נציב יום: אופירה בת סמירה מבקשת מחילה בכל מי שפגעה בו, שיתכפרו כל החטאים והפשעים, ותזכה לגן עדן, שתזכה להיות אהובה וחביבה על הקב"ה למעלה ועל הבריות למטה. וכל מה שכתוב בדף יתקיים אמן!!

איפה נולדנו? יש מכנה משותף, איפה נולדנו, מכנה משותף, איפה נולדנו, איפה? איפה נולדנו? טוב, ובכן: יושב לו בחור בבית המדרש, מביט סביבו ומסמן בעיניו מטרות לחיציו; "חיים זה, למדן של הישיבה, גם כן למדן, פלא גדול שהוא למדן ומתמיד? הלא כל משפחתו רבנים חשובים שנושאים משרות תורניות נכבדות, לפחות אילו היה מתייחס אליי בכבוד. והנה ישראל זה שלא מפסיק רגע מללמוד, אפילו בין בסדרים הוא לא יכול להיות כמו כולם לשבת לפטפט מעט?

חייב להיות שונה, להראות לכולם את עדיפותו, מילא אם זו היתה עדיפות שזכה לה בכוח עבודתו נו, אבל מה החכמה? הרי אין לו יצר הרע בכלל, הוא נולד טוב, נולד עם גמרא פתוחה ואצבע מתפלפלת, אה מה החכמה? נכון הוא לא מתנשא על אחרים, וגם מקרב בחורים חלשים, אבל גם זה לא חוכמה - כי הוא נולד עם לב טוב. לכולם הכל ורוד ויפה, כולם נולדו עם כפיות של כסף, אף מהם לא צריך להתאמץ, זה נולד עם כישרונות כאלו, וזה עם כישרונות אחרים, זה עם טוב לבו, זה עם מוחו החריף.

ואני, רק אני, נולדתי עם ידיים ריקות מתוכן, בלי כישרונות, בלי מידות מיוחדות בלי כלום, אפילו בלי מעט חשק ללמוד, כולם מסביב חושבים שהם חכמים ומבינים, ודורשים ממני כל הזמן עוד ועוד הרבה מעבר ליכולתי, ולא שאני לא רוצה אני רוצה, אבל לא יכול מה לעשות? נולדתי ככה, ומה שהכי מרגיז - זה שכולם בלי יוצא מן הכלל, כולם מלחיצים אותי, אבא מלחיץ! אמא מלחיצה, המשגיח לוחץ, כולם לוחצים עלי,  - "תתחיל להכיר כבר בערך עצמך! תכיר בכוחותיך! ביכולת שלך! בייחודיות שלך!"

ואני לא מבין - על איזה ערך ואיזה כוחות איזה יכולת איזה ייחודיות על מה הם מדברים? נולדתי בלי כלום, בלי כלום!! די! אני לא יכול לראות את האנשים האלה שהם שווים יותר ממני, נמאס לי!". קם מבית המדרש יוצא לרחוב לאנשים שלדעתן נולדו כמוהו בלי כלום. חושב לעצמו "אולי שם אהיה שווה משהו". אבל גם בחוץ לא מצא מנוח לנפשו העייפה, "הנה זה סוחר מצליח, נולד עם כישרון למסחר. זה צייר - נולד עם כישרון לציור, יושב בקרן רחוב מצייר אנשים. הוא לפחות נולד עם משהו, ואני גם זה לא,

מעניין הוא דוקא לא נראה מי יודע מאוד מאושר, אילו רק ידע כמה עליו לשמוח במה שיש לו, במכחול וביכולת לצייר, והוא לא כמוני שאני כלום". כך ממשיך ללכת לאיטו, והנה לפניו ניצב קבצן, עושה פרצוף מסכן, מנגן מנגינות נוגות, הנוגעות ופורטות על הנימים הדקים שבלב, "מה הוא כל כך עצוב?" חשבתי לעצמי, "הוא יודע לנגן על כינור! ואני גם זה לא, אני כלום!!!" גשם דקיק החל יורד באיטיות, הצייר אסף את מכחוליו, הנגן אזר את כינורו, ואני מסכן תופס לי מחסה תחת תחנת אוטובוס ריקה, והנפש עגומה עלי – "אני? כלום!".

"הלא אדוני!" פונה אלי ערבי, ואני מתנער בעיניים תמהות מה זה הבן מיעוטים הזה פונה אלי כך? "רוצה לקנות מברג טוב? מברשת שיניים? מכונת גילוח? שטיח פרסי? כמה כמה אתה רוצה לשלם?" – "אני? אני לא רוצה לשלם, אני רוצה להיות מושלם". הערבי מסובב את האצבע על הרקה, מבין עם מי יש לו עסק ואומר: "יהודי משוגע!", ופנה לדרכו. "יהודי משוגע" המילים חלחלו לתודעה, "יהודי משוגע" כן, אין אף אחד רק הוא שם.

לא היתה לו ברירה אלא שצמד המילים האלה הופנה אליו. וכאילו קיבל סטירת לחי מצלצלת, ונזדקף מרבצו ובאחד חדרה אליו ההכרה. לפתע לחש לו קול פנימי, "כן!  אתה משוגע, עליך להיות גאה בהיותך בן לעם הנבחר, בהיותך שומר תורת האלוקים ומצוותיו". והוא זוקף את גבו, ומחליט שהוא חוזר לישיבה בתחושת התעלות כי הוא חשב לעצמו: "כן! נולדתי על הר האלוקים! ביכולתי לקבל את התורה כמו כל יהודי של המעמד במעמד הר סיני!

גם אני הייתי שם! "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום! ואת אשר איננו פה עמנו היום" וגם אני שמעתי מפי הקב"ה "אנוכי השם אלוקיך" גם אני קיבלתי את התורה! ובהכרח שיש בה חלק בתורה ששייך אך ורק לי! ועד עתה לא שם לב למילים "ותן חלקנו בתורתך". עכשיו הם קיבלו משמעות חדשה, לכל אחד ואחד מישראל יש החלק המיוחד לו בתורה הקדושה. חזר לישיבה, והחל להאמין בעצמו, והבין שבודאי יש לו כישרונות ומעלות המיוחדות לו ועליו לחפש אותם ולממש אותם.

החל ללמוד בהתמדה עצומה, להעמיק, לחפש בעצמו כישרונות שחנן אותו השם, ומצא! מצא אותם, והחל להשתמש במעלות, עמל יומם ולילה, עד שברבות הימים זכה לגדול לתלמיד חכם עצום ומופלג. לא תמיד אדם יודע וחש בכישרונותיו ומעלותיו. לפעמים עליו לחפש מה הם הכישרונות? ולבחון: מה הייחוד שלו? אבל דבר אחד ברור - לכל אחד ואחד יש יחוד, לכל אחד ואחד יש כישרון המיוחד אך ורק לו, כח מי שיממש את כישרונותיו המיוחדים - מובטח לו שיגדל גדול בישראל בדרכו המיוחדת.

כל אחד מגדולי ישראל מיוחד בכישרון שלו, לא היה שום גאון דומה לחברו. כמו שהביע זאת הגאון הצדיק רבי מיכל יהודה לפקוביץ זכר צדיק לברכה מאחד ממכתביו, ב"אמרי דעת" עמוד פח': "והנה כל אחד מחונן בכישרונות משלו, בין בתפיסה, בין בהבנה, בין בישרות השכל, בין בזיכרון, ואין אחד שווה לשני, ובאותם הכוחות שנתן לו בורא עולם - בהם הוא צריך לגדול ולהתעלות. רק לשמור עד כמה שאפשר על ישרות השכל, שלא יעקם אותו, שאין זה כלל לקבוע שכולם צריכים ללמוד על דרך אחת,

כי הרי לא שייך לומר שכולם מסוגלים לאותה דרך, ואם יבוא להשתדל לשנות אחרת ממה שהוא מסוגל, ולרצות להשתוות עם אחרים - יש חשש של נזק במהלך ההצלחה שלו. ונדמה לי, שבתקופות הקודמות, היתה הדרך בהרבה מקומות התורה שמהם יצאה תורה והוראה בישראל, שכל אחד היה לומד ועולה בגדלות התורה כפי כוחותיו, ולא היו כשורים כל הציבור אחד עם חברו, רק השתוו עם החברותות, לרצות להבין כל אחד את דעתו של השני,

עד שבאים ליעדי בהירות העניין מה שלומדים, ומשתדלים לקנות על ידי הרבה לימוד של חזרות. "ושיננתם" חוזרים וחוזרים חוזרים על הלימוד". כעין זה כתב ב"מכתב מאליהו", בחלק ב' עמוד 25: "ברוחניות, בכל נקודה ונקודה של עליה, מוצא האדם את עצמו בעולם חדש, שאין בו שיווי ודמיון למה שקדם לו, וגם לא לחוויות של אדם אחר. נקודת בהירה זו שמתגלה לפניו ברגע זה, תוך כדי עבודתו - זאת נקודה שלא ניתנה מקודם לכל בריה, ולא תינתן עוד".

אני חוזר: נקודת בהירה זו שמתגלה לפניו ברגע זה, תוך כדי עבודתו - זאת נקודה שלא ניתנה מקודם לכל בריה, ולא תינתן עוד, כי בחירת כל רגע ורגע - תכלית אחרת לה, שתוכל להשתלם רק על ידי אדם זה לבדו בכל הבריאה כולה! והוא ורק הוא, שמחדש אותה עכשיו בבחירתו החופשית. זאת אומרת: כל אדם יש לו שלל הזדמנויות בחיים, ונותנים נקודות של בחירה, לעלות להתעלות לפרוץ החוצה, לעשות לפעול.  אם הוא מנצל את נקודת הבחירה, את הארה שהאירו לו מלמעלה,

והוא מנצל אותה - זה מזומן רק לו, ולא לאף אחד בכל הבריאה, ואם הוא תופס את הרגע הזה כמו שלמדנו פעמים רבות - מי יודע לאיזה דרך חדשה הוא יוצא ויכול להגיע. סיפרנו לפני כמה ימים שבבריכה לא יכלו החבר'ה אפילו 15 שניות להיות מתחת למים, לא האמינו שיכלו לעבור את הבריכה 25 מטר, אתמול אחד מהחבר'ה עשה שתי בריכות, 50 מטר, בצלילה, בצלילה. לפני שבועיים בקושי עשה חצי בריכה מה שנקרא אולימפית, עכשיו עשה כבר אולימפית, יש יכולות לבן אדם, לכל אדם יש יכולות, זה פיזי.

ברוחני זה יותר קל, המרחבים הם אין סופיים, בגוף יש מגבלות, אי אפשר לעבור יותר ממה שאפשר, אתם רואים כמה מתקדמים בעשיריות השניה באלפיות השניה במאיות השניה, "רצים" שרצים מסביב לכדור הארץ, 42 ק"מ כל יום, הקיפו את כדור הארץ כמה פעמים בחיים, וכל פעם אולי הם משפרים בכמה שניות - מפסוטים. פה, מרחבי אין סוף, מה שאדם יכול לזכות בעולם הזה ברוחניות - זה לא יאומן כי יסופר. אז כל אחד שיבחן את עצמו, ויסתפק במה שיש לו, רק יגלה מה שיש לו,

ואין אדם שאין לו, כי אם הקב"ה מחייב את כולנו ללמוד את כל התורה ולקיים את כל מצוותיה - אז לא רק אפשר זה חייב. אבל זה רק הסטרטר, זה הסטרטר, כשמניעים כמו שאומרים, עכשיו תתחיל לפרוץ החוצה. אחרי שאתה כבר יופי לומד תורה ומקיים מצוות - מצפים ממך שתשנה את העולם, "שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון", יש לנו תפקיד בעולם "כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים". אנחנו צריכים להיות מודל לחיקוי לכל אומות העולם.

אז כל אחד צריך לראות את עצמו שליח מאת השם, להפיץ תורה השם, תורת אמת, ולהיות דוגמא, שכל מי שיסתכל עליו יגיד: "אוה, זה יהודי!, זה יהודי!!" בהצלחה.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".