נציב יום: אופירה בת סמירה מבקשת מחילה מהקב"ה, על קלקולים במחשבה בדיבור במעשה, ויכופר לה כל הלשון הרע, ולא תקנא ולא תעלה קינאת אחרים עליה, ולא יהיו לה אויבים ועיניה ואזניה יראו וישמעו רק דברי קודש, וכל מה שכתוב בדף יתקיים אמן, אמן!!

אנחנו ממשיכים חלק כב חיזוקים לעבודת השם. הניסיון להשוות את ההישגים שלך לאלו של הזולת - זו שגיאה גדולה וחמורה והרת אסון!. במקרים רבים, אתה מגיע להישגים נכבדים למדי, ומן הדין היה שתשמח בהצלחתך, אלא כאשר הנך שם לב לבחור אחר שעולה עליך בהישגיו - מיד נופלות פניך, וכל מה שהשגת אינו נחשב בעיניך לכלום. השורש של הרעה החולה הזו, הוא "קינאת איש מרעהו", זהו שגורם את התחרות ושאר מרעין בישין, ועליך לדעת שעבודת השם, זה לא עניין של תחרות בין אנשים.

כל אדם נברא עם מטרות שונות, מכל אחד נדרש דבר שונה מחברו, כל אחד ותכונותיו, כישרונותיו, מידותיו ותכלית שונה ומיוחדת לו, כמובן שהכל צריך להיות על פי התורה הקדושה. ודוגמא לדבר נמצא בבריאה סביבנו:  עולם הצומח מורכב ממיליונים של צמחים שונים, חלקם מתנוססים לגובה חלקם מתפשטים לרוחב, יש בהם עבים יש מהם דקים, יש מהם גמישים הצורות והצבעים מגוונים, ואין להידמות אחד לשני. האם נכון לומר שדוקא סוג פלוני יש בו תועלת ואחר אין בו ערך? האם רצוי היה שיהיו כולם שווים?

דוקא ההבדלים שבהם מעניקים לטבע את יופיו ואת חינו. הוא הדין לעניינינו - כל אדם נברא בהתאם לתפקיד המיוחד שלו, כפי שאין פרצופיהם שווים - כך דעותיהם שונות, ותכונותיהם ומידותיהם, כל אחד הוא חלק מצבאו של הקב"ה, ורק בהצטרפות כולם ניתן להביא את הבריאה לתכליתה לגילו כבוד השם בעולם. אין טעם לקנא בתכונות של הזולת, מנין לך שתכונותיו מתאימות לתפקיד שנדרש ממך? ניקח לדוגמא מסור: זה אחד מהכלים שמשתמש בו נגר, אבל גם ליהלומן יש מסור.

הנגר באמצעות המסור הגדול והחזק - מנסר לוחות עץ רחבי ממדים. אבל היהלומן במסורו העדין והדק - מבקע יהלומים, מתקנם בכדי שיאירו בשלל לגוונים. האם יתכן שהיהלומן יתקנא במסור הגדול והאימתני של הנגר שעולה על המסור שלו בעשרות מונים? ברור שלא!, שכן אמת, נכון מסור של הנגר חזק וגדול יותר, אכן הוא מתאים רק לנגרות אבל הוא לא מתאים בכלל לעבודה העדינה של היהלומן, שהיא דורשת דוקא מסור קטן.  

כך ממש העניין בבני אדם, כל אחד נברא עם כלים המתאימים למטרה לשמה נשלח לעולם הזה, ורק אותם כלים אשר בהם צוייד - הם אשר עשויים לשרת אותו ולסייע לו להגיע לתכלית הנדרשת ממנו. רק על ידי כליו ותכונות אלה יצליח להגיע לתיקון נשמתו. אז מה אכפת לך מהכלים והכישרונות של אחרים?, הרי בהם אין תועלת בעבורך. כי מן השמים ציידו אותך בכלים המתאימים לך, לעבודתך. לכן, כל אחד ישמח במעשיו, יתמקד במה ששייך לו, ועל ידי זה יצליח בכל דרכיו ויראה ברכה מעמלו.

מי שמנסה להדמות לזולת - בסופו יהיה קרח מכאן ומכאן. אלא להישגים של ריעך אין ביכולתך להגיע מכיוון שאין הם מטרתך. ואילו במה שהוא כן יכול להשיג - אין הוא מוצא עניין, מאחר ולבו ומחשבתו נתונים למה שנעשה אצל הזולת, וחכמים אמרו: "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו - מה שמבקש אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים ממנו". יש בזה הרבה דוגמאות. הגמרא ב"סוטה" ט'.  

יש משל עממי יפה ונפלא, ממש מדהים, ממש מדהים. שואב מים נאמן במלאכתו לאדונו, היו לו שני דליים גדולים, שהיה נושא אותם בשני צידי מוט על צווארו. אחד הדליים - שלם ללא פגם, ובחברו - היה סדק שדלפו ממנו המים.  תמיד כשהגיע השואב מן הבאר אל הבית - לא נותרו בדלי בסדוק אלא מחצית המים. וכך נמשך המצב מידי יום, הדלי השלם הגיע מידי יום מלא במים והסדוק חצי ריקן. שואב המים העביר בכל יום כמות של דלי וחצי לביתו של האדון.

הדלי השלם היה גאה מאוד בהישגיו: שכן מילא באופן מושלם את המטרה שלשמה הוא נוצר, והדלי הסדוק הרגיש מבויש, אשם בפגמיו, אומלל, עבודתו לוקה בחסר.  יום אחד מקץ שנתיים ימים, פנה הדלי הסדוק שואב המים ואמר לו: "אני בוש בעצמי ואני רוצה להתנצל בפניך!", - "מדוע?" תמה שואב המים, "במה אתה בוש?" והדלי השיב לו: "בסדק שבי! הוא גורם למים לדלוף החוצה ומחמת זה אינך מקבל תמורה הולמת למאמצך". הביט שואב המים בדלי הסדוק בחמלה והפטיר: "טועה אתה ידידי, ועוד תדע כמה אתה טועה".

הדלי הסדוק לא נצטרך להמתין הרבה. למחרת, כשנשא שואב המים את הדליים על שכמו והתקדם אט אט במעלה השביל ועולה לבית אדוניו, פנה אל הדלי הסדוק ואמר: "הבט נא אל צדי השביל שבו אנו פוסעים, ושים לב להבדל בין שני שוליו", הדלי הביט ומצא - כי צד השביל של חברו המושלם, היה מעוטר בחלוקי אבנים ובמעט עשב דל, ואילו בצדו שלו צמחו צמחי בר מקסימים ומלבלבים ומוארים באור השמש החמימה. שואל אותו שואב המים: "מי לדעתך הצמיח את הפרחים הנהדרים הללו?"

והדלי משתאה למראה עיניו: "נו מי! נו מי!" השואב מביט בדלי הסדוק ומשיב לו: "אתה דלי יקר, אתה במשך שנתיים השקית את הצמחים כשאנחנו פוסעים במעלה השביל ובזכותך הם פרחו, לולא ה"חיסרון" שבך לא יכולתי לקשט את בית אדוני בפרחים נפלאים כל כך!". כולנו בבחינת כדים סדוקים, דליים סדוקים, לכל אחד יש חיסרון כלשהו, משהו שהוא לא מושלם בו, אבל טוב לדעת שלפעמים בסדק, הוא גם המנוף לקידום ולצמיחה. נפלא!

נגיד אחד שיש לו קצת חסרונות, נגיד שהוא לא למדן כל כך, אז מה החיסרון הזה מועיל לו נגיד? מה מועיל לו? אז קודם הוא גורם שאנשים יעשו אתו חסד, ילמדו אתו, יעודדו אותו, הוא גורם להם לעשות חסדים, אלה שמסביבו זוכים. כמו אברך שיושב, הוא לא עובד, הוא לומד, ואחרים תומכים בו והם זוכים לעולם הבא. אז יש לו חסרון, מה החסרון? אין לו כסף, מה המעלות שלו? שהוא למדן גדול, וצדיק גדול, ותלמיד חכם והכל, אבל יש לו חסרון, כסף אין לו, באים אחרים משלימים לו את החסרון - והוא מזכה אותם לחיי העולם הבא.

אין אדם שאין לו חסרונות, אבל חסרונות גם כן מצמיחים זכויות, גם לו וגם לאחרים, רק האדם רואה את החסרונות - כחסרונות, והוא לא מבין כמה מעלות יש בהן. עני - נותנים לו פרוטה וזוכים להצלה ממות, נו, אז אם אתה מחיה נפשות - החסרון שלך שאתה עני - מחיה נפשות!! כל מי שנותן לך צדקה – "צדקה תציל ממות!" אתה יודע כמה הצלת אנשים? אז זה יותר ממד"א, בן אדם מציל אנשים בפרוטות! בלי אמבולנסים בלי כלום! הוא פעם חשב על זה ככה? מה פתאום, הוא רואה רק את החסרון.

זאת אומרת; אדם צריך לדעת: אין מושלם לגמרי, אה, יחידים בדורות, אבל צריך גם החסרונות צומחים וגם החסרונות מצמיחים, ולא להתייאש, להשתמש ביכולות שלך, בכוחות שלך, במידות שלך ותמשיך. כל יהודי יש לו יעוד בעולם, העבודה מוטלת על האחד, אינה מגבילה למוטלת על זולתו. כיוון שכך, לא היה זה מהחכמה והתבונה לפזול לבן אדם שיושב בצדי בית המדרש, ולהעתיק את צורת התפילה שלו, לחקות את אופן הלימוד שלו ולקבל על עצמך להיות כמוהו.

כל אחד וסגנונו, כל אחד וטבעו, כל אחד ואופיו, כל אחד קיבל מהקב"ה את הכלים המתאימים לו שיוכל לעבוד אותו בלב שלם.  אם רק יבחן אדם את עצמו, ימצא מהם הדברים שבכוחו שיוכל לעשות על פי כוחותיו וטבעיו  - הוא יגיע לבטח לפסגה הגבוהה ביותר. בעניין הזה היה הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, מספר על בחור בישיבה גבוה שהיה נתון לתנודות נפשיות חדות - מידי בוקר קם עם החלטה אחרת. יום אחד - התחזק פה, למחרת - התעורר שם, אבל כל מה שעשה היה מבחינת "עוברא פרח".

שכן הוא הצליח לממש את החלטותיו, ולהחזיק בהם אפילו עד חצות היום. כך עברו עליו שנים אחדות עם סבל נפשי בל יתואר, והוא נבע מאי יכולתו למלא דרישות שהוא דרש מעצמו.  שנה אחת ביום הכיפורים בתפילת ה"נעילה", התבונן סביבו וחשב: "כל חבריי לישיבה בני תורה מובהקים, עומדים כעת ומקבלים החלטות על דא ועל הא, ואני, מה אני אעשה?!, אני מכיר את עצמי משכבר, ואני יודע שאינני יכול לקבל על עצמי דרישות רציניות, ובודאי לא בסדר גודל של הקבלות של חבריי, אז אנה אני בא?!"

עומד הבחור בלב שבור וקרוע, מתפלל להשם בדמעות רותחות, שיעזור לו ויתקן אותו בעצה טובה. איזה קבלה יקבל על עצמו שתתקיים ותחזיק מעמד ולא תתנדף כענן פורח אחרי שעות ספורות? התפלל ונענה. בשיא התפילה שכל הקהל כולו זועק ורוגש למול ארון הקודש הפתוח, התנוצצה בראשו של הבחור הבזקה והוא החליט החלטה בנוסח זה: "נכון, דבר גדול אני לא מסוגל לקבל, אבל לדרוש מעצמי ללמוד בלילה, עכשיו במוצאי יום הכיפורים 10 דקות! את זה גם אני יכול! את זה יש בכוחי לבצע ואת זה אני אעשה, קבלה!!

איך שיצא יום הכיפורים אני לומד 10 דקות". משגמלה החלטה בלבו, השתפרה הרגשתו פלאים, סיים את התפילה, רגשות של התעלות התרוממות אופפים אותו, קיבל קבלה. יום הכיפורים חלף עבר, במוצאי היום הקדוש הגיע הבחור לביתו, ומיד סייע לאביו בבניית הסוכה כמנהג ישראל קדושים, הזריזים במצוות השם, העבודה התארכה, הסתיימה בשעה מאוחרת מאוד אחר חצות ליל, והבחור עייף ויגע, מותש, נטול כוחות, לפתע ננתק ממקומו כנשוך נחש!

נזכר בהבטחה שהבטיח לריבונו של עולם בקבלה שקיבל על עצמו, ללמוד במוצאי יום הכיפורים 10 דקות. מלחמה עזה השתוללה בקרבו! מתנודד מצד אל צד, רגע אחד הוא גובר על יצרו, במשנהו כופה אותו "זליג"! בסוף - גבר יצרו הטוב וישב ולמד 10 דקות, וההבטחה קוימה בסייעתא דשמיא.  הבחור מספר לימים, שאותן 10 דקות היו בשבילו הקרש קפיצה, מאותו יום כיפור הוא הפך לאדם אחר, 10 דקות האלה היו קריטיות, והם הוכיחו לו שהוא שווה משהו!,

והם לימדו אותו לימוד חשוב בהרבה: שלא צריך להציץ לעבר הקבלות של החבר, כל אחד - עם הקבלה שלו, כל אחד לפי יכולתו. מאותו יום התייצב, עומד על שתי רגליו, נפשו שקטה, עבודת השם נעשתה מתוך עבודה רוחנית מלאה על פי כוחותיו. וקנה לעצמו מקום של כבוד בישיבה בה למד, אחר מספר שנים זכה להינשא, הקים בית יהודי למופת, המושתת על אהבת תורה ויראת שמים, והעיקר - בית עם אווירה יציבה שנקנתה בשנים רבות של עמל ויגיעה בזכות 10 דקות שישב ולמד.

יתכן מאוד שאם היה מספר לחברים שלו "אתה יודע איזה קבלה קיבלתי? 10 דקות ללמוד במוצאי יום הכיפורים"! היו צוחקים עליו והיו אומרים "זה קבלה? אתה עושה צחוק?! בחייאת!", אבל כל אחד ועבודת השם שלו.  ידועים דבריו של הרבי, רבי זושא זכותו תגן עלינו אמן שאמר: "בעולם האמת לא ישאלו אותי "למה לא היית משה רבינו?", ישאלו אותי: "למה לא היית רבי זושא!". הקב"ה אינו דורש ממך מה שאינך יכול להיות, מה שאינך יכול לעשות, "הקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו",

אבל מה שאתה יכול לעשות לפי כוחותיך - הנך נתבע לבצע, ידונו את האדם לפי מה שהוא, מה שהוא היה ראוי להיות, לפי הכוחות והמידות, והיכולות והכלים שנתנו לו. מספר הגאון הצדיק רבי משה שוואב זכר צדיק לברכה, ר"מ ומשגיח בישיבת "בית יוסף" גייטסהד. "פעם נגשתי אל מורנו ורבנו הגאון רבי אלחנן וסרמן זכר צדיק לברכה לבקש "חיזוק", והוא אמר לי: "אין הקב"ה מבקש מאדם יותר מאשר את כוחו ומוחו". הרגשתי שאני צריך עוד חיזוק,

ניגשתי אליו שוב. וגם הפעם הוא חזר על דברים ואמר: "אין לך מוח אחר וגם אין דורשים ממך שיהיה לך אחר, תן לתורה את כל הכוח שיש בך, ואת כל המוח שיש לך - ולא יותר. את הכוחות שאין בך ואת המוח שאין בך - לא דורשים ממך".  בתשובה הזאת, להרב שוואב, רצה רבי אלחנן לרמוז ולומר לו: "אפילו אם הנך עכשיו במצב קשה, וכוחותיך אינם בשיאם -אל תתייאש, שלא מבקשים ממך יותר ממה שיש לך, אל לך ליפול ברוחך אם אינך מסוגל כעת ליותר, כי לא דורשים ממך יותר,

מן השמים דורשים מן האדם רק מה שהוא יכול, אבל מה שהוא יכול, לא מה שהוא אומר לא יכול.  וכתב החפץ חיים זכרונו לברכה בספר "משנה ברורה" סימן א' סעיף קטן יב': "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"  וכן לעניין תלמוד תורה עניין כן, הכל תלוי לפני השם יתברך, אם אדם עושה כל אשר בכוחו לעשות.

ומעשה היה ברבינו הגאון רבי חיים מבריסק זכר צדיק לברכה, שאמר פעם לאחד הבחורים בישיבה בוולוז'ין: "איני דורש ממך שתחשוב כפי שאני חושב ולומד, אלא אני רוצה שתלמד ותחשוב כמו שאתה צריך ויכול לחשוב". ואכן כל תלמידיו של רבי חיים מבריסק, רבי שמעון שקופ זכר צדיק לברכה, רבי ברוך בער זכר צדיק לברכה, רבי נפתלי זכר צדיק לברכה, רבי איסר זלמן מלצר זכר צדיק לברכה, רבי אלחנן וסרמן זכר צדיק לברכה ועוד, כולם למדו מרב חיים מבריסק.

אבל כל אחד ואחד חידש נתיב ודרך חדשה בלימוד התורה, וזוהי דרכה ומהותה של התורה, כל אחד ונתיבו שלו, כל אחד ומהלך המחשבה המיוחד לו. לפי כך, כששומעים על עמל מופלא של גדולי ישראל - אין זו סיבה ליפול ברוחך ולומר: "אני אינני מסוגל לכך" מפני שלא דורשים את זה ממך, עליך רק להפיק את הלקח, לראות כמה הם השתדלו לפי כוחותיהם, ולמה הם הגיעו, וכך גם אתה - תשתדל כפי יכולתך ובעזרת השם נראה לאן תגיע.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".