לא לישון בשיעור

- - - לא מוגה! - - - 

חבל.

תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב.

הגמרא בנדריםפא אומרת

מי האיש החכם מייבן את זאת?

על מה אבדה הארץ?

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשו.

עד שפרשו הקדוש ברוך הוא דכתיב על עוזבם את תורתי.

היינו,

לא שמעו בקולי,

היינו,

לא הלכו בה,

אמר רב יהודה שאין מברכין בתורה תחילה.

וברן, בשם רבנו יונה, זיכרונו לברכה, אומר,

דקרא האח את דייק,

דאם אית על עוזבם את תורתי כפשטא,

משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקים בה.

כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשו,

והלא דבר גלוי היה וקל לפרש.

אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד,

ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ.

עד שפרשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא יודע מעמקי לב

שלא היו מברכין בתורה תחילה.

כלומר,

שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כל כך,

שיהא ראוי לברך עליה,

שלא היו עוסקים בה לשמה,

ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה.

בהיינו,

לא הלכו בה בכוונתה לשמה.

אז היינו, לא שמעו בקולי, היינו, לא הלכו בה,

זו הכוונה לשמה.

ולא ראו שהתורה עד כדי כך ראויה לברכה בתחילתה.

מה זה אומר?

עדיין הדברים צריכים ביאור.

מה הכוונה שנענשו עונש כה גדול על שלא הלכו בה?

עד שאבדה הארץ.

ועוד יש לתמוה.

למה כזאת מלפניו, להעניש

את עם ישראל בעונש גדול ורב כזה על שלא בירכו בתורה תחילה,

שלכאורה זו עבירה קלה?

אלא נראה שכוונתו התברך.

כוונתו מעולם הייתה שלא יישנו בשעת השיעור זה קודם כול.

ודבר שני,

כוונתו יתברך מעולם הייתה שנהיה עוסקים בתורה.

זו הייתה הכוונה, שנהיה עוסקים בתורה

כדי שתתעצם נשמתנו

בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה.

מה רוצה הקדוש ברוך הוא? כוונתו יתברך מעולם הייתה

שנהיה עוסקים בתורה ולא ישנים בשיעור.

ושהנשמה שלנו תתעצם בעצמות ורוחניות

בקדושת מקור מוצא התורה.

שתתעצם נשמתנו

בעצמות ורוחניות

וקדושת מקור מוצא התורה.

מה רוצה הקדוש ברוך הוא?

שתתעצם, תתעצם כל הזמן הנשמה.

במה היא תתעצם?

היא תתעצם בעצמות ורוחניות

וקדושת

מקור התורה.

לכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאיתנו,

שתתדבק נשמתנו וגופנו,

רמח איברים ושסע גידים,

ורמח מצוות ושסע מצוות.

לא תעשה שבתורה ביחד

שאדם יהיה ספר תורה מהלך,

שמי שיראה אותו יראה את התורה בפועל.

ספר תורה בהיכל

אפשר לקרוא בו,

ויהודי הולך, ספר תורה מהלך,

שכל מעשיו תורה,

מחשבותיו תורה,

דיבוריו תורה,

שהוא מחובר לעצמות התורה במקורה.

אם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת,

הם היו מרכבה והיכל לשכינתו יתברך.

אבל מי שישן בשיעור זה מרכבה לסטרא האחרה.

זאת אומרת, אם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת,

המה מרכבה והיכל לשכינה יתברך,

שהייתה שכינה ממש בקרבם,

כי היכל השם המה,

ובקרבם ממש הייתה שכינה קובעת את דירתה,

והארץ כולה הייתה מאירה מכבודו.

ובזה היה קישור לפמלייה של מעלה עם פמלייה של מטה,

והיה משכן אחד.

כלומר, העולם העליון הרוחני בעולמנו זה עולם המעשה,

היו מתחברים זה על זה, זה אל זה, עד שהיו ממש עולם אחד.

כמו שיעקב אבינו, דמות דיוקנו, חקוקה בכיסא הכבוד,

ומלאכים עולים ויורדים בו ולא רואים הפרש.

למעט השינה שהם גילו שהוא ישן.

אבל חיבור מתמיד

בין העולמות.

אז נחזור.

אם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת,

הם היו מרכבה והיכל לשכינתו יתברך,

שהייתה השכינה ממש בקרבם,

כי היכל השם המה,

ובקרבם ממש הייתה השכינה קובעת דירתם,

והארץ כולה הייתה מאירה מכבודו,

ובזה יהיה קישור לפמלייה של מעליים, פמלייה של מטה.

ואני מבקש לא לישון בשיעור, מי שלא יכול, לקום וללכת.

והיה משכן אחד.

זאת אומרת, על-ידי זה,

שאדם

הוא מרכבה והיכל לשכינה,

אם הוא עוסק בתורה על הכוונה הזאת שתתעצם נשמתו בעצמות,

ברוחניות וקדושת מקור מוצא התורה,

אז אם כן,

הוא היה מרכבה והיכל לשכינה,

והשכינה הייתה ממש בקרבו ובקרבם,

והם היו הופכים להיות היכל השם ממש,

בקרבם הייתה השכינה קובעת את דירתה,

הארץ כולה הייתה מאירה מכבודו,

ובזה יהיה קישור לפמלייה של מעלה עם פמלייה של מטה.

והיה משכן אחד.

כלומר, העולם העליון הרוחני ועולמנו זה עולם המעשה,

היו מתחברים זה אל זה עד שהיו ממש עולם אחד.

אבל עתה שעברו חוק זה,

שלא עסקו בתורה,

כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, מה זה צורך

דברים גשמיים להנאתם? תשמעו מה זה צורך

דברים גשמיים להנאתם.

הם למדו תורה לדעת הדינים לצורך משא ומתן.

אדם צריך להיות בקיא בתורה, לדעת איך להתהלך על פי התורה, בדיני משא ומתן וכו'.

אז לכן הם למדו תורה לדעת,

צריך לדעת מה עושים, מה לא עושים,

מה מותר, מה אסור.

אבל לכאורה זה באופן יבש,

בלי חיבור לתורה. ידיעות.

כמו שאדם לומד באיזשהו מקום

ידיעות מסוימות בצחוק מסוים, יש לו אותן שלום מספיק.

הוא לא מתחבר לעצם הדבר.

וגם עוד סיבה כדי להתגאות להראות את חוכמתם.

עוד סיבה להתגאות להראות את חוכמתם.

ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה.

וביקשתי לא לישון.

ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה.

ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק

בקדושת ורוחניות התורה.

ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה.

ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק

בקדושת ורוחניות התורה.

ולהמשיך השכינה למטה בארץ.

השכינה למעלה, הם למטה, הם עוסקים במסע ומטה.

בענייני העולם הזה,

וזהו, יודעים תורה, מבינים תורה, פלפולים, הכל בסדר.

אבל להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך את השכינה למטה בארץ?

בזה הם עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ

ועלתה לה למעלה,

והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה.

וזה היה גורם לחורבנה באבדתה.

על זה אמרו, על מה עבדה הארץ?

על עוזבם את תורתי,

ואמר תורתי תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין.

וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם.

בכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת,

ושהשכינה תהיה שורה בקרבה.

אז אם בן אדם חושב שלומדים תורה רק בשביל ידיעות ולברוח מהאסונות,

מהעבירות ומהכול, ביקשתי פעם אחרונה לא לישון.

אם ימשיך לישון מי שישן, אני אזכיר את שמו בפירוש.

ובכן,

בכוונתי שיתקשרו בעצם קדושה תורתית, תורת אמת,

והשכינה תהיה שורה בקרבם.

והם עזבו את תורתי ולא הלכו בה.

פירוש,

תחילת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה,

כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה,

לא הלכו בה לשמה.

בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו, יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל,

כדי שיהיו דבקים בקדושתה, בשכינתו יתברך,

והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו,

על אשר קירבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה,

כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום,

כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה ורוחניותה,

עד כאן נשון הבא.

אני חוזר עוד פעם.

והם עזבו את תורתי ולא הלכו בה.

מה פירוש?

תחילת ההליכה ברוחניות התורה זה ממדרגה למדרגה,

כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה.

לא הלכו בה לשמה.

לא הלכו באופן הזה.

בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו, יתברך,

ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה, בשכינתו יתברך, שהרי זה המכוון בברכה אשר בחר בנו,

אשר בחר בנו,

מה בחר בנו? שנדע ידיעות.

בחר בנו, פירושו של דבר שאנחנו נתעצב ונתדבק

בשורש עצמיות מקור התורה ובשכינה עצמה,

על אשר קירבנו לפני הר סיני,

מכל העולם,

ונתן רק לנו את תורתו הקדושה,

שהיא כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום,

והיה קשה כביכול לקדוש ברוך הוא לתת את התורה,

ואמר, עשו לי קיטון קטן שאהיה אתכם,

כדי שתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה ורוחניותה.

זה לא היה להם.

מסוגיה נפלאה זו מתבררת מהותה של מצוות תלמוד תורה.

המטרה היא שנתאחד עם התורה והמצוות,

ששכלנו יהיה ממש בשכל התורה והמצוות תחדורנה לתוך האיברים.

המצוות תחדורנה לתוך האיברים.

והנה מצינו בתוספות

כי תלמיד חכם מהרהר בתורה בכל שעה.

ואם הלימוד היה רק עניין של עסק בחוכמה בעלמא,

לא ייתכן להיות דבוק בתורה במידה כזאת

שבכל רגע ובכל שעה תלמיד חכם מהרהר בתורה. רק מי שדבוק בה,

אז הוא לא יכול להתנתק ממנה.

אז הוא לא יכול לחשוב משהו אחר שלא קשור לתורה.

רק תורה או מה שקשור לה.

זאת אומרת, הוא רואה איזה דבר, אז הוא מנתח,

התורה מנתחת לו,

מותר, אסור,

שייך, לא שייך,

הכל זה תורה אצלו.

מה? הכל, הכל, הכל. מה זה חיי משפחה? ודאי.

הכל.

להיות דבוק בתורה במידה כזאת.

אך כל עניין הלימוד הוא להתעצם ולהתאחד בתורה עד שתלמיד חכם נהיה באמת ספר תורה חי.

כשאתה רואה אותו אתה רואה שולחן ערוך

מהלך

לא רק בידיעות, במעשים.

אתה רואה?

כל פעולה פעולה. כן, זה סימן כך וכך, זה סימן כך וכך, סעיף כך וכך.

מי שיודע תורה אומר, הנה,

זה סעיף כך וכך, זה כך.

עד שתלמיד חכם נהיה באמת ספר תורה חי.

ולכן, מה חשבתו אינה נפרדת מהגות בתורה?

הרי לימוד תורה מגשר בין העולם הרוחני המופשט

ובין העולם הגשמי. במה יש לנו קשר וגישור?

ובזה אנחנו ממשיכים את השכינה לעולמנו.

מי שלומד, שלא על מנת להוריד שכינה לארץ,

וששכינה תשרה בו

ותתעצה עם התורה והוא יתדבק בה,

הוא לא לומד לשמה, הוא לומד לשם ידיעות.

על זה עבדה הארץ.

שלא יחשיבו את התורה כדי לברך בה בתחילה. מה הברכה בתחילה?

אשר בחר בנו מכל העמים.

זה לא איזו ידיעה.

אתה לא אומר היסטוריה.

פעם היה כזה דבר.

בחר בנו, זאת אומרת, אם הקדוש ברוך הוא מכל העולם בחר בך,

אז מה הוא רוצה שתהיה קשור אליו?

הוא לא בחר בך ואתה לא שייך אליו.

ניתן דוגמה.

אם בן אדם נמצא בצבא,

לאו דווקא ישראלי, בכל צבא,

מי שנמצא בצבא,

אז מה קורה איתו?

הוא כל הזמן אמור להיות דבוק בשמירה על הארץ ועל האזרחים.

הוא לא יכול לשיח את דעתו לרגע, כאילו יש רגע שהוא לא נמצא בבחינה הזאת.

שאם יהיה כך זה לא צבא.

צבא פירושו שכל הזמן העיניים פקוחות לשמירה,

לא רק מה מעבר לגבול,

מה עושה האויב,

לעקוב אחריו, לשים מרגלים, לשים לוויינים, לשים ציטוטים,

לקחת מטוסים שיאזינו וכו'.

כל רגע בלי הפסקה חייב להיות מדובק נהפוך באויב,

לדעת מה קורה אצלו, כי אם רגע אחד יהיה

הסח הדעת,

הוא יכול לתקוף כמו שהיה ביום הכיפורים.

הייתה שאננות,

הייתה עכשווה עצמית,

היה ביטחון, מי יכול עלינו, ומה זה?

אף אחד לא חלם שהמצרים יעשו לנו בית ספר ויפרצו את הסואץ,

וקו בר לב התמוטט,

והגפרור לא הדליק את הסואץ,

הוא נרטב,

והכל הלך פייפן, ונרצחו שם היהודים,

רחמנא רצלן.

למה? כי הצבא לא עשה את תפקידו.

אותו דבר.

להבדיל,

צריך אדם להיות דבוק כל הזמן בחיבור לקדוש ברוך הוא, כי ברגע שאין חיבור, הסטרה האחרה שולטת עליו.

הניתוק הזה מאפשר לכוחות הטומאה לשלוט עליו.

לכן,

כל מי שמסיר דעתו מן החוכמה, מן התורה,

שולטת בו רוח שטות.

כי אם יש לך קדושה,

אין מקום לטומאה.

שר הקדושה, יש מקום לטומאה.

אז ברגע שאדם מפנה דעתו מאל,

בא לו אל זר,

מי זה יצר הרע.

אז זאת אומרת, החוצפה היותר גדולה זה כשאדם,

לא שלא ברכו בתורה תחילה,

שלא ברכו בתורה תחילה, אבדה הארץ.

אז מה קורה כשאנשים משענים בתורה?

התורה זה לא נומי-נומי,

שבן אדם, אתה מבין,

כאילו שרים לו איזה שיר והוא נומי-נומי.

וכבר אמרנו,

מי שעייף

והוא לא יכול לשמוע,

אז יכבה את התורה ויקום ויתפנה לביתו, יעלה על מיטה ויישן.

גם בבית כנסת זה לא מקום לשינה.

ודבר שני, לא יושנים בפני מי שמדבר דברי תורה.

אז אם קשה לו והוא לא רוצה ללכת, אלא זה כאילו תקף אותו,

תעמוד.

תעמוד, ואם אתה רוצה לישון בעמידה, אין בעיה.

על רצפה תעיר אותך.

אבל לא ישנים.

מה זה לישון בשעה שלומדים תורה?

אז צריך לכבד את התורה, זו הבעיה, לא מכבדים את התורה. תורה

זו תורת אמת,

נתתי בקרבם,

והקדוש ברוך הוא רוצה שנתעצם ונתדבק בעצמיות מקור התורה ובקדושתה,

כדי שתשרה שכינה,

ואנחנו נזכה להיות מרכבה לשכינה.

ולכן, ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם דייקה,

בתוכם,

בתוכם, בלבם.

זאת אומרת, בן אדם,

אם כבר הגיע השיעור שיש תורה, סוף-סוף בשביל זה הוכיחה.

בשביל זה הוכיחה.

מה אנחנו עושים פה בעולם אם לא מלמוד תורה?

אז גם אם לומדים קצת אפילו, לפחות שהקצת תהיה באיכות גדולה.

אבל אם גם הקצת הזה זה ככה, ברפיון,

ובבושה.

ממש בושה.

אז לכן חייבים לשים לב, בן אדם צריך לדעת שהתורה זועקת מראה.

על מה אבדה הארץ?

על עוזבם את תורתי.

מה עזבו? למדו.

למדו.

אחר מה?

שאלו לחכמים ולנביאים אם הם לא יודעים שהם לא למדו.

למדו. לא ידעו מה לענות.

למה? כי רק השם רואה בקרבם.

שהם עזבו אותו.

איי איי איי. למה עזבו?

כי לא הלכו על הכוונה שהוא נתן את התורה.

ולא בירכו בתורה בתחילה, כי בתורה תחילה מברכים אשר בחר בנו.

בחר בנו, פירושו של דבר,

אנחנו הנבחרים בעולם שנבחרו לשאת

את מסע התורה עלינו.

כמו שבני קהת נושאים את הארון,

הם זכו לשאת את הארון,

שזה דבר גדול ביותר.

וכתוב שמי שהתרפא, הארון היה מכלה בהם.

אם נתנו לך לשאת את הארון

ואתה לא עושה את המלאכה כראוי,

מתים.

זה לשאת את הארון.

וכשאנחנו חייבים שהתורה תיכנס לקרבנו,

אם הכוונה אלוקית לשמה,

ולא עושים את זה, עבדה הארץ.

מיליונים, מיליונים, מיליונים סבלו,

מתו,

הוגלו.

נחרב הבית.

הכול.

בגלל מה?

למדו, בטח למדו, כולם בתי מדרש מלאים.

אבל מה למדו?

למדו לא לשמה.

לא לכוונה הזאת שלמדנו עכשיו.

אם תלמידי רבי עקיבא מתו 24,000

שלא חלקו כבוד זה לזה,

לא חלקו כבוד זה לזה בתורה,

לא העריך כל אחד את חברו בתורה,

אם על זה שזה בינו לבין חברו זה הרג אותם,

אז שאין הערכה לתורה עצמה על אחת כמה וכמה.

וזה תנאים קדושים.

התביעה של התורה היא לא פשוטה.

תורה זה לא מקצוע.

תורה זה לא מדריך לתייר בעולם.

תורה זה חיוב להתעצם ולהתדבק בקדושתה עד שתשרה שכינה עלינו.

רבי חנין יאמר השומר.