נציב יום: יוכבד בת סעדה, יפתחו לה שערי שמים, ושערי רפואה, שהביופסיה תצא תקינה, שערי זיווג רק מקפ"ז מהרה, שערי פרנסה בשפע ונקל, ושערי שמחה שתהיה לה שמחת חיים בריאות שלמה, ושערי תשובה, שתהיה לה, תשובה שלמה לה וכל יוצאי חלציה, וסעדה בת רומיה רפואה שלמה אמן. א מ ן!!

עד עתה ביארנו עד כמה כדאית וחשובה היא העמידה בניסיון, כמה אוצרות נצח מרויח האדם בכל התגברות, ועד כמה מחשלת היא את האדם, ונותנת בידיו כלים שיסייעו לו להגיע לתכליתו. אולם צריך לדעת כי מלבד זאת, העמידה בניסיונות נותנת לאדם אף סיפוק רב בחדות חיים, נוסכת בו תחושה של שליטה עצמית, וזוהי הגדולה שבכל ההנאות. כשאדם מתאמץ לגבור על קשיים ומצליח לעבור את המכשולים, הרי הוא חש בכוח ועוצמה נפשית, מרגיש חזק ובעל ערך.

הרגשה זו של אדנות כביכול, שהוא אדון על עצמו ומסוגל – משרה על האדם שלווה ורוגע, וממלאת אותו בעושר פנימי שאין למעלה ממנו. על עיקרון זה נוכל לעמוד מתוך התבוננות בסיפוק אותו שואב האדם ממאמץ גופני, אדם שמרים משקולות נהנה מעצם המאמץ והקושי אינו נחשב בעיניו בעיה ומכשול, אלא מטרה ואתגר. דוקא קושי נותן לו את הכוח, וממלא אותו בהרגשת עוצמה המסייעת בידו להצליח במשימה. ואם כן הדבר במאמץ גופני, על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים בנוגע למאמץ הרוחני.

{אתם זוכרים את ידי הפלדה כן?} לעומת זאת כשאדם בורח מהתמודדות, ומתחמק מלעמוד במשימות, הרי הוא גורם לעצמו להרגיש הרגשה של ריקנות. אמת, נכון הדבר כי באותו רגע קל נוח לו יותר לחסוך מעצמו את המאמץ, אבל בעומק לבו הוא חש בחלל פנימי וחוסר סיפוק וריקנות זו גורמת לו בתווך הארוך שרשרת של בעיות, שכל אחת מהן חמורה מחברתה.

ראשית, כאשר חסר לו תחושת הסיפוק המתלווה להתמודדות ולעמידה בניסיון במשך זמן - הדימוי העצמי שלו נפגע, הוא מאבד את הביטחון העצמי, ורגשי נחיתות מלווים אותו, מתחים פחדים הפוכים להיות מנת חלקו, ומתקיים בו מאמר חכמים ז"ל "בכתובות" נט': "הבטלה מביאה לידי שעמום". ורש"י אומר: "מה זה שעמום? שיגעון!". נוסף על כך על אף שהמוח אינו עסוק בדברי תורה, אז הוא מתמלא בהרהורי שטות, וגם בהרהורי עבירה.

כדברי הרמב"ם בהלכות "איסורי ביאה" פרק כב' הלכה א': "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה". לפיכך צריך לזכור, כשמתעורר קושי במשך הלימוד, והאדם מתפתה ומרחם על עצמו ולא ליגיע את המוח יתר על המידה, כשמתעורר בו רצון להפסיק באמצע הלימוד ללכת ללגום כוס משקה או לעסוק בפטפוטים, כאשר הוא מרגיש צורך לצאת מבית המדרש וללכת לאן שהוא - עליו לתת אל לבו כי הינו מוותר ולא מתגבר, ולא מטיב לעצמו כי אם לשעה קלה בלבד,

ההנאה ההיא תחלוף לא תימשך זמן רב, ואת מקומה תתפוס הרגשה של אומללות כישלון. הרגשה זו תרדוף אותו ולא תעזוב אותו, עד שתאלץ לטשטש אותה, האדם יאלץ לטשטש אותה עם מנה נוספת של הנאה חולפת, הנאה ששוב תעמיק את הרגשת האומללות הפנימית וכך חוזר חלילה. לעומת זאת, אם יאזור כוח בגיבור חיל, ולא יתפתה אחרי הקלה זמנית - יקבל תמורת המאמץ הקטן הזה סיפוק רב והנאה גדולה, מעצם העמידה בניסיון. העקשנות זה ניצחון. וכך ירגיש חזק ומאושר.

דוגמה מאלפת ליסוד הזה נמצא בדברים של רבי שלום שבדרון זכר צדיק לברכה לתלמיד שלו לפני עשרות שנים, וכך היה המעשה: "אם כיום ברור כשמש כי על כל צעיר לשבת באוהלה של תורה, והיום יש אפשרות ישיבות פתוחות, יש אוכל יש לינה יש הכל. היו זמנים הדבר לא היה ברור כלל וכלל, הישיבות היו מעטות, מעטים היו על ספסלי הישיבה. בחור צעיר שבא להלין את עצמו באוהלה של תורה-זה היה חידוש, ומאמצים רבים נדרשו לעמוד בפיתויי הרחוב.

כי שולחי יצר הרע היו פזורים בכל קרן של רחוב, גוררים אחריהם את מיטב הנוער ומנערים אותם מזיג של תורה ומצוות. הנער הזה שאנחנו עוסקים בו כעת היה מהסוג הזה, הוא השליך מאחוריו את כל הבלי העולם, הניח את כל מה שהיה לרחוב להציע לעציר בכמותו, ולדעת כל זאת ביקר לישה ולעמול בתורה בשקידה. אולם חולשה היתה בו באותו צעיר, חולשה שגרמה לו להיעדר ימים מספר מישיבה. המשגיח של הישיבה, רבי שלום שבדרון תמה לפשר ההיעדרו;

"אולי חולשה גופנית תקפה אותו?, אולי הוא יושב במיטה ומצפה שיקיימו בו מצוות ביקור חולים?, אולי החולשה של סיטרא אחרא תקפה אותו חלילה?", מכל מקום גמרה החלטה בלבו שרבי שלום שבדרון יבדוק את העניין לעומק. למחרת היום בשעת הבוקר, עמד רבי שלום שבדרון בפתח ביתו של התלמיד ונקש על הדלת, משנכנס פנימה שמח לראות את התלמיד בריא ושלם, לא תקף אותו חולי הגוף וגם לא נקרה עליו ירידה רוחנית. ועכשיו גברה התמיה בלבו של רבי שלום,

הוא שואל אותו בדאגה אבהית: "מדוע נעדר כבודו מבית המדרש ימים מספר? יש איזה בעיה שמעכבת להגיע ללימודים כרגיל?"

התלמיד התחיל לגמגם, אבל בסוף אזר מעט אומץ והצהיר בפני רבו: "יסלח לי רבי, אך השבוע אני לא אוכל לבוא לבית המדרש מסיבות שאני מנוע לפורטן, אולם זאת אוכל להבטיח נאמנה החל מהשבוע הבא אני אגיע מידי יום ביומו ולא אחסיר אפילו יום אחד!".

רבי שלום התבונן ופנה אליו ברכות: "מה לך כי תסתיר ממני את אשר על לבך? שמא אוכל להיות לך לעזר בשעת הדחק, אל תחשוש אמור מה שבלבך והיושב במרומים ישים בפי את הדברים הנכונים יעצני לסייע אותך בעצה נכונה".

התלמיד ניסה להתחמק מהבקשה שכן לא נעימה היתה עליו השיחה על החולשות שלו, אולם אחרי הפצרות רבות של רב שלם, נאות לספר לו על לבו.

וכך אמר: "אוהב אני עד מאוד את משחקי הכדור רגל, ונפשי מתמלאת שמחה כשאני משתתף במשחקים האלה ואפילו שאני רק צופה מן הצד, בשבוע הזה מתקיימים בירושלים משחקים גדולים בין שתי קבוצות יריבות ובשום אופן לא אוכל לפספס את המשחקים האלה, לכן בשבוע הזה לא אוכל להגיע לישיבה, אבל אני יכול להבטיח בעזרת השם מהשבוע הבא עם תום עונת המשחקים, אני אחזור לישב באהלה של תורה באופן רציף!".

רב שלם הנהן בראשו, מבין, מבין בנפשו של התלמיד, אבל בקשה קטנה בפיו: "אולי תאלפני בינה ותלמד אותי מה בדיוק משחק הכדור עגל שאתה אוהב?"

התלמיד תהה לפשר ההתעניינות שהפגין רבו בפרטי המשחק, אבל ברק ניצת לו בעיניים והחל להסביר בלהט כיצד עומדים השחקנים על המגרש ומתחרים על הכדור, ושכל אחד מבקש להבקיע את השער של השני, ומי שהבקיע יותר שערים - הוא המנצח!.

רב שלם העמיד פנים של תם, והקשה תוך כדי שהוא עוטה על פניו רצינות מופלגת: "וכי מה הקושי בהבקעת שערים? בא נצא אני ואתה למגרש ונבקיע שערים כמה שאתה רוצה!".

התלמיד הצליח בקושי להסתיר את החיוך על בורות של הרבי, במילים פשוטות כמו שמסבירים לילד קטן התחיל לרב שלו הגדול את העניין ואמר לו: "לא הבנת רבי, אין שום חוכמה וגם בודאי אין שום הנאה וכל שכן אין ניצחון אם מבקיעים שערים פתוחים, כל החוכמה וההנאה והניצחון - זה להבקיע שער שהוא וחתום, וכשיש קשיים ניצבים על הדרך כשאתה מגיע לשם כדי להבקיע!".

עכשיו התפשט על פניו של רב שלם חיוך של הבנה, והוא החזיר את הכדור למגרש של בית המדרש.

-        "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. אמרת התלמיד "אין כל חוכמה, ובודאי לא הנאה, וכל שכן ניצחון בהבקעה של שער פתוח"! הניצחון הוא בהבקעת השער הסגור להבקיע למרות כל הקשיים. וכי חכמה היא שבשבוע הבא כשיסורו כל הקשיים מדרכך תבוא ותשב בבית המדרש? האם זה ייחשב ניצחון?! הלא כל החכמה, וההנאה, והניצחון, זה דוקא השבוע! כשיש קשיים והכל סתום וחתום, עכשיו זה הניצחון! אם תבקיע כעת את השער לבית המדרש - ייזקף הניצחון לזכותך".

התלמיד התחייך חיוך מבויש, הבין את המסר, והתלווה לרבו הדגול בחזרה את בית המדרש. והתחיל ישר עם השער הראשון בבא קמא.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".