כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק ו | הרב אמנון יצחק

נציב יום: אהרן והודיה יונתנוב וילדיהם - יזכו לחכמה, ליראת שמים, עליה רוחנית, דבקות בהשם, וסייעתא דשמיא בכל, אמן ואמן, אמן!!

'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו' חלק ו' ב"ליקוטי עצות" לרבי נחמן זכר צדיק לברכה אומר: "על ידי שעוסקים לדבר עם חברו ביראת שמים, על ידי זה זוכים להשיג אורות המקיפים, דהיינו שזוכה להשיג ולהבין מה שלא משיג ומבין מלכתחילה. וכן זוכה להשיג בכל פעם מקיפים גבוהים יותר ויותר, עד שיזכה להשיג השגת מקיפים עליונים מאוד שהם עיקר התענוג והשעשוע של עולם הבא. אשרי מי שזוכה להשיגה". מ"ילקוט מעם לועז" על אבות. 

כתוב: "אם נוהג טובת עין, ואינו כובש תורתו אלא מלמדה לאחרים - מספיקים בידו ללמוד עוד וללמד לאחרים, שייעשה כמעין המתגבר שאינו חסר מאומה מכל מה ששואבים ממנו. ונמשלה המצווה לנר, והתורה לאור. כשם שהנר כשהוא דולק, אפילו אלף אלפים מדליקים ממנו אינו חסר, כך כל מי שיתן מצווה - אינו מחסר מנכסיו. ואם המצווה כך - התורה על אחת כמה וכמה שהיא נמשלה לאור מאיר. 

ואם שומע לעצת היצר הטוב, ואינו כובש חוכמתו - לא זו בלבד שאין חכמתו נחסרת אלא יחדש ויוסיף על לימודו, ותהא לו סייעתא דשמיא ללמד אחרים. על פי הגמרא בתמורה טז': "תנא: הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו? יהודה אחי שמעון שמו, עתניאל - שענאו אל , שענה לו האל. יעבץ - שיעץ ורבץ תורה בישראל. מנין לנו שענאו אל שענה לו השם? 

כתוב בדברי הימים ד, י: "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי, וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה, לְבִלְתִּי עָצְבִּי" כתוב: וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל. ענה לו השם. מה הוא התכוון כשאמר את כל זה? אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי - הכוונה בתורה, וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי - הכוונה בתלמידים. וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּדי - זה לא ישתכח תלמודי מלבי. וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה - שיזדמנו לי רעים כמותי. 

לְבִלְתִּי עָצְבִּי- שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. אם אתה עושה כן – מוטב, ואם לאו הריני הולך לנסיסי לשאול, מיד וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל. כיוצא בדבר אתה אומר, הפסוק אומר (משלי כט, יג): "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם השם". 

בשעה שהולך התלמיד אצל רבו ואומר לו: "למדני תורה!". 

אם מלמדו - מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם השם. ואם לאו, לא מלמד אותו, "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם השם" (משלי כב, ב). מי שעשאו חכם לזה - עושה אותו טיפש. טיפש - לזה עושה אותו חכם. השם ייהפך את היוצרות בגלל שהוא לא רצה ללמד אותו. זה רצה ללמוד וזה לא רצה ללמד - ייהפך ביניהם, הטיפש יהיה חכם והחכם טיפש. 

רש"י אומר: "מה זה וְאִישׁ תְּכָכִים? בינוני, שיודע שני סדרים או שלושה שמוסמך בינוניים. "תְּכָכִים" יכול להיות "תוך" יודע לא את הכל "תוך". "מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" שאף הרב צריך עדיין לימוד, כתוב "מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" צריך להאיר גם את עיניו של המלמד את הרב, ומלמדו הקב"ה. "עושה שניהם" עכשיו הוא מתחיל לעשותם חדשים לזה חכם ולזה טיפש. רבנו גרשום אומר: "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים" "רָשׁ" - זה הוא רש מן התורה. "וְאִישׁ תְּכָכִים" זה הוא בינוני בתורה כגון שיודע שני סדרים. 

ובשעה שאומר לו רש לאיש תככים: "למדני!"

- חייב ללמדו, ולעשות רצונו ללמדו, כמו שעשה לו הקב"ה לעתניאל. 

לא יאמר אדם: "כיוון שאני לומד על מנת ללמד אחרים הרי אני צריך לצמצם עצמי, כדי שהתלמידים יוכלו לקבל ממני, אם כן אני מבטל עצמי מן התורה"

- לא! אין הדבר כן, שאם הוא לומד על מנת ללמד – מספיקין בידו ללמוד וללמד, ונפתחים לפניו שערי האורה, שרואה נפלאות בתורה. והלומד על מנת לעשות - אל יחשוב שרק שכר עשייה יהיה לו, אלא מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ועוד שמספיקין בידו ללמוד, שאף על פי שכבר למד פותחין לו את לבו שיבין יותר. וכן הוא מדרך הלימוד, שהמוציא מה שבלבו לצורך הסברת העניין לתלמידו לחברו - מתחכם יותר. 

כמו שאמר הכתוב (משלי טז, כג): "וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח" אם הוא מוציא את הדברים בשפתיו - הוא מוסיף לֶקַח. 

"ואמר רב חנינה: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". מה ההבדל בין אדם הלומד מעצמו ובין המלמד לאחרים? נבין זאת על פי המשל הבא: שר אחד נסע למדינה רחוקה ועליו היה לעבור את המדבר הגדול ודם אין מים, מה עשה? הטעין חמורים וחביות ויהיה לו לשתות ולכל אנשיו. לימים נצטרף אליו שר אחר לנסוע באותו מדבר. 

שאל את הראשון: "מה עשית?" 

אמר: "הטענתי הרבה חמורים חביות של מים, כך ניצלתי מן הצמא". 

אמר לו חברו השר: "אני לוקח עמי מחנה גדול, וכיצד יספיקו לי המים האלו שיש בהם גבול? כמה חביות אני צריך לקחת למחנה גדול? אז מה עשיתי - לקחתי איתי חכמים שהם בקיאים באדמה, והם מריחים את המים, והם לוקחים כלי חפירה והם חופרים לנו בארות בכל מקום שבאים ומוצאים מים". 

מה ההבדל בין הראשון לשני? הראשון הביא מים רק לעצמו, והשני חפר בארות, וכל הבאים אחריו רוו מים וברכו אותו. זה ההבדל בין הלומד תורה לעצמו לזה שמלמד אחרים, שמעמיד תלמידים שיעסקו בתורתו, ומתורתו הוא נותן לאחרים, וכך תרבה הדעת לדורי דורות. ילקוט "מעם לועז" על אבות. הפסוק אומר (משלי יא, כד-כה): "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא" אז יש יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר, נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא". 

זאת אומרת: נפש של ברכה, התרגום אומר "תשומן" היא תְדֻשָּׁן, ומי שמלמד אחרים גם הוא לומד. הפסוק במשלי אומר (יא, כו): "מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר" האבן עזרא אומר: "החכם שהוא מרווה אחרים - האל יתן לו שררה". "המצודת דוד" אומר: "נֶפֶשׁ בְּרָכָה, החפצה להוסיף טובה לזולת גם היא תְדֻשָּׁן, ומי שמֹנֵעַ בָּר - {בר זה תורה} החדל למכור תבואתו בעת הצורך ומשמרה עד זמן היוקר - יקללהו בני אומתו. וברכה בא לראש המוכר שבר בעת הצורך - כי הכל יברכוהו" הכל זה נאמר משל על השפעת החכמה לזולת". 

הרלב"ג אומר: "יֵשׁ מְפַזֵּר" והנה יש מפזר "וְנוֹסָף עוֹד" מה זה שאדם מפזר מחכמתו הוא לא נחסר, נוסף עוד. והוא בעל השלמות בעיון, כי כל מה שיוסיף ללמד דעת לאנשים - תהא נוספת חכמתו ובינתו. כמו שאמר רבי חנינה: "ומתלמידי יותר מכולן". מי שמונע מעצמו ללמד היושר לאנשים - זה ייחסר משלמותו. כי כשהוא מעלים דברי יושר מאנשים - תמעט חקירתו. בשעה שיש תלמידים שואלים שאלות, אז הוא מתחדד. 

ולזאת הסיבה גם כן נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא, "נֶפֶשׁ איש בְּרָכָה - שיבקש תמיד הברכה והתוספת בעיון, והיא תהיה דשנה דשנה ושמנה מדשן נעימות המושכלות, ומי שהוא מרווה אחרים ממה שהוא השיג מדושן החכמה - הנה גם כן מורה ומלמד לעצמו, כי בזה הפועל הוא יפליג יותר החקירה בזה העיון מצד ירידתו לבאר החקירה הזאת לתלמידים. 

אז מי שימנע להשביר בר, את העיון - יקללוהו העם והאומה מפני שאינו רוצה להועיל לאנשים במה שהועיל לו הקב"ה. אבל "רֹאשׁ מַשְׁבִּיר" האיש ישביר וילמד דעת את העם – תבוא לו ברכה, כי העם יברכוהו, תבוא לו גם ברכה בעיונו, וזה יוסיף לו בפועל יותר בחוכמתו, גם תבוא לו ברכה מהשם יתברך, שיתן לו שכרו תחת זאת הטובה שעשה. 

והמלבי"ם אומר: "המרווה ומורה לתמידיו את דרך השם - גַּם הוּא יוֹרֶא" מה פירוש? השם ילמד אותו דעת ודרך תבונות יודיעהו". אם כל מה שהשם זיכה את כל אחד מאתנו - צריך לחלוק עם חבריו, להשתדל להשביר לאחרים, והוא המרוויח הראשי, גם שהוא מחכים, גם שהוא חוקר את הדברים יותר טוב, וגם שהוא מתברך מאת השם יתברך. אז לא לחסוך, אדם לא נברא לעצמו אלא נברא לזולתו. אם חכמת - אתה צריך לחלק את חכמתך גם לאחרים וזה יהיה שכרך!

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".