מהו עמל התורה שזוכים בגינו בכל הברכות? - ד | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

יונתן בן אסתר, זיווג הגון מהירה, רפואה שלמה,

בהצלחה בכל דרכיו, לעבודתו יתברך.

ממשיכים, חלק ד',

אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם,

ועשיתם אותם.

אחת ההבחנות הפנימיות שבנו זו מציאות האנוכי שלנו,

שזו הרגשת הווייתנו העצמית.

האנוכי מרגיש את מציאותו

כיחידה בפני עצמה,

נפרדת מכל הוויה אחרת.

זו הרגשה פנימית עמוקה

אצל כל אדם,

ומחמתה דבר טבעי הוא לא להרגיש על כל פנים בתת ההכרה שהוא קודם לכל אדם,

מה שאנחנו קוראים האגו.

אז אחת ההבחנות הפנימיות שאנחנו מבחינים את המציאות של האנוכי,

שזו ההוויה העצמית שלנו.

האדם רואה עצמו יחידה נפרדת מכל ההוויה.

זה עמוק אצל כל אדם,

ודבר טבעי שהוא מרגיש בתת ההכרה שהוא קודם לכולם.

האנוכי שואף תמיד

לסיפוק רצונותיו,

וכשהוא משיג אותה,

אז האני, האנוכיות שלו מתחזקת עוד יותר.

זאת אומרת, אדם מרגיש שהוא שווה משהו, הנה, השגתי, רציתי, הגעתי.

וכשמגיע אדם למידה זו,

הוא עלול לרדוף כבוד וגם להתכבד בקלון חברו,

ולבוא לידי המידות הגרועות

שהן כלולות בכוח הנטילה,

והרגשה זו

מכסה ומאפילה גם על ההכרה של הבורא,

כי הוא לא רוצה להתבטל אליו,

ומרגיש את עצמו בשאיפותיו כרשות אחרת ממנו יתברך.

והרי זה כעובד עבודה זרה ממש בליבו של אדם.

לא יהיה בך אל זר.

אתה אומר לאישת חסית הראש,

לא, אני לא יכולה, אני לא...

היא נפרדת מהשאם, אז מה אם הוא אומר? אני לא יכולה, לא, אני לא יכולה, אני לא מרגישה טוב עם זה, זה לא נוח לי, זה לא זה, כל מיני תירוצים.

או בן אדם, לא, אני לא בנוי לזה,

אני לא יכול לשבת ללמוד, אני, זה מה, אני לא...

מרגיש שהוא מאן דה עומר בפני עצמו,

יכול לסרב, יכול להגיד,

יכול זה, יכול לרצות.

הדחפים הבאים מן האנוכיות

הם החזקים ביותר

בכוחות הכהים הפועלים באדם מתחת לסף ההכרה,

ויש בידם לדחות גם את האהבה

לידידיו ולקרוביו

החביבים עליו ביותר,

בגלל האנוכיות שלו.

אין זה אומר שאין לו אהבה שלמה עליהם,

יכול להיות שליבו מלא אהבה,

אבל זה בחיצוניות של הלב.

בתת ההכרה פנימה,

אהבת עצמו קודמת.

יש אנשים שבאים, נגיד,

לסעודה, ל״ג בעומר, ראש חודש,

אני יושב ומדבר, ומולי יושב בן אדם.

יכול להיות שהוא אוהב אותי,

יכול להיות שהוא אוהב את הדברי תורה שלי,

יכול להיות ש... אבל הוא אוהב אבטיח יותר.

כי בשעה שאני דורש,

הוא חותך את האבטיח, הוא אוכל לי בפנים,

וממשיך לאכול, ממש פנים אל פנים.

אז את מי הוא אוהב?

את עצמו,

ולכן הוא אוכל אבטיח.

זה לא סותר שהוא לא אוהב אותי או לא אוהב את תורתי,

אבל הוא אוהב אבטיח יותר,

כי הוא אוהב את עצמו.

פוק חזי,

מה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה על חווה,

שהיא הייתה יצירת כפיו של הקדוש ברוך הוא והשותפה של אדם הראשון.

אחרי שהיא חטאה, היא נשארה נביאה,

והיא נתנה מחץ הדעת גם

לאישה עימה.

למה?

כדי שהיא לא תמות

והוא יחיה ויישא אחרת.

אז היא הכילה אותו גם.

שמעתם?

מדובר בחווה

שנוצרה על ידי הקדוש ברוך הוא.

לשם מה ניתנה לאדם הרגשה של אנוכיות חזקה כל כך?

ברור שאנחנו צריכים זאת,

כי זה המניע והדוחף

להגיע לדרגות גבוהות בעבודת השם,

כי כתוב, אם תבקשנה ככסף

וכמטמונים תחפשנה,

אז תביא נראית השם,

ודעת אלוהים תמצא.

אבל הכלי הזה הוא מסוכן

אם לא משתמשים כהוגן.

יש בכוחו לדחות את האדם מהבורא.

ולכן,

כדי להרגיל את האדם,

להשתמש באנוכיות

אך ורק לעבודת השם

ולטובה

של הזולת,

נתנה תורה לאדם מצווה ואהבת לרעך כמוך.

זאת אומרת, כדי שאנוכיות

לא תהיה

לא תהיה בשביל עצמך,

אלא לרעך כמוך.

איך תוכל לאהוב אותו? תסתכל על כמוך.

איך אתה רוצה שיעשו לך? איך אתה רוצה שיפנקו אותך?

איך אתה רוצה שיתחשבו בך?

כמוך.

ואהבת לרעך.

וככה התורה מחנכת שאת האנוכיות שלך, כל מה שאתה רוצה,

תלמד גם להעניק לאחרים,

ותרצה בטובתם לפי הרמב״ן.

זאת אומרת, ילמד מאנוכיותו צורכי זולתו,

ומרגשי עצמו

יימנע מלפגוע ברגשי חברו.

מה דסני עלך?

לחברך לא תעביד.

מה ששנוא לך, אל תעשה לחבר שלך.

וכמו שכתוב, וגר לא תלחץ.

ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם.

וישתדל להשיג מדרגה עוד נעלה מזו,

לרצות בעד חברו כל מה שרוצה בעד עצמו.

בזה הוא יבוא להתקלל, להיות חלק מן הכלל,

במקום להיות נפרד.

בזה הוא גם יבנה את עצמו ואת כל סביבתו באשרי חלקו.

מובן,

שדבר זה דורש להתהפך מקצה אל קצה,

מהטבע וההרגל של אדם.

השער הראשי שבו יתקרב אדם ליכולת

להשתנות

זה על ידי התפילה.

כי בתפילה מכיר אדם את הבורא,

שהוא המשפיע לו חיותו

וגם את הנוחיותו.

והוא לומד להכניע את עצמו לפני השם.

הרי אמרו שהתפילה היא במקום הקורבנות.

ואמר המהר״ל מפראג,

עבודת הקורבנות לא הורות לנו ביטול כל הוויה אחרת

כלפי הווייתו יתברך.

כי אתה לוקח את הקורבן

אתה שוחט ומפרק אותו לאיברים, נתח, שורף, עושה,

וכל האפר, לאן הולך?

אז אתה רואה שמתבטלת הוויה מולך.

היה פה עכשיו שור?

היה פה עין?

אין.

וזה היה צריך להיות בך.

רק השם הביא חליפתך.

אז כשאדם עומד לפני השם ומקריב קורבן הוא יודע שכל ההוויה שלו נפסדת בן רגע.

והיות והתפילה היא במקום הקורבנות,

אז גם בעת התפילה אתה צריך להרגיש ככה.

ולימוד התורה מצד שני,

גם כן עוזר לנו להתגבר על האנוכיות,

אבל לכאורה נראה שזה עלול להגדיל את האנוכיות,

כי אם מתגדלות הידיעות החדשות שהוא לומד,

ועוד אם הוא זוכה לחידושי תורה,

אז אי אפשר להימלט מזה שהוא לא יתפאר בלבבו.

והרי זה קרה גם לאחד מגדולי התנאים דבר כזה,

שבגלל שהוא למד תורה הרבה הוא התגאה עד כדי שתכף נשמע דבר מזעזע.

אבל כמובן

שזה בדכי דקות, כפי מדרגתו הרמה.

הגמרא מעידה בתענית כף

מעשה שבה רבי אליעזר ברבי שמעון

ממגדל גדור מבית ריבו,

והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר,

ושמח שמחה גדולה,

והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

וזוהי סכנה גדולה, כמו שאמרנו.

ונזכור שמדובר פה ברבי אליעזר,

שאמר עליו אביו רבי שמעון בר יוחאי,

ראיתי בני עלייה והם מועטים,

עם שניים מהם אני ובניהם.

אז מי היה רבי אליעזר?

נזדמן לו אדם אחד

שהיה מכוער ביותר,

אמר לו שלום עליך רבי,

ולא עזיר לו.

אמר לו, רקע,

כמה מכוער אותו האיש,

שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?

אמר לו, איני יודע,

אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית,

כיוון שידע בעצמו שחטא,

ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו,

נעניתי לך, מחול לי.

אמר לו, איני מוחל לך

עד שתלך לאומן שעשאני.

יבא ביי, מה זה?

אפשר להאמין דבר כזה? מילים כאלה בוטות.

יש מפרשים שזה לא על כיעור בפנים ובזה,

אלא רקע.

עם הארץ,

בור.

ראה בו, כנראה שהוא מטה מסביבה שכולם כאלה במושגים שלנו טמבלים, וזה, כן.

מכל מקום, לא משנה מה יהיה הפירוש,

הוא הבין שהוא חטא בניסוח שהוא התנסח ואמר,

וביקש מחילה, והוא ענה לו כך.

ואם אתם רואים גודל תשובתו והתבטלותו של רבי אלעזר, והאיש לא רצה למחול לו,

למה?

בגלל שאמר לו, לך לבורא, מי שעשה אותי, ותגיד לו.

ונתבזה רבי אלעזר ברבים,

כי לפני הרבים השתטח רבי אלעזר, לא מחל לו.

רשי אומר,

יש אומרים שאותו האיש היה אליהו זכור לטוב,

שהתכוון להוכיח אותו שלא ירגיל בדבר,

שלא תזוח דעתו עליו בחידושי התורה ובלימודים שהוא זוכה להם.

אז רואים שהאנוכיות מתגדלת מלימוד התורה, ויש סכנה.

הכלי

הטוב הזה יכול להביא סכנה על האדם.

אז מה נענה אנחנו אחרי זה?

ומה נעשה שאליהו לא בא להוכיח אותנו כשאנחנו מזייבים ככה?

אז אין עצה אחרת,

אלא מוכרחים ללמוד ולצרף את עבודת התפילה,

כדי להתרגל להתבטל לפני השם,

להכיר שמהשם

חוכמה מפיו דעת ותבונה,

ואין לנו מעצמנו כלום.

וידוע שכל גדולי הדורות

שגדולים היו בתורה, ותפילתם הבקיעה שחקים.

מי לנו גדול מרבי עקיבא, שעליו אמר משה רבי אוהב שלום,

אם יש לך כזה בעולמך, אתה נותן תורה על ידי?

מה אמרו עליו, על רבי עקיבא, כמה שהיה גדול?

אדם מניחו בזווית זו ומוצאו בזווית אחרת,

מפני קריאות והשתחוויות

מעוצם דבקותו בתפילה.

זאת אומרת, ככה היה מתפלל רבי עקיבא.

מתחיל שם, גומר שם,

מרוב

התנענעויות.

ודי בזל ויש את החכמים בעיניהם, שחושבים עצמם גדולים בתורה,

שהם יכולים להקל בעבודת התפילה.

אז רואים כמה תפילה נצרכת, ואפילו ענקים כאלה.

זעזעו את גופם כשיודעו לפני מי הם עומדים לדבר, להתפלל.

ואכן מצאנו בעניין לימוד התורה דבר שלכאורה סותר את היסוד הזה של התבטלות האנוכיות.

כמו שלמדנו קודם,

אמרו על הפסוק, אם בתורת השם חפצו ותורתו יהגה,

אמר רבא, בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא,

לבסוף נקראת על שמו של אותו תלמיד שטרח בה.

לכאורה מעליי שהתורה נקראת על שמו.

ותמוה,

דיארנו שכל תכלית האדם

להכיר שהכל מהשם יתברך.

אז איך אומרים תורתו שלו?

הרי צריך לזכור שמהשם ייתן חוכמה מפיו דעת ותבונה,

והמלאכים עצמם,

שגם הם מתגדלים בהשגות הנוראות,

עשה הקדוש ברוך הוא שהם ירגישו נעמא דחיסופא,

כדי שאנוכיותם תתקטן.

אבל מה יעשה אדם שהאנוכיות מתגדלת כשהוא משיג בתורה?

בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין.

מה העניין של התבלין שיש בתורה?

יש שתי דרכים בעבודת השם.

דרך אחת זה לכבוש את היצר ולשבור אותו.

דרך שנייה זה להפוך את הרע לטוב.

לגלות את האור מתוך החושך עצמו.

על הדרך השנייה הזו אמרו חכמים זיכרונם וברכה, זוהי ממידת השם יתברך עצמו.

כמו שכתוב,

פירוש נפלא הוא מביא, זה המכתב מאליהו.

מי ייתן טהור מטמא, לא אחד?

מי יכול לתת? הרי היוצא מן הטמא, טמא.

מי ייתן טהור מטמא?

לא אחד?

הקדוש ברוך הוא, זה הפירוש הפשוט.

כגון אברהם מטרח.

אברהם טהור יצא מטמא, מטרח, עובד עבודה זרה.

חזקיה יצא מאחז.

ישראל מאומות העולם.

עולם הבא יוצא מהעולם הזה.

מי עשה כן?

מי גזר כן? לא יחידו של עולם?

אז תשמעו מה פירוש מדהים.

פירוש שממידת האחדות יחידו של עולם שהוא אחד.

סוד הייחוד שהכל כלול בו.

פירוש שממידת האחדות לאחד את ההפכים

לתכלית אחת.

והיכולת לעשות זאת,

זה מה שמורה על האחדות המוחלטת

של הקדוש ברוך הוא.

שברע עולם כזה שיש בו הפכים אור וחושך טוב ורע וכולם מאוחדים לשרת תכלית אחת.

שזה גילוי כבודו יתברך

לטובת הנבראים.

מידה זו קיימת בתורה הקדושה.

יש בתורה אור חזק מאוד שביכולתו להאיר לכל מחשקי הנפש.

כמו שאמרו חכמים,

הלוואי אותי עזבו.

ותורתי שאמרו

שם האור שבא מחזירם למותם.

אז לא רק שם,

לא רק שמאיר שם בחושך,

אלא מהפך גם את החושך עצמו לאור.

זה שמקודם החשיך מעתה הוא עצמו אור.

וזה שנעשית תורתו,

בתחילה של הקדוש ברוך הוא ואחר כך תורתו,

זה לא סותר לה דבקות.

אדרבא מחזק אותה.

כשאדם לומד תורת השם ומתמסר אליה בכל ליבו,

התורה נעשית חלק מעצמותו,

ובזה שליבו דבוק לתורה,

התורה משפיעה בו קדושה והתקרבות אל השם יתברך

עד שמתבטל כלפיו לגמרי.

קודשא בריך הוא ואורייתא בישראל, חד הוא.

סגולת העניין היא שדווקא מהגדלת האנוכיות,

מזה עצמו מתהווים דבקות

וביטול של ישותו.

אכן, מי שזוכה לטעום תיקות לימוד התורה וגם לחדש עידושים,

מרגיש בנפשו נעימות מופלגת ותענוג גדול.

אבל בן תורה שדבק בתורה באמת באהבה,

כשמוצא עצמו מלא תענוג וליבו מתנשא למעלה,

מיד נפשו מתרפקת על דודה,

וליבו מתמלא הכרת הטוב עמוקה למי שהוא שורש התענוג הזה,

והוא נמוג בגעגועים גדולים אל קונו ברחו.

ונמצא שהגדלת האנוכיות לא נשארת אצלנו,

אפילו רגע אחד,

בתור התנשאות והתפרדות,

אלא מתחלפת מיד התבטלות

לאהבה ודבקות.

וזה מה שאמרנו, שזה כוחה של התורה,

שהחושך עצמו נהפך לאור

והאסתר לגילוי.

זה גם העניין, בראתי לו תורת תבלין.

לא כטועים שחושבים

שיכולים לקחת אל חיקם כל מיני תאוות,

לבלות כל ימיהם בענייני העולם הזה,

ויקבעו מעט זמן בתורה ויתבלו את הכל בקדושה.

אלא הכוונה היא,

כמו שאמרנו,

שמי שמתדבק בתורה בכל נפשו,

הוא לא יירה מהגדלת האנוכיות,

כי אור התורה יהפוך אותו לטוב.

זוהי הדרך הסגולית שהזכיר רבי ישראל סלנטר באיגרת המוסר,

שגם בלימוד ההלכה שאין לה שום קשר עם מוסר או מידות,

מושפע האדם ביראת שמיים.

וכן אמרו זכרון לברכה בסנהדרין צדיק ט',

כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמלייה של מעלה ושלמטה, איתן.

היינו שמתברר לאדם התכלית הרוחנית

מתיישבות אצלו כל הסתירות.

בפמלייה של מעלה זה המדרגות העליונות.

שם קיים גם השורש לבחינות התחתונות.

בפמלייה של מטה,

שזה בדרגות הנמוכות,

גם שם נמצאת נקודה פנימית,

נקודת נשמה,

וזה הגדר עושה שלום במרומיו.

בהתהפכות ההסתר לגילוי,

ההתמסרות

השלמה לתורה עם עבודת התפילה בדבקות,

הן שתי הדרכים

שיובילו אותנו לשלמות האדם.

שתיהן מכוונות לתכלית אחת,

להכיר את אחדותו יתברך

ולהתבטל אליו,

שזה גילוי כבודו יתברך וזו תכלית הבריאה כולה.

שבת שלום.

רבי חנניהו בן רגשי אומר,

רוסו הקדוש ברוך הוא רוסק קדוש ישראל,

נפי כוך,

הרבו לעם תורה ומסווד, שנעמוד,

אדוני חופש למען שדגו יחדידו.