נציב יום: אופירה בת סמירה מבקשת מהקב"ה שיכפר לה על כל הנבלות וטרפות שאכלה בעבר, ולא תיפול בזה יותר חס ושלום, תישמר משרצים משקצים תזכה לאכול רק דברים כשרים בעזרת השם וכל מה שכתוב בדף יתקיים א מ ן. אמן!!

אנחנו ממשיכים בחיזוקים לעבודת השם; כל אחד יכול להיות כמשה רבנו, מאחר וכל אחד נחון בכישרונות שונים, בהתאם לתפקיד המיועד לו, ברור שאין לאדם לבחון את עצמו ביחס לחברו כמו שלמדנו אתמול, שכן חברו קיבל כוחות שונים ממנו, כוחות שמתאימים לתפקידו הוא. על האדם לבחון את עצמו רק ביחס ליכולתו הוא, משימת חייו של האיש הישראלי – לנצל את כוחותיו עד תום, ולהשלים את המשימה לשמה הוא ירד לעולם.

ראייה לדברים מוצאים בדברי הרמב"ם הקדוש בספרו ה"יד החזקה": "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל. שהקב"ה גוזר על האדם בתחילת בריאתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן! אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו". והדברים מבהילים!, כל אחד יכול להיות כמשה רבינו, כיצד? הגאון הקדוש רבי אלחנן ווסרמן זכר צדיק לברכה ביאר את הדברים: "שכל אחד יכול להיות כמשה רבינו, במיצוי כישרונותיו שניתנו לו מן השמים,

שכן, אם יגיע לכל מה שהוא יכול להגיע על ידי כישרונותיו הוא כוחותיו הוא - הרי הוא כמשה רבנו. נמצא שבחור שמנצל כוחותיו וכישרונותיו - בבחינת משה רבינו ממש". אפשר לדייק את זה מדברי הרמב"ם, הוא לא אומר כל אדם ראוי לו להיות כשה רבינו, הוא אומר להיות צדיק כמשה רבינו, מה זה צדיק? אחד שעשה כל מה שבכוחו לעשות, אז הוא צדיק, עשה כל מה שבכוחו לעשות. הגאון רבי יעקב קמינצקי זכר צדיק לברכה אמר לפי זה: "שיש לחנך כל ילד יהודי כאילו הוא עתיד להיות משה רבינו",

והביא ראייה מדברי הרמ"א: שפוסק שאסור למסור תינוק יהודי למינקת נוכריה, כאשר קיימת אפשרות להשיג חלב ממינקת יהודיה. זו הלכה ב"שולחן ערוך" יורה דעה סימן פא' סעיף ז'. והגאון מוילנה מציין שהמקור לזה מהמדרש לפיו סירב משה רבינו לינוק ממינקת מצרית - משום שעתיד לדבר עם השכינה. שאל רבי יעקב קמינצקי: "אם הסיבה לסירובו של משה רבינו לינוק ממינקת נוכריה זאת עובדה שהוא עתיד לדבר עם השכינה

 – כיצד ניתן ללמוד מכאן פסק הלכה לגבי כל ילד יהודי, אולי היתה זו מעלת פרישות מיוחדת שנהג בה משה רבנו מחמת שפיו היה פה שעתיד לדבר עם השכינה, וזה מיוחד רק למשה רבנו?, אלא אומר מכאן" רבי יעקב: "כל ילד יהודי חייב לקבל חינוכו כאילו עתיד הוא לקבל יום מן הימים לדבר עם השכינה, כי באמת כל אחד מסוגל לדבר עם השכינה. כל אחד מסוגל להגיע לדרגה של גדול בישראל. עליו שכישרונותיו וכוחותיו של כל אחד שונים משל חברו

- כי גדלות לא תלויה בכישרון, אלא בהתקרבות האדם לקב"ה. ועל כן היו מגדולי ישראל שהיו בעלי כישרון קטן - ובכל אופן היו מגדולי ישראל ממש. וכן הוכיח רבי בונים מפשיסחה זכר צדיק לברכה מדברי הגמרא ב"פסחים" שם כתוב: "ושפיכות דמים גופא מנלן? מאיפה לנו ששפיכות דמים ייהרג ולא יעבור? סברה הוא, כי---" זאת אומרת: בא אחד ושאל את רבה שאמרו לו להרוג את פלוני ואם לא יהרגו אותו, אז מה הוא ענה לו? "שיהרגו אותך ואל תהרוג אותו, למה הדם שלך יותר אדום משלו?"

ביאר רש"י הקדוש: "מי יאמר שנפשך חביבה בפני המקום יותר משל זה? אולי משל זה חביבה יותר עליו? ונמצא עבירה נעשה ונפש אבודה!". שאל הרב רבי בונם: "מה יהיה אם יאמרו למשה רבינו בכבודו ובעצמו: "תהרוג את פלוני! ואם לא יהרגו אותך?" לכאורה על פי ההלכה הזו היה משה רבינו להיהרג ולא להרוג, ועכשיו הגע בנפשך - דמו של משה רבנו, שהוא מבחר המן האנושי, אינו חביב לפני השם יותר מדמו של יהודי פשוט בישראל היתכן?

אלא ביאור העניין: יתכן שאותו יהודי יהיה חשוב אצל הקב"ה חשוב כמו משה רבנו ממש, אם יעשה כל מה שבכוחו לעשות, ועל כן לא תדחה נפשו של היהודי הפשוט ביותר מפני נפשו של משה רבנו בכבודו ובעצמו. וגם הגאון רבי משה פיינשטיין זכר צדיק לברכה עמד על היסוד הזה וישב על פיו קושיה בדברי חכמים זכרונם לברכה: מצינו כמה פעמים בדברי חכמים, שב--- התורה מדגישה שמשה ואהרן שקולים הן, ולכאורה - כיצד אפשר לומר שמשה ואהרן שווין ושקולין הן?

הרי משה היה גדול הנביאים, והשם בחר בו לתת את התורה לישראל ולא לאהרן, וכי ניתן לומר שאין משה עדיף מאהרן? אז הוא מקשה והוא מפרק וכך היה מיישב: "אין הפשט בדברי חכמים שמזה ואהרן שווים בגדלותם, כי זה לא יתכן לפי מה שבארנו. הפירוש של חכמים: שהן משה והן אהרן עשו בחייהם את מה שנצטוו, ולא החסירו מתפקידם מאומה זה בכה וזה בכה. כל אחד מהם ניצל את הכוחות שהטביע בו הקב"ה עד תום, ולא גרע כי הוא זה מהייעוד שלשמו הגיע לעולם, וממילא נמצא שהגיע לשלמות תפקידו.

מכאן, מודעה רבה לאורייתא, לכל הלומדים, ובעיקר לצעירים שבהם, שלפעמים תוקפת אותם הרגשה שההישגים שלהם לא עומדים בשורה אחת עם ההישגים של חבריהם, ונופלים בזרועות הייאוש ועד להתדרדרות כללית קצרה הדרך. אז שידע כל בן תורה, אם אתה עושה את כל אשר מוטל עליך, ומצדך אתה משקיע את ההשקעה המירבית - אין לך סיבה להרגיש ייאוש או כישלון בכל מה שכרוך בזה, כי מה שדורשים מן האדם

- זה לא לחקות חברים, או שכנים, אלא לנצל את מירב הכוחות והכישרונות שניתנו לך מן השמים. ואם עושה אדם המוטל עליו בימי חלדו - הרי עולמו מזומן לו כמשה רבנו ואהרן הכהן. גם בדורות מאוחרים, מצינו תנאים והאמוראים, שעליהם העידה הגמרא שזכו להגיע למעין מדרגת משה רבנו, דוגמת הלל הזקן, שמואל הקטן, וכל זאת על ידי שניצלו את הכוחות שלהם עד תום.

הגמרא ב"סנהדרין" יא' אומרת: "פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו, ונתנה עליהן בת קול מן השמים: "יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמה רבנו אלא שאין דורו זכאי לכך", נתנו עיניהם חכמים בהלל הזקן. שוב פעם היו מסובין בעליה ביבנה, נתנה עליהם בת קול מן השמים: "יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה - אלא שאין דורו זכאי לכך", נתנו חכמים עיניהם בשמואל הקטן". זאת אומרת: כולם שמעו בת קול, בעלי מדרגה, וידעו כולם מי ראוי שתשרה עליו שכינה.

ואמרו חכמים זכרונם לברכה ב"סוכה" כח': "80 תלמידים היו לו להלל הזקן; 30 מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו". הרי לנו שאין הכוחות עיקר, אלא הניצול המושלם. והעושה כפי יכולתו הרי הגיע לשלמות. וכפי שאמר רבי יוחנן לרבי אלעזר, בגמרא ב"ברכות" ה' עמוד ב': "אמאי קא בכית? אם משום תורה דלא אפשת – שנינו; "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". אז רבי יוחנן אומר לרבי אלעזר: "מה אתה בוכה, בגלל שלא הרבתה בלימוד התורה?

הרי שנינו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" כי לא הכמות עיקר אלא יכוון לבו לשמים, לנצל את כל הכוחות שניתנו משמים עד תום. וכך ענה רבי ישראל מסאלנט זכר צדיק לברכה לתלמידו נפתלי מאמסטרדם על השאלה: "איך אפשר להגיע אל: "ויאמר השם אל משה"? ואמר לו: "עשה, עשה ותזכה למדרגה של "ויאמר השם אל נפתלי". וביאר הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זכר צדיק לברכה: שהכוונה לומר אין הכישרונות והמעלות תורמים לגדלות ולשלמות,

אלא הכל תלוי במידת העמידה של האדם לפי כוחותיו, לכן כל אחד יכול לזכות להתקרבות של "ויאמר השם אל נפתלי" והכל תלוי במיצוי יכולתו כפי כוחותיו. על כך תהיה עיקר התביעה מהאדם בשמים, כמו שאמר הגאון רבי יחזקאל אברהמסקי זכר צדיק לברכה: "עיקר התביעה עלינו לאחר 120 שנה תהיה – על מה שהיה מסוגל לצמוח ממנו לפי כישרונותיו ולא הוציא זאת לפועל".

וחיזוק מדברי הסטייפלר זכר צדיק וקדוש לברכה: "פעם סיפר לו נהג מונית חרד ויראה שמים שהסיע אותו, שאל אותו הסטייפלר: "אם הוא קובע עיתים לתורה אחרי יום עבודה מפרך?" הוא תינה את כאביו ואמר לו: "רבי אני משתדל ללכת לשיעור בדף היומי בכל יום, אבל כואב לי מאוד כבר בתחילת השיעור הכוחות לא עומדים לי, מרוב עייפות אני נרדם על הגמרא ומתעורר רק ב"רבי חנניה בן עקשיא". הסטייפלר האזין לו עד תום דבריו, ליטף אותו בחביבות רבה

ואמר לו: "דע לך שאמנם כאן בעולם הזה נראה לך שאתה לא שווה הרבה, אבל מבטיחך נאמנה, בשמים אתה גנרל גדול, בגלל שהנך עושה כל מה שאתה יכול לעשות, ויותר מזה אין בכוחך לפעול ולעשות. אם אתה עושה כל מה שאתה יכול לעשות, ויותר אין בכוחך לפעול ולעשות - תמשיך לבוא לשיעור, וגם אם תירדם על הגמרא בשמים מחשיבים אותך לצדיק גדול!".

וכעין זה כתב הסטייפלר בספרו "חיי עולם" פרק יב' עמוד פב': "כמה פעמים הזדמן שתלמיד צעיר נכנס לישיבה גדולה ולומד שנתיים או שלוש בהתמדה ובחשק רב, מרגיש נעימות בשקידת התורה ואחר כך "משבר", מתחיל להתרפות מדברי תורה וניכרים סימני דיכאון וייאוש. על פי רוב סיבה שאינו רואה הצלחה בלימודו, חושב שחלילה הוא לא יכול להתעלות, ומכיוון שמחליט עצמו לבלתי מסוגל - שוב אינו מוצא טעם בלימודו.

אבל אמרו חכמים זכרונם לברכה ב"עבודה זרה" ג': "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", והקב"ה דורש מהאדם - רק יכולתו, ולא דורש יותר מיכולתו, וזה התלמיד קשה הבנה, כשהוא יגיע ומוצא כדי מידתו - כבר השלים את חוקו, והוא חביב בפני הקב"ה כהגאון הגדול אשר השלים חוקו כפי יכולתו. שכן שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".

כל אחד עושה כפי יכולתו, משקיע את כל כוחותיו בלימוד התורה ומנצל מה שחננו האלוקים, יכול ללכת ברגשה ברורה, שהוא חביב לפני הקב"ה בדיוק כמו ראש ישיבה, או תלמיד חכם פלוני, שחשוב בהרבצת תורה ובידיעת כל הש"ס. כי כמוהו גם הוא הבחור הפשוט, עושה את כל המוטל עליו וללמד כפי יכולתו, וממילא חביב לפני הקב"ה ממש! באותה מידה. אין הקב"ה דורש ממך יותר מכל הכוחות שלך, אבל אם אתה נותן אותם - איזה טענה יש עליך? אין לך יותר! זה מה שיש.

נכון שהקב"ה יכול לתת לאדם יותר, נכון, אבל צריך לדעת שבן אדם יכול להתעלות עד איפה, ואם השם רוצה - הוא יכול לפתוח לו עוד יכולות שלא היו לו.

והיום ראיתי דבר מדהים! המלבי"ם כתב ספר "ארצות החיים" על אור החיים עד סימן לב', ולמה הוא לא המשיך? לא יאומן כי יסופר!. פעם הוא היה אצל החת"ם סופר, וניכנס אליו הביתה והיה חושך, וישב על הכיסא שלו בטעות, והחת"ם סופר הקפיד קצת, ומאותו יום הרגיש המלבי"ם שהוא לא יכול להתעלות יותר ואין לו את הכוחות כמו שהיה לו קודם. תארו לכם מזה, ישב בטעות על הכיסא של החת"ם סופר, לא יאומן כי יסופר.

אפשר לעלות ואפשר להיעצר. טעות, שגגה, חושך, לא יאומן כי יסופר. אז אפשר להיות כמו משה רבנו! על ידי ניצול כל הכוחות כולם.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".