נציב יום: לעילוי נשמת אורה מחפוד מנוחתה עדן אמן. אמן!!!

כבן המתחטא לפני אביו. מתחטא זה מתגעגע. הנה בחכמים זכרונם לברכה מוגדרת בחינה זו של קשר אישי, בין האדם והקב"ה בכל רגע להיות כבן המתחטא לפני אביו, שבטוח באהבתו כלפיו וסומך עליו שימלא את משאלותיו. כאשר בן פונה אל אביו בכל משאלה ובקשה, כך צריך להיות היחס בינינו לבין הקב"ה. להיות בטוח שמה שאתה מבקש מהבורא "אביך, קנך, הוא יעשך ויכוננך", אתה צריך להיות בטוח שהקב"ה ימלא משאלותיך לטובה.

יחס כזה ייחסו החכמים ל"חוני המעגל" הגמרא בתענית ג' מעשה: שאמרו לחוני המעגל "התפלל שירדו גשמים", עג עוגה ועמד בתוכה ואמר: "ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עז שתרחם על בניך". התחילו גשמים מנטפים, אמר לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות שיתמלאו. התחילו לירד בזעף, אמר: "לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה" - ירדו כתוקנן. עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: "כשם שהתפללת עליהם שירדו - כך התפלל שילכו להן".

אמר להם: "צאו וראו אם נמחית אבן הטוען", שלח לו שמעון בן שטח: "אלמלא חוני אתה - גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך? שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ועליך כתוב הוא אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". אתם מכירים את הילד: "אבא אבא אבא מתגעגע ככה..." ככה צריך להיות. הרי לנו דרגה נשגבה של קירבת השם בתפילה, מתחטא לפני המקום ועושה לך כרצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו.

ושיהיה בטוח שהקב"ה בלי ספק ימלא משאלות לבו לטובה, כמו אבא שממלא לטובה אל משאלות הבן המתחטא לפניו. הגאון רבי יהודה קרביץ זכר צדיק לברכה, שהיה תלמיד של "החפץ חיים" זכרונו לחיי העולם הבא: היה רגיל לומר בהתלהבות: "כאשר היה רואה ילד מבקש דבר מה מאביו, או כששמע ברכה שנאמרת מפי ילד קטן מילה במילה, היה רגיל לומר: "כך ממש היה החפץ חיים מתפלל, כמו ילד - מילה במילה!". ואיך ילד מבקש מאבא שלו שיקנה לו "אבא תקנה לי, אבא תקנה לי!".... ככה החפץ חיים היה מדבר לקב"ה.

את תוקף צורת התפילה הראה החפץ חיים קהל עם ועדה בשעת חימום, בעת שהרבו בני הישיבה בכי ותחנונים, על אחד מבני הישיבה שגברה המחלה שלו, וכמקובל קראו תהילים לרפואתו. לפתע השתיק החפץ חיים את הקהל ואמר: "עד כאן זה מה שדוד המלך התפלל, עכשיו בואו נתפלל אנחנו! וכאן פתח בתחנונים בשפת באידיש וקרא: "ריבונו של עולם!, אבא שבשמים, אנחנו מבקשים!" וכל העם החרו והחזיקו אחריו, מה זה החרו - התחממו וחיזקו והחזיקו אחריו, חימם את כולם.

אבל לא רק בהזדמנויות מיוחדות באה הנהגה זו לביטוי, כל מי שזכה להיות נוכח בזמן שהחפץ חיים הגיע לתפילה לברכת "שמע קולנו" יכול היה להבחין, שהרגשת קירוב הלב כמו זו, שמחמתה הוא בטוח - הבן באביו שהוא פונה אליו, ושוטח בפניו את הבקשה, הרגיש החפץ חיים בכל פעם שהוא עומד לפני אביו שבשמים. והיה פונה אליו ביידיש, מתחנן ומבקש על צרכיו וצורכי עם ישראל, וכל הנוכחים והשומעים חשו קירבת אלוקים, וראו מזה בן מתחטא על אביו.

הגאון קרביץ היה אומר: "אדם שחש קירבת אלוקים כזו, זכות גדולה נופלת בחלקו בעצם ההשגה וההרגשה. גם אם לא תתקבל התפילה - הוא לא יוצא בידיים ריקות, כי עצם קירבת אלוקים היא זכות עצומה!". ככתוב דברים ד' ח': "ומי גוי גדול אשר אלוקים קרובים אליו, בכל קוראינו אליו" "קירבת אלוקים לי טוב" אמר דוד מלכנו. על פי זה מיוסרת תמיהה גדולה שכבר עמדו עליה המפרשים, אנחנו מוצאים חילוק בין סיום ברכת "שמע קולנו" בתפילת "שמונה עשרה" לסיום שאר הברכות.

בסיום שאר הברכות - אנחנו שומעים שנתקבל המבוקש. "חוננו מאתך השם.... חונן הדעת. רפאנו ברוך אתה השם - רופא חולי עמו ישראל, ברכת השנים" מסיימים – "מברך השנים". מה אנחנו? שומעים שהמבוקש התקבל, לשון שהמבוקש התקבל, "בונה ירושלים, "בשמע קולנו" לא שומעים בסוף מקבל תפילות עמו ישראל, כמו שאומרים בכל הברכות שהכל התקבל, מה אומרים? "ברוך שומע תפילה" ומה אם מה שבקשנו לא מתקבל?

למה כתוב: "ברוך שומע תפילה" ולא "מקבל תפילות עמו ישראל"? "מוכח מכאן" אומר הרב קרביץ: "שעצם היכולת שלנו להגיע אל קרבת אלוקים, עצם זה שהשם שומע את התפילה שלנו - זו מטרה נעלה, והשגה נפלאה בפני עצמה, לכן אומרים "שומע תפילה! עצם זה שהוא שומע. כמה פעמים אתם מדברים עם אנשים לא שומעים בכלל מה אתם מדברים, "תגיד, מה אתה רוצה ממני"? אין לו סבלנות לשמוע אותך,

מה אמרת לו? פעם אחת בקשת ממנו משהו, אין לו סבלנות. ובורא עולם - אתה יכול לדבר אתו - שומע שומע שומע שומע, שומע ומשמיע, וכך היה מרחיב את הידיעה ופורש בפנינו פסוקים מפורשים, שמורים על הזכות הגדולה שבעצם קירבת האלוקים. לדוגמא כתוב בתהילים: "ישמח לב מבקשי השם", מה זה מורה? שבעצם היות אדם מתפלל ומבקש מהשם - זה כבר מביא לו שמחת הלב, "ישמח לב מבקשי השם" עצם זה שאתה יכול לבקש מהשם!

אין שמחה יותר גדולה מזאת, יש למי לפנות, יש כתובת, יש כתובת. בתהילים כתוב: "אהבתי כי ישמע השם את קולי תחנוני, כי היטה אוזנו לי, ובימי אקרא, אפפוני חבלי מוות, ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא ובהשם השם אקרא", יש כתובת, "אנא השם מלטה נפשי". אז על מה אנחנו מודים? על ההצלה מהצרה והיגון אמצא?! לא, לא ולא, אנחנו אומרים: "כי ישמע השם קולי, כי היטה אוזנו לי, כי קירבת אלוקים לי טוב".

על זה אנחנו מודים שיש מי שומע מקשיב לנו, הוא יענה או לא יענה לתפילתנו ובקשתנו? - זה החשבון שלו, הוא יודע מתי כן מתי לא, כמה ואיך ואיפה. והדברים ראויים, למי שזכה וראה בעיניו את החפץ חיים שהיה קרוב לאלוקים, הכהן הגדול "החפץ החיים"! {להבדיל מהכהן הקטן...} ואנו הדלים מפיו ומלבו אנו חיים.

ואכן הקו הראשי בהנהגתו של החפץ חיים זכר צדיק לברכה, היה פשטות ותמימות עם אלוקיו, כשבאו לפניו יהודים ותינו את צרותיהם, ביקשו להתברך מפיו, היה אומר תוך אנחה: "מה יכול אני, יהודי פשוט, מה אני יכול להושיע, הבורא יתברך בחסדו הגדול יושיעכם". {הוא לא הבטיח ש"יזכו לעולם הבא, ותצא בת קול אם יהיו במפלגה שלו..."} ולאחד מהתלמידים שביקש ממנו פעם ברכה השיב: "איי שמים!, מדוע תבקש ברכה מאדם שאינו רוצה, ואינו יכול?,

מוטב שתבקש מהשם יתברך שהוא גם רוצה וגם יכול!, ואם אתה כבר מבקש - אז תבקש גם בשביל כלל ישראל, ואז תיוושע גם אתה ממילא!". מה זה "ממילא"? מאליו. ופעם אחרת הוא התבטא: "הרי זה מביא לידי גיחוך! - עני אחד פונה לעני שני ומבקש ממנו עזרה, בה בשעה שהוא יכול לפנות אל האבא העשיר שמכריז ואומר: "לי הכסף ולי הזהב". פעם אמרתי על זה, אחרי שראיתי כמה שווים העשירים, בשביל מה ללכת לברז? - גש לשיבר!.

מאז שניגשתי לשיבר זה עבד יותר טוב. עוד יותר טוב השתומם החפץ חיים על יהודי מעיירה סמוכה לרדין, אשתו שלחה אותו במיוחד לבקש ברכה עבורה, אז מה הוא אמר לו? "עני אחד שולח עני שני לבקש טובה מעני שלישי, למה לפנות לעני אם אפשר לפנות ישר לגביר? - אל הריבונו של עולם!". לטרוח לשלוח שיגיע שיבוא... וכל הפונים אליו, הוא השתדל להעביר את אותו חוסן פנימי שנובע מהרגשה אמתית של קירבת השם פשוטה.

כשמישהו מרגיש ברע הוא היה אומר: "תייחד לך פינה להתבודדות, תשיח עם השם יתברך על דברים היוצאים מן הלב, ובמילים פשוטות תבקש מהקב"ה חסד ורחמים. אם כך תעשה - ריבונו של עולם יאזין לבקשתך". הוסיף פעם החפץ חיים ואמר: "כשבא אליו יהודי מסכן ודחוק, התאונן על המצב וביקש ברכה, השיב לו החפץ חיים: "אתה יודע? בהיותי ילד נשארתי יתום ועיני, וכך גדלתי. כשחשתי מחסור כלשהו - הייתי נוטל את ספר התהילים, מתייצב בפינה,

ומתפלל אל הריבונו של עולם, והוא היה שומע לתפילתי ועוזר לי. תעשה גם אתה כך, והריבונו של עולם יעזור לך!". כששהה בחודש אלול תרפ"ד גרודני, האכסניה המתה אלפי אנשים שהתאספו מקרוב מרחוק לחזות בזיו פניו של רבם של כל ישראל ולהתברך מפיו, פנה הצדיק אל המבקרים במילים הללו: "אחים! משום מה סבורים אתם כי הנכם זקוקים לי, שאבקש בשבילכם אצל אבא?

הלוא ידעתם שדעתו של אב, אינה נוחה מכך שאחד הבנים בא לבקש טובה בעבור הבנים האחרים, הוא רוצה שכל ילד יפנה אליו אישית בבקשה, "למה אתה שולח את אחיך לבקש, מה, אין לך פה לבקש, למה אתה שולח אותו?" כך גם ביחס לאבינו שבשמים: ריבונו של עולם חפץ שכל יהודי יפנה אליו בתפילות ובקשות בעצמו. אלא מאי - יתכן שאחדים מכם מרגישים שאבא שרוי ברוגזה כלשהיא עליכם,

אז אני יכול להבטיח לכם, הוא משתוקק מאוד מאוד להתפייס עמכם, עוד יותר ממה שאתם מייחלים להתפייס עמו. הוא מצפה רק שתבואו אליו לבד, קודם כל צריכים להתפלל לבד!" ככה היה הסטייפלר זכר צדיק לברכה היו באים אליו אנשים ומבקשים, והיה צועק עליהם: "מה אתה רוצה ממני! תתפלל! במקום להתפלל, הולכים לצדיק ומבקשים ממנו, מה אתה עשית? אין מי שמרגיש את החולי יותר מהחולה, וכשהחולה פונה, זה לא כמו שהצדיק פונה,

הוא פונה עם כל הכאבים ועם הסכנה ועם כל התחושה ועם כל הדאגה - זה תפילה אחרת, מישהו אחר זה אותו דבר?! רופא כמה שיהיה מבין ברפואה - הוא לא יכול לחוש את הכאב והדאגה והסכנה של החולה. תתפלל לבד, קודם כל תתפלל לבד, קח פינה, פתח את הספר, תתחיל להזיל דמעות, תבקש!". הרב פינקוס היה אומר: "כשמכונית נתקעת לפעמים בגלל שנגמרה הבטרייה - אז היא לא זזה, מה עושים?

מבקשים ממשהו שיעזור לדחוף, אחרי שהוא דוחף אז המכונית מתחילה לנסוע, תודה רבה תהיה בריא, נוסעים. כשליהודי נגמרה לו הבטרייה, אז הוא פונה לקב"ה ומבקש שיעזור לו לדחוף, הוא לא יכול לבד כבר, "די! לא יכול, לא יכול", השם בא דוחף אותו, אומר לו: "תודה רבה!" ועוזב אותו, נוסע לבד עכשיו. לא צריך אותו, נישט שייכל (אין שכל). תמיד צריך את הקב"ה!, כל הזמן, "השם צילך על יד ימינך" שמור עליו תמיד לידך, תמיד תהיה בחיבור,

תמיד תהיה בדיבוק הבורא, תמיד תדבר אליו, תמיד תרגיש אותו, תמיד תשווה אותו לנגד עיניך, "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם. וקרבת אלוקים זה הכי טוב, אתה אף פעם לא לבד, הוא תמיד אתך ואתה תמיד אתו, מה אתה צריך יותר מזה?.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".