עצה מדהימה לחינוך הילדים! זה מה שילדיך יקנו!

- - - לא מוגה! - - - 

סיפר לי, אומר הרב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא,

הגאון רבי משה פיינשטיין,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

כשהגעתי לארצות הברית והתמניתי לראש ישיבת תפארת ירושלים באיסטסייד,

מצאתי שם יהודים קשישים

שהיגרו לארצות הברית כי יובל שנים לפני כן,

וסיפרו באיזה קשיים הם נתקלו בבואם,

כמה קשה לשמור מצוות היה באותם הימים,

כמעט ולא היה מקום עבודה שומר שבת,

ובלי עבודה, ציפתה להם חרפת רעב.

אחד המיר את העבודה בשבת

בכך שהוא ילון במפעל כשומר לילה, בלי תמורה, רק לא לעבוד שבת.

אחד היה רוכל זעיר, מכר סידקית בפרוטות.

אחד עסק בחצי משכורת, רק שיוכל לשמור שבת.

טוב,

התעניינתי היכן הבנים שלהם, התברר,

כולם אקדמאים מבוססים,

כולם פרקו עול תורה ומצוות, רחמנא ליצלן.

תמכתי,

כזאת מסירות נפש?

איך לא הנחילו לבנים?

איך הבנים לא למדו מה ההורים את זה?

אם בבית יש מסירות נפש כזאת, שאנשים מוכנים להגיע לחרפת רעב, רק

לא לחלל את השבת,

איך הילדים לא הולכים בדרכם?

עיינתי והבנתי.

נכון, מסרו נפשם על קיום המצוות.

כל היום קיטטו רגליהם

במכירת זוטות השדקית.

בערב הביאו פרוטות דלות.

בקושי הספיק

לשכר דירה

וללחם לחץ.

אבל הם כוננו כמה קשה להיות יהודי.

כשהם באו הביתה, מה שמעו ילדים?

קינה.

איי, איי, איי, כמה קשה להיות יהודי.

תראה מה זה, בגלל השבת, כמה אנחנו סובלים, כמה זה, כמה זה. צריך לעבוד ככה, צריך לישון שם.

מה שמעו ילדים?

קינות.

מה אמרו הילדים?

אם כן, למה זה אנוכי?

ובחרו בחיים קלים.

אני לא, חביבי, אני הולך להיות מהנדס,

איך זה, מה אני אתחיל לחפש פרוטות, בזה אין שום דבר.

אבל אם האבא היה מוצא מכרה זהב מחוץ לעיר,

היה שומר את זה בסוד,

שלא ייקחו לו את האוצר.

היה יוצא בבוקר,

עומד במים של הנחל הקפואים,

קורא בפטיש וביתד את רגבי הסלע,

מסנן, שוטף, שולה גרגירי זהב,

עמל בקדחתנות מזריחה עד שקיעה,

ושב באישון לילה עייף, רעב,

כל גופו דואב,

אבל הכיסים טפוחים בגרגירי המתכת היקרה שתעשיר אותו עושר רב.

והיה מוצא את הילדים מצפים לו.

האם הוא היה מתלונן,

איזה מקצוע,

מה זה אני סובל וקשה לי בכריעת הזהב,

כמה היא מתישה ושוחקת?

הוא היה בא עם פנים צועלות.

אשרב שמצא את המכרה,

אשרב שכל יום הוא מתייגע בזה ומוציא אוצרות,

וכמה מאושרים היו גם במימושם,

כי הסבל כדאי,

וממש אינו נחשב.

אם היו האבות מקנים לילדים

כזה מבט,

ודאי שהיו רוצים ליטול חלק באוצר,

אם היו הורים באו ואומרים, אשרינו! עמדנו בניסיון של השבת, שמרנו את הזה,

אשרינו,

איזה זכות נפלה בחלקנו שהשם סומך עלינו ומנשא אותנו,

ואנחנו עומדים בניסיון, כמו אברהם אבינו, כמו יצחק, כמו יעקב,

כמו...

מה זה הילדים?

היו אריות!

היו הולכים בדרך אהבת,

אבל הם שומעים רק טרוניות.

נו.

אז אם אחד בא מהכולל, והוא לא נראה מאושר,

הוא נראה עייף,

אין, אני גמור, אני עוד ראשון,

והילדים יראו כל פעם שהוא בא עייף ועצבני, וזה וזה,

מה הם רצו להיות בכולל?

בחיים לא.

אם הוא יעשה מצוות או חסדים וזה, יגיד, לא, היום נתנו לנו לעשות חסדים, וזה, ואז זה,

מה זה? ניצלו אותנו, וזה וזה. אז מה, הילד שלו רוצה לעשות מצוות?

מה פתאום?

אבל אם כל דבר

פששש ומשבח, זה מה שהילדים יקנו.

אתם יודעים?

לפעמים היה נופל משהו אצלנו בבית, ילד מזיז, מפיל, זה פה שם בחיים.

בחיים, בחיים לא גערנו בילד ששבר משהו, בחיים.

אם היינו גוערים

על חומר, הוא היה יודע שחומר זה הכי חשוב אצל אבא.

נפל כוס, מה אתה עושה?

תיזהר, מה אתה...

אז הוא היה מבין, כוס שעולה שתי שקלים, שמונה שקלים,

זה אסון, זה אבא יוצא מדעתו.

אבל אם הבן לא לומד טוב,

הוא ממיין לא עוזם, הוא לא מתנהג, זה לא נורא, לא נורא.

למה אתה ככה? למה אתה ככה, מותק?

תלמד, זה, זה, זה. אה,

זה אבא סלחן,

אבל כוס נשברה?

אבא קרייזי!

מסרחי!

סבק!

מה זה?

אתה יודע מה זה? השטן!

כן!

הם לא יבינו את הדרשה הזאת.

אתם חושבים שהם יבינו? הם לא יבינו, הם לא יבינו.

תכף אני אשמיע לכם אותם, תתעלפו מצחוק.

ובכן,

אמר לנו בסוף שיסוד זה רמוס בכתוב.

העידותי

בכם היום את השמיים ואת הארץ.

החיים והמוות נתתי לפניך.

הברכה והקללה.

ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעיך.

כלומר,

אם תהיה חדור בהכרה שהתורה והמצוות הן חיים וברכה,

ועבירות זה מוות וקללה,

אם תדע אתה בעצמך את זה ותנחיל את זה,

אז מובטח לך שגם בניך ילכו בדרכך ויבחרו בחיים הנפלאים האלו.

למען תחיה אתה וזרעיך.