מהו עמל התורה שזוכים בגינו בכל הברכות? - ג | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום מיכאל בן כרמלה יזכה לרפואה בזיכרון

ויזכור את מה שצריך על פי התורה הקדושה,

תשובה שלמה אמיתית,

רפואה שלמה מהרה בברכיים ובגב,

יזכה להשפיל השקר ולנשא את האמת,

לא יחוש כלל מפני המלחיגים עליו במצוות,

לא אשכח תלמודו,

ויקיים הפסוק ולא תטורו, ויזכה לשמור ברית קודש.

חלק שלישי היום,

אם בחוקותיי תלכו

ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם.

המדרש אומר,

חישבתי דרכיי ואשיבה רגליי אל עדבותיך.

חישבתי מתן שכרן של המצוות

והפסדן של עבירות.

ואשיבה רגליי אל עדבותיך.

מעירים לנו חכמים זיכרונם לברכה.

לא מספיק מה שאדם רוצה ללמוד,

אלא צריך חשבונות רבים ועצות שונות כדי לזכות לתורה.

מי לנו גדול

מהחסיד שבמלכות דוד מלכנו,

שבכל זאת הוא מעיד על עצמו שהיה נחוץ לו חשבונות תדירים

לחשב

שכר המצוות

וכנגדם הפסד העבירות,

עד שהיה מתעורר לגודל חשיבות לימוד התורה.

וכל פעם היה עורך מחשבות מחדש לחזק את עצמו בלימוד התורה.

וכבר אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

ארבעה צריכים חיזוק

ואחד מהם תלמוד תורה.

אז רואים שדוד מלכנו אמר,

חישבתי דרכיי,

כל הזמן היה עושה חשבון,

שכר המצוות מול הפסד העבירות

למסקנה

ואשיבה רגלי על עדובותיך. בגלל החשבונות שהיה עושה תמיד,

תמיד רגליו היו מגיעות ללמוד תורה בלי הפסקה.

כי תמיד החשבון מוביל לאמת, שזה החשבון הנכון והמשתלם.

אמ... אמ... אמ... הגמרא בברכות סמ״ד.

תלמידי החכמים,

אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

דהיינו שהם תמיד מתעלים ומגיעים להשגות יותר גדולות.

דוקטור למד, זהו דוקטור.

פרופסור, יאללה, זהו.

אבל אצלנו,

תלמידי החכמים זה כל הזמן ילכו מחייל אל חייל.

ומכיוון שכן, מוכרחים תמיד להכנה מחדש כדי לכלכל את המדרגה החדשה שאליה הם רוצים להגיע.

ואם זה נאמר בגדולי עולם שכבר הגיעו למדרגות הרמות מאוד,

אז על אחת כמה וכמה אנשים כמונו,

שרק מתחילים לגשת למלאכת התורה עם השגות קטנות וכוחות מועטים,

כמובן שצריכים להכין את עצמנו בהכנה גדולה כדי לזכות להצלחה וסייעתא דשמיא.

אז בואו ניתן קצת עצות איך אנחנו עושים את זה שנוכל

להגיע לזה.

הגמרא בנידה עין אומרת

מה יעשה אדם ויחכם?

רוצה להיות חכם?

מה לעשות?

ירבה בישיבה

ויתפלל למי שהחוכמה שלו

שנאמר כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

אז לומדים מזה שעניין התפילה

שהוא דבר שבפני עצמו הוא מהדברים שעומדים ברומו של עולם,

גם הוא נחוץ כדי לרכוש תורה.

גם כשאתה לומד ועמל,

צריך גם להתפלל.

להתפלל.

מה יעשה אדם ויחכם? ירבה בישיבה, אבל ויתפלל למי שהחוכמה שלו.

לצערנו, חכמים אמרו,

למרות חשיבותה של התורה שהיא ברום העולם

ומגעת עד כיסא הכבוד,

בני אדם מזלזלים בה.

בהחוש מעיד,

כולנו מתפללים.

אבל כמה אנשים מתעלים מהתפילה,

לא מסיימים אותם, מתעלים מן התפילה.

אז על כורחנו,

שתפילה צריכה לימוד והדרכה איך לגשת אליה וגם לזכות על ידה לתורה.

מומלץ לכל אחד ללמוד את הספר של אבו דרם על התפילות.

מבהיר על הרעיון.

מפרק את כל התפילות

במנהגים בתפילות והכול.

מסביר את כל הדברים,

את שורשי הדברים,

הפסוקים שעליהם נסמכו אנשי הכנסת הגדולה וכולי. מדהים.

תפילה נקראת

עבודה שבלב.

כי לא די הבנה שכלית,

אלא צריך רגשי הנפש,

רגש,

בשעה שמתפללים.

וכדי להגיע לרגש אמיתי מוכרחים הכנה לפני התפילה.

כמו שאמר רבי אליעזר, כשאתם מתפללים,

דעו לפני מי אתם עומדים.

זאת אומרת, אדם צריך להתבונן ולזכור שבתפילה הוא שופך שיח לפני מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא.

ובוודאי שאם לומד מוסר לפני התפילה,

תחבולה גדולה כדי ליישב את דעתו ולהכין את ליבו לפני המקום.

אני ממליץ לכל אחד לקנות ספרים שמבארים את התפילות.

וכמו שאמרתי, תתחיל עם אבו דרהם.

אתם תראו שלא התפללתם בחיים.

לא הבנתם מילה וחצי מילה מה אתם אומרים, למה אומרים וכולי.

וכשאדם ניגש לתפילה

אחרי שהוא יודע מה הוא אומר, למה הוא אומר,

על מה זה מבוסס וכולי,

זו תפילה אחרת לגמרי, לגמרי, לגמרי.

אבו דרהם.

מצאנו בגמרא,

אין תפילתו של אדם נשמעת,

אלא אם כן משים נפשו בכפו,

שנאמר, נישא לבבינו אל כפיים.

יש לפרש

שהרגש של השתוקקות

לסדר את השבחים של הקדוש ברוך הוא,

וכן ההשתפכות של הנפש, כשמבקשים את הצרכים שלנו,

זה צריך להיות מוחשי, כשאתה חש ממש מה אתה אומר.

עם מי אתה מדבר?

עד כמה זה נחוץ מה שאתה אומר.

כאילו אתה מרגיש במשמוש היד.

אז הגמרא אומרת,

איך הפסוק אומר שצריך לשאת את נפשו בכפו כדי להתפלל שתתקבל לתפילה?

הרי הקדוש ברוך הוא מקבל תפילה שנאמר,

ויפתוהו בפיהם

ובלשונם

יחזבו לו וליבם לא נכון עמו.

כתוב במפורש שרק מפטפטים במילים,

מוציאים מילים, מילים, מילים, והלב לא מכוון בכלל לכלום.

מתרצת הגמרא זה רק בציבור.

בציבור,

אפילו אם יש תפילה מהסוג הזה עכשיו שאמרנו,

היא מתקבלת.

אבל יחיד מוכרח לכוון

את ליבו כראוי.

אז מי שמתפלל ביחיד, יש לו בעיה חמורה.

אם הוא לא מכוון את ליבו,

אני לא רוצה להגיד אפילו מה גורלו.

והדבר מפליא.

איך ייתכן שתפילה גרועה כזו,

שנקרא מחזב,

תתקבל אפילו בציבור?

על פי הגמרא ביומא,

כתוב שירמיה לא הזכיר בתפילה נורא,

האל הגדול, הגיבור והנורא.

לא אמר.

האל הגדול והגיבור, בלי נורא.

ודניאל

לא הזכיר גיבור.

האל הגדול והנורא.

למה?

כי הם אמרו,

איה נוראותיו

ואיה גבורותיו.

זאת אומרת, רואים שהגויים נמצאים בבית המקדש, הורסים, שורפים, עושים.

עד שבאו אנשי כנסת הגדולה

והחזירו עטרה ליושנה.

שיחזרו לומר הכל.

האל הגדול, גיבור ונורא.

והן הן נוראותיו והן הן גבורותיו וכו'.

והגמרא מסבירה למה,

למה ירמיה ודניאל שינו?

משום שהם היו יודעים שהקדוש ברוך הוא אמיתי והם לא רצו לשקר.

מה זה? מה זה? מה אומרים לנו פה?

אלא הכוונה היא בוודאי מבחינה שכלית.

היו יכולים להגיד, האל הגדול, גיבור ונורא,

כמו שאמר משה רבנו.

משום שהם היו מאמינים גדולים.

אבל היות והתפילה דורשת הרגשת הלב,

או בשעה שהם רואים גויים מקרקרים בהיכל,

לא יכולים היו לשבח את הקדוש ברוך הוא בתארים של גיבור ונורא בלב שלם,

כי החוש לא נתן להם. הם רואים

ההפך כאילו מגבורה ונוראות שיראים ממנו.

אז כיוון שהחוש,

אז הם לא רצו לכזב.

כי אם אתה אומר בפה מה שאתה לא מרגיש בלב, זה נקרא כזב.

זאת אומרת,

היות והשם אמיתי,

הם ידעו שהוא לא רוצה שהם ישקרו.

אם אתה לא מרגיש ככה,

כתוב בהקדמה של הרב לופיאן,

זכר צדיק לברכה,

שאנחנו אומרים

בסוף התפילה, אחרי ולרצון הראשון,

אז אנחנו אומרים,

נצור לשוני מרעש, ואתה מדבר מרמה, וכו' וכו', ונפשי כעפר לה, כל תהיה, וכו' וכו'. הוא לא היה אומר את זה, שנים לא היה אומר את זה.

הוא אומר, אם אני אגיד את זה, אני שקרן.

איך אני אגיד את זה?

היות וזו תוספת לתפילה, זה לא מעיקר התפילה,

אז הוא לא יכול להגיד, הוא אומר, איך אני אגיד?

אני באמת מרגיש שנפשי כעפר לכל תהיה, כל אחד יכול לדרוך עליי, ואני כאילו כמו עפר לא מרגיש, לא חש ולא גדול, אני שקרן.

רק בשנים האחרונות הוא...

אבל הוא אמר מפורש, אני לא יכול לשקר.

בדיוק כמו פה.

אבל הם בעיקר התפילה נגעו.

הוא כמובן לא העזן, הם לא במדרגה של הגדולים האלה.

אז מה רואים מפה? שאם אתה אומר בפה מילים

והלב שלך לא עימם מילים, אתה כזמן.

אז לכן,

זה מה שנאמר, ויפתוהו בפיהם

ובלשונם יכזבו לו, אבל ליבם לא נכון אמור.

אז זה בנוגע לתפילת הציבור.

ודאי צריכים לכוון בציבור.

אחרת איך תתקבל התפילה?

אבל איפה שמתפללים רק בהבנת השכל,

בלי הרגש של הלב,

על זה נאמר, ויפתוהו בפיהם

ובלשונם יכזבו לו, משום שליבו לא נכון עמו.

חסר להם הרגש בלב.

בציבור,

הקדוש ברוך הוא מקבל את התפילה של הציבור דווקא גם אם היא כזאת,

אבל מי שאינו מכוון בכלל,

כל עיקר בתפילתו,

כבר העירו על זה חכמים ואמרו לנו כך, תקשיבו טוב.

כוון רגלך בשעת התפילה.

כמו שאמרו אצל המלאכים

ורגליהם רגל ישרה.

אז רגליהם, יש שתי רגליים למלאכים, מצומדות,

והן נראות כמו רגל אחת ישרה.

לכן מצמידים

בשעת התפילה את הרגליים אחת לשנייה,

שזה בדומה למלאכים.

ועל זה אמרו לנו חכמים, בזה תעיר למוסר אוזניך.

אם ברגליך אתה חפץ להיות כמו מלאך,

כל שכן במוח שלך.

אם לא, תחשב לשחוק

רגל של מלאך

וראש עמוס כמו חמור במסעות של סיכלות.

עומד כמו מלאך

וראש מלא מסעות של חמור.

של סיכלות ושטויות ופיתות ולאפות וכל מיני דברים.

אז כדאי,

כדאי להעיר עוד שהעניין הזה צריך חיזוק.

עוד דבר נוסיף,

שיעזור לנו לעמלות של התורה.

בפרק עניין התורה כתוב שצריך להיות נושא בעול עם חברו.

מי שרוצה להצליח לרכוש תורה צריך להיות גם בעל עין טובה

שהוא רוצה בתועלת של חברו.

והעין שלו לא צרה בהצלחת זולתו.

אדרבא, הוא שמח שיצליח ועוזר לו.

ולא עוד,

אלא צריך לדאוג לחברו,

לעוזרו ולקדמו בלימודים.

כל שכן כשנוגע לרבים,

שצריך להיזהר מאוד להיות מאלה שמחזקים את הרבים בלימוד,

ולהימנע מכל דבר שיכול לגרום רפיון לרבים.

שלא לדבר על אלה שמונעים תורה מישראל.

ובעיקר לעניין של נושא בעולם עם חברו,

תשמעו מקרה מזעזע.

תשמעו מקרה מזעזע.

הסבא מקלם,

זיכרונו לחיי העולם הבא,

היה מספר,

בכל פסח,

שפעם אחת

כשהוא עסק בתורה בפרישות

הייתה דחוקה לו השעה.

והיה מנהגו להדר לאפות מצות מצווה בערב פסח אחר חצות.

בשנה ההיא הוא לא הספיק,

מחמת ההוצאות.

וכמה צער היה לו

שלא עלה בידו לקיים את המנהג.

וגם הייתה לו בושה מבני העיר

שאדם פרוש כמוהו

לא היה מהדר בשעה זו,

בשעה שבעלי בתים פשוטים כן עשו.

מצות מצווה

אחר חצות.

והסבא היה אומר בכל פסח,

אילו היה אחד מאנשי העיר נותן דעתו על מצבי,

והיה בא לעזרתי,

כמה צער ובושה יכול למנוע ממני.

אנשים לא נותנים דעתם על אחרים, כל אחד דואג לעצמו, ללפלף לעצמו, וזה הכול.

הוא לא מסתכל, לשאת בעולם חברו, לדאוג וכו'.

ברוך השם, הקהילה הזאת, קהילות פז,

מאורגנת ועוזרת אחד לשני, ומסתכלים ומתבוננים,

יכולים לפנות ולבקש,

השתבח המורא.

אבל יש מקומות

שאף אחד לא אכפת לו מאף אחד.

תראו אדם גדול כזה, פעם אחת.

איך אף אחד לא נתן דעתו?

שאני, אין לי אפשרות

השנה לעשות.

איפה כל אלה שעזרו לו והיו סביבו,

ותלמידיו והכול? איפה, איפה, איפה כולם?

רואים שהרב,

הפעם לא הולך. מה קרה?

מבררים טקטק, מארגנים, עושים.

אין ציבור עני.

כל פסח הוא היה מספר את זה.

כל פסח.

הצער הזה ליווה אותו כל חייו.

שפעם אחת

נמנע ממנו.

ואף אחד לא טרח ולא יגע ולא שום דבר.

אכן הרבה צריך אדם לעמול

כדי לזכות לתורה.

והעיקר לא לחסוך עמל וטורח

ולא לחפש מציאות.

ועל זה היה אומר הסבא,

יש הבדל בין רוחניות לגשמיות.

בגשמיות,

אם הקונה משלם יותר מדי,

הרי הוא נטענה, הונו אותו.

כי הוא צריך לשלם יותר מהמחיר, זה הונא.

אבל ברוחניות,

כל מה שמשלם יותר להשיג את המעלות, הוא מתעלה. לא מתענה,

מתעלה.

כי בשביל רוחניות, כמה שאפשר לשלם יותר, להתאמץ יותר, להצטער יותר,

הכול,

אין בזה עונה. יש התעלות, אתה מתעלה.

אז אחד אומר, לא, מה אני אשקיע ככה? לא, מה, לא, לא.

אבל אתה מתעלה. כמה שתשקיע יותר,

אתה מראה כמה התורה והמצוות חביבים עליך, שאתה מוכן

להשקיע הרבה יותר.

ואמרנו כבר

שיש דברים שאדם עושה

בהם לחיי העולם הבא,

יש דברים שאדם עושה

והם הולכים לעזאזל.

כמו שהיו שני שעירים ביום הכיפורים, אחד לשם

ואחד לעזאזל.

כתוב שהם היו צריכים להיות שווים בדמים,

בקומה ובמראה.

זאת אומרת, כשאדם,

אפילו שיש דברים שם לשם

ויש דברים לעזאזל,

אז אמרו חכמי המוסר

שלפחות יהיו שווים כמו השעירים.

כשאדם הולך לקנות תפילין, אז הוא שואל, כמה עולה?

אז אומרים לו, ארבעת אלפים שקלים. מה? מה זה?

מה? ישר?

מה קרה?

ואם הוא כבר קונה, אז הוא כבר עצוב וזה, ולא, לא, נראה טוב, כאילו,

אכל אותה, אין מה לעשות.

אבל כשהוא הולך לקנות איזה משהו,

נגיד,

תנור או משהו

של לעשות פיצה.

כמה עולה? אומר לו, אלפיים שקלים. לא, יש לך משהו יותר משובח,

ככה יותר אלקטרוני, וזה, וזה, וזה.

שם הוא משחרר בדמים, לא חוסך, הוא רוצה סופר דופר.

ואיך הוא יוצא במראה כשהוא קנה?

איך הוא נראה? איי-איי-איי.

ואיך הקומה שלו?

הולך זקוף, וזה.

קנץ ולינק, שפוף ככה, מסכן.

ובקושי משחרר את הכסף, בשביל תשלומים, בשביל תשלומים.

ו...

אז אמרו חכמים,

שכמו בשעירים,

אחד לשם ואחד לעזאזל.

אנשים בשביל מה שהולך לעזאזל,

הטנור ילך לעזאזל, והפיצה לעזאזל.

הכול הולך לעזאזל.

שם הם משקיעים, עם חיוך, עם קומה, ומשחררים.

מלשם.

הכול בשפיפות קומה, והכול בקושי, ואיך הוא נראה.

ממשי כמה הוצאות, ראית פסח, כמה עלה לנו,

וכמה זה, וכמה פה.

פעם בשנה בפסח, פעם בשנה יש לך את הזכות. יצאנו ממצרים, אתה יודע, היית יכול להיות עבד, לא היה לך אפילו מל שלם.

אתה אוכל שום ובצל, ובצל ושום,

ואבטיח באמצע. נו,

הוציאו אותך ממצרים, תזכור את זה, תשבח את זה.

אנשים עושים בר מצווה, משקיעים עשרות אלפים. עושים זה, בריתה, כריתה, כל מיני דברים.

עושים, מוציאים כספים.

כל דבר שיש לו איזה שמחה, כאילו,

כשיצאנו ממצרים, אתה לא שמח?

עם שלם יצא מזה.

ככה זה,

כי אדם לא יודע להעריך, הוא לא...

היה כמו דוד המלך, חישבתי דרכי ואשיבה.

זאת אומרת, צריך לחשבן שכר המצוות מול הפסד העבירות,

הלשה מול העזאזל,

ולהחליט מה אתה רוצה להשקיע ואיך אתה תראה לחיי העולם הבא.

רבי חנא, אני אומר,

שאומר,

אמרו,

אדוני היושב-ראש,