פרשת שלח לך - ו - חיבור לקדושה | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

דנוך

חלק שישי, פרשת בעלותך.

החיבור לקדושה.

כתוב בפסוק במשלי ב'

כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

החכמה ניתנת מהבורא יתברך.

והוא משפיע אותה על כל אחד ואחד.

ומכיוון

שהחוכמה היא מהבורא,

אי אפשר לפרש

שהיא כמו עששית של נפט,

שכיצד היא נחבאת?

דועכת מעט-מעט,

כיוון שהפתילה נחרכת,

מעט שהיא

נחבאת לגמרי כשנגמר הנפט.

אלא צריכים לפרש

שההשפעה

של החוכמה הניתנת מהבורא

היא כמו נורה חשמלית שמחוברת לחברת חשמל.

אם ייפסק החוט

המחבר אל חברת חשמל,

אפילו אם המנורה תהיה גדולה, תחבא בבת אחת.

כמו כן,

האדם

הוא קשור בשורשו למעלה,

במרכבה הקדושה.

כל אחד כפי מדרגתו,

כמו שאנחנו רואים שיש מנורות

שישים בת, מאתיים בת, אלף בת.

אבל הצד השווה בכולן,

כל אחת בוערת

רק כשהיא מחוברת לחברת חשמל.

ואפילו שכולן מחוברות אותו חיבור,

כל מנורת העיר

לפי הכוח שיש בה.

אבל אם ייפסק חוט,

יכבו בבת אחת.

כך ציור הדברים.

כל אחד מאיתנו מחובר לשורש של הקדושה במרכבה הקדושה למעלה.

אחד יש לו עשר בת, חמישים בת, מאתיים בת, אלף בת.

כמה חוכמה הוא קיבל?

כל אחד בשונה.

אבל מה מאיר אותו?

זה שהוא מחובר.

אבל אם יש ניתוק,

אז זה לא משנה כמה אתה גדול או כמה אתה קטן.

מנותק.

ואז מה זה קורה?

כשזה דולק יש חשמל,

כשזה לא דולק יש חושך.

אז ידוע שיש שתי מרכבות ברוחניות.

מרכבת הקדושה

ומרכבת הטומאה.

אדם מחובר למרכבת הקדושה

או לטומאה.

אין מצב בין-הוני שלישי.

או טוב או רע.

או חיים או מוות.

כשהוא עוסק בתורה ומצוות

וחושב בהם, הוא מחובר אל שורש הקדושה והיא מאירה בו.

כשהוא עושה פעולות רעות,

הוא מפסיק את החיבור

מהמרכבה הקדושה ומתחבר אוטומט

למרכבה הטמאה.

בזה נבין דבר נורא בדברי החכמים, זיכרונם לברכה.

ברכות כט.

יוחנן כהן גדול,

שימש 80 שנה בכהונה גדולה,

ולבסוף נעשה צדוקי.

זאת אומרת, הוא היה בערך בין 110. הדבר הזה נורא ואיום,

כי כהן גדול הוא כמו מלאך ממש.

הוא הגדול בישראל.

ואם חס ושלום היה רשע לפני כן,

לפני שנכנס לקודש הקודשים, לא היה יוצא חי משם.

והוא נכנס ויצא 80 פעם.

מי שמהרהר שם הרהור אסור, מת.

פעם אחת הוא מהרהר.

ובכן,

נשאלת השאלה איך הוא הפך להיות צדוקי בבת אחת.

מדובר באדם זקן מופלג,

110 לפחות.

נהפך

מהדרגה הגבוהה מאוד בישראל

לאפס אפסים.

אבל לפי היסוד של הדברים שלמדנו עכשיו, ברור.

כשאדם מחובר לשורש,

למרכבה הקדושה,

אז היה יוחנן כהן גדול בכל הדרגה שלו, קדוש ונורא.

אבל ברגע שנפסק החיבור,

אז מייד הוא התחבר למרכבה השנייה, לטומאה.

כי כשיש נתק, מפסיק האור נהיה חושך.

הצד השני,

הסטרה אחריו.

ובכן, פשוט הוא שהוא נהיה צדוקי בבת אחת.

אם זה היה כמו הפירוש שאמרנו שלא נכון,

שאדם זה כמו חששית

של נפט,

שלאט לאט היא נכבדת,

לא בבת אחת,

אז היה קשה.

כי אם הוא צבר מדרגה כזאת והגיע למאה ועשר, עם שמונים שנה,

להיות כהן גדול, בשביל להיות צדוקי צריך עשרות שנים

עד שהוא ירד, ירד, ירד, אם זה כמו חששית.

אבל לפי מה שביארנו,

החיבור נפסק מייד.

וכל זה נעשה בקפיצה אחת גדולה ברגע אחד ממש.

כמו נורה חשמלית,

שלא משנה כמה תהיה גדולה ומהירה,

ברגע שנפסק החיבור

עם המקור,

היא נכבדת בבת אחת.

בפרשה שלנו, פרשת בעלותך, אנחנו רואים דבר נורא.

כתוב,

והאספסוף אשר בקרבו

התאבו תאווה.

וישבו ויבכו גם בני ישראל,

ויאמרו,

מי יאכילנו בשר?

הנה,

רק כאשר האספסוף,

איפה יונה?

הנה

רק כאשר האספסוף

התאבו תאווה

גרם זה שיבכו גם בני ישראל.

אף על פי שהם בעצמם לא התאבו את אותה תאווה,

אבל זה כמו מחלה מדבקת.

מכיוון שהאספסוף חלו באותה מחלה של תאווה,

התאבו לתאווה,

זה הדביק גם את כלל ישראל.

כן, כשאתה נמצא ליד חולים, אתה נדבק.

כשאתה רואה אנשים ששטופים בזימה, אתה נדבק.

כשאתה רואה אנשים שטופים בממון, אתה נדבק.

והנה אנחנו רואים

שההתדבקות הזו גרמה ירידה כל כך,

עד שבאו למצב

שמבקשים רק עלילה.

ושאמרו שמשה מבקש לעשות איתם פשרה,

והנה היה להם שמה בשר,

שהם הוציאו ממצרים,

כמו שכותב רשי מהספרי.

מכי לא היה להם בשר?

הלא כבר נאמר מפורש, וגם ערב רב עלה איתם בצאן ובקר.

ואם תאמר, אכלו את כל הצאן ובקר,

בעלו בכניסה לארץ, כתוב מפורש, ומקנה רב היה לבני ראובן.

אלא מה? שמבקשים עלילה.

אלא שכך הם הדברים.

כיוון שאדם מפסיק את החיבור בשורש,

נהיה מנותק לגמרי בבת אחת,

ומחובר תכף לשורש הרב.

בשנייה.

ברגע שמנתק

אומר שהוא צריך

לעשות בייביסיטר לילדים,

מנתק את עצמו מבית המדרש,

ישר הוא נכנס לטומאה.

והנה יש ללמוד בפרשת העניין הזה,

שיש להיזהר לא לקבל נזק,

מקריאה של פשטות הדברים,

מהעניין של הסלב.

כתוב שהסלב ירד כמהלך יום אחד סביב לכל המחנה,

והיו מפורחים כ-200 על פני הארץ.

גובה מטר

ועשרה מטר עשרים.

זאת אומרת, בגובה

החזה של בן אדם

שלא צריך להרים את הידיים לתפוס את הסלב, ולא צריך לשחוט בשביל לקחת אותו מלמטה.

השם מביא להם את זה בגובה החזה, רק טינג, טינג, טינג, תתפוס כמה שאתה רוצה.

ורשי אומר בגובה הזה, למה?

שלא יצטרך שום אדם להרים את ידו למעלה כדי לתופסם,

או לשחוט את עצמו יותר מדי כדי לאוספם.

אלה היו אצל ליבו של כל אדם, בגובה ה-200.

כדי שיימצאו תחת ידם ממש, יוכלו לתפוס אותם בנקל.

בעיניהם הדבר הזה

היו עלולים לקבל נזק.

כי היו יכולים לומר שבוודאי רוצה השם יתברך, שיאכלו.

הראיה שהוא מביא לנו את זה בגובה הלב,

כמו שהלב שלנו רצה,

אז הוא מביא לנו את זה בגובה הזה.

זה סימן לדבר.

כי זה ניתן לנו בצורה נוחה ומזומנת.

אפילו כאן יכול אדם לקבל נזק.

זה בלוף.

כי זו הייתה קללה.

והקללה במקומה עומדת.

האמת הוא מאכיל את הבשר הזה.

אבל הקדוש ברוך הוא, גם כשהוא מביא קללה,

מביא אותה לפי מידת טובו.

המאתיים גובה, לא תטרחו.

קבלו את הקללה בקלות.

לא צריך לטרוח עליה.

אבל זאת הייתה קללה.

אז לא להבין את פשטות הדברים. כל דבר שקורה,

אדם מבין מזה סימן, זה סימן.

כבר הוא מבין בסימנים.

סימן.

רוצה לעשות עבירה, ורואה שהיא מזדמרת. הוא אומר, אה, אז השם מסכים איתי.

טמבל, השם מסכים איתך עם עבירה?

טמבל.

אבל זהו,

כשאדם רוצה להבין דברים בפשטות,

ככה זה עובד.

אז מה התקנה?

מה התקנה? מה הדרך?

להיות תמיד מחובר

אל השורש הטוב

על ידי תפילה, מחשבה בתורה.

מלבד התועלת הגדולה שיש בדבר,

שעל ידי זה האדם מנותק מהרע,

הוא גם מחובר אל השורש של הטוב כל זמן שהוא חושב רק בדברים טובים.

וזה החיבור ממש.

אבל אם חס ושלום הוא ינתק את עצמו אפילו לרגע,

הוא כבר שבוי בכוחות הטומאה, והם לא יניחו לו.

אם תפס אותך אריה,

אה, לך תשתחרר עכשיו.

לא, זה רק הרגע הראשון שהוא תפס אותי. אין דבר כזה.

ברגע שהוא תפס אותך,

לכן אל תביאני לידי עבירה. לעבירות יש ידיים.

ואם הן תופסות את הבן אדם,

לך תשתחרר.

אתה כבר בטומאה, גמרנו.

אתה מנותק.

איפה אתה? תפוס על ידה.

אז לכן אדם צריך להיזהר מאוד מאוד מאוד.

נדמה

שהרבה אנשים

שחושבים

לפני כל פעולה שהם עושים,

אז בדרך כלל הם עושים לפי מושכל ראשון.

מה שעלה להם בשכל בראשונה.

עלה לו ככה לעשות, עושה.

וכך מכלכלים את מעשיהם.

כן. אם דבר מסוים מושך אותך,

אז אתה עושה את זה תכף ומייד.

בלי לחשוב מה ההשלכות,

זה טוב, זה לא טוב,

נכון,

לא נכון, כדאי, לא כדאי.

מובא בגמרא,

בא במציעה פ״ד.

כשנפטר ריש לקיש,

הצטער רבי יוחנן,

מפני שהיה לו עומד איתו,

והסוגיות היו מתבררות היטב.

אז רבי יוחנן נפטר.

סליחה, ריש לקיש נפטר. רבי יוחנן הצטער צער גדול מאוד.

מה עשו בני הישיבה?

ביררו לו את רבי אלעזר בן פדת,

שהיה יושב לפניו,

כיוון שהשמועות שלו היו מחודדות.

ובכדי שתנוח דעתו על אובדנו של ריש לקיש,

ולא הצטער כל כך.

על כל דבר שהיה רבי יוחנן אומר,

היה מביא לו רבי אלעזר בנפידת תנא דמסייע לו.

אמר לו רבי יוחנן, אתה לא דומה לריש לקיש.

ריש לקיש,

הייתי אומר לו דבר,

היה שואל אותי 24 קושיות.

והייתי עונה לו 24 פירוקים.

ומתוך כך מרווחת השמועה.

כך היו מתרבות ההלכות והצדדים וכל הצדי צדדים והכול.

אתה בא ומביא לי דבר ואומר לי, תנא דמסייע לך, תביא לי ראייה מעוד מישהו שאומר כך וכך,

וכי אני לא יודע שאני אומר נכון?

אתה צריך להביא לי חותמת.

מה זה מוען לי?

אתם רואים איך היו לומדים.

לא כוחא דהיתרא עדיף.

לא ספק ספקא.

קושיות על קושיות לברר אמיתות הדבר. למה צריך לתרוע? למה עיקר הדין מותר?

יושבים, יושבים, יושבים, וכל צד בצד מבררים.

24 קושיות

מביאות 24 תירוצים.

כך צריכה להיות הנהגתנו.

על כל דבר צריך לשאול 24 שאלות,

ולתרץ 24 תשובות מכל הצדדים,

כדי שייצא דבר מתוקן על בוריו,

מזוקק.

ואז אתה יודע ובטוח שמה שאתה בררת ובחרת לעשות,

כבר הבדת בכל הצדדים של העניין,

ובכוונות, ברצונות, במידות, בהשלכות,

בתוצאות,

הכל אתה בחנת.

ואז תדע לכלכל את מעשיך.

כך הוא מצב האדם.

אבל אם אתה מתנהג,

מה שבא לך במושכל ראשון אתה עושה,

אז אתה בהמה מפותחת.

למה?

כי בהמה,

יש לה את כל הדברים החושים שהיא צריכה

להינצל מאויביה, היא לא צריכה לעסוק על מיני זה. יש לה אינסטינקטים, היא ישר פועלת מתוך אינסטינקט, וטינג, טינג, טינג, זהו.

אין לה הרבה ברירות. היא לא יכולה יושבת לחשוב, להגיד לה, אריה, חכה רגע, יש לי פה עכשיו לבדוק.

אם זה לא פועל מיד,

אבל אתה יש לך זמן, אתה יכול לכלכל, לחשוב, להתייעץ, לשאול, לברר.

אבל אדם אין לו שום כוח נגדי,

רק השכל.

וכך יצירתו,

שישמור את עצמו באמצעות השכל.

אז לכן, אם אתה רוצה משהו, מה יעמוד נגדך בשביל לבחון אם זה נכון מה שאתה רוצה? השכל שלך.

שוזר לזרוח השכל.

כי הגוף תובע תביעות.

השכל צריך לאפק אותו

ולבדוק האם כל בקשה וכל תביעה

היא מחויבת.

אולי לא, אולי לא נכונה, אולי לא עכשיו,

אולי לא עם זה, אולי עם ההוא, אולי כך, אולי אחרת.

בשביל זה ניתן שכל.

ולא להסתמך על מושכל ראשון.

עכשיו בואו,

תודה רבה.