עבירה מטמטמת | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, אליהו בן אהובה, שיזכה לשוב בתשובה שלמה אמיתית,

יזכה לחוכמת התורה,

ילך בדרך האמת תמיד,

יזכה לזיווג הגון וכשר.

הצלחה

בחינוך הילדים,

ושיהיו כולם מקפז,

מעזכן לזכות את הרבים.

זה כבר ברכות עד אחרית הימים.

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם,

להפר בריתי איתם,

כי אני אדוני אלוהיהם.

השם מבטיח

לאברהם אבינו,

בין הבתרים,

בברית,

שגם כשהשם יגרש אותנו מן הארץ,

וגם כשנהיה בארץ האויבים,

השם לא ימאס

ולא יגעל אותנו עד כדי קליה,

ולא יפר את הברית,

כי אני אדוני אלוהיהם.

בכל אחד מישראל יש נקודה פנימית דקה,

שהיא בחינה לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.

זוהי הבטחה שקנה אברהם אבינו בברית בין הבתרים,

שלא תכלה נקודה קדושה לגמרי מליבות בני ישראל בכל הגלויות.

היינו שלא יניח הקדוש ברוך הוא את עם ישראל לבוא חס ושלום לידי כיליון רוחני,

והתוצאות יהיו כיליון גשמי לעולם.

אז יש בכל יהודי בחינה דקה,

שלא מאסתים ולא געלתים לכלותם.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא משאיר בכל יהודי בחינה כזאת הבטחה לאברהם אבינו,

כדי שלא יאכלו מן העולם.

וצריך עיון.

הלא מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

ואם כן, מדוע לא דוחה נקודת האור את חשקת היצר הרע?

אם יש בנו נקודה של אור כזאת שלא מאסתים ולא געלתים,

ועוד אם אתה לומד תורה שזה אור גדול כי נר מצווה ותורה אור,

למה האור לא דוחה את החושך?

למה מצליח היצר הרע כל כך איתנו?

התשובה,

כי זהו הגדר שנקרא טמטום הלב.

מה זה טמטום הלב? טמטום זה אטימה.

אטום, מטומטם.

זה אטום.

יש אטימה מסביב לנקודת האור.

נקודת האור קיימת, אבל יש אטימה.

זה כמו שיש אור השמש בחוץ,

אבל אם התריסים מוגפים, הוא לא נכנס.

יש אטימה.

אבל אם תפתח את האשנב,

האור ייכנס.

מרגישים ויודעים את האור,

אבל הפתח אל האני,

מקור המעשים סתום.

לכן כתוב, אם תפתחו לי פתח

כחודו של מחט,

אני אפתח לכם כפתחו של אולם.

מה זה אם תפתחו לי כחודו של מחט? פתח

בלב,

אבל מפולש.

מצד לצד,

כדי שהאור ייכנס ויבקע.

אם תפתחו לי פתח כזה,

אפילו שוק איחודו מחט,

אני אפתח לכם כנגד זה סייעתא דשמיא כפתחו של אולם. זה פי מיליונים.

פי מיליונים.

ובאמת,

מרגישים ויודעים את האור,

אבל הפתח אל העני,

שהוא מקור המעשים,

סתום.

ובאמת נקודת האור פועלת קצת,

אבל לשיעור מעשה היא לא מגיעה.

זאת אומרת, לאדם יש רשמים מן האור. דוגמה, אתם יושבים עכשיו פה, שומעים מוסר,

אז הדברים מקלפים קצת, מעוררים קצת.

השאלה אם אתם יוצאים ונהפכתם להיות מה שנאמר או לא.

אם לא, זה מה שאנחנו מדברים.

מה אנחנו מדברים?

שבאמת נקודת האור פועלת קצת,

אבל לשיעור מעשה לא מגיע.

שזה יהפוך אתכם כבר להיות מה שאתם שמעתם,

זה לא מגיע.

כבר אמר רבנו ירוחם, זיכרונו לחיי העולם הבא.

כי השומע דברי מוסר,

הם יעכבו אותו מליהנות בהנאות העולם הזה.

אדם ששומע מוסר, אז הוא כבר מבין,

תשמע,

זה צודק, אין מה לעשות, זה צודק.

אז ליהנות מהנאות העולם הזה הוא כבר לא.

אבל מכל מקום אפשר שיגיעו רק עד לפני שער המעשה.

אבל להתהפך מזה עדיין לא.

והנה דוגמה,

קראנו קריאת שמע קודם.

אחרי קריאת שמע,

שזה קבלת עול מלכות שמיים

וקבלת עול מצוות,

אנחנו אומרים אחרי זה מה?

אמת?

ויציב

וקיים.

הכרת האמת היא בלב.

איפה מכירים את האמת? בלב. אם מדברים פה זה לא כלום.

תוכי.

אבל הכרת האמת היא בלב.

וכיוון שהוא אמת בלבו,

אם זה אמת בלב,

ממילא זה יתקיים.

וכיוון שכבר קראנו את הקריאת שמע בכוונה,

לקבל עול מלכות שמיים. הרי אני מכוון לקבל עול מלכות שמיים וייחוד השם יתברך. לפני שמתחילים את הקריאת שמע צריך להרהר.

אז למה צריך להוסיף בסוף אמת מייציב וקיים?

אלא על כורחנו צריך לומר שאם כי קריאת שמע בכוונה,

אם אומרים אותה באמת בכוונה, אז היא בחינה פנימית ודאי.

כי אם אתה אומר בכוונה,

אז זה מהלב.

אז זה בחינה פנימית ודאי.

אבל מכל מקום עדיין אפשר

שאחרי שגמרנו את הקריאת שמע, נשוב לאותם חטאים רגילים שאנחנו רגילים להם, כמו קודם קריאת שמע.

למה?

משום שקבלת העול

לא נכנסה עדיין בשער המעשה פנימה.

זה רק בחיצוניות.

כי יש חיצון דפנים ויש פנים דפנים.

יש חיצון לפנימי

ויש פנימי לפנימי.

אנחנו צריכים שהאמת תגיע לפנימיות שלנו.

אבל יש שתי בחינות.

יש בחינה שזה עדיין מתקרב ולא בפנים ממש,

ויש הפנים של הפנים.

אז יש חיצון דפנים,

ויש פנים דפנים.

לכן, גם מי שמרגיש את האמת בפנים,

עדיין חסרה לו המדרגה של וקיים.

אמת,

מייציב.

זה עדיין חיצון דפנים. וקיים,

קיים זה כבר פנים דפנים.

זהו, יש קיום להכרה.

מה שבפנים באמת,

מתקיים.

מה שעוד לא בפנים באמת, לא מתקיים.

לכן, מה שאמרנו, קבלת עול מלכות שמיים, שקיבלנו, נגיד שקיבלנו עם כוונה לקבל ולקיים,

צריך לחזור ולהזכיר לנו אמת ויציב, אבל הלו, וקיים. שיהיה וקיים.

אז לכן, כל זמן שזה לא הגיע לוקיים,

זה עדיין חיצון בפנים.

ומצאנו הבדל בזה באופן מוחשי, במידות של האדם.

והנה, עכשיו נבדוק איך זה עובד, החיצון דפנים והפנים דפנים.

מי שכועס,

ובפרט אם הוא כועס בחוזקה,

הרי הכעס שלו זה הרגשה פנימית עמוקה.

הוא מתפוצץ.

בלתי נשלט.

רואים שזה תופס את כל רמח אבריו שעשה גידיו.

כל-כולו אדום.

הוא מזיע.

הוא, וואו, זה פנימי פנימי.

זה לא החיצון דפנים, זה פנים דפנים אבו פנים דפנים.

ומכל מקום יש מדרגות.

יש מדרגה שאחרי שאדם כועס,

יש קשה לרצות

ויש נוח לרצות.

קשה לרצות,

קשה מאוד לרצות אותו, להתרצות, הוא לא מתרצה.

תרגיע אותו, לא, לא, אריה.

הוא לא נרגע.

קשה לרצות

ויש נוח לרצות.

אתם רואים שאנשים אפילו בקטטה מרחיקים מישהו אז הוא לא חוזר.

יש כאלה, לא, הוא מתנפן, מחפש את ההוא עוד.

אז יש קשה לרצות ויש נוח לרצות.

אבל גם הכעס של הנוח לרצות,

פנימי הוא ודאי,

אבל הוא חיצון דפנים.

זה כבר חיצון דפנים, זה לא פנים דפנים.

למה? כי הוא נוח לרצות.

אבל מאיפה בא לו הכעס?

מבפנים, זה ברור אם בפנים, אבל איזה בפנים?

חיצון או פנים דפנים?

אז רואים שיש את הבחינה הזאת.

עכשיו הגמרא ביומא ל״ט חכמים זיכרונם לברכה אומרים לנו עבירה מטמטמת ליבו של אדם.

כשנסתכל נבחין שהעבירה עצמה היא המטמטמת.

לא בעקבות עבירה תהיה מטומטם, אטום.

העבירה עצמה היא מטמטמת.

העבירה זה כמו טיח.

אתה שם טיח בעיניים של בן אדם, הוא עיוור.

אתה שם לו בלב,

אתה שם לו באוזניים,

הוא מטומטם.

גמרנו.

אם נסתכל נבחין

שהעבירה עצמה היא המטמטמת.

זאת אומרת, העבירה עצמה היא הטמטום.

עכשיו, הרצון לעבירה

והדבקות בה,

מאיפה זה מתעורר? מהלב, מאותו לב.

שאם היה אמת ויציב וקיים, לא היה עבירות.

אבל אין לו וקיים,

אז לכן יש לו רצון עדיין של החומר של יצר הרע, של המידות הלא טובות.

הרצון, יש לו רצון לעבירה.

והדבקות בה

היא לא תניח לאדם להתעניין בדבר המעורר נגדה.

בשעה שיצר הרע עובד, לט דמדקרלה ליצר הטוב.

בשעה שאדם חושב על עבירה,

אין מי שיזכיר לו את היצר הטוב.

אין מי שידבר על ליבו וידחה את העבירה.

הפוך, הוא רוצה להתמקד בכל מה שבא להסיט אותו. לא רוצה לשמוע עכשיו, קודם העבירה.

קודם, קודם.

זאת אומרת,

זה רצון ודבקות בעבירה, וזה לא נותן לו להתעניין בדבר שמעורר נגדה.

כי הרצון הזה ירא שמא בהתעורר האדם,

אם הוא יתעורר,

יניח את העבירה,

ואז הוא יפסיד את מה שעכשיו בא לו עליו.

זה מה שכתב הגאון רבי חיים מוולוז'ין,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

על הפסוק בישעיה ו'.

כתוב, השמן לב העם הזה

ואוזניו אכבד

ועיניו השע.

פן יראה בעיניו.

ושם

ורפה לו.

זאת אומרת,

השמן לב העם הזה,

התרגום אומר טפיש, ליבה.

טפיש, מי ששמן הוא טיפש.

היום החליטו ששמנים

זה מחלה.

הודיעו אתמול, זהו.

שמנים זה מחלה. צריך

טוב.

השמן לב העם,

אם הלב שמן,

חלב על כסלו,

אם הבן אדם הזה,

חביבי,

אטום וסתום,

שומן יש לו על הלב, כמו שאומרים.

ואוזניו אכבד,

שהוא לא ישמע.

ועיניו השע,

טיח תשים לו,

טחו עיניהם מרעות.

כי פן יראה בעיניו

ובאוזניו ישמע,

ולבבו יבין,

ושב,

ורפה לו.

אם כל האיברים האלה יעבדו כמו שצריך,

אז הוא ישוב בתשובה, ושב.

וזה הרפואה.

ורפה לו.

אז לכן אשמן,

ואכבד,

ואשע.

למה?

עונש, בשביל שלא ישובו בתשובה ויקבלו את העונש.

עכשיו, מי עובד ככה? היצר לא עובד.

ולמה זה ככה?

משום שהוא ירא וחושש, פן יראה בעיניו,

ושב ורפה לו. למה אנשים לא באים לשעורים?

למה לא אוהבים מוסר?

לא, לא, לא רוצה.

כן, נשמע אחר כך, בסוף, זה יהיה לי, אתה מבין, בלבול, ויהיה לי לחץ ואני חלוק על עצמי.

ככה, תמין, לא יודע, לא שמעתי, לא ראיתי.

כמו שלושת הקופים שבמשרדי עורכי דין.

לא יודע כלום. שלום.

איי, איי, זה התרגיל של היצר הרע.

מה יעשה האדם שרוצה להיות בעל תשובה?

אם בקרב לבבו הוא רוצה

לא להתבונן,

כדי שלא ישוב. אז איך הוא ישוב?

זה התוכן של גדר טמטום הלב.

טמטום הלב זה הרצון הגדול והעז לא להתבונן.

כי אז גם כשחושב לבבו,

אז יעקבנו שלא יחשוב בדרך השווה אל הלב כלל. גם

אם חשב

ואמר אתה יודע מה,

תאמין לי שיכול להיות שהם צודקים בעניין הנבלות וטרפות.

אני גם חושב, מסתבר ככה שלא יכול להיות תעשייתי שאנשים,

אתה ממין, יוציאו מיליון וחצי עופות כל יום.

כל יום, כל יום אף פעם אין תקלות.

הכל תמיד, יש אספקת.

אבל לא, אז איך כולם אוכלים? אז איך כולם?

אז הוא לא נותן, לא נותן. מטומטם.

מטומטם, יא חתיכת מטומטם. זה הטמטום.

אטום הלב.

עבירה מטמטמת.

ובפרט אם אוכלים נבלס וטרייבס.

אז כתוב מפורש, ונטמטם בם, נטמטם בם.

אז זאת אומרת, האדם הזה לא יוכל להגיע אל וקיים.

אמת ויציב, תלמד, תקרע את זה,

תעיין בספרים,

תדע הלכות.

כשאתה מגיע לקיום וקיים,

אין וקיים.

אין בנאמן, ואין באהוב, ואין בחביב, ואין שום דבר. אין. נגמר.

רק אמת ויציב.

מה עם ההמשך?

מה עם וקיים?

איפה זה מתקיים?

אם זה היה קבלת עול מלכות שמיים אמיתית,

היינו רואים את זה עליך.

כתוב בספרים הקדושים,

מפרשים,

מה שאמרו חכמים זיכרונם רכה, רשעים מלאים חרטות.

מה פירוש?

דהיינו, בבחינת מפקד פקיד.

הגמרא בכתובות ה' מדברת על דם מפקד פקיד.

האם אדם

יכול לבעול בתולה בשבת או לא?

האם הדם של הבתולים הוא מפקד פקיד

או שהוא מחובר?

זאת אומרת, האם הוא מכונס

או שהוא מחובר?

האם זה כמו בתוך כיס?

כי זה מופקד רק או לא.

אז אותו דבר אצל הרשעים.

האם הם מלאים חרטות? כתוב שהם מלאים חרטות.

כלומר,

לא בלו אצלם בבשר החרטה.

החרטה היא לא בלועה אצלם בבשר. אם הייתה חרטה אמיתית,

היא הייתה בלועה, הוא לא יכול היה לעשות יותר שום עבירה.

די, כי הוא התחרט, נגמר.

חרטה וקבלה לעתיד.

זה קיים.

אבל אצלם זה לא ככה, אלא כמו שמופקד בכיס.

זה חרטות, יש לו כיס ממלא בחרטות.

בסוף אפשר לקרוא לזה רשעים מלאים חרטות, לא חרטות.

איפה זה? איפה זה מתקיים?

אם הם מלאים חרטות,

זאת אומרת, חרטה א' לא עזרה, חרטה ב' לא עזרה, ג' לא עזרה,

ד' לא עזרה, ה' לא עזרה.

מלאים חרטות. מה זה מלאים?

הוא ממלא.

יש לו כיס מלא חרטות,

וזהו. אבל זה לא פועל עליו.

זה לא פועל.

אלא חרטות מכונסות בהם,

אבל לא בלועות בכל תוכם ממש.

וזהו הטעם שאפילו שהם מלאים חרטות הם נשארים רשעים

כי איך קוראת להם הגמרא?

רשעים מלאים חרטות

אם הם מלאים חרטות צריכים להיות צדיקים כבר לא? גמרנו די

לא הם נשארו רשעים רק מלאים חרטות מלאים יש להם שקים מלאים חרטות

אמרו זיכרונם לברכה באבות ו'

בכל יום ביום בת קול יוצאת מהר חורב ומחרזת

אוי להם לבריות מעלבונה של התורה.

כל יום, גם היום,

כל יום יוצאת בת-קול מהר חורם, הר סיני,

ומכרזת ואומרת,

אוי להם לבריות מעלבונה של התורה.

זאת אומרת, מעליבים את התורה, לא מתעסקים בה, לא מקיימים אותה, לא.

זה עלבון גדול לתורה.

וראיתי בשם הבעל שם טוב,

זיכרונו לחיי העולם הבא, מי כותב את המאמר?

המכתב מאליהו, הרב דסלר.

ראיתי בשם הבעל שם טוב,

שמבת כל זו משתלשלים הרהורי תשובה קטנים שעולים לפני האדם.

אז כל יום יש לכל אדם הרהורי תשובה שעולים לפניו, גם חילונים.

איך עולה לו? הוא לא למד ספר, הוא לא שמע שיעור, לא כלום.

הוא רואה לפעמים איזה דתי,

לפעמים איזה משהו, לפעמים שומעים בחדשות, לפעמים ככה.

אז יש לו איזה חיבור נזכר בסבתא שלו שהייתה כזאת, או בסבא שלו שהיה כזה, או שאחיו חזר בתשובה, או אני לא יודע מה.

יש לו כל פעם של איזה בדיקה כזאת לרגע, כהרף עין,

של הרהורים.

אם הוא היה תופס את זה,

ונבנה מזה,

יכול היה להשתחרר,

להיות בן חורין, ולא עבד של יצרו.

אז בכל יום משתלשנים הרהורי תשובה קטנים שעולים לפני האדם.

ומזה גם מה שהרשעים, מלאים חרטות.

איך נהיו מלאים חרטות?

כי אלה הם הרהורים, והם התחרטו, אבל נשארו במצבם.

אז הם מילאו את הכיס בחרטות.

הרהורי תשובה אלה לא נבלעים בפנימיותם.

ואפילו זה המעט,

גם זה לא שלהם.

ולכן לא שייך להם,

ואני אפתח להם כפתחו של אולם כלל.

אז הם לא מקבלים סייעתא דשמיא, כי הם לא פתחו פתח מפולש.

אם תפתחו לי פתח,

כחודו של המחט, אפילו כזה קטן, אבל מפולש,

לפנימיות, פנים דפנים,

אני אתן לכם סיוע מן השמיים שאין כדוגמתו,

אבל אין, לא גיררת את הכלום.

מלאים, הכל מכונס בכיס.

ולכן גם לא שייך שיהיה להם סייעתא דשמיא, כי זו עדיין לא התעוררות שלהם מלמטה. זה הכל בא מהחיצוניות, חיצון דפנים.

זאת אומרת, גם ההערה הזאת שהיה להם הרהור במשך היום,

גם זה מעמיה ואז לאה. הכל הולך ומתעמעם,

והולך ונשכח וכו'.

וכך האדם ממשיך כל ימיו, ומוביל אותו יצרו לקברו,

לטמון אותו באדמה וכו'.

וכמדומני שב-13 שנה לשופר אמרתי שם בדרשה

שלא שומעים את הבת קול.

וגם אלה שיש להם הרהורים לא מבינים שזה מהבת קול.

אז לכן הוצאנו קלטת שזה גימטרייה בת קול.

היינו מחלקים בצמתים מיליונים.

ואז שמעו את הבת קול, כי זה בת של ה...

הכל זה שלי וזו הבת שלי, זה רק הבת, זה לא הכל.

זו הבת כל.

וככה נטענו באנשים הרהורי תשובה.

מה זה מועיל הרהור תשובה?

כתוב שאם בן אדם

הרהר פעם אחת בתשובה,

פעם אחת בתשובה,

ולא קיים שום מצווה,

ועבר את כל העבירות שבתורה,

ונפטר בלי תשובה,

אבל היה לו הרהור אחד,

הוא נכנס לגיהינום,

ואחרי שהתנקם מכל מה שעבר בחייו ולא קיים כל העונשים,

בזכות הרהור אחד שהיה לו בחייו,

זיט! הוא עולה למעלה,

ויוצא מהגיהנו.

אז כל מי ששמע פעם אחת קלטת שלי או דיסקו, משהו, והיה לו הרהור,

דאגתי לו שבסוף הוא יצא מהגיהנו.

אה!

שווה היה להפיץ כמויות בכל מקום,

משתבח הבורא.

אם לא הועיל בעולם הזה,

לפחות יועיל לעולם הבא.

אבל מי שחכם,

קח מקדח,

תקדח את הלב, שיעורי מוסר אמורים לקדוח,

אבל כל יום, כל יום, כל יום,

ופתאום נופל האסימון, זהו.

אתה מגיע,

איך עושים עם המקדחה?

נכנס.

ועכשיו אתה יודע, זה בפנים,

ואפשר לשים דיבל,

וזה במקום הדביל,

ואז אתה שם לו בורג,

ומבריג אותו לקדוש ברוך הוא, אמן.

רבי חנני יום הרגש יום,