תקיפותו של משה רבנו | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לעילוי נשמת בובה בת רחל, גבריאל בן חירייה, ראובן בן מסעודה ומיסה בת רחל, מנוחתם עדן. חזרה בתשובה שלמה לתורם ובני משפחתו. 

"וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז). 

על דרך הדרוש נראה שהגם שמשה רבנו נצטיין מאוד בענווה, ככתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) מכל מקום לא מנע עצמו לנהוג בתקיפות ובאומץ לב בשעת הצורך. ואפילו לעת זקנתו "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" על פי הדרוש דהיינו לא נפגמה ראייתו הבהירה ולא פסק מלעמוד על המשמר. לא כמו אלה שעינם כהה בעת שצריכים לראות את הנעשה ולמחות, אבל הוא ראה ומחה עד גיל מאה ועשרים (120). 

זאת אומרת הוא לא השתנה בגלל הגיל ויגיד: 'מה, אין לי כבר כוח להוכיח אותם...' - לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" נשאר בתקיפותו ובמי שצריך למחות מחה ומה שצריך לעשות עשה. 

עד שנתקיים בו מה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה לגבי אברהם אבינו: 'אברהם אבינו הוציא מטבע בעולם' המטבע של אברהם אבינו היה ככה 'זקן וזקנה מצד אחד' רואים 'ובחור ובתולה מצד אחד' (בבא קמא צז) כלומר שגם הוא ניחון בשתי מידות הפכיות שעמדו לו בכל שעה כפי הצורך, מתי שצריך להיות זקן ומתי שצריך להיות בחור, תלוי לפי העניין ובהתאם לצורך השעה השתמש בכוחותיו למען קיום התורה ומצוותיה. 

והראיה הזאת, אודות הראייה הבהירה והתקיפות של משה, מצאנו גם בסיום הפרשה "וְזֹאת הַבְּרָכָה" כאשר אומר הכתוב: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב) רש"י מפרש אודות קבלת התורה שהוא קיבל אותה בשתי ידיו ושנשאו לבו לשבור את הלוחות איזה אומץ, "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים" (שמות לב, טז) "מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים" אתה יכול לשבור את המעשה של הקדוש ברוך הוא?! השם עושה לוחות ואתה יכול לקחת ולשבור אותם? איזה אומץ צריך! איזה לב!!

ללמדך כי משה לא ידע מה זה שוחד. אין שוחד. הוא לא משוחד משום דבר ולא עושה לומדע'ס ולא עושה כל מיני חשבונות: 'מה ישתלם, מה כדאי, מה יגידו...?' עושה מה שנכון. 

והשם הודה לו על השבירה. הודה לו, אמר לו: 'יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ' (שבת פז, א) מה שאומרים עד היום האשכנזים: 'שכיח, שכיח, שכיח...' זה על 'יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ'. הוא לא אמר לו 'שכיח...' הוא אמר לו 'יִישַׁר' ושני יודי'ן: 'יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ'. 

ואפילו שידע שבשבירת הלוחות הוא יפגע, כי התורה נקראת על שמו: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב) זאת אומרת, הוא שובר את הלוחות, מי אמר שהקדוש ברוך הוא יגיד לו לעשות לוחות שניות?! אז אתה מפסיד הכל. לא תיקרא תורה על שמך, ולא תהיה תורה לישראל, רחמנא לצלן, ולא יהיה גם קיום העולם. כי: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה). 

אף על פי כן הוא לא התחשב לא בכבוד שלו, ולא בשום חשבון אחר, ולצורך העניין שיבר את הלוחות "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". 

הסברנו בדרשות קודמות מה זה הועיל שהוא שיבר? - בגלל שהם היו "עַם קְשֵׁה עֹרֶף" (שמות לד, ט) ככה אמר השם. ומי שהוא "קְשֵׁה עֹרֶף" אי אפשר להזיז אותו. וכמו העורף ככה, הוא לא זז לא לכאן ולא לכאן, ככה... אי אפשר להזיז אותו "קְשֵׁה עֹרֶף" מה עושים? - צריך לזעזע אותו. 

אז למה הדבר דומה? אמרנו שאחד נכנס לאיזה מקום שרוקדים בתערובת והוא נחרד. 

'מה זה הדבר הזה? חילול השם! מה הכל אומר? הם אסור וזה, וגם זמרים פסולים וזה...' 

צוחקים עליו: 'בוא, בוא תרקוד, עזוב אותך, בוא תרקוד...' 

הוא ראה שזה לא משפיע והם לא נחרדים בכלל ממה שהוא אומר. הלך, הביא ספר תורה, נכנס לאותו מקום, פתח את הספר תורה וקרע אותו לפני כולם. כולם נבהלו, ברחו, 

'מה זה? מה אתה עושה? השתגעת?! וזה...' 

אומר: 'זה מה שאתם עושים. אתם קורעים את התורה. אתם, מה שאתם עושים זה לקרוע את התורה'. 

מה עשה משה? – זרק את הלוחות. יואו! עם ישראל תפסו פתאום את הראש, הבינו מה קרה, חזרו בתשובה. אם לא, לא היתה להם תקנה, השם רצה לכלות אותם ("הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" דברים ט, יד). הוא הציל אותם בזה. הוא צריך אומץ וכוח, ובלי חשבונות. אם היה עושה חשבון... 

אברהם אבינו עשה חשבון? - לא עשה חשבון. 

'תגיד להם: 'תשמעו, עבודה זרה זה טיפשי, זה זה, זה כלום, זה זה, זה, זה, זה, לא רוצים לשמוע, תעזוב. מה אתה שובר להם את העבודה הזרה? מה אתה שובר? מה קרה לך? מה זה, חרדי זה? מה זה, זה קיצוני! זה פנאטי...' - הוא לא עושה חשבון, הוא עושה מה שנכון. 

זה היה משה רבנו. ולכן היה יכול להגיד גם: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב) כל זה בשביל להציל את עם ישראל. זאת אומרת, כל החשבונות שלו היו לטובתם של ישראל. לא לטובתו. לא היה לו חשבון עצמי. 

אז למרות שהוא היה "עָנָיו מְאֹד" הוא גם היה תקיף מאוד. וזה החוכמה, לדעת להשתמש בכל הכוחות כמו שראוי. 

אז תשימו לב, אין דבר כזה להיות בשיטה אחת תמיד, וזה... "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם" (משלי ג, יז) כן, להיות נחמדים כל היום. אין דבר כזה. פעם ברכה, פעם בקשה... לפי העניין, לפי הזמן, לפי האנשים, לפי המקום. ככה אומר רבנו בחיי בשער האהבה. כשמוכיחים, צריך לדעת איך, מה, מו. אבל לא... 'הכל תותים'. - אין דבר כזה. 'עולם דבש'. - אין דבר כזה. לכן צריך לפעמים: "כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ" (ישעיה נח, א) ושופר מרימים את הקול מדי פעם: "כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם" (שם) ככה מצווה הקדוש ברוך הוא את הנביאים. 

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (מכות ג, טז).