מצוה להיות בשמחה | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

באמצע העבודה,

במקום קר מאוד, מצמרר,

קם חבר

ועושה מעשה,

מביא מחם ענק,

כוסות,

כפיות,

תה, קפה, קקאו, סוכר, סוכרזית.

יפה מאוד מצידו.

אבל אין זה הכול.

מדי שעה הוא קם,

עורך סבב במשרד,

נוטל את כל הכוסות,

רוחץ אותן,

מוזג,

לזה תה, לזה קפה.

כבר יודע מי שותה עם סוכר ומי אוהב מרבה חלב.

ובקיץ, כשחם,

מחניק,

כל בוקר הוא מגיע עם צידנית שומרת קור,

מלא פחיות שתייה, כל האורנג' דיאט,

הכל על חשבונו בחינם.

מרימים גבה,

חבר כזה נדיר למצוא.

אבל נניח שיש אחד כזה,

מה נאמר עליו?

צדיק,

גומל חסד מאין כמותו בלא ספק.

נכון, הוא גומל חסד,

אבל מאין כמותו,

לא.

יש כמותו,

ואפילו יותר ממנו.

יש גומלי חסד רב יותר, גדול וחשוב יותר.

הדברים כתובים בפרשה.

פסוק מפורש.

בברכת יעקב,

אבינו עליו השלום ליהודה,

הוא אומר,

חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב.

הגמרא מפרשת את הפסוק הזה.

הוא מעידה שזה הפשט שלו.

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא,

ריבונו של עולם,

האר לנו בעיניך,

וזה טוב לנו יותר מיין.

הראה לנו שיניך,

הכוונה

חיוך רחב,

וזה טוב לנו מחלב.

והרי זה כדברי רבי שמעון בן לקיש,

שאמר

טוב המלבין שיניים לחברו,

הכוונה

מחייך,

יותר ממשקהו חלב,

שנאמר אולוון שיניים מחלב.

אז כתוב כאן שחיוך,

כן,

חיוך,

משיב נפש יותר מכוס חלב צונן בקיץ,

ומחמם יותר מגביע יין בחורף.

זה נכון לא רק לגבי עבודה,

גם לגבי בני ישיבה ואברכי כולל,

גם בבית.

הן חכמים זיכרונם לברכה אמרו בסנהדרין כד שתלמידי החכמים

שבארץ ישראל מנעימים זה לזה בהלכה,

ונוחים זה לזה כשמן.

גם כשחלקו והתווכחו,

קיימו את הכתוב, האמת והשלום אהבו.

אומר הגאון מווילנא וכותב

שרוב מצוות התורה לשמח את הבריות.

באיגרתו עלים לתרופה.

תורה תחילתה גמילות חסדים

וסופה גמילות חסדים.

ואומרת הגמרא בסוטה יו ד',

ובאר הסבא מקלם, זכר צדיק וברכה,

ספר שמתחיל בעניין מסוים ומסיים באותו עניין,

הרי זה העניין המרכזי בו.

הבריח התיכון.

אז אם התורה מתחילה בחסדים,

מסיימת בחסדים,

אז כולה החסדים.

הכול נסום על חסדים.

הקדוש ברוך הוא הלביש את אדם בחווה ובסוף התורה קבר את משה.

אז זה גמילות חסדים, תחילתה בסוף.

נו, מעשה בראש ישיבה שהגיע לבבא סאלי, זכר צדיק וברכה, והשתבח בבנו, שהוא תלמיד חכם,

רך בשנים ואף בחוכמה,

וביקש רשות להרצות לפני רבנו מחידושי תורתו של הבן.

ובבא סאלי הסכים.

פתח,

בציטט הלכה תמוהה ברמב״ם,

הקשה מסוגיית התלמוד,

פתח בפלפול ארוך וסבוך,

שבסופו התיישבה הקושייה.

נהרו פני רבנו,

ונענה האב ואמר,

בני זה הגדול בתורה זקוק לישועה בעניין פלוני.

בירך אותו

בבבא סאלי והרעיף על הבן שבחים.

כשיצא והלך,

פנה רבנו לחתנו ושאל אותו, מה דעתך על הפלפול?

אמר, ודאי, דברים נפלאים.

אמנם כן, אמר רבנו,

אבל הוא התעלם משתי מילים ברמב״ם

שסותרות את כל הפלפול.

פתח החתן את הספר וראה כי אכן

הדברים מופרכים מיסודם.

תמא.

אז אם כן, מדוע לא אעיר לו רבנו על כך?

ותמא רבנו על תמיהתו.

יהודי שמח בבנו ומתגאה בו,

ואני אסתור את שמחתו?

והלא איסור מדאורייתא הוא

להעציב יהודי?

ולא תונו איש את עמיתו.

לא תצערו איש את עמיתו.

בהונאת דברים הכתוב מדבר,

שעל ידי דיבורים אתה מצער את השני.

בכל חיוך לזולת,

מצוות עשה.

אז על אחת כמה וכמה,

אם אדם מחייך בבית,

אם בן אדם מחייך למשפחה,

אה,

חובה היא,

הכרח.

אבל איך נחייך?

הקצב של החיים דוחק מאוד,

כל כך מתוח, כל כך עצבני.

יש עצה?

פיקודי השם ישרים,

מסמכי להם. הנה, חלק מכם מחייכים.

שיעור תורה מוציא את האדם לעולם אחר,

רגוע,

זוהר,

מביא אותו לשמחה,

לשלווה, לטוב לבב.

אדם שבא משיעור כזה, ישוב אדם אחר עם חיוך על שפתיו,

עם אור בעיניו,

ואז יקל עליו לשמוח ולשמח.

אז צריך להרבות בשיעורי תורה,

וכך נרבה אור בבית.

יום טוב.

רבי יחנן יאמר אנשי עומר,

עושו הקודש ברוך הוא פה ישראל, אביגדור.