ליצנים חלמנים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

מתבהר בדברי הרמב״ם

ולפיכך נתחייבנו לנהוג בלילה הזה של יציאת מצרים בהנהגת חירות

ולשתות ארבע כוסות

כדי להשריש בלבנו את היציאה לחירות עולם

לה זכינו בליל טו בניסן.

ויש מן הצדיקים הנוהגים לערוך גם בליל שביעי של פסח

הנהגות לזיכרון הנס הגדול של קריעת ים סוף

והעברת אבותינו בתוכו.

נעמוד לבאר

את המאורע המופלא הזה של קריעת ים סוף.

מצאנו במסכת סוטה ל״ו

היה רבי מאיר אומר

כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה.

זה אומר אני יורד תחילה לים

וזה אומר אני יורד תחילה לים.

קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה.

והיו שרי יהודה רוגמים אותם.

אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה.

אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים.

וזה אומר אין אני יורד תחילה לים.

קפץ נחשון בן עמינדב

וירד לים תחילה.

הנה נחלקו התנאים,

מה אירע על הים?

רבי מאירא ברוח קודשו

בלילה הזה איך נכנסו ישראל אל הים.

כאשר נצטוו מפי הגבורה, דבר אל בני ישראל וייסעו.

ורבי יהודה ראה ברוח קודשו דברים אחרים.

עלינו אפוא להבין ולהשכיל את המציאות האמיתית.

והנה כבר נתברר אצלנו רום מעלתם של ישראל באותו הדור, שהיו כולם בדרגת מלאכים, מופשטים מכל גשמיות.

כמו שנאמר, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך,

לכתך אחרי במדבר,

בארץ לא זרועה.

הוא מפורש בתורה, וגם צידה לא עשו להם.

אז הם היו בעלי ביטחון גדול.

בעיתה בגמרא, בסוטה יא, דרש רב עבירה,

ושכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגלו ישראל ממצרים,

כיוון שמתעברות, באות לבתיהן,

וכיוון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות בשדה תחת התפוח,

והקדוש ברוך הוא שולח משמי מרום

מי שמנכיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הוולד.

וכיוון שמכירים בהן מצרים, באין להורגן,

ונעשה להם נס, ונבלעים בקרקע.

וכיוון שמתגדלים, באין עדרים-עדרים לבתיהן.

היינו שגם הנשים שבאותו הדור עמדו ברום המעלה,

להמשיך ולהביא לעולם דורות-דורות,

והשליכו את יהבם על הקדוש ברוך הוא לומר לו,

אנחנו עשינו את שלנו,

ואתה עשה את שלך,

והניחו את הילדים תחת התפוח מתוך ביטחון איתן בשם ובישועתו.

ובתקוותם כי הקדוש ברוך הוא יעשה להם נסים

ויגדל את ילדיהן,

ראו גם בעיניהם נסים גלויים,

שילדו את ילדיהן בלא חבלי לידה,

כדי שלא ישמעו המצרים,

כמו שמופיע בפסחים קטז.

ולאחר שנים שוב ראו נסים,

כאשר שבו הילדים לאבותיהם, ובאו עדרים-עדרים מן השדה,

והכירו איש את אביו,

ושמחו עמהם יחדיו.

מאחר כל הניסים והנפלאות,

נשתעבדו הבנים בעבודת פרך.

בזה ראו כי בדבר השם הוא הגלות המר הזה.

ומאת השם הייתה זאת שיגדלו הנערים בנס

ויעבדו אותם מצרים.

אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה,

אתה כבר מחיה אותם בנס, חורשים עליהם.

הקדוש מעמיק אותם, והולכים עם המחרשות והם יוצאים.

אז זה נעשה נס, והם באו עדרים-עדרים הביתה.

אז למה היה צריך בסוף לשעבד אותם ולעביד אותם?

אם השם עשה נס, שיעשה עד הסוף. לא.

המטרה הייתה גלות.

גלות אמר,

שיגדלו ויעבדו את מצרים.

שהרי זה היה ההכשר

בשביל שיוכלו להיות עבדי השם.

לכן, היו צריכים להיות עבדים שם.

לדעת מה זה עבדות.

ודאי שהאנשים הללו שגדלו ונתגדלו בניסים גדולים מן השם מים, כשבאו אצל הים,

לא פחדו מן המצרים,

אלא מן הכוח הרוחני של המצרים.

הכוח הרוחני של המצרים, ממנו היו יראים.

כמו שאמרו חכמים, זכרונו לברכה, בתנחומא על הכתוב,

ויישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים,

לא מצרים, והנה מצרים, זה השר שלהם,

נוסע אחריהם,

ויראו מאוד.

כיוון שהיו יראים מן השר של מצרים, לפיכך לא עבו ללחום עם המצרים.

למה? מיראתם פן יילחם בהם השר,

וטובת נפש אחת מישראל במלחמה, חס ושלום.

אז לכן

הם פחדו.

חס ושלום, של הטובת נפש מישראל.

זכורני שפתחו פעם ראשונה את הברכה המעורבת בראש העין

על ידי מחטיא רבים,

ראש העיר דאז,

יגאל יוסף,

והיינו צריכים להילחם נגד זה.

ועשינו כל מה שרק אפשר

שזה לא ייפתח ויהיה חילול שבת, רצו לפתוח אותה גם בשבת.

ואז נכנסנו לרב שך, זכר צדיק וברכה, וביקשנו ממנו אישור, כי אנחנו רוצים לעשות הפגנה.

אז הוא אמר לנו,

הם יכולים לזרוק אבן ומישהו ייפגע.

זאת אומרת, אם יזרקו אבן ומישהו ייפגע, הוא לא מרשה לעשות הפגנה.

שמעתם?

אפילו שתיפתח בריכה,

והיא תעבוד בשבת.

וברוך השם, עשינו הפגנה שקטה,

בלי קטטה ובלי מריבה.

בעניין צלח.

וזה לא עבד בשבת.

ואחר כך הוא הזמין אותנו להרמת כוסית אצלו.

אז בא גם מחטיא הרבים,

שאז השכיל שלא יהיה בשבת,

ועשינו לחיים לחיים.

זה היה כמובן.

מה?

זה היה כמובן.

אני כבר לא זוכר את הפרט הזה, אבל שבת לא היה.

מכל מקום,

הנקודה כאן,

שזה מה שכתוב.

עם ישראל לא רצו להילחם עם המצרים,

לאין פן להילחם עמם עם השר.

מאז תאבד נפש אחת מישראל במלחמה.

ומלחמת פיקוח נפש

של אחד מישראל,

טוב שיעבדו העם כולו את המצרים.

מלחמת פיקוח נפש, אתם שומעים? של אחד מישראל.

טוב שיעבדו העם כולו את המצרים, בשעבוד, בהצלפות, במכות,

בלי מנוחה.

העיקר שאחד לא חלילה

יאבד מישראל.

כי יקרה בעיניהם נפש מישראל לבל תאבד חלילה.

וזכורני

שפעם שאלתי את הרב,

הגאון הרב שפירא, זכר צדיק וברכה,

לעניין רדיו,

ביקשו ממני לתת לי שעה שאני אדבר ברדיו.

אז הוא פסל את זה על הסף.

ואמר, תלמיד חוכם לא מדבר ברדיו.

זהו.

זה היה הפסק.

אמרתי לו, אבל, כבוד הרב, יש שם זיכוי הרבים,

מדברים דברי תורה, ואנשים שלא מכירים, ככה, שומעים דרך הרדיו וזה.

אז הוא אמר, זה לא פושט.

זה לא פושט.

מה שאומרים שמצילים,

יכול להיות גם שמקלקלים.

ואם מקלקלים אפילו נפש אחת,

יכול להיות שהצלה של אלף, לעומת הזה,

זה חשבון שלא פשוט לעשות.

והרדיוס של היום רק מקלקלים.

איי, איי, איי, איי, רדיו חרדי,

כן.

אז מחמת פיקוח נפש של אחד מישראל,

טוב שיעבדו העם כולו את המצרים,

כי יקרה בעיניהם נפש מישראל לבל טובת חלילה.

וזהו שאמרו, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר.

לא שהם פוחדים למות,

כי הרי הם יצאו בביטחון וזכרתי לך חסד נעוריך וגם צידה לא לקחו עמהם.

אז מה זה ממותנו במדבר?

יכול להיות שחס ושלום תאבד נפש מישראל.

אז עדיף לנו לעבוד את מצרים,

כי טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר,

שלא רצו ללחום בשר של מצרים

מחשש שמא תאבד נפש אחת מישראל.

ומהיותם בוטחים בשם שישמע את תפילתם,

ויעשה להם ניסים למעלה מדרך הטבע.

וכן היה,

כפי שענה להם משה,

אל תראו,

התייצבו וראו את ישועת השם

אשר יעשה לכם היום.

אדוני יילחם לכם ואתם תחרישון.

אז באמת כמו שהם חשבו וכמה, כמו שהם התפללו, כך היה.

ואמר להם, אל תראו,

התייצבו וראו את ישועת השם אשר יעשה לכם היום.

אדוני יילחם לכם ואתם תחרישון.

אם הייתה אמונה כזאת היום,

לא היינו צריכים להשקיע כל כך הרבה מיליארדים בביטחון?

אחר הדברים האלה,

הן ודאי שבשעה שאמר משה לישראל

לסע אל תוך הים,

לא התעורר בלב העם כל ספק

במה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות להם.

הם היו בטוחים כי ודאי ינוס הים וילכו בו ביבשה כהבטחת השם למשה.

אז מה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה?

אלא בעניין חביבות המצווה של ישראל באותה שעה.

רבי מאיר ראה ברוח קודשו, כי כל אחד רצה להראות ביטחונו ואמונתו בשם,

בזה שייכנס אל הים תחילה,

כדי שעל ידו יראו הכול שהים ברח מעינינו.

זה היה הוויכוח, מי ייכנס.

לפי זה ראיתי מי שאומר,

למה רגמו יהודה את בנימין

מאז התחילו לזרוק אבנים?

למה רגמו אותם באבנים כשהם נכנסו בנימין?

כי בנימין זה צעיר שבשבטים.

וזה, כשאתה נכנס,

זה כאילו פזיזות.

ואם הקטן קופץ,

אז זה לא אומר שהעם ילך אחריו.

אבל אם השבט החשוב, שבט יהודה, שבט המלוכה,

הוא ירד בתחילה,

אז אם זקני העם, כמו שאומרים, הולכים בראש,

כולם יבואו אחרי.

אז היה ויכוח מי ירד. כל אחד רצה למסור את נפשו ולהראות שהוא בטוח בשם.

אז כשבנימין קפץ,

אז יהודה זרקו עליהם אבנים.

אבל בסוף שניהם זכו אצל הקדוש ברוך הוא.

בנימין,

בחלקו נבנה בית המקדש, ויהודה זכה למלוכה.

והמדרש אומר,

משל למלך שביקש מבנו הקטן,

שישכים אותו בנץ.

ביקש מבנו הגדול,

שישכים אותו בשעה שלישית.

כשהשכים הקטן,

את המלך, אביו,

את בנץ,

אמר לו הגדול,

אבא לא אמר אלא בשעה שלישית,

רב איתו.

הוא אומר, אבל לי הוא אמר בנץ.

עד אחי ואחי התעורר המלך.

ואמר להם, שניכם מחפשים את כבודי,

אני אתן שכר שניכם.

אתה יהיה חלקך,

שאני אהיה,

שכינה תהיה, בית המקדש יהיה, בחלקך.

בנימין,

ואתה יהודה מלוכה.

מסירות נפש,

הקדוש ברוך הוא בא במחיצתם של מוסרי הנפש.

יהודה הוא היה שקול, מדוד, הוא מלוכה.

הוא עשה הכל בשיקול דעת.

זה יאה

להיות מלך, צריך שיקול דעת.

אז זה לשיטת רבי מאיר.

רבי יהודה אומר שכל אחד פחד לנפשו שמא יגרום החטא

ויטבע בים.

אז לפי רבי יהודה הם אמרו, לא, אני לא יורד לים ראשון.

ואף על גב שהוא לעצמו לא יירא אם הוא יטבע בים וימות.

אבל שלא יהיה חילול השם,

כי אז זה יחליש

את כל הבאים אחריו,

כי אם הוא ייכנס וחלילה לא יקרה כלום והוא יטבע.

מה יגידו? שהשם לא רוצה לפתוח, ובעצם זה בגלל חטא שהוא גרם.

היה לו איזה חטא

שגרם שכך היה.

אז היה להם פחד.

אם כך יהיה רצון הבורא יתברך לענישו על חטאו.

אבל כאן, שהיה רצון מאת השם

שיעברו ישראל, עכשיו זה על שניהם חוזר,

כיוון שהיה רצון מאת השם שיעברו ישראל את הים ולא ייפלו בתוכו לטבוע,

לא היה רצון האלוקי שיטבעו בים, הוא רצה שהמצרים

יטבעו בים.

אז היה כל אחד חושש לנפשו שמא יתחלל על ידו שם שמים, רגע אחד,

כשיראו הכול שאחד מהם נטבע בים ולא נתקע בו החפץ הבורא באבטחתו.

על כן היה כל אחד רוצה תחילה לעשות הכנות,

להתחזק באמונה וביטחון כראוי לו, למעלה לא יתחלל על ידו שם שמים.

אבל בזה הייתה עליהם התביעה.

על הנהגה זו שפחדו

שמא יגרום החטא.

כדרך שיעקב הבינו ירם מעשיו,

בחשש שמא יגרום החטא.

ועל זה הם נטבעו,

שכן לפי מדרגתם לא היה להם לפחד מזה,

כיוון שהשם יתברך ציווה על הדבר לנסוע אל תוך הים.

אם כן, הרי הם מובטחים בסיעתא דשמיא,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

אז מה יש מקום לחשוש?

ואין יראת חטא נחשבת להם אכגון זה,

אלא כעבירה של חסרון אמונה בשם.

כפי שכבר הערכנו לבאר בעניין המרגלים,

המרגלים לא היו צריכים לחשוש ממה שהם ראו והבינו.

הרי השם אמר עלו זה בנגב.

הוא אמר הארץ טובה.

אז מי צריך את שיקול הדעת שלך?

השם אמר

ויהי, הוא ציווה ויעמוד.

וכל חטאי ישראל במדבר היו על דרך זה שהיו ירעים מן החטא,

וסברו שאינם זכאים לניסים של השם ונפלאותיו,

ונחשב להם הדבר לחסרון ואמונה.

בעל ספר התודעה מסביר גם כן

שמה שהיה,

למה הדור של המדבר לא רצו להיכנס לארץ ישראל? למה הם האמינו?

למה הם האמינו למרגלים?

כי הם פחדו מאוד פחד גדול

שההנהגה הניסית לא תמשיך איתם גם בארץ ישראל.

פחדו.

כי כל הטעות שעשו במדבר זה עלה להם במאות אלפים, בעשרות אלפים. על המקום מתים. למה?

השם הולך איתם.

הם חיים בנס.

אתה לא יכול לחטוא לפני השם.

אז מיד, אפילו אם הם חשבו במחשבה משהו,

הקדוש ברוך הוא הוציא להם את זה בפה.

לא ייתכן שהם יגידו דברים כאלה רגע אחרי שהם ראו מופתים.

אחרי שמשה עושה נס ופותע את האדמה את פיה והם נבלעים, הם באים בתרעומת למשה. מה זה?

רק ראיתם פתחו את הפה נגד משה מה קרה להם. איך אתה פותח את הפה?

אלא עבר להם במחשבה,

הרהור כזה,

והשם הוציא להם את זה מהפה.

זאת אומרת, כל החטאים

הכי קלים במחשבה אפילו,

ליד הקדוש ברוך הוא,

זה הכל מתורגם למעשה.

לכן כשכתוב

על בלבול יצועי אביו

שראובן עשה,

כתוב כאילו במפורש הוא עשה מעשה, והוא לא עשה.

למה?

כי התורה רואה את הדברים בחומרה רבה.

אז הם פחדו, הם שמעו דיווח,

מה יש שם?

ארץ אוכלת יושביה ענקים, אשכולות ענקיים,

כל מיני דברים כאלה. אמרו, יואו,

זה ארץ ניסית, עוד פעם.

זאת אומרת, אנחנו נכנסים, זה לא נגמר.

אז מזה הם נסוגו.

היה להם נוח יותר להאמין למרגלים, לעשרה ולשניים.

וזה היה החטאים שלהם בעיקר במדבר.

שכל יצאי ישראל במדבר היו על דרך זה שהיו יוראים מן החטא.

וסברו שהם לא זכאים לניסים של השם ונפלא אותם.

וזה נחשב להם לחסרון באמונה.

עכשיו, מה חובתנו?

לראות את עצמנו כאילו אנחנו יוצאים ממצרים

והולכים איתם בתוך הים,

אבל בלי פחד ומורא.

בלי פחד ומורא.

מתוך הכרה ברורה וידיעה

שהים יברח וינוס מלפנינו.

ובהיותנו חשים בכל נפשנו את ההרגשים האלה,

ודאי שאין לנו לירוא משום דבר בעולם.

לא טילים ולא מאה אלף טילים ולא מאה שבעים אלף טילים

ולא שום דבר, כי אם אך ורק את השם אלוקינו נראה ואותו נעבוד.

אז מי שירא את השם ועובד את השם,

אין לו לירוא משום דבר שבעולם.

את זה אנחנו צריכים לתרגל בפסח,

שאנחנו נראה את הציור, איך הם יוצאים,

איך הם מגיעים לים, איך סגר עליהם הים, איך המצרים נלמד מאחורה,

איך שר מצרים נודף אחריהם,

איך כל הלחץ שיש בעצם,

מה זה הוויכוח שלהם, לפי מה שלמדנו כרגע,

אתה מבין? מה עושים?

מי נכנס ראשון ומקדש שם שמיים,

ומי לא נכנס ולא מחלל שם שמיים.

איך אמר לי אחד?

אמר לי, תשמע, אני,

אומרים, קידוש השם, קידוש השם.

הוא אומר, אני לא מחפש לקדש את השם.

אני כל הזמן מפלל לא לחלל את השם.

כל אלה ברדיו, קידוש השם, קידוש השם.

איך אמרם,

אמר השדרן החלמן,

שהרב עובדיה יוסף בא לו בחלום ואמר לו שאתה מקדש השם, אתה מזכה הרבים ואתה הכל ממש.

הקדוש ברוך הוא,

הקדוש ברוך הוא לא נותן הרב עובדיה מנוחה שם, ממש מחבר אותו לקול בעורמה,

שישמע ויראה איזה קידוש השם יש שם.

זאת אומרת, מה,

לא מכניסים אותו לגן עדן וזה?

השדרן החלמן אומר, לא, הוא בא לו בחלום,

אין לו מה לעשות למעלה.

לא, הוא עוד מסתובב שם, והוא עוד מושפע מכל בעורמה.

כן?

השדרן החלמן.

יא טמבל, אתה מספר סיפורים כאלה על הרב עובדיה יוסף, שאתה אומר שזה אדם גדול וצדיק.

אז כתוב שצדיקים לא רואים פני גיהינום, וישר הם עולים למעלה למקום שלהם, וגמרנו.

לא, הוא עוד שומע קול בעורמה, ובא אליו וזה,

ואומר לו, תשמע,

אתה מזכה רבים וזה, ואני מבקש ממך שתודיע ברדיו ככה וככה וככה.

שמעתם דבר כזה?

נו, זה לא בעורמה?

איי, איי, איי, איי. אז אם כן, יהודים יקרים,

אנחנו רואים פה שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מכל בעורמה, אה, ממצרים,

והדברים מבוארים בדברי הרמב״ם,

ולפיכך נתחייבנו לנהוג בלילה הזה של יציאת מצרים בהנהגת חירות,

לשתות ארבע כוסות שהשתחררנו מעול פרעה ומעול הדומים לו,

כדי להשריש בלבנו את היציאה לחירות עולם,

וזכינו לזה בליל ט׳ בניסן.

יש כאלה שנוהגים גם הצדיקים, אומר הרמב״ם,

לערוך גם בליל שביעי של פסח הנהגות

לזכרון הנס הגדול של קריעת ים סוף והעברת אבותינו בתוכו.

ואני אומר לכם שנס יותר גדול מיציאת מצרים זה לצאת מכל הליצנים האלה,

אלה שמנהיגים את הדור, ואלה שמחליטים מגדולים ומקטנים,

ואלה שמעלים את מי כנגד מי,

ואלה שגורמים למחלוקות.

מי שמתנתק מהם הוא משתחרר מפרעה וממצרים,

ומכל הצרות שאמורות לבוא עליו,

בגלל הליצנים האלה.

חג שמח.

רבי חנניהו ברגע שאומר, עושה את זה,

כבוד ישראל.

לפי כוח ארבוננו תרום ושמאל שנעמור ארבוננו תרום ושמאל שנעמור ארבוננו תרום ושמאל שנעמור, לא יגדיל תרום יעד הזה.