כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק ה | הרב אמנון יצחק

נציב יום: למשפחת עזרן - יעל והבת ימית והאבא אילן יזכו לכתיבה וחתימה טובה בזכות הנציב יום, לזירוז הגאולה ברחמים, לתשובה שלמה, כפרת כל העוונות, לזיווג הגון מקפ"ז (קהילות פז), התקרבות להשם, בריאות איתנה פרנסה ברווח, רפואה שלמה הצלחה מכל כל, אריכות ימים ושנים לעבודתו יתברך, אמן ואמן, אמן!!

ממשיכים חלק ה' "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו"; "אבל אותות האהבה מן האלוקים מן האוהב מהם עזיבת כל מה שיטרידהו מעבודת הבורא" אומר רבנו בחיי ב"חובות הלבבות", יש אותו וסימנים והוכחות מי אוהב את השם. אחד מן הדברים: זה מי שמסיר את כל מה שמטריד אותו מעבודת השם, זה נקרא "אוהב השם" לא רוצה שום דבר שיטריד אותו. "ומהם שיאשר ויורה לעבודת האלוקים בין ברכה בין בקשה". 

זאת אומרת: מי שמאשר את הדרך הישרה לעבודת האלוקים, ומדריך את הרבים, בין בדברים קשים בין בדברים רכים, "כל דבר יפה בעתו, כפי הצריך לזמן ולמקום ולכיתות בני אדם ולמעלותם, מהגדולים ועד אנשי השוק. הוא לא פוחד ולא מתבייש מאף אחד מוכיח גם גדולים וגם קטנים. כמו שאמר החכם שלמה המלך במשלי א, ה: "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה". 

מה שתי הראיות שמביא פה רבנו בחיי? שהוא מוכיח גם חכמים גדולים, יִשְׁמַע חָכָם, וְיוֹסֶף לֶקַח וגם קטנים מהשוק כמו שאומרים "לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. "ראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלוקים יתברך". זאת אומרת: אדם שהצליח בעבודת השם לתקן את הנפש שלו לתכלית הרחוקה ביותר שאפשר שאדם יגיע. 

"ואילו היה קרוב למלאכים במידותם, במידותם הטובות, ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא וגם אהבתם הזכה בו. אם הגיע למעלות האלה, תדע לך שזכויות המאמין אפילו יגיע למעלות האלה - אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא, שזכיותיו נכפלות בעבור זכויותם בכל הימים ובכל הזמנים". זאת אומרת: מצוה זו "שנוא מוכיח את רעהו" שהיא צריכה תמיד. 

כל אלה שיקבלו את תוכחתו, יכולים לקיים עבודת השם הרבה ממה שיכול הוא, לפי הזמן ולפי המקום. זאת אומרת כמה אני יכול להניח תפילין? אחד, אבל אם אמרתי ל-100 אלף אנשים להניח והם הניחו - אז אני מניח 100 אלף ואחד. וכן כל מצווה ומצווה בכול מה שעשו בכל הזמנים בכל הדורות ע..............................ד הסוף. הכול שייך למי שיורה ויאשר את הרבים בין גדולים ובין קטנים. 

זאת אומרת: אם נמצא אדם כמו חנוך שהפך להיות מלאך ממש - אומר החת"ם סופר: "מעלתו של אברהם אבינו גדולה משלו לאין שיעור. בגלל שהוא היה מזכה את הרבים. אם אברהם היה רוצה להיות מלאך - היה יכול להיות מלאך אבל הוא העדיף; מלאכים יש לקב"ה מספיק, הוא העדיף לזכות את הרבים, להכיר את הבורא לכל העולם כולו!". 

והוא מביא פה משל משני סוחרים: "וכן אחי מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד, תהיה זכותו מועטה, ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות תכפל זכותו כפי זכיות כל מי שיתקן לאלוקים". זאת אומרת: אדם שמתקן נפשו זכותו מועטה, אם אדם יקיים כל התרי"ג מצוות, והיה מתוקן בכל מכל כל, אז הוא עשה מה שחובה עליו לעשות. אבל מה נתת לאלוקים? עשית את החובות המוטלות שלך, מה נתת לאלוקים? מַה תִּתֶּן לוֹ? אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ (איוב לה, ז)? 

אם צדקת אתה צדיק 100% מַה תִּתֶּן לוֹ? אוווו!!! אם אתה נותן נפשות נוספות, שיחזרו בתשובה, אוווו! "אז זה מי שמתקן נפשו ונפשות רבות, תכפל זכותו כפי כל הזכויות של מי שיתקן לאלוקים. כמו שאמרו רבותינו" הוא מביא דוגמאות מפסוקים וממקורות של רבותינו, ״‎כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ואמרו משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא): "צִדְקַת השם עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" 

אומר שלמה המלך (משלי כד, כה): "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב" למדנו את זה בשיעורים הקודמים. ואמר במלאכי (ב, ו) על אהרן הכהן: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ ... וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹ.ן" ומביא דניאל יב, ג: "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" וגם זה למדנו. "ועל כן צוה הבורא להוכיח את המקצרים בעבודת השם". אם אתה רואה מישהו שלא עושה עבודת השם כראוי - אתה חייב להוכיחו "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" (ויקרא יט, יז). 

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: "עד היכן היא תוכחה? רב אמר: "עד קללה" ושמואל אמר: "עד הכאה", ונפסק עד הכאה. זאת אומרת: יבזו אותך יקללו אותך אתה ממשיך - עד הכאה. לפני שיגיעו להכות אותך אתה פטור, לא חייב להמשיך להוכיח. ואמר שלמה המלך (משלי כח, כג): "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא" גם זה למדנו. 

"תוכחה מביאה לידי אהבה ומביאה לידי שלום" כתוב: "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ" בראשית כא, כה. אברהם מוכיח מלך גוי, "אמר רבי יוסי בר חנינה: "תוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר (משלי ט, ח): "הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" "אמר ריש לקיש: "תוכחה מביאה לידי שלום שנאמר: "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ" והם אמת ודבריהם אמת, שכמה באים לידי שנאה ותחרות", 

זאת אומרת: מה שאמר רבי יוסי בר חנינה ומה שאמר ריש לקיש דבריהם אמת, והם אמת כי זה התוכחה מביאה לידי שלום. "למה? כמה באים לידי שנאה ותחרות, מחמת איזה טעות ומחמת איזה לשון הרע, שחברו עשה עמו רעה. 

ואילו היו מתווכחים אומרים: "תגיד! למה עשית לי ככה?" 

אז היה חברו מתנצל, או שהיה אומר לו שהוא נקי, או שהוא אומר לו שהוא טעה, 

או שהיה אומר לו: "תמחל לי!", 

היו ניצולים מנקימה ונטירה והיו מרבים שלום. לכן בני, בני אל חי, אחזו במידה זו כי אין טובה ממנה!" אומר רבי אלעזר פאפו זכר צדיק וקדוש לברכה. "כל המרבה כבוד שמים כבודו מתרבה, כל המרבה בשחוק ובשיחה ובטפלות-מביא חרון אף לעולם, והפירות מתמעטין על ידו, ורעות רבות באות על ידו, וגזרות קשות מתחדשות, ובחורי ישראל נהרגין, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, 

ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחים בו על אחד כזה - לבסוף הוא מגלה לכל המשפחה גורם גלות לכל המשפחה. ואם היה בתוך השכונה ובני השכונה שמחים בו - לבסוף הוא היה מגלה את כל השכונה. וכן אם היה בתוך בני העיר - לבסוף הוא היה מגלה את בני העיר. שנאמר (הושע ד, ג): "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ" 

מפני מה? מפני שלא היו מוכיחין את ישראל לכלום! שנאמר (הושע ד, ד): "אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב וְאַל יוֹכַח אִישׁ" מכאן אמרו: "כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו - כבוד שמים מתרבה וגם כבוד עצמו מתרבה. וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו - כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט". זה בתנא דבי אליהו רבה פרק יג' פיסק' ז' במנוקד. מכאן אמרו: "מגלגלין זכות על ידי זכאי" 

"אמרו לו לנוח {אתם זוכרים את נוח מפרשת נח?}: "עבוד את אבי אלוקיך" 

קיבל עליו, והיה זן את אבי אביו, וכל אבותיו שהיו באותה שעה. ולא עוד אלא היה יוצא וממחם בדברים. המפרש "שי למורא" אומר: "שמיחה והוכיח בדברים את בני דורו שלא ישחיתו דרכם, כל אותם 120 שנה עד שלא בא המבול, ולפיכך בא הכתוב והגיד עליו לדורות שהוא היה צדיק. שנאמר (בראשית ז, א): "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי" מכאן אמרו: "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" 

וכן במידה הזאת לכל משפחות האדמה, בין לישראל ובין לגויים". זאת אומרת להוכיח את העולם כולו. "מספיקין בידו ללמוד וללמד", הלומד על מנת ללמד - מספיקין בידו ללמוד וללמד. וכן שנו רבותינו זכרונם לברכה: "גדולה תורה והתורה נקנית ב-48 דברים, ואחד מהם "האוהב את התוכחות" 

מפרש רבנו חיים וולוז'ין זכר צדיק לברכה ב"רוח החיים": "לשמוע תוכחה ולהוכיח איש אחר". האוהב את התוכחות - זה גם לקבל תוכחה וגם להוכיח אחר. לכן נאמר בלשון רבים "אוהב תוכחות" לא נאמר "אוהב תוכחה" זאת אומרת: והלומד על מנת ללמד. "יודע אהרן בעצמו, אהרן הכהן אחיו של משה רבנו, שבא דבר גדול לישראל על ידו, מעשה העגל, והיה קושר חבל של ברזל במותניו, ומחזיר על כל פתחי ישראל. 

היה מחזר על כל האוהלים עובר מאהל לאוהל, וכל מי שלא היה יודע לקראות "קריאת שמע", וכן מי שאינו יודע להתפלל - היה מלמדו לקראות "קריאת שמע" ולהתפלל. וכן מי שלא יודע לכנוס בגופה של תורה - היה מלמדו". בקיצור היה מזכה את הרבים, הוא החטיא את הרבים בעגל, מה התיקון? לזכות את הרבים, אז היה הולך ומזכה אותם, כל מה שלא היו יודעים היה מלמד. 

המפרש "שי למורא": "היה יודע אהרן שאם היה מתבודד לעצמו היה עולה לבדו למעלה למעלה ככתוב (ויקרא כא, יב): "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" ועד היכן היה מגיע? עד אין סוף, במעלותיו ובמדרגתו. ועם כל זה, היה קושר חבל של ברזל במותניו!" כלומר: לעצור פסיעותיו, "מלהיות בדרגת "מעלין בקודש" כדי לזכות את הרבים ומחזיר על כל פתחי ישראל". 

זאת אומרת: הוא העדיף מלעלות עד אין סוף, לקשור את מותניו דהיינו לעצור בעד עצמו מלעלות בקודש, כדי לזכות את הרבים, ולחזר על פתחיהן של ישראל לראות מה אפשר לעזור ולתקן. "ולא אהרן בלבד, אלא כל תלמיד חכם המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, ואינו נושא פנים לעשיר ולעני, אלא מקרא הוא מקריא את כולם כאחת, ומשנה הוא שונה את כולם כאחת. 

מתוך כך הקב"ה מרחם עליו ונותן בו: חוכמה, ודעה, בינה, והשכל, ונותן לו חלק עם הצדיקים אבות האומה אברהם יצחק ויעקב. ועליו הכתוב אומר (ישעיה נג, יא): "מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים" קורה לו הקב"ה "עַבְדִּי" כמו שלמשה רבנו וכמו לאברהם וכמו לדוד, לא יאומן כי יסופר! תנא דבי אליהו רבה פרק יג'. 

ברוכים תהיו! יום טוב.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".