כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק ז | הרב אמנון יצחק

נציב יום: בלחש... אמן, - אמן!! 

המשך חלק ז': "הגם כשהאדם בעצמו מרגיש גודל שיפלותו, ובאמת עם כל זה לא יימנע מלחזק ולדבר על לב חבריו, דברי חיזוק ודברי תנחומים, לחזק לבבות לעבודת השם. כמו שאפשר לפרש את הפסוק (ישעיה מא, ו): "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק". לכאורה קשה, אם כבר אמרו "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ" למה צריך לכפול ולפרש "וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק"? 

ועוד תחילת הפסוק: משמע שגם צריך עדיין חיזוק כי כתוב: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ" אז אחד צריך לעזור לשני. אז מה זה שאומר הסוף של הפסוק:"וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" מי יאמר למי? אלא אפשר שכוונת הכתוב: התורה הקדושה מרמזת לנו דרך העבודה. הגם שאתה צריך לעזר ולסיוע עם כל זה "לְאָחִיו יֹאמַר: "חֲזָק!" 

כשאתה מדבר עם חברך או אחיך תאמר לו: "חֲזָק!" 

ואל תראה לו שיפלות שלא ייפול למרה שחורה חלילה. וגם זה בחון ומנוסה לסגולה נפלאה, לעורר את הלבבות של חברו לעבודת השם וגם הוא בעצמו יתחזק מזה. מובא בספר "נועם אלימלך": "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב" פירוש: הדברים שיוצאו מן הלב חוזרים ונכנסים את הלב של מי שמדבר בעצמו, וזה יעורר אותו לעבודת הבורא. 

ועוד: כי בוש יבוש אחרי שהוא מעורר אחרים, למרוד במלך המלכים הקב"ה כי הוא עושה להוכיח את האחרים. אבל כל זה במובן אם ידבר את כל הדיבורים, לא לשם כוונה עצמית כאילו להתפאר להתגאות בקלון חברו, אז (משלי יב, יט): "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" אפשר לרמוז בזה גם, אפילו שעדיין בלב שלו הוא עדיין אינו אֱמֶת גמור, וזה רק דיבורים שְׂפַת אֱמֶת, זה רק בשפתיים, בכל אופן היא תִּכּוֹן לָעַד. 

זאת אומרת: מעצם זה שהוא מדבר וזה שמירה עליו, אנשים בוחנים אותו על מה שהוא מדבר - סופו שהכל יתכונן באמת. ב"כלי יקר" בפרשת תרומה על הפסוק (שמות כה, ג): "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" למה לא כתב: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר יתנו למה לשון לקיחה? לפי שכל מי שנותן נדבה – הוא יותר לוקח מאשר נותן, כי השם יוסיף כהנה וכהנה פי שניים כפליים. וזה דעת המדרש: אדם לוקח חפץ, האם יכול לקחת גם את בעליו של החפץ איתו? 

אבל הקב"ה כשנתן את התורה לישראל אמר: "קחו אותי עמה" "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב) בעצם זה שנותנים את התרומה לוקחים אותי כביכול. יש לדקדק מה עניין התרומה אל התורה, ומה ענין התורה אל התרומה? לפי שכמו שלומד עם חברו תורה – הוא יותר מקבל ממה שנותן, כמו שכתוב: "ומתלמידי יותר מכולן" כך בתרומה הוא לוקח יותר ממה שהוא נותן. 

וזה מה שמסיק המדרש: 'בנוהג שבעולם מוכר אדם חפץ אז המוכר עצב והלוקח שמח. אבל הקב"ה כשנתן את התורה שמח "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב) ביאור העניין זה: שכל שמוכר לחברו דבר תורה ולומד עמו - אז הוא מקבל גם כן ממנו, בכל נתינה יש בא צד של לקיחה. וכך מביא ראייה מן הפסוק: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" וזו ראייה ברורה בריאה וטובה שנתינה קרויה גם לקיחה. 

דרש רב נחמן בריה דרב חסדא (עבודה זרה לה, ב): מה זה שכתוב (שיר השירים א, ג): "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים"? למה תלמיד חכם דומה? לצלוחית של פלייטון - זה בושם. מה קורה? אם הוא מגולה - הריח נודף, אם הצלוחית מכוסה אז הריח נודף, ולא עוד אלא דברים שמכוסים ממנו מתגלים לו, שנאמר: "עֲלָמוֹת אֲהֵבוּך" אל תקרי "עֲלָמוֹת" אלא עלומות. דברים הנעלמים התגלו לו. במי? במי שמלמד לאחרים. 

ולא עוד, אלא אפילו מלאך המוות אוהב אותו, שנאמר: "עֲלָמוֹת אֲהֵבוּך" תקרא את זה "עלמות אֲהֵבוּך", זה שאחראי על המות - הוא יאהב אותך. ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, אחד העולם הזה ואחד העולם הבא. שנאמר: "עֲלָמוֹת" ותקרא עולמות. ורש"י אומר: "שהצלוחית של פלייטון מגולה ריחה נודף, זה שכתוב: "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ" כשמגלין אותה ומריקין את שמנה, כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם, כמו שהריח נודף בכל מקום - ככה יצא לך שם ותתפרסם. ומתגלין לו דברים שמכוסין מעצמן בלא טורח. בשעה שהוא מלמד – זכות הרבים מגלים לו עלמות, דברים הנעלמים, גם תלמודו מתקיים בידו. 

"אמר רבי אלעזר (עירובין נד, א): "מה זה שכתוב (שיר השירים ה, יג): "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם"? אם אדם משים את עצמו כערוגה שהכול דשין בה, כמו בושם שכולם מתבשמים בה, אז התלמוד שלו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים". רש"י אומר: "מה זה שהכל מתבשמין ממנו? שהוא מלמד תורה לתלמידים". 

"ואמר רבי אליעזר: מה זה שכתוב (שמות לא, יח) "לֻחֹת אֶבֶן"? אם אדם משים את לחייו כאבן זו שהיא לא נמחית - תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. רש"י אומר: "מה זה אבן שאינה נמחית? אם דורסים אנשים ברגליהם על אבן - היא לא נמחית, כך לחייו לזה שמלמד תורה לרבים - אינם נלאין מלחזור על לימודו וללמד לאחרים. 

אז לחייו חוזרות כל הזמן ואומרות אז כמו אבן שהאבן לא נמחית מרוב שדורסים בה, כך הלחיים שכל הזמן עובדות, הוא חוזר ללמוד וללמד - אז הוא לא ישתכח מהתורה ותלמודו יתקיים בידו. המאירי בספר "המידות" כותב: "ממדרגות החכמה והאחרונה שבהן זה להשפיע מחכמתו לזולתו. אדם צריך להיות משפיע מחכמתו לזולתו. והיא היא המעמדת והמקיימת את התורה ולומדיה. 

לעולם יהיה החכם משתדל להשפיע חכמתו לזולתו, שבזה לימודו מתקיים ומצליח. וזהו שאמרו: "בני יהודה דגלו מסכתא מתקיים תלמודם בידם". רוצה לומר הם לימדו לזולתם. דבר אחר, כתוב בפסוק (ישעיה נח, ז): "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" אין רָעֵב אלא רָעֵב מדברי תורה, ואין לחם אלא דברי תורה, אז "פָרֹס לָרָעֵב" הצמא והרעב לדברי תורה - את לַחְמֶךָ את התורה שלך. 

כמו שנאמר (עמוס ח, יא): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם השם אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי השם" מכאן אמרו: "אם יש אדם שהוא מבין בדברי תורה - יפרנס מתורתו גם כן לאחרים, כדי שתרבה חוכמתו לו, ומוסיפין לו עליה. וכל העושה כן, אינו נמנע מן הטובה העתידה לבוא על ישראל לימות בו דוד. עליו 

הכתוב אומר (תהלים נ, כג): "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" מה זה "וְשָׂם דֶּרֶךְ" דֶּרֶךְ זה תורה, שנאמר (דברים ה, כט): "בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה השם אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם". אז זאת אומרת: זה דרך התורה "וְשָׂם דֶּרֶךְ" אם הוא שָׂם דֶּרֶךְ ומלמד את התורה שלו לאחרים אז הוא יזכה "אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" איזה ישע זה? ישועה וימות בן דוד שנאמר (ישעיה נא, ה): "קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי" אז מי שמלמד לאחרים תורה, יזכה לראות בישועת השם בזמן בן דוד. 

התורה נקנית ב-48 דברים, אחד מהם: "הלומד על מנת ללמד" פירש "שי למורא": "ידוע כי 'המתפלל על חברו הוא נענה תחילה', ועל כן כל מי שתכלית לימודו כדי ללמד לאחרים - הוא נענה תחילה, מלמדים אותו משמים, ושערי תורה נפתחין לפניו. ואפשר עוד כי בהיותו חוזר ומלמדה לאחרים - בכל עת שהוא מלמד פעם נוספת הוא זוכר יותר, וכך תלמודו מתקיים בידו. 

ופירש ה"מאורי אש": "הלומד על מנת ללמד שזה אות שאינו לומד למען יחזיקו אותו לחכם, כי חפץ שכולם ילמדו ויבינו לא רק הוא יבין. זה "בתנא דבי אליהו" מובא עד כאן. במאירי בספר "המידות" אומר: "כשיגיע חכם לשלמות האמיתי, ויגיע עוד להשפעתו לאחרים - אז נמצא עמלו ולתועלתו. הוא בא ללמד - ונמצא למד. כי זה תכלית עניינו ומצרף ידיעתו. 

מי שלומד על מנת ללמד, ורוצה ללמד אחרים, אם הוא עושה כן - עוזרים לו מן השמים ללמוד לפי שרוצה לזכות את הרבים בתלמודו "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פא, יא). ועוד שאם מלמד אחרים בפועל - בהכרח צריך לדעת בעניין יפה, וגם מוציא בשפתיו ובזה תורתו משתמרת. ועוד שמצינו ברבי יוסי שחלה ושכח תלמודו ותלמידו אביי הזכיר לו - "מעם לועז". 

ויש עוד לפרש: שאם לומד כדי לקיים מצוות, הרי שגם חוכמתו ללמד לאחרים נשמעת, ומכבדים אותו ומקיימים דבריו. זה שנאמר בתהילים (קיא, י): "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת השם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" אם עיקר חכמתו זה היראה יִרְאַת השם, הרי מה שמהללים אותו ושומעים דבריו זו היא סגולה תמידית ונצחית. וזהו שנאמר כאן הלומד על מנת לעשות. 

האומר: "הריני לומד כדי שהתלמוד הזה יביא אותי לידי מעשה, יביא אותי לידי מידות ישרות", 

מספיקין בידו ללמוד מן השמים כדי שחוכמתו תתקיים וגם ללמד, שיזכה ללמד אחרים, לשמור ולעשות, וזוכה ומזכה את הרבים, שדבריו נשמעים לבריות וערבים על שומעיהם. וב"ליקוטי עצות" לרבנו נחמן: "שרוצה לדבר עם חברו ליראת שמים - צריך שיהיה לו יראת שמים, כדי שיהיו דבריו נשמעין, וגם כדי שיתקיימו דבריו אצל חברו, שלא יעבור הדיבור מלב חברו תכף. אם זה יצא מתוך יראת שמים - זה חודר נשקע ונתקע בלב חברו. אבל אם זה מהשפה אל החוץ - ייחלוף כמו רוח!". עד כאן יום טוב!

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".