4-4-15

"נופת תיטופנה שפתותייך כלה דבש וחלב תחת לשונך", שיר השירים פרק ד' פסוק י"א. רבי יוסי אומר, כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבים על שומעיהם כדבש זה שבא מצוף, נח לו שלא אמרן. ורבנן אמרי כדבש וחלב המעורבים זה בזה.

הפסוק אומר "נופת תיטופנה שפתותייך כלה" - כל מי שאומר דברי  תורה ברבים, כלה זה כנסת ישראל, אז צריך ששפתיו יטיפו נופת, וצריכים להיות ערבים על השומעים, ואם הם אינם ערבים על השומעים כדבש זה שבא מצוף, אז נח לו שלא אמרן, ורבנן אמרי, איך צריכים להיות ערבים? כדבש וחלב המעורבים זה בזה, זה המדרש בשיר השירים רבה ד'.

מעלתו של הדבש היא כי מתיקותו חזקה כאשר הוא בא מצוף, יש אומרים מצוף הפרחים ויש אומרים מצופים, צוף, מה זה הר צופים - מההרים שצופים למרחוק, כלומר בעוד שהדבש מצוי בחלתו, אז יש מתיקות חזקה מאד לדבש, ולפעמים מתוך שמתיקותו חזקה מאד הרי הוא חריף והוא צורב מרוב מתיקותו. אך לעומתו החלב קל ומרכך, ז"א אם משאירים את הדבש בפני עצמו אז הוא צורב מרוב המתיקות, אבל אם מערבים אותו עם חלב שהוא קל ומרכך, תערובת זאת כמו שאמרו רבנן, כדבש וחלב המעורבין זה עם זה אז הדברים יתקבלו על לב השומעים.

כאשר מערבין יחד זה בזה דבש עם חלב, החלב מפיג את חריפותו מתיקותו של הדבש והוא נעשה נח לאכילה, קל לעכל אותו ואין הגוף דוחהו. והאבן עזרא אומר, כי השאור מחמיץ וכן גם הדבש, כי הדבש מרוב מתיקותו הרי הוא תוסס, עד שמחמיץ, ולכן המוזג דבש עם חלב שהוא רך ומלטף, המיזוג הזה עולה יפה.

כך צריך גם המשפיע והדרשן הדורש ברבים לנהוג באותו מיזוג של דבש וחלב, עליו ללמוד לערב את שתי הסגולות הללו ביחד עם הכשרון להביע רעיונות המתוקים כדבש, הוא צריך לנהוג זהירות בזה לפעמים מרוב מתיקות הדבשים כשהוא עובר את הגבול הוא משיג את ההיפך, הוא נעשה חריף וצורב, כי הדברים מרוב מתיקותם עלולים לפגוע בשומעים, אשר מרוב טובה אינם מסוגלים לקבל את ההשגות העמוקות והחריפות אפילו שהם מתוקים. ז"א לפעמים הוא גולש מתוך המתיקות של דברי התורה שהוא אומר, אבל הוא לא דואג שכל הציבור יהיה מקושר לדבריו והוא מרחף לו בעולם המתיקות והציבור מאבד אותו לא מצליח להשיג את העמקות והחריפות אע"פ שדבריו מתוקים לשומעים והמבינים.

אותו דבר גם לפעמים הדברים יכולים להיות במידת הדין, דהיינו להתסיס, כיון שזה מתוק מאד, לפעמים זה גם מתסיס, ולא כל אחד יכול לסבול את הדברים עד תום, לכן צריך למהול את הדברים ולמזג בתוכם שפת מרפא שמרככת כמו  חלב. ע"י המיזוג הזה יצליח להשפיע על השומעים, למשוך את ליבותיהם לעיקר המטרה של הדברים, אם יש בו כח וכשרון זה למזג ולערב שני הסגנונות הללו אז יכול הוא לעמוד ולדבר בפני השומעים.

אמר רב אחא בר אבא, אמר רב המנונא אמר הרב, אפילו שיחת חולין של תלמידי  חכמים צריכה לימוד, שנאמר "ועלהו לא יבול", העלה הוא לכאורה מיותר, אבל זה כמו שיחת חולין, זה לכאורה מיותר, ודברת בם ולא בדברים אחרים, אבל גם שיחת חולין של תלמידי חכמים שנשמעת כשיחת חולין וכדבר טפל "ועלהו לא יבול", צריך לדעת להבין, רש"י אומר צריכה תלמוד, גם שיחת חולין. חושבים שחכם אמיתי מדבר סתם, לא סתם, מי שיקשיב טוב יבין את הרמזים או העקיצות או שאר הדברים שנכמנים בתוך דבריו של התלמיד חכם. וכדי להתלמד לדבר בלשונם שלשון תלמידי חכמים היא לשון נקיה ועושר ומרפא. גמרא בעבודה זרה י"ט.

חכמים ז"ל מדריכים אותנו באומנות הדיבור שיש להגיש לפני המאזינים והמושפעים לשיחותיהם של תלמידי חכמים שצריכה להיות מקובלת, והתועלת גדולה כאשר משתמשים הם בסגנון מעורב וממוזג של דבש וחלב, שפה נקיה שיש בה עושר רעיונות ומחשבות מתוקות, עזות וחריפות, אך יחד עם זאת גם שפה נקיה ומרפאה. עשירות המכילה רעיונות עמוקים, מחודדים וחריפים עם סגנון מלבב ומושך את הלב.

באותה המידה גם קיים הצורך שכל אדם יתאמן ויסגל לעצמו דרך של הנהגה עם יד חזקה ויד רכה ביחד, הדרשן לא ידבר רק דברים מתוקים ולא ידבר רק דברים חריפים, ימזג.

אומר רבינו בחיי בשער אהבה פרק שישי, אחת רכה ואחת מכה, לפי הציבור לפי הענין לפי הזמן לפי המקום צריך הדרשן לדעת כיצד לנווט. כל אחד יתאמן ויסגל לעצמו דרך של הנהגה עם יד חזקה ויד רכה ביחד, להשתמש בשתי המידות של דין ושל רחמים, ובמיוחד דרושה הנהגה זו עם תלמידים, למזג את מידת הדין עם מידת הרחמים. לא ננהג במידת הדין בלבד או במידת הרחמים בלבד. לכן אסרה התורה להקטיר על המזבח שאור ודבש, לפי הקבלה השאור והדבש הם רמז למידת הדין, ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם לכך הם מרוחקים מן המזבח, דהיינו השאור מתפיח והדבש מתסיס, והם יוצאים ממזגם, לכך הם מרוחקים מן המזבח, ועל פי הקבלה הם כנגד מידת הדין. על כן אמר הכתוב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה'", ז"א אלה סיבות להרחיק אותו מן המזבח.

יש מפרשים ששאור זה כנגד שאור שבעיסה - יצר הרע, דבש זה כנגד התאוה, שאור זה גם כנגד הגאוה שהוא מתפיח, אז אדם שהוא מתפיח את עצמו בבחינת שאור או שהוא נמשך אחרי תאוות בבחינת דבש, גם כן לא תקטירו.

וראה מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת ויקרא, בעבור שהקרבנות לרצון ה' יתברך הנכבד, לא יובאו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזגים - דבר שהוא ממוזג, כאשר אמרו ז"ל בבריאת העולם, שיתף מידת הרחמים במידת הדין ובראו, הקב"ה בתחילה התכוון לברוא את העולם במידת הדין, שזה עיקר הכוונה והתכלית, אבל ראה שאין העולם יכול להתקיים, מיזג עמו - שיתף עמו את מידת הרחמים ובראו, "ביום עשות אל ה' אלקים שמים וארץ", ה' ואלקים שמים וארץ. ומטעם זה אמר הכתוב "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח", אז קורא הפסוק ברית אלהיך מלח, מה יש במלח? לפי שבו יכרת ויתקיים העולם, ז"א על פי ה' העולם מתקיים ועל פי ה' נכרת העולם, והמלח גם כן, יש בו קיום ויש בו כריתה, וכמו שאמר, ראה הקב"ה שאין העולם יכול להתקיים בדין, שיתף עמו מידת הרחמים, כך גם המלח הוא מקיים ומכרית, הוא מקיים את הבשר זמן מרובה, הוא נותן טעם בכל המאכלים, אבל המלח גם מכרית, כי מקום המלוח לא יעלה בו כל עשב. אז ז"א יש בו שני מיזוגים, יש בו דין ויש בו רחמים. על דרך הקבלה יש במלח שני כוחות משתנים, זה היפך מזה, והם המים והאש, ובכח חמימות האש המייבשו ומגלידו חוזר מלח, ז"א השמש מייבשת את המלח שמורכב ממים, ומייבשת אותו ומגלידה אותו, ואם כן יש בעצם המלח כח המים והאש, שהם כנגד שתי המידות שבהם קיום העולם, דהיינו כח הדין וכח הרחמים.

אז רואים  מפה שצריך מיזוג, כמו המלח שמתקיים כך דבריו של הדרשן יתקיימו אם הוא ימזג אותם, צריך גם דין וגם רחמים, אחת רכה ואחת מכה,עם שתי המידות יחד להשתמש בשתי המידות שמקיימות את העולם, זה הדרך למזג ולא ללכת רק על מתיקות בלבד, כמו אלה שאומרים דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום בלבד, ולא מוכיחים את הציבור ולא אומרים להם דברי אמת, אלא מורחים הכל בשוקולד.

אז לכן צריך שיהיה אדם אומר דברי תורה ברבים שיהיו ערבים, מעורבים על שומעיהם כדבש זה שבא מצוף, אם הוא יגיד ככה מצוף בלבד בלי חלב, אז נח לו שלא אמרן. צריך להיות ערבים. ורבנן אמרי, כדבש וחלב המעורבים זה בזה, אז ז"א אם זה רק דבש זה בעיה, כי זה עלול להתסיס וצריך לערב אותם דוקא לפי חכמים שיהיו מעורבים והחלק הקל והמרכך של החלב יעשה את עבודתו. "נופת תטופנה שפתותייך כלה דבש וחלב תחת לשונך", צריך ללמוד למזג את הדברים ולא ללכת על פן אחד בלבד.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם...