כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק ד | הרב אמנון יצחק

נציב יום: בסייעתא דשמיא זיווג הגון לאליהו בן אהובה אמן, אמן!!

חלק ד' "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב" פירש המלבי"ם: "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם" אולם למוכיחים את הרשעים ובלתי מחניפים, רק מוכיחים אותם בתוכחה - ינעם מצד עצמו, כי הדרך הטוב ינעם לנפש, וחוץ מזה עליהם תָּבוֹא ברכה לא קללה כמו שתבוא על החנפים. ה"מצודת דוד" אומר: "וְלַמּוֹכִיחִים" אבל המוכיחים את הרשע 

ינעם הדבר לומר בתוכחותיהם: "הלא באמת צדיק אתה רק מדברים אחדים אתה שוגה, לזאת הסר ממך גם את אלו". 

זאת אומרת: "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם" יגידו את הדברים בדברי נועם, להגיד לו: "הלא באמת אתה צדיק יש לך כמה דברים קלים אז תסיר אותם ותהיה שלם!". ועליהם על המוכיחים ההם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב כי הטיבו לעשות, כי אם יאמרו לו בפה מלא: "רשע אתה!" פן יעז פניו להגיד שהדין עמו, אבל בדברים כאלה ימשוך את לבבו אליו לשמוע בקולו. 

"שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים" (משלי כד, כו) אומר שלמה המלך עליו השלום. מפרש המלבי"ם: "מה זה שְׂפָתַיִם יִשָּׁק"? מי שהוא בתוכחה עד שיוכל להשיב עם המתווכח עמו, וירצה לסתור דבריו והוא מלומד להשיב ולסתור דבריו שזה גדר התשובה בדברים נכוחים המחליטים כדבריו, שפתיים אלו יקבלו נשיקות כי כולם אוהבים אותם. מה הכוונה? 

המלבי"ם אומר, אדם מוכיח את חברו, ומי שמוכיח אותו רוצה להחזיר לו דברים כנגד דבריו, אבל הוא מלומד ולסתור את דבריו של זה, זה נקרא גדר התשובה כי הוא יודע להשיב תשובה דברים נכוחים, דברים שניתן להוכיחם, והדברים האלה מוחלטים ברורים לחלוטין. אדם כזה שפתיים אלה – יקבלו נשיקות כי כולם אוהבים אותם, כשרואים שיודיע להשיב נכוחה לכל שואל על זה נאמר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק. 

ה'מצודת דוד' מביא פירוש יפה מאוד אומר: מה זה שְׂפָתַיִם יִשָּׁק? כי עתה בדברם כדברים האלה, אז הרשע הזה יישק שפה העליונה בתחתונה ולא יפתחם לדבר עזות מול המוכיחים. זאת אומרת: "יִשָּׁק" מלשון נושקים דבוקים, אז הוא אומר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק, כשמי שהוא מוכיח את חברו דברים נכוחים, הוא גורם לנוכח שהשפתיים שלו לא ייפתחו לא יכול להשיב, כי הוא נתן לו תשובה מוכחת אז השפתיים שלו לא נפתחות לדבר אלא 'אמממ' נושקות אחת לשנייה דהיינו דבוקות. אז "שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים", מי שיודע להשיב דְּבָרִים נְכֹחִים הוא גורם לשני הנוכח שהשפתיים שלו יידבקו, לא יוכל לענות. ואדרבא! 

יהיה עוד משיב להם דברים נכוחים לומר: "גם בדברים האלה אעשה כאשר אמרתם!", 

לא רק זה הוא יקבל את דברי המוכיח יגיד גם את זה אני אעשה כמו שאמרת. "המאירי" אומר על הפסוק במשלי (כד, כג-כה) "גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב. אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים. וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב" אומר "המאירי": "בדרך נסתר אפשר שרמז שלמה המלך עליו השלום בזה על שלמות המידות, ואמר שמתכסיס החכם להוכיח הנכשלים במידות הרעות ולא יישא פנים לחפות עליהם, ובְּמִשְׁפָּט בעניין יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט (תהלים קיב, ה), 

זאת אומרת: כשהוא עושה את זה הוא עושה את זה במשפט עם שכל שיתקבלו הדברים, ועל זה אמר: שהמשבח את מעשה הרשע הוא נמאס אצל בני האדם, אבל לַמּוֹכִיחִים בתוכחה מגולה ינעם יִנְעָם והוא נאהב אפילו אצל זה שהוא מוכיח אותו, והוא ממש כאילו נושק את שפתיו. אז לכן אומר: גם גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב, שהם אומרים דברים לאנשים ואומרים להם שהם לא בסדר בעניין המידות, אבל בְּמִשְׁפָּט אומרים להם בשכל. 

אבל מי שאֹמֵר לְרָשָׁע: "צַדִּיק אָתָּה!"

- "יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" אלה שמוכיחים ינעם כו'. פירוש הגר"א פירוש נפלא מאוד, אומר הגאון מווילנה פסוק במשלי (יב, יד): "מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב, וּגְמוּל יְדֵי אָדָם יָשִיב לוֹ" לא יאומן כי יסופר! יש חילוק בין איש לאדם, בפסוק מוזכר אִישׁ בהתחלה, "מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב, ובחלק השני - וּגְמוּל יְדֵי אָדָם יָשִיב לוֹ" 

"איש" זה לשון שררה - שר, כמו שכתוב (משלי ח, ד) "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא" וכמו שנאמר (שמואל-א כו, טו): "הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה" וכמו שנאמר (שמות ב, יד): "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט" {והרבה כאלה} ואומר: שלעולם יראה אדם להוכיח את חברו על דבר שעושה לא טוב, כי אם ישמע לו והיטיב את מעשיו - אז כל המצוות שיעשה הם על ידו, הוא ייטול שכר כמו העושה בעצמו". 

זאת אומרת: אם אתה עכשיו גרמת לבן אדם שילמד את הש"ס 7 דפים ביום והוא סיים את הש"ס בשנה - זה אתה סיימת את הש"ס. מה שהוא מקבל אתה מקבל. ועוד יותר מזה אתה מקבל 100% מהעשייה אפילו שהוא עשה 60% מהעשייה. הכוונה אם הוא לא עשה בשלמות כמו שצריך. "ואם לא ישמע לו?" 

אמר לו: "תשמע, תוך שנה אתה גומר את הש"ס!", 

לא שמע לו - אז ייטול את הטוב ממנו, ואי ואי ואי. כמו שכתב האר"י זכרונו לברכה על הגמרא בחגיגה טו' כתוב שם כך: "זכה - נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, והרשע נוטל חלקו בגיהינום". ואי איך זה עובד? על זה נאמר הפסוק שאמרנו: "מִפְּרִי פִי אִישׁ" כלומר: מן הפרי מפיו של האיש, בכוונה ממה שהוא מוכיח אותו, ממה שהוא מוכיח אותו יש פירות מזה, "מִפְּרִי פִי אִישׁ" אתה משתמש עם הפה שלך להוכיח אחרים להדריך אותם כו' - יש לך פירות. מה הפירות? 

אף על פי שהוא אינו שומע לך- יִשְׂבַּע טוֹב כי נוטל את הטוב ממנו. מה שהיה מגיע להוא שאתה הוכחת אותו אומרת לו, והוא לא רצה לעשות - אתה תקבל את כל הטוב שהיה מגיע לו, כי לכל בן אדם יש חלק בגן עדן וחלק בגיהינום, אם זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, וחברו לוקח את הגיהינום שלו. ואם ישמע לו, הוא אמר לו ושמע לו - אז כל הגמול שעל ידי אדם, כלומר כל מעשיו הטובים שעושה אותו אדם על ידו יָשִׁיב לוֹ, 

מה זה יָשִׁיב לוֹ? נחשב עליו כמו שהוא העושה ונוטל גם כן אותו הגמול. אז שניהם מקבלים, ההוא שעשה ושמע לו, מה שמגיע לו וקיבל - יקבל גם מי שהוכיח אותו. זאת אומרת: תמיד יוצא האדם המוכיח מורווח. לא יאומן כי יסופר! אין עסקה יותר משתלמת בעולם, בעולם. 

אין זכויות כמו מזכה הרבים, אין בעולם לאף אחד בעולם. בזוהר ויקהל עם ביאור "ידיד נפש" בחלק העיוני מובא: "אינון חסידי וזכאים, כתב בספר "זוהר חי" וזה לשונו: "ידוע ממרן שעל ידי אהבת ישראל, אפילו על ידי הפושעים ואפילו על ידי החברה והאהבה שמוכיחין יימשכו זה בזה, וילך הטוב המועט שיש ברשע הגמור - אצל מי שרובו טוב. ומעט הרע שיש בצדיק - ילך למי שרובו רע". 

זאת אומרת: אם אתה מוכיח עכשיו אנשים שהם רשעים, והם רובם רע ומיעוטם טוב, ואתה רובך טוב. הם לא שומעים לך - הטוב שבהם המעט יעבור אליך שאתה רובל טוב, והמיעוט הרע שיש בך יעבור לרוב הרע שיש בהם. "ואמר לי מורי זכרונו לחיי העולם הבא: "כי לסיבה זו צריך האדם מאוד מאוד שיתחבר באהבה עם הרשעים, אשר רובם רע ומיעוטם טוב להחזיר אותם בתשובה כי על ידי זה שימאן הרשע לעשות תשובה, אתה מנסה מפציר משכנע 

– "לא רוצה!"

- יקח הוא הטוב אשר בהם והרע שבו ילך אצל הרשע שלא קיבל לעשות תשובה". אבל זה אומר: "יעשה באהבה, המטרה היא בשביל לשכנע אותו". ועל זה אומר האר"י הקדוש זיכרונו יהיה לעולם הבא כך הוא אומר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז) מה כתוב אחרי כן? (ויקרא יט, יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" זאת אומרת צריך שזה יהיה מאהבה, ולא תעשה את זה בשביל להשיא עליו את החטא שלך ולקחת לו את הטוב, "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" מאהבה אבל, וזה בשביל שלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא שלך. זאת אומרת: אם הוא לא ישמע לך

- "אז יופי! אני אלך להוכיח את הרשעים, הם לא יסכימו, והם יקחו את הרע ממני את הגהינום שלי ואני אקח את הטוב..." 

לא! "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ואחר כך "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" בשביל לא לישא עליו חטא. אבל אם הוא לא שומע - הפסיד, אתה רצית להעניק לו את הגן עדן הראוי והמגיע לו, הוא מוותר עליו, מוותר עליו אתה זוכה. "ובפרט" הוא אומר, תקשיבו טוב! "ובפרט אם פגע באדם שיש לו חלק הטוב", מזה אם פגע? יש מילה פגש ויש פגע, הרבה פעמים נאמר פגע, פגע בו בדרך {לא פגיעה כאילו היכהו} "פגע" זה בפתע, "פגש" זה קבעו פגישה, פגע זה בפתע. 

"אם פגע באדם שיש לו חלק הטוב, שחסר בו משורש נשמתו, שיקחנו ויושלם בו". זאת אומרת: לפעמים שאם אדם חסר לו איזה טוב מסוים שהוא צריך להשלים אותו, והוא פגע באדם שיש בו בדיוק את החלק הטוב שחסר לו משורש נשמתו, והוא לא שמע לו, אז אמרנו שהטוב עובר אל הצדיק והרע עובר אל הרשע, ובדיוק האדם שהוא פגע בו באקראי וניסה לשכנעו, בדיוק היה בו את הטוב שחסר לו משורש נשמת להשלים את עצמו. 

"לכן הזהירנו מורי במאוד מאוד: לאהוב את הכל וללמדם תורה ומוסר באהבה כי על ידי זה אברור החלק הטוב שלי המעורב בהם ואקחהו ואשתלם!", אהיה שלם, "כי לפעמים האדם לא יודע מה החלק החסר לו בשביל שלימותו, והחלק הטוב החסר לו נמצא באנשים אחרים. ואם הוא אוהב את כולם, ומדריך את כולם - יוצא שהוא מרוויח גם את הטוב החסר לו לשלימותו. 

אבל חסידים וזכאים, שהם לא משתדלים עמהם להחזירם בתשובה - מתפסן! כיוון שגם הם הצדיקים והחסידים הם מעורבים מטוב ורע - לכן הם נתפסין". כי אין להם את האפשרות לקחת את החלק ולתקן את הרע שבהם, להעביר אותו ולקבל את הטוב החסר להם, לכן הם נתפסים. אז מי שמזכה את הרבים - יש לו את ההגנות הכי גדולות והשלימויות הכי מלאות. 

מי שמלמד אחרים - זכותו נזקפת לו גם לאחר מותו, "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" (תהלים פח, ו), אדם נפטר גמרנו כבר לא יכול לעשות מצוות. אבל מי שהחזיר אנשים שהוא החזיר בתשובה גם אחרי מותו לעולם ולעולמי לעולמים יש לו אספקה שותפת של זכויות ומצוות ללא הפוגה. ממי לומדים? "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד השם" (דברים לד, ה) אם הוא מת אז איך הוא נשאר עֶבֶד השם? גמרנו "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי". 

היה צריך להגיד: וַיָּמָת עֶבֶד השם מֹשֶׁה שָׁם, אבל אומר אחרי שהוא מת: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" עדיין הוא עֶבֶד השם. מי שמרביץ תורה בתלמידים והוא מזכה את הרבים - זוקפים את תורתם ועבודתם של התלמידים לזכותו של הרבי כאילו עשה הוא את כל אלה, ואפילו לאחר מיתתו. כפי ששינינו במשנה: "משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלויה בו", הרי איפה כל התורה והמצוות שיקיימו ישראל עד סוף כל הדורות - נזקפות לזכותו של משה רבנו, ולכן וממשיך להיות "עֶבֶד השם" גם לאחר "וַיָּמָת שָׁם" עדיין הוא ממשיך להיות עֶבֶד השם. 

זוהי גם הכוונה לגבי המשנה: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני" באבות. הרי קצרים חייו של אדם מכדי שיוכל לפעול דבר מה לכבוד השם יתברך. כמה אפשר להספיק לעשות מצוות? אבל לאחר מיתה אין עבודת השם, 'כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות', ככה אומרת הגמרא בשבת ל'. לפיכך העצה היעוצה ללמד תורה לאחרים ולזכות את הרבים, כי אז עבודת השם של האחרים נזקפת לזכותו גם לאחר מותו. 

וכך הוא הפשט של הדברים, "אם אין לי" זאת אומרת אם אין אני עושה רק בשביל עצמי, אם אין אני רק לי - אין אני גם מלמד לאחרים "מי לי" כולם כל המי והמי הם לי. כל מי שעושה מעשים טובים זה נזקף לזכותי, כאילו אני עשיתי. אבל, "כשאני לעצמי" אם אני עושה רק בשביל עצמי ולא נותן דעתי על אחרים - אז מה אני מה כוחי ומה גבורתי לפעול בתקופת חיי הקצרה? אז זאת אומרת: רואים מפה שאין השקעה יותר טובה מאשר זיכוי הרבים ולימוד לאחרים. 

באור החיים הקדוש פרשת בחוקותי פסוק (ויקרא כו, ג): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" הוא אומר: "עוד לרמוז על דרך מה שכתוב בפרק "שוכר את הפועלים" דף פה': במעשה ההוא מרבנן שאמר לו אליהו סימן להכיר כיסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה. היה חכם אחד בשם רבי חגי שרצה מאוד השתוקק לראות מה מעלתו של רבי חייא בעולם העליון, 

ונתנו לו סימן, אליהו הנביא נתן לו סימן אין הוא יזהה אותו. רבי חייא היה לו קתדרה שהיה טס אתה, אז הוא לימד אותו איך, והוא באמת לא יכול לראות את זה הוא נתעוור, כשהוא ראה אותו את גבורתו ואת כוחו בעליונים, אחרי תעניות ואחרי הכל - אז הוא נתעוור מרוב האור והקדושה, ואחר כך הלך לקברו וביקש ממנו שיחזיר לו אור עיניו והחזיר לו. 

אבל הוא אמר לו סימן איך יכיר כיסאו של רבי חייא: יש גן עדן תחתון ויש גן עדן עליון, והוא טס מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה, והיה עולה בעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. 

זאת אומרת: מי שעולה מגן עדן תחתון לגם עדן עליון מלאכים מלווים אותו, לא יכול ללכת לבד, אבל רבי חייא עצמאי, טס לבד יש לו חללית טססססס קתדרה. וזה למה הוא זכה? זה השגתו היתה באמצעות ההשתדלות הנמרצת לעסק התורה לעצמו ולאחרים, 'גדולים מעשה חייא!', כבר למדנו בשיעורים הקודמים. ועל זה נאמר אומר "אור החיים הקדוש" אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, 

"פירוש: באמצעות ההשתדלות שלכם בתורה ללמוד וללמד כמו שרמוז בתיבת "בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" פירוש מעצמכם! כמו רבי חייא, לא תצטרכו מלאכים להוליך אתכם". כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים שאין מי שימחה בידו של מי שמזכה את הרבים, והוא נכנס בשנים עשר שערים ואין מי שיכול לעצור אותו. 

נחזור על עוד נקודה שאמרנו כבר, "שנוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן". בספר "דגל מחנה אפרים" בשם הרב הגדול מורנו הרב יעקב יוסף הכהן זכרונו לברכה הוא מפרש את הפסוק גם כן (תהלים קלב, יח): "אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ" הוא מפרש את זה על מה שכתוב: זכה - נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. לא זכה - נוטל חלקו וחלק חברו בגיהינום. 

זה לא זכיה בפיס, זכה מלשון אם אדם זיכך את מעשיו ונהיה זך, אז הוא נקרא "זכה" אדם כזה שזכה - נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. אם הוא לא זכה, לא זיכך את עצמו ולא כלום, לא עבד על עצמו, אז הוא נוטל חלקו וחלק חברו בגיהינום. עכשיו כל אדם יש בו בחינה של טוב ורע, כולם מורכבים מטוב ורע, אבל כשהוא מוכיח לחברו ואומר דברי מוסר ויראה, אם חברו מקבל את הדברים, אז מתדבק הטוב של חברו לטוב שלו, ואם לא חס ושלום, אז נוטל חברו את חברו את החלק הרע שלו. 

זאת אומרת: הוכחת את חברך? אז הטוב שלו נדבק בך. לא קיבל את דברך ולא עשה כלום - הרע שלך נדבק בו. זה מה שאמר הכתוב: "אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת" זאת אומרת: אלה שהם אוֹיְבָיו לא שומעים לקב"ה אז אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת לו, לבושת שיש לאדם המוכיח - אז אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת, הבושת יבוא עליהם שלו, דהיינו הרע שלו יעבור אל ההוא. "וְעָלָיו" על המוכיח "יָצִיץ נִזְרוֹ" מה פירוש? הטוב של חברו יָצִיץ עליו, יהיה לו לכתר ועטרה. 

זאת אומרת: אפילו שהשני אפילו שהוא מוכיח אותו אבל יש בו דברים טובים, הטובים שבו יהפכו להיות כתר ועטרה אצל זה שהוכיח אותו, כיוון שהוא לא קיבל. בזה יש לפרש את הפסוק (שמות לד, א): "פְּסָל לְךָ" 'מפסולת של הלוחות' כתוב על פי הפשט, שהקב"ה נצמיח באהלו מחצב של סנפירינון, ספיר, אבן ספיר, והוא פסל ועשה מזה לוחות, "פְּסָל לְךָ ... לֻחֹת אֲבָנִים" הוא פסל, פסל מלשון "הפסולת לך", ומזה התעשר משה רבנו. מהפסולת של האבן היקרה - סנפירינון. 

ידוע שהמדרגה של משה רבנו היתה (שמות טז, ז): "וְנַחְנוּ מָה" זאת אומרת הוא לא החזיק מעצמו גורנישט מיט גורנישט (כלום), והיה רוצה תמיד לקרב כל המדרגות תחתונים להשם יתברך, אפילו את הערב רב הוא רצה להוציא ממצרים והוציא, כל מי שהיה בדרגה תחתונה רצה לקרב אותם אל השם. והיה מוכיח לאלו שלא הלכו בדרך השם תמיד! וזה הרמז, בפסוק הזה יש רמז - "מפסולת של הלוחות התעשר משה רבנו" 

זאת אומרת: מהמדרגות התחתונים, הפסולת מהאנשים שהם לא מורמים מעם, מהפסולת של בני האדם העשיר משה. הוא רצה לקרב אותם ואמר להם דברי תורה ומוסר, וממה נפשך - העשיר. למה? אם הם לא שמעו לו, אז הוא נטל חברו את החלק הרע של משה רבנו אם יש לו בכלל לגיהינום. ואם קיבל את דבריו - אז זכה משה רבנו ליותר הארה מעצם זה שהוא הוכיח, כיוון שנתדבק בו גם הטוב של חברו. כל זה אומר "במחנה אפרים" בפרשת "תצא". 

אז זאת אומרת: אין רווחים יותר גדולים ממה שאדם מזכה את הרבים באמת מתוך אהבה, לזכות את הרבים, לא להעביר להם את העבירות שלו להעביר מהם את הטוב. בשמים לא אוהבים את זה שאדם רוצה להחטיא את האנשים, להפסיד אותם. המטרה היא: לתקן אותם, ולכן כל אדם ישתדל להידבק בזה. 

עכשיו לא כולם יכולים להוכיח, ולא כל אחד מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים, ולא כולם יכולים לענות תשובות. אבל אין בן אדם בעולם שלא יכול להעביר דיסקים, ולהעביר סרטונים, ולזכות את הרבים, לקחת את 'מאגר התשובות הגדול בעולם' שהוצאנו עם הדיסק און קי, ואדם יכול לתרום "לארגון שופר" שיזכו את הרבים בכל מיני דברים. 

אז ודאי שאדם לא יכול להגיד: "מה אני? מה חיי מי אני שאני יוכיח אני בעצמי על הפנים" 

נכון! אם אתה על הפנים – תעבוד שלא תהיה על הפנים, תזכה את הרבים ממילא יתרבו זכויותיך, ההארה שאתה תזכה תעזור לך גם להתרומם מהשפלות, ואז תוכל להושיע גם את עצמך. כמו שאמר רבי יהונתן אייבישיץ: "שמה שהוא מוכיח את הרבים זה בעיקר בשביל לתקן את המומים שלו! כי ברגע שהוא אומר לרבים כך וכך- עכשיו הוא לא יכול לעשות חלילה דברים שהוא מוכיח אותם, כי כולם מסתכלים עליו, 

- "אתה אמרת כך וכך איך אתה לא מקיים בעצמך?" 

זאת אומרת: אדם צריך להוכיח ממילא הוא בעצמו נוכח, ואז זה מועיל לו שלא יהיה בו מום. אם כן ימים ספורים לפני ראש השנה, נתחזק כולנו בזיכוי הרבים, בכל מה דאפשר ולא להתבייש, להגיד את האמת בפנים, לכל אחד בנועם, "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב". גם על המוכיח וגם על הנוכח אמן ואמן.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".