החלוקה בין תוכחה נירצת לתוכחה נדחית

- - - לא מוגה! - - - 

אז המוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכתו. מי שמקבל תוכחה,

מייד שורה עליו ברכה.

ולא אחר וירושלים,

אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה.

זה נקרא שנאת חינם.

אתם שומעים?

זה שנאת חינם. אומר רבי יונתן אייבשיץ,

אם תהיה עכשיו חתונה פה,

או חוץ

לעם ישראל, יהיה בית אבלים,

כולם הולכים להשתתף,

כולם עוזרים. אפשר לעזור, אפשר לקנות, אפשר להביא, אפשר לסייע, להסיע, לעשות. כל העם משתדל לעשות מה שהוא יכול.

יש מישהו שיתנגד?

יש מישהו שיגיד מה אתה מתערב?

מה אתה עושה? למה אתה עושה?

מי אמר לך? למה אתה צריך?

לא, כולם שמחים, אשריך, אשריך. תבורך, תבורך.

ואם אחד יגיד לך, יש לך כתב פה במעיל,

המעיל תנקה, או הצווארון עומד,

או אומר לך, הארנק שלך עומד ליפול,

או אומר לך כל מיני דברים בגשמיות.

כולם מודים, כולם מודים, זה לא משנה מי יגיד לו.

יגיד לו ילד, ילד גדול, יגיד לו זה, לא משנה.

אבל אם יגיד לו, אסור לדבר בקדיש,

אסור לדבר בקדיש,

מי אתה בכלל?

שקט!

שקט!

מה הוא רצה?

שאתה לא תחטא.

כתוב גדול עוונו מנשוא,

כמו קין הרוצח.

גדול עוונו מנשוא, מי שמדבר בקדיש.

נו,

אז אומרים לך, לטובתך.

מה זה שונה אם הוא אומר שיש לך כתם פה,

או שיש לך כתם בנשמה?

מה יותר חמור?

עם כתם פה, לא יקרה לך שום אסון.

אבל עם כתם בנשמה,

תצטרך גיהינום להצטרף, לנקות אותך.

לא חבל?

ואתה עוד צועק עליו.

בן אדם בא להוציא?

אדם טובע, אתה בא להוציא אותו, אבל לך מפה!

מה אתה משוגע?

הרי לנו שכוח תוכחה כה גדול,

וזה שמנעו תוכחה הביא לחורבן הבית.

אז יש לחקור עכשיו, תקשיבו טוב.

איך קורה לפעמים שאדם

מוכן לקבל

תוכחה

ומודה ושמח עליה?

ולפעמים התוכחה מעוררת בו שנאה ורגשות נקם,

כאילו את רעתו ומפלתו מבקשים.

יש חלוקה בין תוכחה נרצית

לתוכחה נדחית.

מצד אחד,

יש אדם מסכים, בלב חפץ, לשמוע, לקבל תוכחה גם מי קטן ממנו בגיל ובמעלה.

מדובר בעניינים חומריים בלבד,

במקום שהחוש והטבע מסייע לו.

לדוגמה, אם אדם קונה זכוכית פשוטה,

חושב שזה יהלום,

משלם ממון רב,

בא אחד ואומר לו, אדוני,

עבדו עליך.

מה אתה, טמבל?

תראה מה קרה,

מכרו לך זכוכית.

הבן אדם לא מבין בין ימינו ובין שמאלו במסחר של יהלומים.

הוא יודה לו על זה שהוא העיר לו או שלא יודה לו?

אבל הוא אומר לו, טמבל.

לא משנה, תגיד טמבל, תגיד הכול, רק שיחזירו את הכסף.

ודאי שהוא יאהב אותו יותר מבעבר,

כי הוא הציל אותו מהפסד נורא.

אבל בעניינים רוחניים,

אחד מעיר לשני בלשון רכה, ברמז אפילו, בדרך כבוד,

כשהוא טועה במעשים,

קופץ נגדו.

טול קורה מבין עיניך. מי אתה שתגיד לי מה?

ולא רוצה לשמוע בכלל.

מה עומד

מאחורי החלוקה החדה והמבדילה הזאת

זה הסיום.

פה אנחנו נזהה את עצמנו עכשיו.

אחרי מה שאני אומר,

כל אחד ידע בדיוק מי הוא,

מה הוא ואיך הוא נחשב למעלה.

מה עומד אחרי החלוקה הזו?

בגשמיות אדם שומע ומקבל תוכחה.

ברוחניות האוזניים נאטמות משמוע,

וליבו נמנע מלקבל אפילו תוכחה מועילה וטובה.

התשובה היא,

בעניינים גשמיים

יש לאדם רצון,

כי הוא מרגיש שזה לתועלתו וחיותו.

לכן כל מי שמסייע בידו,

הוא מוכן להביע שביעות רצון ותודה על כך.

בעניינים רוחניים,

כיוון שהוא לא מרגיש שזה חיוני עבורו,

וכל מה שעושה זה רק כדי לצאת ידי חובה במצוות.

לכן כל מה שהוא יכול לפתור את עצמו ולתרץ את עצמו,

הוא מסתפק בזה.

ואינו מסכים לשמוע שום ביקורת על מעשיו,

וגם עצות אינו מקבל מאף אחד.

זה רוב בני אדם.

עוד פעם,

בעניינים רוחניים.

הוא לא מרגיש שזה חיוני בשבילו.

אז זה לא חיוני.

אם אני עושה את המצווה ככה, או ככה, או ככה, ככה אני עושה, מה אתה מבלבל?

אני עושה, תגיד תודה שאני בעל בית כנסת.

אני קם מוקדם, בא להתפלל הכול, אתה תופס אותי אם דיברתי פה, או לא דיברתי פה,

או חלמתי פה, או נרדמתי כאן? מה אתה, בחייך?

מה אני בסך הכל בן אדם?

אתה גם תירדם ברכב,

מישהו יגיד לך, או, אתה נרדם.

אתה תגיד לו, עזוב, תן לישון.

אתה נרדם, אתה יכול למות.

בן אדם, חס ושלום, עושה עבירה, עבירה זה מוות, עבירה זה מוות. יכול על עבירה אחת

לתפוס אותו יצר הרע ולקטרג עליו עד שימית אותו, בעבירה קטנה.

בעבירה קטנה.

אז כיוון שהוא לא מרגיש שהמצוות זה כל כך, כל כך חיוני בשבילו,

וגם מה שהוא עושה, מצוות זה לצאת את החובה הזו. אני כבר מגזים.

אני יודע שאני כבר מגזים במצוות.

מה שפעם לא הייתי עושה, עושה.

היום אני כבר עושה. אתה יודע מה אני עושה? מה אני עושה?

אתה יודע מה? מה אני הייתי ומה אני היום?

תגיד תודה.

אז אתה בא עוד ואומר לו, תשמע, יש עוד משהו לתקן?

די, די, די. תצאו לי, אחי. די, די. שיגעתם אותי.

אז לכן הוא ינסה לפתור את עצמו, לתרץ את עצמו,

ולהגיד כל מיני תירוצים,

והוא לא מסכים יותר לשמור.