אפיית מצת מצוה | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, כנרת בת בתיה בנייה, שהקדוש ברוך הוא יסיר מעליה כל חולי ושלא תזדקק לניתוחים וטיפולים כלל, אמן.

אפיית

מצת מצווה

מנהג ישראל כשרים

המחבבים את המצוות,

שאף על פי שכבר הכינו להם מצות לכל ימי הפסח

ועשו אותן בכל דקדוקי ההכשר וההידור,

כמו בקהילות כפז,

הרי הם נכנסים בטורח גדול מאוד וחוזרים ואופים להם מצת מצווה.

היינו שלוש המצות

שעליהם יברכו על אכילת מצה בליל הסדר.

בערב פסח,

אחר שש שעות מן היום,

יש אומרים שש שעות ומחצה,

בשעה שהחמץ כבר אסור בהנאה,

והחרדה בשעת האפייה הגדולה מאוד שלא תבוא עיסתם חס ושלום לידי ספק חימוץ.

ולמה בבין הערביים של יום ארבעה עשר?

כדי שתהיה מצתם

במקום קורבן פסח

ששחיתתו ועשייתו אחר חצות.

זאת אומרת, כל העושה מצות מצווה

היום אחר חצות,

הוא בעצם עושה זאת כנגד ובמקום קורבן הפסח

ששחיתתו ועשייתו הייתה אחר חצות.

אפייה זו נעשית בזהירות יתרה,

בעסק גדול מאוד.

תחילתה

בשעת בין השמשות מאתמול,

שאז שואבים את המים שלנו,

שלנו, לנו בלילה,

ואז לוקחים אותם,

ובמים האלה,

לא כמו אצל מחמוד,

שהוא משתמש במים מהבקבוקים של מעיינות וכל אלה.

ושואבים את המים שלנו למצות של מחר,

ומסננים את המים יפה יפה,

כי אפשר שיש בהם כל מיני ברחשים וכו',

ובכל מקרה שמים למטה רשת, אבל

סבוכה מסנן, שלא יצא שום דבר משם,

ומסננים את המים יפה יפה, ומכניסים אותם במקום צונן ומשומר,

שלא יהיו חמים,

שלא תחמיץ עיסה,

ומשמרים אותם לאפייה של מחר.

זאת אומרת, כל הלילה, מבין הערביים של אתמול,

שומרים את זה במקום מצונן ומשומר,

אחרי סינון,

וזה מוכן לאפייה היום אחר חצות.

כותב

הרב קיטוב,

ראיתי להרבה גדולי ישראל נוהגים,

כשהיו שואבים מים,

היו לוקחים כלי קטן

והיו סופרים בכל פעם ששפך המים לתוך החבית הגדולה,

א', ב', ג', מלד', ה', וואו',

ז'אן, ח',

ט', ת', יו',

כף כ', וופו, כף, שורטו.

ככה סופרים את כל כף בית האותיות,

עד שהיו סופרים את כולן כדי להמשיך קדושת האותיות של התורה אל המים.

קודם ביתם

היו נושאים את כדי המים על כתפיהם להכניסם לביתם.

וכשהוא הולך לשאוב מים למצווה,

וכן מחזרתו עם המים שאובים,

לא ידבר עם שום אדם,

אלא בלשון הקודש,

כי עבודת הקודש עליו

בכתף יישא.

ויש קבלה בידי,

כל טורח

שאדם מטריח עצמו לכבוד יום טוב של פסח

והוא עייף,

יגע בהטורח,

אזי בעסק זה הוא הורג כל המזיקין הנקראים נגעי בני אדם,

מה עוסק בטרדת מצות

של ימי הפסח

ומתקן התיקון של הוצאת שפיכת זרע לבטלה,

רחמנא לצלנו.

שנים קדמוניות הייתי זוכה, כל פעם היינו הולכים לשאוב מים

שלנו

פה מהבאר בבני ברק,

תמיד היינו פוגשים את הרב ווזנר, זיכרונו לחיי העולם הבא,

בא לקראתנו, היינו נפגשים, לוחצים יד, היה שואל אותי כמה שאלות,

פעם אמר לי, נו, מתי תחזיר אותנו בתשובה?

צדיק גדול היה, יהודי ירא שמיים,

תלמיד חכם עצום.

הגיעה שעת חצות של יום ארבעה עשר,

מסיקים התנור עד כדי חצי הסקו ומביאים קמח חיטים שמור משעת קצירה ונותנים בכלי של להשאיר בו שיעור שמחויב בהפרשת חלה,

אבל לא יותר,

ורבים נוהגים ללוש פחות משיעור חלה.

אחד נותן המים

ואחד לש,

ואחד מגלגל בעיסה וחותך אותה למצות,

אחד מנקב אותן ומגישן לתנור,

ואחד עופה

והפוחת,

אה לפחות משלושה אנשים המתעסקים במצה,

אחד לש,

ואחד מהפך בעיסה,

והאחרון עופה.

אז לפי זה,

וכמו שהיו עושים בתימן, היו שלוש נשים

שעושות את זה.

לא הגברים היו עושים, הנשים, היו בקיאות.

אז יש מי שלש,

יש מי שמהפך בעיסה, ככה היו עושים.

והיא נמתחת ככה, תוך כדי שהם יודעים לעשות ככה ביד,

לא עם רדלר וכל הדברים האלה.

ככה, תך, תך, תך, תך,

ומדביקים, מצננים את היד בתוך מים,

ומדביקים את זה ככה על התנור,

כשהוא חם,

וזהו, וככה מחזירים, עוד פעם שוטפים את הידיים,

אחר כך מצננים,

עוד פעם,

טיק-טק,

טיק-טק, טיק-טק.

אנחנו עושים קרוב לזה,

אבל אנחנו עושים עם רדלר ככה

על שולחן,

אבל הם היו עושים ככה.

אין לשין ולא עורכין ולא עופין שום מצת מצווה על ידי מי שאינו בר-חיוב מצוות מדין תורה.

זאת אומרת,

לא משתמשים בקטנים לעניין זה בלישה, בעריכה, ולא באפייה.

וכל המתעסקים עם המצה, משעת, שאיבת המים ואילך,

אומרים בפה מלא בכל מלאכותיהם,

לשם מצת מצווה אנו עושים.

כל מה שאנו עושים היום, לשם מצות מצווה.

וזה נכון גם בכל עשיית המצוות, בכל הזמן שמכינים, לאו דווקא בערב.

רק פה הוא נקט, בגלל חשיבות המצה הזאת,

אז הוא נקט פה את זה.

בשעת אלישה אומרים,

כל פירורים שיפלו מעיסה זו

והנדבק ממנה בכלים יהיו הפקר.

כי די, עבר זמן חמץ,

ועכשיו יכול שיישאר חמץ.

אז החמץ יהיה שלך,

והוא ברשותך.

אז אתה תעבור על איסור חמץ.

לכן צריך להפקיר

ולומר

כל פירורים שיפלו מעיסה זו

והנדבק ממנה בכלים יהיו הפקר,

כדי שלא יבואו פירורים אלה לידי חימוץ

ועודם ברשותו.

אז אם אתה מפקיר מראש אותם,

הם לא ייכנסו למצב של חימוץ ברשותך,

כי הם מופקרים.

והרי כל זמן שלא נחמצו,

עדיין הם ברשותו,

ויכול להפקירם מעתה.

גמר עיסה אחת מנקה ומשפשף היטב כל כלי אלישה בשולחן, מאסף כל פירורים שנפלו, זורקם לחוץ.

עושה עיסה שנייה,

הוא כבמלאכתו בראשונה, כאל מלאכתו בשנייה ובכל האחרות.

בכלי עמאים צוננים עומד לפני האופה, שבהם נותן האופה את ידיו לצנן

מדי פעם בפעם, מחליף את המים בתדירות

כדי שלא יתחממו ולא יתערב בהם משיעורי בצק שעל ידיו. כל זה אמרנו בשיטות שדיברנו.

נוהגים לומר הלל בשעת אפיית מצד מצווה לזכר הפסח,

שאמרו עליו הלל בעת הקרבתו,

ומצווה בו יותר מבשלוחו ובייחוד במצווה הזו החמורה.

הראש, רבנו אשר, היה משתדל במצות מצווה ועומד על עשייתה,

ומזרז עוסקים ומסייע להם בעריכתם,

וכן מביא בעל הרוקח.

כל אדם חייב לתקן בעצמו המצות,

כמו שנאמר במחילתא,

משארותם צרורות בסמלותם.

רבי נתן אומר,

וכי לא היה שם בהמה?

למה משארותם צרורות בסמלותם?

אלא שהיו ישראל מחבבים את המצוות ואת המצות,

וילכו ויעשו בני ישראל,

ניתן שכר להליכה ולעשייה.

הפסוק אומר, וילכו ויעשו בני ישראל.

משלמים שכר גם על ההליכה,

וגם על העשייה.

רבי משה בן מכיר,

בעל סדר-היום מביא,

שילוש בעצמו ולפחות ייתן מים.

זאת אומרת, לקיים את המצווה בפועל, בעשייה.

וספר כוונות הארי, כתב,

שיטריח עצמו במצע של מצווה עד כי יתחמם ויזיע,

ובזה ישבור הקליפות שנולדו מעוון קרי.

ועוד, כשהמצה נקראת לחם עוני,

בדרכו של עני הוא מסיק את התנור מאשתו לאשר.

המהריל היה נוהג להדליק את העצים לאפיית המצות בענפי הערבה של הלולב בשל ההושענות.

היו שומרים את זה

לצורך העסקה.

ויש משאירים את הסכך של הסוכה ומסיקים בו תנור לאפיית מצד מצווה.

אנחנו לוקחים את הלולבים ששמרנו,

והיום אנחנו משליכים אותם כדי לבער את החמץ איתם.

כתבו הראשונים ששלוש מצות מצווה של ליל הסדר

יהיו גדולות

ועשויות מקמח

כשיעור חלה.

זאת אומרת,

קילו ו-680.

ויש אומרים, שני קילו ו-250, שזו מידת העומר,

עשירית האיבה הכתוב בתורה,

והוא השיעור של שלוש חלות מלחמי התודה שיוצא מבית האסורים חייב בה.

אנו, שיצאנו ממצרים, חייבים תודה כיוצא מבית האסורים.

אבל אין נוהגים כך ברוב הקהילות,

אלא מחמירים להיות במצע עשויה דקה מן הדקה

כדי שאפייתה תיעשה יפה ומהר.

קשה לעשותה כל כך גדולה,

שתחזיק שליש שיעור חלה ותישאר שלמה למצווה.

אלא אם היא נעשית רקיק עבה.

זאת אומרת, יצטרכו לעשות תאווה.

גמר רפייתן מכניס מצוותיו

כשיעור חלה לסל

או לסדין,

כדי שיהיו כולם במקום אחד,

ופורס הסדין על כולם.

זאת אומרת, בשביל להפריש חלה צריך שהכל, כל המצות שהוא עשה יהיו בסדין,

כולם בפנים לקפל את הצדדים,

מלך הסוד,

שהכל נקרא בסל אחד.

הוא מפריש חלה מאחת מהן על כולן.

הוא מברך על ההפרשה הזו.

ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם,

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה.

נוסח הספרדים להפריש חלה תרומה.

מצווה מן המובחר להביא את המצות לבית קודם ההפרשה,

כדי שהאישה תפריש חלה מהן,

שמצווה זו של הפרשת חלה שייכת לאישה.

יש מי שכתב,

שאם קדם הבעל והפריש בלי רשותה,

חייבו לשלם לה עשרה זהובים מדין שאמרו חכמים.

כשמפרישים בבית חלה ממצות המצווה,

אז מצרפים אליהם גם שאר המצות שבבית, שלא הופרשה מהן, עדיין חלה.

נותנים כולן ביחד, כמו שאמרנו,

מחלה מופרשת

שורף אותה מיד.

מנהג הזה שאמרנו לאפות מצת מצווה בערב פסח אחר חצות

אינו מנהג חסידות בלבד,

אלא עיקרו בהלכה ומקורו בירושלמי,

ומביאים אותו הפוסקים הראשונים.

כיוון שהגישה תורה,

המצות לקורבן פסח,

זאת אומרת, התורה השוותה ביניהם,

וכיוון שהפסח אינו נשחט אלא משש שעות ומעלה,

אף מצה כן, לכן המצה היא בדיוק כמו שהגישה תורה.

אבל פוסקים אחרים יתירו הדבר אפילו לכתחילה,

וסומכים על תוספתא, מביא אותה הראוויה,

יוצאין במצה ישנה, ובלבד שיעשינה לשם פסח.

לאו דווקא של ערב.

אבל מכל מקום, כיוון שהירושלמי אוסר,

ראוי להחמיר בדבר ולהשתדל על אפיית מצת מצווה לליל הסדר אחר חצות של ערב פסח.

ערב פסח שחל בשבת,

אופין מצת מצווה ביום שלפניו אחר חצות של י״ג בניסן שהוא ערב שבת.

אנחנו אופים היום,

אפילו שהפסח חל בשבת, אנחנו אופים היום.

דורות קודמים נמצאו צדיקים.

ואנשי מעשה שאפו מצות מצווה בליל

התקדש החג,

אם חל ערב פסח בשבת,

ולא יכלו לאפ אותם מבעוד יום, כמו שאמרתי.

אף הם בחרו למלאכתם אנשי חיל,

אומנים וזריזים במלאכתם מאוד,

ויראי שמיים מרבים,

ועוד החמידו עליהם שומרים,

לשמור כל פירור וכל משהו מבצק שלא נילוש במצה.

וביערו אותו מן העולם קודם, שיבוא לידי החמץ,

וחס ושלום

יעברו עליו משום בל ייראה ובל יימצא.

זה שני ייסורים, שני לווים,

שעוברים אם יש חמץ בפסח.

ועם כל זה,

לא פסק פיהם מעטרת תפילה לריבון העולמים,

שלא ייכשלו במעשיהם

וירצו למצווה.

בכל כך למה?

משום חביבה מצווה בשעתיו.

אבל בדורות אלה נמנעים לעשות כך מפחד שלא תעלה הזהירות יפה,

כי לא כל אדם זוכה שמן השמיים יסייעוהו להישמר ממכשול של עוון.

ואולם,

בשעת הדחק גדול, בשנת רעוון,

וכשהקמח לא היה מצוי קודם,

כבר היו מחסים גם בדורותינו,

שהתירו חכמים לאפות מצה גם בפסח.

זאת אומרת, האשכנזים לא היו נוהגים בזה, רק מכינים הכול מלפני פסח.

בתימן היו עושים כל יום מצות.

לא מכינים כמו שאנחנו מראש לכל הפסח,

כל יום אוהבים מצות.

אבל לא כולם זהירים, לא כולם בקיאים,

אז

עדיף שאדם

יכין את הכול מראש.

ישראל דואגים במצוות וחרדים עליהן כולן חרדה גדולה, וקל וחומר במצווה החמורה של חמץ ומצה,

וביותר בשעת בין הערביים של ערב פסח.

יש שאלה גדולה אם אדם

הוא חמץ או מצה.

מה זה חמץ, מה זה מצה?

האם הוא החמיץ את החיים שלו,

פספס אותם,

לא ניצל אותם,

או שהוא מיצה אותם?

מיצה אותם עדו וניצל אותם כמו שצריך.

אז תלוי מה אתה, חמץ או מצה.

כדאי להיות מצה,

מי שממצה את כל הכוחות שלו.

כיוון שגדולה החרדה במצווה הזו, בשעה זו,

עלולים לבוא לידי התרכזות

והרמת כל זה על זה,

למהיר בשביל חברו, לגעור בו, שהוא לא מאיר במלאכתו.

עולם הכעס והגערה לעולם אסורים.

ואין לך מצווה שבגללה מותר לאדם

לצאת מגדר שלוות ומנוחת הנפש,

עד כדי שתינטל ממנו הארת פניו ויכעוס על חברו.

לפיכך,

הזהירו חכמי הנפש את העוסקים באפיית מצד מצווה בערב פסח הרחצות,

אזהרה מיוחדת מפני הכעס והרוגז,

שחלילה לא תהיה במצוותם תערובת של עבירת כעס

שאף היא חמורה כתערובת של איסור חמץ.

באמר צדיק אחד בדרך צחות,

לפיכך נסמכו הכתובים,

אלוהי מסיכה לא תעשה לך,

ומייד אל חג המצות תשמור.

להזהיר אותך על הכעס בשעת עשיית המצות,

שכל הכועס

כאילו עובד עבודה זרה.

מאמר הכתוב, כשאתה בא לקיים מצוות,

את חג המצות תשמור,

אז אני מזהיר אותך תחילה, אלוהי מסיכה לא תעשה לך.

אל תיכשל בשום עבודה זרה ולא בכעס, הדומה לעבודה זרה.

ואמרו עוד בעניין זה בדרך רמז, אף על פי שכל חמשת מיני דגן כשרים למצה,

אין אנו לוקחים למצה

למצווה אלא את החיטה בלבד,

ולא את הסעורה והכוסמת,

השיבולת וכו',

שכן החיטה

היא רומזת לחטא של אדם הראשון,

לדברי האומרים,

שעץ הדעת שנצטווה עליו אדם הראשון, חיטה היה.

וכן חכמים אמרו,

יצר הרע כמין חיטה הוא דומה.

ועכשיו כשיוצאים לחירות הנפש

ומתקנים החטא

ומכניעים את היצר הרע,

לוקחים את החיטה,

שהיא מסמלת את החטא של אדם הראשון ואת היצר הרע,

טוחנים אותה,

ואין היד זזה ממנה עד שהיא נתקנת כתורה וכמצווה.

לפיכך, אינו בדין לערב מצווה זו שום תערובת

של חטא אחר. אם תכעס,

אז אתה מערבב שוב פעם חטא, אתה רוצה להתפטר מהחטא, בשביל זה לוקחים את החטא, ועושים את החטא לרמוז על מה שמתפטרים מחטא הדם הראשון ומייצר הרע, וטוחנים אותו, ולא משאירים ממנו שמץ.

וכל הזמן מתעסקים בו עד שהוא יהיה מצה.

ואתה רוצה להיכנס עכשיו כעס?

אז מה עשינו?

מתפטרים מחטא ומביאים חטא חדש.

זה טעם למה טוחנים את החטא ועושים ממנה מצה, כי אפשר לעשות מכל חמשת מיני דגן.

אבל יש טעם פשוט שלוקחים דווקא את החטא,

כי זה המין החביב ביותר מכל שאר מיני דגן,

וכשעושים מצווה, עושים אותה על הצד החביב והמשובח.

אשריהם של ישראל שמקפידים על המצוות,

מזדרזים למצוות ועושים אותן כתוכנן,

ובפרט מצווה זו של מצות מצווה, שהיא חשובה מאוד,

ולא כולם זוכים לזה.

אבל כמו שאמרנו, גם צריך זהירות יתרה,

ואנשים שיבואו לעשות אותה לשם שמיים,

ביראה,

זריזים במלאכתם וכו'.

חג שמח לכולם.

רבי יחנניה ברקשי אומר,

רוסו הקדוש ברוך הוא זכות ישראל,

אבי קורבא את הרצועות של נעמוד וארבע שנמארצה.