדברים.

הדבר הראשון שהתורה נקנית בו זה בתלמוד.

זה פשוט.

ללמוד

ולהביא אל בית עוצר שכלו וליבו

כל משהו יותר בלימוד תורה שבעל פה.

המשנה, הגמרא, מפרשים ראשונים, גדולי אחרונים, זכרונו לברכה.

והקניין הזה אינו נקנה אלא אם האדם מתמיד בתלמודו

ואינו לומד קטעים-קטעים,

ולא מזמן לזמן,

אלא בהתמדה גדולה בלא הפסק וברצף.

והמתמיד יש לו הנאה בחוש

ממש

מעצם הלימוד,

כמו שבעל תאווה נהנה בעת מילוי תאוותו.

היה לי חברותה שהיה מכחיש את מה שאמרנו עכשיו.

הוא אמר לי, ממה אתם נהנים?

ממה אתם נהנים?

מצ'וקלט.

צ'וקלט?

זה נקרא טייבה? צ'וקלט?

הוא אמר, אני בעל טייבה.

תוירה, תוירה, תוירה.

הוא ישן רק שעה אחת ביממה.

הרב בירנבוים זה חצי נבוכה.

ועוד הרבה יותר.

או, עכשיו הוא אמר, ועוד הרבה יותר.

זאת אומרת, המתמיד יש לו הנאה בחוש ממש מעצם הלימוד,

כמו שהבעל תאווה נהנה בעת מילוי תאוותו,

ועוד הרבה יותר.

כי נתוסף לו צמאון גדול והנאה יתרה על הנאתו בכל מילה ומילה בתורה הקדושה. כי אם תאכל צ'וקלט,

אז אחרי חפיסה או שתיים אתה כבר תקיע, אתה לא יכול יותר.

דבר שמצאת יכול לדייק כהפן תשבע וכה אותו.

אבל תורה זה מושך

עוד ועוד ועוד ועוד.

ומי שאינו מתמיד

לא ישיג את זה בחושיו, הוא לא יכול להבין את זה. רק מי שיטמין.

רק מי שיתמיד יכול להשיג את זה בחושיו.

אנחנו הצלחנו להרגיש את זה אפילו בגשמיות,

כשבונים בית כנסת.

אנחנו לא מפסיקים.

עובדים בקצב לא נורמלי.

כל מוצאי שבת הרצפים עובדים עד הבוקר, עד שעה תשע וחצי.

אין שינה.

בונים בית הכנסת.

אפשר להפסיק.

איך אפשר להפסיק.

בונים, בונים, בונים, וכל

כל בלטה.

כל אריח.

עוד ועוד ועוד.

יש חשק לעוד אחד ועוד אחד.

הורסים.

כל בלוג שהורסים,

עוד אחד.

בקונגו, עוד אחד.

טח, טיח, טח, טיח, טח, טיח.

חביבי,

אם יודעים לעשות את זה בחומר שמלא אבק,

משתעלים, נחנקים.

אז בתורה המתוקה, כשיושבים

ולומדים והוגים בתורה, ומחכימים ומשכילים,

איזה הבדל יש.

כבר אמרנו

על מה שכתוב בברייתא בפרקי ה' ועוד פרק ו', כך היא דרכה של התורה.

פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה,

ועל הארץ תישן, וחיה צער תהיה.

ובתורה תאמין.

אם אתה עושה כן,

אשריך וטוב לך.

אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא.

טוב, טוב לעולם הבא, אנחנו מבינים. אחרי שבן אדם לא אוכל ולא שותה ויושן על הרצפה והכול,

ומוכן להשקיע בתורה, אחרי כל הדברים האלה,

בטח שמגיע לעולם הבא, והעולם הבא גדול מאוד.

אבל אשריך בעולם הזה, איך אפשר להגיד?

אדם שיושן על הרצפה, אשריך בעולם הזה, אוכל בקושי, שותה בקושי, וזה נקרא אשריך בעולם הזה.

אבל נתבונן ונבין.

בשביל מה הוסיף התנא ואמר? אם אתה עושה כן,

אשריך וטוב לך.

הרי הוא אמר, פת במלח תאכל,

נכון?

אם כן, במה אנחנו מדברים?

ממי שעושה כן.

פת במלח תאכל, עליו הוא מדבר.

הוא בדרך כלל תנא מקצר.

למה כפל בלשון הזה?

אבל נבין זאת על פי משל.

אחד לא שתה יין מעולם,

ורוצה לדעת איזה טעם מרגישים בני אדם ביין.

בא שני ואומר לו, הטעם חמוץ.

אתה יודע, והוא אומר הן.

טעם מתיקות.

אתה גם כן יודע, והוא אומר הן.

ועל ידי זה הוא מסביר לו שאם תערב כך וכך אחוזים של חמיצות וכך וכך מתיקות,

תדע טעם היין.

כל זה בהסברים, הוא אומר לו.

הרי מובן שכל הסבר זה עדיין לא יבהיר לו לדעת טעם יין בכלום.

כשאומרים לו, אתה יודע מה זה חמוץ?

אתה יודע מה זה מתוק? תערבב חמוץ ומתוק זה טעם היין.

הוא מרגיש את הטעם והוא יודע מה הטעם.

הוא לא יודע מה הטעם.

אבל אם ימזוג לו כוס יין אחת וישתה,

לא צריך להסביר לו שום דבר.

טעמו רואו.

טעמו רואו כטוב השם. טעמו.

ואז הוא ידע את טעם היין כטעם.

כאן המכוון בדיוק.

אומר התנא, פת במלח טוחן.

אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אם תשאל, איך אפשר בדברים הללו?

כשיש אשריך בעולם הזה,

התשובה אם אתה עושה כן,

אם אתה טוען.

כי אומנם ודאי אי אפשר להסביר לאדם בשום עניין ואופן מה התענוג והעידון שימצא מי שעמל בתורה,

אחרי שהוא אוכל רק פת במלח ומים במשורה.

אבל אם אתה עושה כן,

אתה תראה בחוש ותרגיש בעצמך כי אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

ובכזה אמרו במעלה הראשונה,

המעלה הראשונה שבה נקראת התורה,

שהתורה נקנית בתלמוד.

אז תלמוד זה בכל התנאים, בכל המצבים, ולא הפסק.

אז זה נקרא תלמוד.

זה קניין ראשון.

לא הרבה עומדים אפילו בקניין הראשון.

אז זאת אומרת,

אתם יודעים,

פעם היה לי אוטו,

בי.אם.ויי.

אני התחלתי עם בי.אם.ויי.

אבל בי.אם ב-62.

זה היה עם מנוע של אופנוע.

זה היה 750 סמ״ק.

ואנחנו קראנו לזה טקטקה.

למה זה עושה רעש?

עוד לפני שהייתי מגיע לשיעור, קילומטר אומרים לי, כנס, הרב הגיע, הרב הגיע.

קילומטר.

מה רעש?

אבל זה אוטו שהיה על הכיף-כיפאק.

הדלתות לא היינו סגרות, היינו קושרים חוט,

מחזיקים את הדלת ונוסעים.

ואם אתה הולך לעשות סיבוב חזק, אז הדלת הולכת לצורך למשוך את זה.

בקיצור, אבל דבר אחד היה נע באוטו הזה. אף פעם לא דאגת,

אף פעם לא סגרת את הדלתות,

אף פעם לא היה מפתח.

אתה משאיר אותו, מי ייקח כזה דבר? רפה,

אם שרצו לך, עשו לך חריץ, וזה הכל שטויות.

אתה מבין?

כשאתה חי פשוט,

לישון, אתה יכול לישון פה.

לאכול, יש כמה פרוזה, בבקשה.

מים? תביא מים, תביא. אפשר להמשיך ללמוד?

זאת.

אחד אומר, לא, לא אכלתי ארוחת צהריים,

אני לא זה, קוראים לי הראש,

אני חייב ללכת לנוח.

זה יכול לקנות תורה.

אני עוד זכיתי לראות תלמידי חכמים שיושנים על הספסלים,

לא הולכים הביתה בצהריים לנוח.

בצהריים הוא זוז על הספסל ככה, שוכב,

נוח אני לא יודע כמה, חצי שעה-שעה, זוז,

קם.

דור קודם היה, גם לא עושים ככה.

עושים ככה.

היו כאלה שלא רצו גם לעשות,

אז גידלו קוקו,

קשרו אותו לתקרה.

וכשהיו נרדמים, אז זה היה מעלה להם את הראש בחזרה.

לא יכולים לישון.

בתלמוד רוצים ללמוד,

רוצים לקנות תורה.

היי, היי, היום אנשים עושים טובה,

נכנסים לאיזה שיעור פעם ב...

פשש, הייתם שיעור, איזה שיעור, פשש, פשש, פשש.

זהו.

דבר שני זה שמיעת האוזן.

בפשטות הפירוש הוא

שילמד בקול,

שישמעו אוזנם מה שמוציא בפיו.

לכן אחד מהקניינים זה בשמיעת האוזן.

אבל יש לומר עוד,

כי יש אנשים שהם מתמידים ומעמידים בתורה,

אבל הוא לא מסוגל לשמוע מאחרים ולהיות דבק עם חברים בלימודו.

אתם יודעים כמה פעמים נתתי דרשות בבתי כנסת,

ואתה רואה שהאברכים,

כשרואים שבא מישהו לתת איזו דרשה,

אז הם תופסים את הגמרא וכאילו מעיינים. הם לא יכולים להקשיב למישהו אחר.

ישמע דרשה, מה ישמע? מה יש לחדש בדרשה?

אז הם מעיינים, צוללים בתוך הגמרא.

אבל ביני וביני ככה מציצים לראות מה קורה.

כמו התינוקות בבית המדרש,

עושים שמע ישראל ומציצים ככה מעין.

לא יכולים. מה הוא יגיד? שהוא שמע את פלוני אלמוני אם הוא קיבל ממנו?

אולי הוא יודע את המשנה שאומרת שאם הוא למד דבר אחד או שניים, אז צריך לקרוא לו ריבו אלופו ומיודעו.

ואז אוי ואבוי, הוא יעניק לו את התואר?

יא באביי, אוי ואבוי, הוא לא יכול לשמוע.

אבל יש סוד גדול.

כתוב, והיה אם שמעו, תשמעו.

המדרש אומר, מי ששומע לאחרים, ישמעו אותו.

מי שלא שומע לאחרים, לא ישמעו אותו.

אם אתה הולך דרשה ואתה רואה שאנשים לא מקשיבים לבן אדם שמדבר, גם הוא לא שומע אחרים, מידה כנגד מידה.

אם אתה הולך דרשה ורואה שכולם מקשיבים לו,

הוא שומע גם לאחרים.

זה הכלל, מידה כנגד מידה.

אז יש כאלה שלא מסוגלים לשמוע מאחרים, להיות דבקים, הם חברים בלימוד.

מכונסים רק בתוך ארבעה עמוד שלהם.

אדם זה לא לבד שהוא נענש על זה להוראות.

גם לימודו עצמו אינו עולה לו ולא מצליח כלל, כי לא קנה את זה בשמיעת האוזן לשמוע את סברת חברו.

וזה פשוט גם בדרך הטבעי,

כי אדם קרוב אצל עצמו ומשוחד להבין כל אשר עולה על רוחו.

הוא אף פעם לא טועה, כי מה שהוא אומר סברה זה הסברה. יש עוד סברה מנגדת?

אין סברה מנגדת, מי אמר לא?

איך התאמונים אומרים?

מי שלומד אצל אימא שלו אף פעם לא טועה.

למה אימא שלו אומרת יופי יופי, תמשיך, תמשיך, כל הכבוד, תמשיך, תמשיך.

מישהו יכול לערב לו שהוא לא בסדר, שהוא לא מבין,

שהוא לא אומר נכון.

זה נקרא קורה אצל אמו.

אז לכן,

אדם זה משוחד להבין את כל אשר עולה על רוחו, ולכן לא יוכל לברר דבר לאמיתו ולא ישמע דעת זולתו.

וכל זה כלול במעלה השנייה שאמרו החכמים, שהתורה נקראת בשמיעת האוזן.

אז גם צריך להשמיע על עצמו וגם צריך לשמוע אחרים.

צריך ללמוד בלא הפסקה, ולהתמיד בזה,

ובכל התנאים והמצבים, כמו שאמרנו. צריך לשמוע ולהשמיע

ולהקשיב לאחרים

ולדעת צווארות נוגדות,

וככה יתחיל לקנות תורה.

והנה רוב המעלות אשר נמנו כאן

הוא בין אדם לעצמו,

בבינת הלב, באימה, ביראה.

אבל יש גם במ״ח דברים אלה מעלות שעיקרם בין אדם לחברו.

מה זה קשור לקנות תורה?

כגון

נושא בעולם חברו,

מכריעו לכף זכות,

מעמידו על האמת.

יבא ביי, מעמידו על האמת.

למדים אנו מזה שהנושא בעולם חברו שנזכר במ״ח דברים אלו, הוא לא לבד שהם מידות טובות כשלעצמם,

אלא הם מועילים לאדם לקנות את התורה שלומד,

להבין אותה יותר.

לסעדו ולתומכו בסברה ישרה ולהוסיף חוכמה ודעת,

כי ישרים דרכי ה'

וחסד ה' מעולם ועד עולם על ירעיו.

כי אם בן אדם

הוא נושא בעולם חברו,

אם הוא מוכן לסחוב איתו וכו', הוא רואה בונים בית כנסת, הוא יכול ללכת?

לא יכול ללכת. הוא אומר, מה צריך לעזור?

נושא בעולם חברו.

אז ודאי שהוא יהיה מוכן לשמוע סברה שלו.

ודאי שהוא יחשיב מה שהוא אומר.

כי אם הוא מוכן לשאת בעול שזה לא שייך אליו, שייך לחברו,

מה הבעיה לסחוב סברה של חברו?

יותר קל, לא?

ודבר נוסף,

אם הוא מכריע עול לכף זכות,

אז ודאי שהוא יכול לקבל גם את הסברה שלו.

כי אם הוא ראה דבר שזה לא כל כך בסדר,

והוא מכריע אותו על כף זכות

במקום שהוא רואה לא בסדר,

אז ודאי שהוא יכול גם סברה שלא נראית לו לחפש אולי הוא לא הבין את הסברה נכון,

ולא לבטל אותה מראש ולחקור מאיפה הוא בא ואמר.

הוא מעמידו על האמת?

יש כאלה שאומרים, אתה יודע מה? מה שאתה אומר זה גם נכון.

אפשר, אפשר להגיד את זה גם כן.

אוקיי, בוא נתקדם. קדימה.

אם אתה יודע זה לא נכון, למה אתה אומר לו ככה? אתה משאיר אותו בטוחות, העיקר שאתה תתקדם.

אתה מבין מה שאתה מבין.

אתה מבין שהוא לא מבין, אבל מה אכפת לך שהוא לא מבין? העיקר תתקדם.

לא, מעמידו על האמת.

אתה צריך שהוא יגיע למסקנות אמיתיות כמו שאתה.

אם אתה בקי ויודע וברור לך שאתה צודק,

תעמיד אותו על האמת.

אם הוא לא לומד טוב, תגיד לו איך ללמוד טוב.

אז רואים שזה לא רק בין אדם לחבר או סתם, כאילו המידות האלה רק מוסיפות ונותנות איזה ערך ומעלה,

אלא הן גוף הנוגעות לעצם הלימוד.

כי אם לא, אז בן אדם מבטל את כולם, רק הוא ואפסי וואן.

אני ואפסי עוד.

בקיצור, ראינו

שצריך הכנה.

ההכנה למתן תורה זה קניין של 48 דברים,

שבהם נקנה את התורה.

וזה מה שקובע איך מתן תורה יהיה.

ואם אין אותם, אז אין חג.

למה?

כי זה נקרא חג השבועות. אם לא עשית בכל השבועות כלום, אז מה עשית? איזה תורה תקבל?

אז אתה תהיה בית כנסת, תגיד את התיקון, תזהה פה שם, תאכל עמידה גבינה.

מעבר עוד חג אחד, בסדר. מה השתנה אצלך? שום דבר לא השתנה, כי לא הייתה הכנה. אם לא הייתה הכנה, אז מה השתנה?

אם אדם לא יכין לקראת שבת את כל מה שצריך להכין,

אז איך תהיה שבת? כמו יום חול.

נכבוד שבת מכינים.

מה שהכנת זה השבת.

לא הכנת זה יום חול.

לא השתנה שום דבר.

אז כפי ההכנה, ככה קבלה.

אז חג מתן תורתנו,

מן השמיים נותנים את התורה עוד פעם. ויש הזדמנות עוד פעם לקבל. השאלה מה מקבלים.

בשנה שעברה,

ברוך השם, למעלה מאלפיים איש קיבלו על עצמם

לגרוס את הגמרא ולסיים תוך שנה.

יש כבר רבים שסיימו,

השתבח הבורם התחלשמות. זה קבלת התורה.

היה מתן תורה, וקיבלו את התורה.

בשנה נראה מה נעשה.

אבל בעזרת השם יתברך, אדם צריך להכין את עצמו לקראת מתן תורה.

בסוף נעלה לעולם האמת, שאלו אותנו מה עשינו.

מה נגיד?

היה לי שיעור שעה,

וזהו.

זה מספיק.

והיה לך גם עבודה שעה?

כמה הייתה עבודה? שמונה שעות.

למה זה שמונה שעות זה בזה?

הרי אמרו חכמים, פת במלח תאכל, או מים במשורה תשתה, ואפילו על הארץ תישן, ולא יהיה לך שכירות ולא כלום.

אתה עמל.

ואם אתה עושה חן, אשריך בעולם הזה.

מי לא רוצה אשריך בעולם הזה?

אז הנה, עוברים לך אשריך. לא וילה ולא מכונית ולא כלום.

רצפה,

לחם ומים, אתה מסודר.

אשריך בעולם הזה.

אבל זה רק אם אתה עושה חן,

אז אתה תראה שזה ככה.

אם לא תעשה חן, לא תבין את זה.

רבי חנניה ברגע שאתה אומר.

עושה הדורש במוזיקון צמאי.