הרבה פחות מגולם | הרב אמנון יצחק

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א).

כתוב: "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג').

בתנא דבי אליהו אומר: דרך זו דרך ארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים ואין עץ אלא תורה שנאמר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ".

אז "הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" היו "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"; "דֶּרֶךְ" זה דרך ארץ, "עֵץ הַחַיִּים" זה תורה. שדרך ארץ קדמה לארץ החיים. 

ואמרו במדרש (ויקרא רבה ט, ג'): עשרים ושש (26) דורות קדמה דארץ את התורה, שנאמר: "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" דרך זו דרך ארץ ואח"כ עץ החיים זו תורה והרי שהתורה שהיתה לבני אדם עשרים ושש דורות קודם שנתנה לישראל היתה תורת דרך ארץ.

עשרה דורות מאדם ועד נח. עשרה דורות מנח ועד אברהם. ועוד שש דורות עד משה. עשרים ושש דורות קדמה תורה לדרך ארץ לתורה.

ומהו דרך ארץ? - אמרו בויקרא רבה (שם): 'מעשה בר' ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר, דהיינו היה מצוין ונאה בבגדיו כתלמיד חכם. (היום כולם הולכים עם פראק...) והיה סבור רבי ינאי שהוא תלמיד חכם, לפי הבגדים תלמיד חכם. הכניסו לביתו האכילו והשקהו, אתם רואים הולכים אחרי העיניים, סוברים החליפה נאה, אז גם הפנימיות בסדר.

בדקו במקרא - ולא מצאו, לא יודע כלום מהמקרא. במשנה - שום דבר. באגדה בתלמוד ולא מצאו. 

אמר לו: 'סב בריך' קח ותברך, 

אמר לה: 'יברך ינאי בביתו'. אז האורח אומר לו רבי ינאי יברך בביתו. בדרך כלל צריך את ברכת האורח שהאורח יברך את בעל הבית והוא אמר לו: 'יברך ינאי בביתו' כי הוא היה עם הארץ הוא לא יודע כלום. זה רק חליפה. 

אמר לו: 'אמור'... אז רבי ינאי אמר לו: 'תחזור אחרי ותברך מה דאנא אומר לך' תחזור על הדברים שאני אומר. 

אמר ליה (אמר לו) 'בסדר אני אחזור על כל מה שאתה אומר'.

אמר לו: 'אמור: אכל כלבא פסתיה דינאי'. תגיד: 'אכל הכלב את הלחם של ינאי'. 

קם תפסיה, זה עם החליפה תפס אותו את רבי ינאי. 

אמר ליה: 'ירותאי גבך דאת מונע לי?!' מה, הירושה שלי אצלך שאתה מונע אותה ממני?! 

אמר לו: 'ומה ירותתך גבאי' הירושה שלך אצלי? 

אמר ליה: 'חד זמן הוינא עבר קמיה בית ספרא ושמעית קלהון מניקייא אמרין: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" מורשה 'קהלת ינאי' אין כתוב כאן, אלא קהלת יעקב.

אני פעם עברתי ליד תלמוד תורה שמעתי את הילדים אומרים: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" זה ירושה ממשה לא מינאי, מה אתה הירושה שלי אצלך? מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". 

אמר ליה: 'למה זכית למיכל על פתורייא?' תגיד איך אתה זכית לאכול מהלחם שלי מעל השולחן שלי? איך אתה זכית? איך עבדת עלי עם החליפה הזאת איך עבדת על חשבוני איך זה קרה? 

אמר לו: 'מימי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למריה'. 

קרא עליה: 'ושם דרך ושיהא מורחה שגיא שבה...'

אז הוא שאל אותו: 'במה זכית?' 

אמר לו: 'תשמע: אני מימיי! מימיי לא שמעתי לשון הרע שאמרו עלי או אחרים והחזרתי את זה לאדון סיפרתי את הלשון הרע, אלא מחלתי על העלבון. וגם אף לא ראיתי שניים שרבים זה עם זה ולא השכנתי שלום ביניהם'. 

אז קרא עליו רבי ינאי: "וְשָׂם דֶּרֶךְ" אל תקרא 'ושם' בשין שמאלית אלא בשין ימנית: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" 'ושם' זה לשון "שומא" אז הוא אומר לו: 'ושם דרך.' מי ששם אורחותיו, מחשב את אורחותיו, רב ערכו!

אמרו במועד קטן (ה'): 'כל השם אורחותיו בעולם הזה - זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה!' מי שמחשב דרכיו מידותיו הנהגותיו, האדם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה. שנאמר: "וְשָׂם דֶּרֶךְ" אל תקרא ושם מלשון שׂימה, אלא מלשון שומא, "ושׁם דרך" מי ששם את הדרך את אורחותיו.

רבי, אז זה מעשה אחד, רואים כמה חשוב דרך עד כדי כך שהתחרט רבי ינאי ואמר: 'כל זה יש לך דרך ארץ! ואני קראתי לך 'כלב'?! אתה מגיע לך לזכות ולראות בישועת ה'.'

רבי ינאי, הווה ליה תלמידא דכולה שתא הוה מקשי ליה ובשבתא דרגלא לא מקשי ליה, קרי עליה: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים". בדיוק אותו דבר. 

מה היה זה? הסיפור שיובל אמר לנו:

לרבי ינאי היה תלמיד שכל השנה היה מקשה לו קושיות, כל הזמן מקשה קושיות, אבל כשהיה דורש ובענייני ושבת או ברגל היה דורש דרשות, שבת של הרגל לא היה מקשה לו. ע"ז הוא קרא לו: "וְשָׂם דֶּרֶךְ" אל תקרא ושׂם אלא שׁם. 

מפורש בדברי רז"ל: שדרך ארץ היינו מדות טובות, מדות טובות, כמו דבור נקי מלשון הרע דבור נקי ונאה, זהירות בכבוד חברו אפילו שהוא עולב אותו זהירות חברו. והזהירות הנשגבה בכבוד רבו. 

נו, אז יש לשאול דבשלמא מה שרבי ינאי קרא על האורח שאכל בביתו ושם דרך דהיינו שהוא רק בעל דרך ארץ, אז הוא אמר שהוא בעל דרך ארץ בגלל שהוא בדק אותו במקרא ובמשנה באגדה ובתלמוד ולא מצאו, אז מה נשאר שהוא יש לו רק מידת 'דרך ארץ' אבל איך הוא קורא לתלמיד שלו גם כן "ושם דרך"? היינו שהוא בעל דרך ארץ, הרי הוא תלמידו בתורה והוא מצווה על כבוד רבו מן התורה! והוא גם קיים את זה כמצוה! אז מה העניין שהוא שיבח אותו על דרך ארץ? הוא קיים מצווה כיבוד רבו. 

אבל לומדים מכאן שדרך ארץ לא רק שהיא קדמה לתורה בזמן עשרים ושש דורות קודן הנתינה של התורה ואחרי שנתנה תורה אז אין עניין מיוחד של דרך ארץ, כל הינו חושבים שהיא רק קדמה ומספיק. אלא שגם אחר מתן תורה יש ענין לדרך ארץ והיינו מדות טובות כגון אלו שאינן נכללות בחיובי התורה אלא שיסודן הוא בדרך ארץ שקדמה לתורה, אלא שיסודן הוא בדרך ארץ שקדמה לתורה. שהרי ההנהגה של התלמיד עם רבי ינאי, שכל השנה היה מקשה לו ובשבת של היום טוב לא היה מקשה לו, אין זה עניין כלל למצות כבוד רבו, כי במצוות כיבוד רבו היה יכול להקשות גם בשבת של יום טוב.

ואין בזה אף משום מדת חסידות, שהרי משמע שכל תלמידי רבי ינאי מלבד התלמיד הזה כן היו מקשים גם כן בשבת של הרגל והרי וודאי שחסידים היו, מכל מקום לא נהגו כן משום חסידות ומה שנהג כן התלמיד הזה על כורחך לא היה משום מצות כיבוד רבו אלא משום הלכות 'דרך ארץ' דרך ארץ. ולפיכך קרא עליו רבי ינאי "ושם דרך" כלומר שיש בו מידות של דרך ארץ.

ולא רק בתלמיד רבי ינאי מצינו כן, אלא גם במשה רבנו רבן של ישראל, שאמרו ז"ל: 'שאלמלי המתין משה עד שקראו הקב"ה, כמו שמתחילים את הפרשה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֵלָי " אלמלי שהמתין משה עד שקראו הקב"ה, אלא היה נכנס מעצמו אל המשכן - היה נחשב כמי שאין בו דעה! שאף שהוא הקים את המשכן מהמסד ועד הטפחות והיה יודע שכל עקרו אינו אלא שידבר ה' עמו מבין שני הכרובים, שכך אמר לו הקב"ה. מכל מקום אם היה מזדרז לשמוע את קול ה' ומקדים עצמו לבוא למשכן טרם יקראוהו, היה נחשב כאין בו דעה ומי שאין בו דעה גם נבלה טובה ממנו! אתם שומעים? נבלה אפשר ליהנות ממנה, אבל מתלמיד חכם שאין בו דעה - אסור ליהנות ממנו! 

שמעתם?

וזה גם נאמר על משה רבנו, שאם היה נכנס פעם אחת בלי שיקרא לו הקב"ה, פעם אחת אם היה נכנס בלי רשות - זה היה נקרא תלמיד חכם שאין בו דעת. איזו דעת? אין בו דרך ארץ. מי שאין בו דרך ארץ - אין לו דעת. כלל זה כלל גמור הוא שלא נאמר בו 'חוץ' אין חוץ. כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. וגם משה רבנו הוא בכלל זה, של כל תלמיד חכם שאין בו דעת ח"ו. ומה עבירה היתה בביאתו זו? נו ואם הוא היה נכנס מה העבירה היתה בו? הלא אין כאן שום סרך עבירה ואין זו אלא עבירה על דרך ארץ בלבד. נו, מה מה מה עד כדי כך? 

הרי שכל כך חמורה היא הלכה זו, שאף המקיים הלכות אלו והוא "שם דרך" גדולה מעלתו כל כך עד שזוכה בשבילה לישועת ה'. מי ראוי לישועת ה'? מי שיש בו דרך ארץ. 

וכמו שקרא רבי ינאי לתלמידו "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" מכל מקום אם לא יעמוד על המעלה העליונה בזה, זאת אומרת עם דרך ארץ לא להיות ככה עם קצת דרך ארץ, צריך לעמוד במעלה העליונה של דרך ארץ ויגרע ממנה אף כל שהוא - לא אך שחסרה לו מעלה, אלא שאין אורח חייו למעלה למשכיל והוא סר כבר לשאול מטה עד כדי כך שנבלה טובה הימנו. 

אתם שומעים? 

זה כמו אדם בא אליו איזה תלמיד חכם כזה שעבר על דרך ארץ, רוצה להיכנס ויש מלווים והכל ודופקים בדלת וכולם מחייכים ברורים שמכניסים אותם אחר כבוד וכו' ובעל הבית שהבחין שאין פה דרך ארץ אומר: 'סליחה תזיז אותם הצידה, תביא לי את הנבלה משמה בבקשה, תכניס אותה הביתה, תכניס את הנבלה הביתה!...' אלה לא נכנסים. 

אתה מבין מה מדברים? אתה מבין, עם הנבלה יש לו מה לעשות, עם אלה אין מה לעשות, קישטה! 

נמצא שדרך ארץ לא אך שקדמה לתורה ומשניתנה תורה כבר עברה תעודתה שהרי נמסר הכל לתורה, אלא שגם אחרי שניתנה תורה הניחה תורה מקום להתגדר גם לדעה ולשכל. כמו שמתחילת היצירה נתחייב האדם בהלכות 'דרך ארץ' אפילו קודם התורה עשרים ושש דורות, מפני שהמקור של דרך ארץ הוא בסגולת הצורה האנושית, שאדם נברא בצלם א-לקים. מי שיש לו צלם אלוקים חייב שיהיה לו דרך ארץ. כן גם לאחר מתן תורה עדיין, עדיין מלכות השכל במקומה ועול מלכות זה משעבד את האדם להלכות דרך ארץ. 

ואם תאמר: למה באמת לא תמלא התורה את מקום השכל גם בזה? 

ואם תאמר: למה באמת לא תמלא התורה את מקום השכל גם בזה כמו שהיא ממלאת בכל העניינים הרוחניים? 

ולא עוד אלא שיש לשאול בזה שאלה עמוקה יותר, סוף סוף הלא גם חובת השכל סמוכה היא על חובת ההידמות של האדם לקונו והידמות הזו הלא היא מיסודות התורה ומראשי חיוביה. כמו שכתוב (שבת קלג'): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – 'הוי דומה לו, מה הוא אף אתה!' וכן נצטווינו במצוה מיוחדת על הליכה בדרכיו, כמו שכתוב: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" וכיוון שגם הלכות 'דרך ארץ' הן מיסוד ההיתדמות להיות דומה לה', איך יתכן שתהיה הילכתא גבירתא זו מחוץ לצווי התורה? ושרק השכל יהיה המושל והמצוה, עד שגם משה רבנו רבן של ישראל, נמדדה מדתו אם יש לו או אין לו דעה בהלכות דרך ארץ? זה מתמיה! 

זאת אומרת אנחנו שאלנו: למה התורה לא תמלא את השכל את המקום של השכל והיא תגיד לנו בדיוק מה צריך לעשות ומה לא כמו שהיא אומרת בכל ענייני התורה?

ועוד יותר: הרי כל החובה של השכל היא סמוכה על החובה שלנו להיות סמוכים לקב"ה ונצטווינו בהליכה בדרכיו והליכת דרך ארץ זה בדומה ליסודי הידמות להידמות לה', אז למה זה בפני עצמו עומד? למה רק השכל יהיה מושל? והוא היה מצווה? ובוחנים את משה רבנו בזה! זאת אומרת: אם מידתו או מעלתו תלויה במה? אם יש בו דרך ארץ או יש בו דרך ארץ, יש בו דעה או אין בו דעה? 

אמנם אף כי הלכות דרך ארץ, המקור שלהם הוא עליון והן משל גבוה, מפני שבצלם א-לקים עשה את האדם. מכל מקום, לא הרי מצוות הליכה בדרכיו והמצות להידמות לקב"ה כמו שנצטווינו 'הווי דומה לו' לא הרי כהלכות דרך ארץ, לא, לא זה לא אותו דבר. למה? כי בהליכה בדרכיו נצטווינו במידות ודעות קבועות שהן מתגלות לנו ע"י גילויי מידותיו ודרכיו של הקב"ה ואנחנו צריכים להידמות לקוננו וללכת בדרכיו דוקא, כמו שלמדו אותנו חכמים: מה הם הדרכים ומה הן המידות 'מה הוא רחום וחנון - אף אתה, מה הוא גומל חסדים - אף אתה!' אבל אם יבוא אדם לשקול בדעתו בדרכים ובמידות האלה וללכת בהם לפי דעתו ושכלו? - זה יהיה כמי שפונה מאחרי א-לקיו! אז צריך להיות בדיוק דומה לקב"ה.

אבל בהלכות דרך ארץ אינו כן, בזה אין חוקים קבועים, אלא השכל הוא המחוקק, אבל לא בשכל האנושי בלבד, אלא בשכל של הצורה האנושית וזה צלם אלוקים ומתוך העמקה ביצירה ובכבודה, כמו שכתוב: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו".

זאת אומרת אתה תמצא אנשים: 'מה אתה רוצה? מה עשיתי? מה אמרתי? מה לא טוב? מה זה? מה זה?...' 

בכלל לא מבין! 

לדוגמא: יש אנשים יושבים עם רגל שלובה על הרגל השניה ככה לפני אנשים מה שקוראים ביידיש 'מתפלח' ככה, שם רגל על רגל ועושה ככה. וככה... זה דרך ארץ?! 

אומר: 'מה, לא מבין! מה הבעיה?' 

בטמבלויזיה כולם יושבים ככה, באים מתיישבים ככה וככה... זה נקרא – יוהרא! זה דרך יוהרא. יש כאלה יש להם מגבעת, המגבעת צריכה להיות ככה מונחת ישר ולפי הסוד צריכים לשים את המגבעת על המצח, צריך להשפיל את זה כדי שהסיטרא אחרא וחילותיו לא יראו מה שכתוב לך על המצח, שמה נרשמים כל העוונות, אז מנמיכים את הכובע או שהולכים למקווה וזה מוחק את זה ליום אחד. מכל מקום, יש אנשים לוקחים את הכובע ופסססט! שמים אותו למעלה והולכים ככה עם הכובע ככה והוא נראה כמו תפוז והכובע ככה והוא הולך. זה גם כן עניין יוהרא.

יש כאלה שהולכים עם המעיל לא שמים לא עם הידיים בפנים שמים אותו מבחוץ הידיים משוחררות והולך לו ככה. יש כאלה שהולכים עם הידיים מאחורה והולכים ככה ככה... יש כל מיני פוזות שהאדם מתנהג בהם שלא מראות על דרך ארץ. 'שבעה דברים בגולם!' והיפוכן - זה חכם. 

זאת אומרת 'אדם לא מדבר בפני גדול', בפני חכם, אדם 'לא נבהל להשיב' אדם 'עונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון' יש הנהגות, יש דרך ארץ, איך בן אדם מתנהג. אבל. יש אנשים מתפרצים לך באמצע הדיבור, או יש כאלה ככה... 

- 'אתה לא יודע מאיפה זה מתחיל!' 

איפה...?! זה גולם, גולם! זה נקרא: 'גולם'. מה זה גולם? צריך לעשות אתו הרבה עבודה, הרמב"ם אומר: 'גולם זה כמו חומר גלם, זה לא מעובד. חכם זה מלוטש!' הוא יודע מה צריך מתי איך מה... זה מלוטש מסודר, זה החכם רואים חכם. גולם - זה כמו חומר גלם, עוד צריך לעבד אותו לתת לו פאזות לסדר אותו, 

להסביר: 'לא ככה, לא אומרים ככה, להמתין סבלנות! מה אתה נכנס?! תמתין רגע! אתה רואה שאני מדבר עם מישהו לא?!' 

אין דרך ארץ? - נבלה טובה הימנו. 

לפיכך מצאינו לחז"ל שאמרו בכל מקום בלשון הזו: 'לימדה תורה דרך ארץ'. 

לכאורה אם לימדה תורה זה תורה, אז למה אומרים לימדה תורה דרך ארץ? אלא כשהתורה מלמדת דרך ארץ אינה מצוה ומזהירה, אלא מגלה לנו מדת הדרך ארץ שהאדם בשכלו היה צריך לעמוד עליה וגם אחרי שהתורה מלמדת עיקרו ויסודו של לימוד זה - הוא דרך ארץ ולא תורה. כלומר חוקי השכל הנחקקים ויוצאים משיקול דעתו של אדם, המכיר את מידת קונו. לבד, אתה עם השכל הייתה צריך להגיע לזה. ועל בעלי דרך ארץ כגון כאלה מצינו שחז"ל אמרו: 'מידת קונך יש בך!'. 

פשששש... כל הכבוד יש לך מידה של הקב"ה. מידות קונך יש בך. כשמזהים באדם דרך ארץ, אומרים לו, הוא הצליח לכוון לצלם אלוקים לצורה ביסודה. זה מידת קונך יש בך. כלומר עבדת בעצמך על המידה שהיא מידת קונך.

משה רבנו שאל את הקב"ה: 'ריבונו של עולם! למה כתבת: "נַעֲשֶׂה אָדָם"? אתה נותן פתחון פה למינים שיגידו שיש שתי רשויות, "נעשה" זה אתה ועוד מישהו. למה אתה כותב ככה?' 

אז אומר לו הקב"ה: 'ללמד דרך ארץ, שהגדול נמלך בקטן!' 

גדול - הקב"ה גדול נמלך בקטן - בברואים שלו במלאכים. הוא מתייעץ אתם כן כן, גדול נמלך בקטן... אין מלך שאין לו יועצים, אין שר שאין לו יועצים, אפילו אדם גדול יש לו יועצים, נמלך ומתייעץ גם עם הקטנים ממנו, הוא בשררה למעלה והוא מתייעץ עם אחרים "וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" (משלי יא, יד) זה לנו, אבל הקב"ה רצה ללמד דרך ארץ, 

ולגבי השאלה: אם יהיה פתחון פה או לא יהיה פתחון פה? 

על זה ענה לו הקב"ה: 'הרוצה לטעות - יבוא ויטעה!' זה לא משנה, גם אם אכתוב "אעשה" הוא יטעה, מי אמר... ליצנים לא חסר בכל דור. 

לכן גם משה רבנו שקיבל תורה מסיני והכל בכלל הקבלה, עדיין הוא בעצמו בשיקול דעתו בהלכות דרך ארץ ואך בזאת הוא יבחן אם יש בו דעה או אין בו דעה, שמעתם? רק בזה נבחנים. 

ולא עוד, אלא גם אחרי שניתנה התורה - מצינו לחז"ל שאמרו (עירובין ק'): שאפילו בגופי העבירות החמורות ביותר, אלמלא ניתנה תורה... אם הקב"ה לא היה נותן תורה מה היינו עושים? - היינו לומדים: צניעות - מחתול. גזל - מנמלה. עריות - מיונה. כלומר, גם בעבירות אלו לפי חוקי התורה כגון: צניעות גזל ועריות, יש בהם גם מהלכות דרך ארץ שהם חוקי השכל, יש אנשים שאין להם דעת אפילו של חתול! 'אכלת? - תקנח תנקה את המקום שאכלת! מה אתה משאיר?! עשית משהו - תכסה... "וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ"... "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ... וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דברים כג, יד)

אתה נמצא במחנה מלחמה, התורה מחייבת שתלך עם יתד "עַל אֲזֵנֶךָ" יש לך בחגורה שמה מקום לשים את היתד, בשביל מה אתה צריך אותה? שאם אתה הולך לעשות גדולים חוץ מכבודכם "וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" שטח פתוח? לפחות תהיה חתול! אם התורה לא היתה אומרת את זה היינו צריכים להבין מחתול, יש אנשים אין להם שכל של חתול! 

היינו למדים גזל מנמלה; - 'תגיד, שׂכל של נמלה אין לך?! מה אתה לוקח כל דבר, אז מה אם ראית וופלים מה אתה מתנפל! שאלת רשות? הוא רואה כך...' 

"ואם זה פה מה השאירו את זה ככה אז בטח כדי שאנחנו נאכל לא"? 

אז זאת אומרת תראה את הנמלה, היא באה, מריחה, רואה זה לא שלה, הופ... עוזבת שלום מישהו כבר טיפל בזה אז הולכת. ראיתם מישהו לוקח וופלה (מריח) ומחזיר? אולי הוא מריח ואוכל, אז אפילו שכל של נמלה אין לנו. 

ועריות מיונה. היא לא נזקקת אף פעם ליון אחר, זהו אחד לכל החיים. 

כלומר גם בעבירות החמורות האלו לפי חוקי התרנגול, תרנגול הוא מפייס לפני שהוא נזקק לתרנגולת, עושה קוקוריקו... קוקוריקו... מה הוא אומר לה? – 'אני אקנה לך חלוק!' קוקוריקו... קוקוריקו... – 'אקנה לך חלוק!' מפייס! לא כמו 'ארי דורס...' דרך ארץ! 

אז זאת אומרת יש בזה הלכות דרך ארץ שהם חוקי השכל והם טבועים... תקשיבו! אתם שומעים? - אפילו בברואים! כגון: חתולים, נמלים, יונים, יונות, תרנגולים, יש להם שכל יותר מבן אדם. זה טבוע בהם בעצמם חוקי הדרך ארץ. ורואים בהם גילויי חכמה וזה מוסיף עלינו עוד יותר חומרה! עכשיו, עוד יותר, שיש בהם קצת חומר שהוא עולה על חוקי התורה חוקי דרך ארץ יש בהם חומרה עוד יותר מחוקי התורה.

חוקי התורה - בין אתה מבין או לא מבין אתה צריך לקיים, בשביל זה לא צריך שכל. צריך רצון לקיים את רצון הבורא. אבל זה, אתה לא שוטה, אתה מחוייב בהלכות דרך ארץ, תפעיל את השכל. אם לא... אתה לא בהמה, אתה לא בהמה - אתה פחות מבהמה סרוחה. למה? - כי עבירות ע"פ חוקי השכל הן חמורות יותר והעוברים עליהם קרובים לעונש יותר מאלה העוברים על חוקי התורה בלבד. 

שמעתם?

העוברים על דרך ארץ, קרובים לעונש יותר מאלה העוברים על חוקי התורה בלבד! 

כמו שאמר רבנו נסים גאון בהקדמתו לפירושו על הש"ס. והרמב"ן ז"ל כתב: שלפיכך נתבעו ונענשו האומות עליהן, כי בחוקי דרך ארץ שהם חוקי השכל, הכל מצווים ועומדים. וגם ישראל שנצטוו עליהם בתורה, גם עודם עומדים שציוויו של השכל והם גם קרובים להיענש עליהם, מפני חומרה זו העולה על חומרת התורה 

שמעתם?

שוללים מבן אדם אפילו אם הוא משה רבנו את כל מעמדו ומעלתו בעבירה אחת של דרך ארץ!

שמעתם דבר כזה?

אדם אוכל, בא אחד מתיישב לידו ומדבר אתו, אבל אדם רוצה לאכול 'שעת אכילה שעת מלחמה' מה אתה נכנס באמצע המלחמה, ההוא נלחם עם העוף עם האורז עם הזה... ואתה נכנס ומבלבל לו את המח, הוא רוצה שתסתכל עליו איך הוא אוכל? אולי יורד לו טילל, נכנס לו פה נהיה לו כך... הוא לא רוצה שתסתכל עליו, מה אתה יושב בפנים בלי רשות בלי כלום יושב... –'לא מפריע לך שאני פה נכון?' מה יגיד לך? – 'מפריע! ותעוף מפה.... תתבייש לך! נבלה, לך מכאן!'... מה יגיד לך? אין דרך ארץ. בן אדם בא לך מול הפרצוף ככה זהו, קובע לך ככה עמדה אני פה, זהו מתי שתחליט, זה כבר מנומס נקרא כן? מתי שתחליט לקרוא לי אני פה אני לא זז, זהו. אש הדא? (תרגום: מה זה).

בן אדם, תסמן: 'אפשר להתקרב? אפשר לשאול? אפשר לברר?' - לא, תאק! יש כאלה בכלל, אתה באמצע התפילה, בא לך עם ספר ומראה לך משהו, נו אבל אתה באמצע התפילה! לא? מראה לך ספר את המקום... אין דרך ארץ. 

יש שיעור עכשיו כן, לפני כמה ימים היה שיעור, פתאום קם אחד, עובר פה לפני כולם, התחיל לחפש לו ספר וזה... כאילו אין פה מישהו שמדבר, כאילו אין פה שיעור, כאילו שום דבר זהו. 

אדם הגיע באיחור לשיעור, נכנס זז מזיז את הכיסא מרים תראך פיך רעש! מה? ביטול תורה אתה עושה לאנשים, מסיטים את המבט, מסתכלים עליך מה עושה... הפסידו עכשיו כמה שורות הלך כל השיעור! אין חיבור למה שנאמר למה שעכשיו והלך הכל. הוא התחייב עכשיו על כל הביטול תורה חוץ מזה שאין לו דרך ארץ. הגעת באיחור? שב בקצה! שלא ירגישו אפילו שהגעת, שב בקצה אל תזוז. 

הרב יהודה צדקה זצ"ל כשהיה מגיע לישיבה, לא היו יודעים איך הוא פתאום נמצא בתוך הישיבה. פעם אחת קלטו מה הוא עושה, היתה מרפסת בצד והיה חלונות והוא לא רצה לעבור בישיבה שלא כולם יעמדו מפניו ויפסיקו את הלימוד וכו', היה הולך מהצד של החלונות מתכופף, מתכופף בהיותו זקן, מתכופף עובר את הכל ככה ונכנס בפתח הקרוב איפה שהסטנדר ונכנס בצ'יק ופתאום הוא מופיע. דרך ארץ! 

אין לאנשים שום דבר גורנישט מיט גורנישט. אדרבא! בא באמצע השיעור מחייך אה... אה... אה... הגעתי אה... אה... אה... ומתיישב. מה זה? - אין דרך ארץ. 

יש אלפי דוגמאות, אבל במשך הזמן נעיר קצת ככה ככה ככה עד שאנשים יתאפסו עד שהגולם יהפוך להיות חכם!

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר"

 (ע"פ הספר דליות יחזקאל מתוך סדרת 'חכמת המצפון').