מי החמור הצדיק | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אה, רבי יחזקאל אבנשטיין, זכר צדיק וברכה.

ברך.

נראה איך אנחנו מברכים ברכת המזון

כשאנו אומרים מילים במרוצה ללא מחשבה והתבוננות.

בוודאי שאין לזה שום קשר למצווה הנדרשת מאיתנו.

רק כאשר יתבונן ויוציא הדברים מפיו,

מתוך התבוננות בכל דיבור היוצא מפיו,

יקנה לעצמו הרגשת מתיקות בדברים הנאמרים ויקבל בהם טעם.

אז להגיד ברכת המזון במרוצה זה לא המצווה בכלל, ואין לזה שום קשר למצווה שאנחנו אמורים לעשות.

רק כשמתבוננים בדברים בכל דיבור שיוצא מפינו,

אז יש הרגשת מתיקות בדברים,

ומקבלים טעם.

העניין,

שהכלל הראשון בדרכי העבודה הוא שללא יגיעה עצמית אין מאומה. זה כלל בכל המצוות. בלי יגיעה

לא מגיעים לשום דבר.

כמו שכתב רבנו יונה בשם חכמי המוסר,

כי השכל מתנה והמוסר קניין.

השכל זה מתנה מאת השם יתברך.

אבל המוסר,

דהיינו שאדם מייסר את עצמו, מתייגע,

זה קניין.

שכל זה מתנה.

אתה לא מייצר שכל. שכל קיבלת, צריך להשתמש איתו.

זה מתנה.

אבל המוסר זה קניין שאתה קונה. איסורים והגיעה זה הקניין.

כמו שאמרו, זיכרונם ברוך הלאה, כתוב,

כי אם בתורת אדוני חפצו ובתורתו יגיע יומם בלילה,

אז כתוב, כי אם בתורת אדוני, בהתחלה זה תורת אדוני,

וזה בגדר מתנה.

אבל לבסוף, אחרי שהוא יגיע הבא בתורה,

הנעשית תורתו שקנויה לו,

קנה אותה בקניין.

וכתב הרמחל,

שלפיכך נמשלה התורה לאש,

שבתחילה

היא כמו גחלת כבויה שזיק עמום

כנוס בתוכה.

וכשנופחים בה משתלהבת, שלהבת,

מרובת גוונים.

הנופח נופח מתוכו,

ובעמלו הוא הופך את הגחלת הכבויה לשלהבת של אור וחום.

זה מה שנאמר, אם אין אני לי, מי לי.

אם לא נעמול בתורה ובתפילה ובמצוות,

הם יישארו כבויות ועמומות.

את זה מרמז הרמחל בעצם שכל אותיות התורה הן שחורות,

אבל הן כמו גחלים עמומות.

כשאתה לומד ואתה מפיח בהם

את הנשמה שלך,

אז יוצא מזה להבות בצבעים וגוונים שונים. זה הפירושים שיוצאים

מתוך האותיות השחורות. זה אותן אותיות.

אבל ככל שאתה עמל יותר,

כמו שאדם מהבהב את הגחלים ויוצאת להבה,

ככה צריך לראות שכל האותיות של התורה, שחורות, זה כמו גחלים עמומות,

שבתוכם האש היא עמומה,

אבל צריך להפיח בה את הרוח של הבן אדם.

ואז יצא מזה גוונים הרבה, פירושים הרבה,

והנופח נופח מתוכו.

העמל שלו גורם שהגחלת תהפוך לשלהבת אור וחום.

וזה מה שנאמר, אם אין אני לי מיני.

אז אם לא עמלים בתורה, במצוות,

בתפילה נשארות כל המצוות כבויות,

ועמומות.

הרמב״ן כותב בדברים ל״ב-ו״

שכפויי טובה נקראים נבל.

כפוי טובה נקרא נבל,

משום שהוא נופל וירוד משאר בני אדם,

וכמו נבלה שנפלה ומתה

נבל.

וכן כתב בחובת הלבבות,

מי שאינו מכיר טובה לקדוש ברוך הוא על טובותיו, מה שהוא מקבל מאיתו,

הוא יצא מגדר אדם והוא בגדר בעל חיים.

שמעתם?

אדם שלא מכיר טובה לקדוש ברוך הוא על הטובות שהוא מעניק לו,

הוא לא גדר אדם,

הוא גדר בעל חיים.

ובאמת אפילו בבעלי חיים

יש הכרת הטוב?

ידע שור קונה הוא וחמור אבוס בעליו

ואנחנו כשור לא היינו ולחמור לא דמינו.

אתם שומעים? לא מכירים טובה לקדוש ברוך הוא

על כל הטובות שהוא נותן לנו.

נו, מי חושב שבאמת הוא לא מכיר טובה? אנחנו חושבים שאנחנו מכירים טובה, נכון?

תכף נראה שלא.

הנה התעוררתי, אומר רב חזקאל לוינשטיין,

שאנו עסוקים בכל יום בהבעת הכרת הטוב,

אלא שאיננו מרגישים בזה ואיננו מנצלים זאת כראוי.

יסוד כל ברכות השחר,

הכרת הטוב.

כל ברכות השחר זה הכרת הטוב.

וכן ברכת המזון זה הכרת הטוב.

אזנת העולם כולו וכו'.

ברכה ראשונה זה הכרת הטוב על המזון שהכין לנו.

ברכה שנייה זה על ההטבה שבהנחלת ארץ ישראל.

התורה,

המצוות,

מה אנו אומרים ומברכים,

ואפילו אם מכוונים,

אבל לא חושבים על היסוד של הכרת הטוב שמונח בברכה,

שאנחנו מכירים בעצם גם טובה לקדוש ברוך הוא לכל הכול.

ואם מכוונים כך,

מעבר לכוונת הדברים,

הפעולה הזאת קלה ופרייה כה רב.

אז למה לא לנצל אותה?

כשאדם מוריד את הזבל,

מתכוון לקיים גמילות חסדים, קיים מצוות חסד ואורייתא גמילות חסדים.

מה הבעיה להתכוון?

אתה כבר עושה משהו, תתכוון.

אם נתכוון בברכת המזון ובברכות השחר להכיר טובה לקדוש ברוך הוא על כל מה שהוא עושה איתנו,

אז מעבר לקיום המצווה אנחנו נזכה גם בהכרת הטוב.

ובאמת,

כשהוא אומר ובאמת, זה באמת,

ובאמת,

משעה שנתעוררתי לכך,

אני משתדל לכוון כן ולקיים חובת הכרת הטוב בברכה.

מאותה שעה שהוא התעורר,

מכאן ולמה,

השתדל תמיד להכיר טובה

לקדוש ברוך הוא הכרת הטוב.

כתב הרמ״ה בתף ע״ט,

א',

נהגו שבעל הבית מברך ברכת המזון בליל פסח.

כשנאמר טוב ע״ן הוא יבורך.

מי אמר שהוא טוב ע״ן?

בעל הבית יברך. מי אמר שהוא טוב ע״ן?

והוא קרוי טוב ע״ן,

כיוון שהוא אמר כל דכפין יטה ויכול.

כל מי שרעב ייכנס ויאכל.

נו,

אני מקווה שלא יפתיע אותו בדלת

ויתברר מה שיתברר.

אז כל דכפין יטה ויכול.

וכתב רבנו,

מה גודל הצלחת האדם

אם כנע לעצמו מעלת טוב ע״ן?

כתב רבנו,

מה גודל הצלחת האדם

אם כנע לעצמו מעלת טוב ע״ן?

אשר הוא תמיד במצב

שיהיה מבורך.

כי כתוב טוב ע״ן הוא יבורך.

אז מה לא טוב להיות טוב ע״ן? זה תמיד תהיה מבורך מאת ה' יתברך.

לא טוב.

לא טוב להיות מבורך כל הזמן.

ולהפך,

אם חס ושלום, במצב של רע ע״ן,

הרי הוא יקולל.

כי כן דרכי האדם, או טוב או למוטב, חס ושלום.

אין מצב ביניים,

כן ובכל המעלות והמידות,

לב טוב או לב רע, חס ושלום.

ומא נועלו האנשים אשר הם על טבעם?

כמה טיפשים האנשים שהם על טבעם נשארים בטבע שלהם.

לא משתנים, לא עובדים להשריש מידות רעות וכו'.

כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והוא נשאר ככה.

ובלי עמל והגיעה על תיקון המידות

וקניית המעלות,

הרי הטבע עושה את שלו.

טוב ע״ן הוא יבורך.

זה משה רבנו עליו השלום,

שהקדוש ברוך הוא אמר לו לסמוך את ידו על יהושע,

לסמוך את ידו,

והוא סמך עליו בשתי ידיים.

זה נקרא

טוב עיינו יבורך.

ובתוספות

בבבא קמא צדיק בית עמוד בית כתוב שהסמיכו לכך

חמרה למראה

ותבותה לשקיע.

חמרה למראה היין שייך לאדון

ותבותה לשקיע.

מי נותנים לו את הטובה והכרת הטוב? למוזג.

אבל היין שייך לבעלים והמוזג זה מישהו אחר.

היין של בעליו, ולמי אומרים תודה? למוזג שהוא נותן, בעין יפה.

כי מידת טוב עין היא כשנותן

ומשתדל עבור זולתו,

ומוכן להשפיע עליו שפע הטבה יותר מעצמו.

כמו מוזג היין,

שכל תפקידו זה למזוג לאחרים.

אפילו שזה לא שלו, הוא מקבל את הכרת הטוב.

איי, איי, איי, איי, איי.

דוגמה, אדם נמצא בחתונה,

והעובר המלצר

ונותן לו.

ואחר כך הוא שואל אותו, עוד, אתה רוצה עוד מנה נוספת או משהו?

תודה, תודה, תהיה בריא, הכול פה ושם.

את התודה, כמו שהוא אמר לו, על זה שהוא קיבל ממנו,

הוא לא אומר לבעל הבית, בעל השמחה שהשקיע את כל הכסף

והוא נתן לו עוד צ'ק מצומק.

אבל זה המלצר שהוא נותן לו את מה שלא שלו,

ישכוח, ישכוח, ואפילו יש כאלה חכמים, נותנים לו איזה טיפ, 20 שקל מההתחלה או 30 או 40,

שיטייל אצלם ככה קצת

וייתן להם תוספות.

הטבע עושה את שלו,

כי אם יאמר לך האדם, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן.

נעיין בפשט של המקרא.

עם של עבדים יצא ממצרים ברכוש גדול.

לא היה אדם מישראל

שלא היו לו 90 חמורים, טעונים, כספה וזהבה של מצרים.

היו בדרגה גבוהה

שרעתה שפחה משלו נגלה ליחזקאל הנביא.

זכו לגילוי של מתן תורה.

התבשרו על השראת השכינה במקדש.

ושתהיה להם על ידי זה כפרה על עוון העגל.

נצטוו.

אז העם הזה שזכה לכל כך הרבה, נצטוו.

מאת כל איש אשר הדבנו ליבו, תיקחו את תרומתי.

וממי שלא הדבנו ליבו, לא תיקחו.

נו, נשאלת השאלה.

הרי הם היו במדבר.

אין להם מה לעשות עם כל הכסף והזהב.

חוץ מלשמור עליו,

אין להם מה לעשות עם הכסף והזהב.

כי לא חסרו דבר, לא חסרת דבר.

אבנים טובות ירדו להם עם המן.

סברובסקי,

יורדים למטה.

יורדים להם עם המן.

וייתכן

שיהיו

שיביאו,

אבל לא בנדבת הלב.

יש כאלה? טוב.

מה הוא רוצה בושה רבנו על הבוקר?

מחצית השקל.

אוקיי, בסדר, תביא להם שם, תקפוץ שם, תמסור להם שם מחצי שקל.

בעל הטורים כותב,

פתח בדבר אל בני ישראל

בלשון פיוס.

כמו דברו על לב ירושלים.

דבר אל בני ישראל.

צריך לפייס אותם,

את עם ישראל, שייתנו מחצית השקל.

למה?

כי יש בזה חסרון כיס.

מחצית השקל, אבל זה חסרון כיס.

יוצא מחצית השקל.

מחצית השקל, אתם שומעים?

תשעים חמורים מלאים כסף זהב. ואין בן אדם שאין לו.

מה זה מחצית השקל?

אפילו אם תיתן חמור אחד שלם.

מה זה?

אתה אפילו לא נותן מעשר.

מה הבעיה?

צריך לפייס אותם.

כמו דברו על לב ירושלים.

אחרי החורבן

היה צריך לפייס את עם ישראל. אחרי החורבן מתו

מאות אלפים, מיליונים.

שבר בכל העם.

הרס החורבן.

הרס המקדש. שרפתו. וכו' וכו'. גלות. מה לא?

דברו על לב ירושלים.

צריך לפייס אותם.

נו, זה דומה כמו לקחת מחצית השקל?

שצריך לפייס אותם כמו על החורבן?

מה זה חורבן?

להוציא מחצית השקל?

נתן להם תשעים חמורים טעונים כסף זהב. מוריד להם יהלומים. מפייס אותם ליתן מעט זהב.

להשראת השכינה ולכפרה.

ומה אומר להם? תיתנו את זה, את המעט הזה, את מחצית השקל,

בשביל שאני אשרה לכם שכינה.

ככה אתם תקימו אוהל מועד.

יהיה לכם גם כפרה על מעשה העגל. וגם תשרה השכינה ביניכם, וכל ההשקעה מחצית השקל.

מחצית השקל.

אבל מכיוון שחמדת הממון וצרות העין מוטבעות בנו,

ולכוח המידה אין גבול,

ובכוחה להעביר את האדם על דעתו ודעת קונו,

יש צורך בפיוס ועמל לגבור עליה,

ואפילו באופן חד-פעמי.

כל הדרישה והבקשה חד-פעמי, לא באופן קבוע, לא הוראת קבע.

חד-פעמי.

זה הגיוני? תגידו לי, זה הגיוני?

לא הגיוני, נכון?

אתה לא מאמין שיש לך מידה כזאת, נכון?

אני לא נראה שכל יבול העולם היה בחלקו של קין.

שני אחים יש.

כל היבול בעולם, למי שייך? לקין.

והוא היה נביא.

ודיבר עם הקב' פנים בפנים.

והוא מעצמו עמד על סוד הקורבן. זאת אומרת, היה אדם גדול, אדם ענק.

וכשהביא קורבן, הביא מן הגרוע והפחות

זרעוני פשתן.

וכי הוא יאכל את כל היבול המשובח שבעולם?

הוא יכול לאכול את כל המנגו והאבטיחים והכל וזה, שאתה מביא עכשיו

זרעוני פשתן?

אבל זה כוחה של המידה.

אם לא עמלים, לשרש אותה.

אם אדם לא יעמוד לשרש את המידות הרעות שהן טבועות בו,

לא יועיל, כי הטבע עושה את שלו.

אם יאמר לך האדם, לא יגעתי ומצאתי,

אל תאמן.

בלי גאה אי אפשר לעקור מידות רעות.

אין דבר כזה שאתה בא על מידות טובות.

אין דבר כזה. אתה צריך לעבוד על זה.

אתה צריך לעבוד על זה.

אם יש לך מידה טובה, זה כרגע לא מפריע לך.

אבל ברגע שהיא תפריע לך, היא תשתנה.

בשוב השמד שיבת ציון

היינו כחולמים.

בשוב השמד שיבת ציון היינו כחולמים, בשעת הגאולה

תתברר לנו האמת שבכל מהלך העניינים בבריאה,

כשם שבחלום

חי האדם בעולם של דמיון

ומשלה את עצמו בכל מיני עניינים,

כך נבין בגאולה איך טעינו וחיינו בשקר ובדמיון.

כל מה שעובר עלינו עכשיו, יתברר לנו שזה חלום דמיון.

אחת האמיתויות שתתגלנה לנו

זה שהשלינו את עצמנו שאנחנו בעלים על עצמנו ועל מעשינו.

אני הולך לפתוח עכשיו עסק כזה וכזה,

אני הולך לסגור את הזה וזה,

ואני הולך לעשות ככה וככה, זאת אומרת, אני אדון ובעלים על עצמי ועל מעשיי, ואני מחליט מה אני אעשה.

אחת מהאמיתויות שהתבררו לנו בבוא הגאולה

זה שאנחנו היינו מושלים, מושלים,

השלינו את עצמנו

שאנחנו בעלים.

ואז נכיר שרצון השם הוא המהווה את כל הבריאה מאין ליש בכל רגע.

והשם עשה, עושה ויעשה לכל המעשים.

כמו שכתב בחובת הלבבות בשער הביטחון, פרק ד' שלמדנו, ברוך השם,

כי הבורא יתברך הניח ברשותנו השלמת המעשה בעבירה ובעבודה.

פה יש טעות. כי הבורא יתברך לא הניח ברשותנו

השלמת המעשה בעבירה ובעבודה.

השלמת המעשה. בגמר המעשה זה רק ביד השם.

הוא הניח בידינו הקדוש ברוך הוא רק

את הבחירה והכוונה

וההשתדלות בעבודת השם.

לבחור,

להתכוון

ולהתאמץ

כדי לעשות את מה שהחלטנו ובחרנו.

אבל השלמת המעשה היא לא בידינו.

של האדם

היא רק בידי השם

ואנו מתפלאים כיצד האחים של יוסף לא הכירו הוא

ולא חשדו בדבר למרות ידיעותיו והתעניינותו

לא הם

ולא יעקב אביהם ששמר את הדבר וציפה להתגשמות חלומות יוסף

מתפלאים איך הם לא הכירו

אבל כשיודעים שיד השם היא המנהיגה

כשאנחנו יודעים

שיד השם היא המנהיגה

ברצונו פוקח עיניים

ברצונו משמחן אין קושייה

הקדוש ברוך הוא פשוט החלים מהם

איך תתגלגל

גלות מצרים

אם הם ידעו שהכל בסדר ויוסף לא מתכוון כמו שהם חושבים

והכל זה לא היה מתגלגל

אז מה הקושייה?

אם אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא הוא המנהיג הוא פוקח עיניים הוא מסמא אותם אין קושייה

ברצונו הפך ליבם לשנוא עמו כשהוא רצה אז הוא הפך את הלב של המצרים לשנוא את עם ישראל

ולשעבד אותם

וברצונו נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלו

וינצלו את מצרים

אין בעיה לקדוש ברוך הוא

סוגר למצרים את הלב שונאים את ישראל פותח להם את הלב

מוצאים חן, קחו, קחו, קחו כסף, קחו זהב, קחו בגדים, קחו הכל, קחו, קחו.

מי עושה את הכל? הוא עשה, עושה ויעשה כל המעשים.

אז מדוע נהיה שרויים בדמיון ובחלום

ונתעורר רק בבוא הגאולה?

אפשר לפקוח את העיניים כבר עכשיו.

ולדעת שהכל נעשה על ידי השם יתברך.

הכל לטובה

זה לא אמירה מהשפה ולחוץ, זו מציאות.

מה שהשם עושה

זה הוא עושה.

לנו אין יכולת להשלים שום מעשה.

הכל ברצון השם יתברך.

הכל ברצון. אבל תמיד צריך לזכור

להוקיר טובה לקדוש ברוך הוא כל מעשה. גם אם מישהו עושה איתך חסד, תזכור שזה השם שלח אותו.

גם אם מישהו עשה לך רעה, תזכור שהשם שלח אותו.

הכל זה השם. לא להתנתק מהשם.

הכל זה מהשם.

תפס את הטרמפ.

זה לא שהוא בעל חסד וזה השם.

נתן בליבו

לראות אותך, לעצור, לקחת אותך הכול.

תגיד לו תודה בסוף גם שהוא נבחר שתתגלגל זכות על ידו.

אבל לא לשכוח את השם.

לא להגיד רק למלצר,

אשכח אשכח גם להגיד לחתן בסוף.

אפילו שהצ'ק מצומק.

בשוב השם את שיבת ציון

היינו כחולמים.

במדרש

בבראשית רבה פי דו אמרו אלה תולדות יעקב יוסף.

כל מה שהרע לזה,

הרע לזה. מה שקרה ליעקב קרה ליוסף.

זה נתגדל על ידי חלום,

דהיינו המחזה של הסולם,

וזה נתגדל על ידי חלום,

שידע לפתור את החלום של שר המשקים כהוגן.

ואמרו כל צרות שהרעו ליוסף

הרעו לציון.

ביוסף כתוב היה חלום יוסף חלום,

ובציון כתוב בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים.

ומבואר בגמרא בתענית כג עמוד ב'

שבגאולה נבין שכל החיים שלנו בגלות

לא היו חיים אמיתיים

אלא בגדר חלום.

חלום

ניחא

אבל יעקב אבינו ידע לפתור חלומו נכוחה.

יוסף ידע לפתור חלומותיו

ואת חלומות שר האופים והמשקים.

ואנחנו,

היודעים אנו שאין חיינו אלא חלום ויודעים אנו לפתרו נכון, אה?

אתם יודעים מה החלום הכי גדול שלנו?

מי יודע מה החלום הכי גדול שלנו?

כוחים ועוצם ידי זה החלום הכי גדול.

החלום

שיש מקרה ויש טבע,

עוד חלום יש לנו, שיש הסתר פנים,

עוד חלום יש לנו,

שיש הצלחה לרשעים.

החלום הזה צריך הטבה.

צריך לפתור את הבעיה של החלומות.

ואז נתעלה.

אנחנו מדומיינים חולמים חלומות,

כאילו יש לנו כוח ועוצמה,

כאילו הכל מקרה,

ויש טבע,

חולמים חלומות שהשם לא רואה,

יש הסתר פנים,

חושבים שבאמת הרשעים מצליחים.

זה חלום רע וצריכים להיטיב אותו. צריך לפתור את החלום הזה.

יעקב ידע לפתור את החלום ויוסף ידע, אנחנו לא יודעים. צריך הטבת חלום.

צריך הטבת חלום.

נו, ברשות מרנן ורבנן,

ברשות מרנן ורבנן ורבויסא,

נברך שהאכלנו משלוי.

נו, ברשות מרנן

האומנם ליבנו אפילו שווה,

והמסובין הם אדוננו.

אנחנו אומרים, ברשות מרנן

ורבנן

ורבותיי,

כן, נברך שאכלנו משלוי.

אז באמת,

מרנן הם האדונים שלנו, המסובין הם האדונים שלנו. באמת אנחנו מתכוונים לזה שזה מרנן ורבנן ורבותיי?

והאמת שכך ראוי שיהיה,

שבאמת זה כך יהיה.

כי ביום הדין ישאלו אותנו,

המלכת את קונך,

המלכת את חברך,

זה כתוב איפה? במסכת חיבוט הקבר, בפרק ד'.

המלכת את קונך,

המלכת את חברך,

והכישו את שני החיובים אחד לשני.

באותה מידה שאתה ממליך את קונך,

כך עליך להמליך את חברך,

כיוון שהוא נברא בצלם קונו.

וכשם שמקבל עליו עבדות לגבי המקום,

כך חייב לחוש עצמו בפני חברו כעבד לפני מלך.

הוא שאמרנו,

תוהי רבי גמילוס חסוני.

שעבוד, אדם צריך להיות שעבוד לזולת.

כשם שלגבי הקדוש ברוך הוא כתב רבנו יונה בשערי תשובה ג' קמח,

שחייב בכל עת לכבדו ולקדשו בכל דבריו,

ולרוממו ולהודות לו,

ולברכו תמיד,

כך חייב כלפי חברו

לכבדו ולקדשו בכל דבריו, ולרוממו ולהודות לו, ולברכו תמיד.

אני לא נראה שהכתוב אומר

כי לילת אלוהים תלוי

דברים כא כג.

רש״י מפרש, זלזולו של מלך הוא. אם משאירים אדם שנגזר דינו למיתה ותלו אותו,

אז כתוב בפסוק, קיללת אלוהים תלוי.

זה זלזול של מלך,

שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך,

וישראל הם בניו.

אז אסור לזלזל בו, ולא תלין את נבלתו על העץ,

אלא צריך למהר לקוברו.

ובפסוק,

ולא תעלה במעלות על מזבחי,

אז על מי מדברים? קיללת אלוהים תלוי. על אדם שחויב בדין להרוג אותו.

ולמרות כל זאת צריך לכבד אותו, את הצלם אלוקים שבו.

ובפסוק כתוב, ולא תעלה במעלות על מזבחי.

כתב רש״י שהדברים קל וחומר.

ומה אבנים אמרה תורה שלא ננהוג בהם מנהג ביזיון?

אתה עולה על האבנים עכשיו, אתה פוסע פסיעה.

וזה לא צנוע, אפילו שלכוהנים היה,

מכנסיים מלמטה.

אבל עצם הרחבת הצעדים

על הכבש, כשעולים,

אז צריך שלא לעלות במעלות, שלא יהיו מדרגות,

כי ככה הוא מרים את רגליו בצורה שהיא לא ראויה.

מה אבנים אמרה תורה לא ננהוג בהם מנהג ביזיון?

חברך,

שהוא בדמות יוצרך,

והוא מקפיד על ביזיונו על אחת כמה וכמה. אבנים מרגישות בביזיון? לא.

אבל אומרים לנו, אתה צריך להקפיד לא לבזות אפילו את האבן הדוממת שאין לה תחושה ואין לה ידיעה ואין לה הבנה.

עם זה אתה חייב לא לנהוג בהם מנהג ביזיון.

אז חבר שלך שהוא בצלם אלוקים

והוא מקפיד על ביזיונו,

על אחת כמה וכמה צריך לנהוג בו מנהג כבוד.

וכאן למדנו שאין די בזהירות מפגיעה וביזיון,

אלא יש חיוב להמליכו כמלך עליך, ואתה תהיה עבד שלו.

פשוטו כמשמעו. אתה, כן, אתה.

כשאכלנו משלו ובטובו חיינו ידעתי ידע שור קונאו וחמור יבוס בעליו.

שור יודע ומרגיש

מי הקונה שלו,

למי הוא שייך, מי הבעלים שלו.

גם החמור

הוא בעל חיים פשוט יותר משור,

אבל הוא לפחות מרגיש מי נותן לו מזון.

הוא מרגיש

את הבעלים שלו מכוח זה שהוא זן אותו, מפרנס אותו.

ישראל לא ידע

עמי לא התבונן?

מה, אנחנו פחותים מן השור ומן החמור?

אז האם אנחנו חושבים שישעיה דיבר בפרק א',

פסוק ג',

הוא אמר את זה על הדור ההוא?

בואו נתבונן רגע בהרגשה שלנו.

מי מרגיש מאיתנו שהוא נברא,

שהוא מרגיש כל הזמן שהוא רק נברא,

ויודע את קונהו כל הזמן?

מי מרגיש כשהוא יושב לאכול על השולחן,

שהוא לא אוכל מהאוכל שהוא הזמין לשולחן וקנה במכולת?

לך תביא שניים לחם, לך תביא שתיים לבנייה, תביא שוקו, תביא זה, תביא פה.

יופי, איכנת אוכל, שימו את האוכל יופי, סידרתם יפה.

יופי, עכשיו אני יושב לאכול.

מה אני אוכל?

את האוכל שהכנתי, מה שקניתי, לא?

לא. יש מישהו שמרגיש שהוא אוכל עכשיו משולחנו של המקום?

כאילו הוא אוכל במדבר עכשיו והקדוש ברוך הוא הוריד לו את המן?

יש מישהו מרגיש שזה המן ירד עכשיו לשולחן?

מי יודע שהאבוס שייך לבעליו?

החמור יודע,

ואנחנו לא יודעים.

החמור יודע,

אנחנו לא יודעים.

אתם שומעים?

בשעה שאוכלים,

אנחנו לא מרגישים את ההרגשה הזאת שאוכלים משולחנו של מקום.

טוב,

הגזמתי כבר הערב.