רצף הלימוד | הרב אמנון יצחק

 "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" (שמות כח לח).

"וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן" - מכאן אמר רבי יהודה: "הציץ עודו על מצחו – מרצה, אינו על מצחו - אינו מרצה, ושלא יסיח דעתו ממנו". גמרא ביומא ז' עמוד ב'. מה הלימוד המוסרי שנלמד מכאן: מתי מצליח אדם בתורתו? ומתי פועל בו רושם כח התורה ומגן עליו? דוקא בעת שהוא עוסק בה תמיד, בעת נזר התורה על ראשו ואינו מסיח דעתו ממנה אפילו לרגע, ואינו עוצם אפילו לרגע ואפילו עין אחת מלהסתכל ומלהגות בה, אז התורה שלו תרצה את נושאהּ. 

מעולם לא ישיג האדם את נעימות טוב התורה אלא אם כן יתמסר אליה בכל נימי נפשו רוחו וגופו, רק האיש שאינו מסיח דעתו מהקודש לה' שעל מצחו ושבתוך מוחו פנימה, אליו תתגלה התורה בכל זיוהּ כבודה והדרה, וחינה הנעים והמתוק. ורק אז יקוים בו: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ ט). הזוהר הקדוש, על התגלותה של החכמה של התורה לבני אדם אומר משל; "משל למה הדבר דומה? לאהובה שהיא יפה במראה ויפה בתואר. והיא טמונה בהסתר בתוך ההיכל שלה. יש לה אוהב יחידי שלא יודעים עליו בני אדם אלא שהוא בנסתר. 

אותו אוהב מתוך האהבה שהוא אוהב אותה, עובר על שער ביתה תמיד, מרים עיניו לכל צד, היא יודעת שהרי האוהב סובב סביב שער ביתה תמיד, מה עושה? פותחת פתח קטן באותו היכל נסתר שהיא שם, ומגלה את פניה לאוהבה ומיד חוזרת ונתכסת. כל אותם שהיו אצל האוהב לא ראו ולא הסתכלו, פרט לאוהב לבדו, ומעיו וליבו ונפשו הלכו אחריה, ויודע שמתוך האהבה שהיא אוהבת אותו נגלית אליו רגע אחד לעורר אותו, דהיינו; לעורר אליו אהבה. כך הוא דבר התורה: לא נגלה אלא לאוהבו, יודעת התורה שאותו חכם לב סובב שער ביתה כל יום! מה היא עושה? 

מגלה פניה אליו מתוך ההיכל, ורומזת לו רמז ומיד חוזרת למקומה ונסתרת, כל אלו ששם לא יודעים ולא מסתכלים, אלא רק הוא בלבדו, ומעיו וליבו ונפשו הולכים אחריה. ועל זה התורה נגלית ונכסית והולכת באהבה לאהובה לעורר עמו אהבה. בא וראה: כך היא דרכה של התורה, בראשונה כשהיא מתחילה להתגלות אל האדם רומזת לו ברמז, אם יודע - אז טוב! ואם לא יודע שולחת אליו וקוראת לו "פתי". והתורה אומרת לאותו ששלחה אליו, אמרו לאותו הפתי שיקרב לכאן ואדבר עמו, וזהו שכתוב: "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב" (משלי ט טז), קרב אליה ומתחילה לדבר עמו מאחר פרוכת שפורשת לו דברים לפי דרכו, עד שיתבונן לאט לאט וזה הדרש. 

ואח"כ תדבר עמו מאחר פִּשְׁפֵּש קטן דברי חידה, וזוהי הגדה. אחר שהתרגל אליה נגלית אליו פנים בפנים, ומדברת עמו כל הסודות הנסתרין שלה, וכל הדרכים הנסתרות שהיו שמורים בליבה מימים ראשונים, ואז אותו אדם הוא שלם בעל תורה ודאי, בעל הבית שהרי כל סודותיה גילתה לו ולא ריחקה ולא כיסתה ממנו כלום. 

אומרת לו: "ראית דבר הרמז שרמזתי לך בתחילה? כך וכך היו הסודות כך וכך הוא!". 

ואז רואה שעל הדברים הללו אין להוסיף ואין לגרוע מהם, ואז פשט הכתוב הוא כמו שהוא, שלא להוסיף ולא לגרוע אפילו אות אחת! ועל כך אנשים צריכים להיזהר ולרדוף אחרי התורה להיות אוהבים שלה כמו שנתבאר". אז התורה מבקשת מהאדם: מסירות נפש! שיחזר אחריה תדיר בדביקות עליונה ללא הפוגה וללא הפסקה, ועל ידי זה היא תפתח כל פעם לאט לאט עד שהוא יחכים בכל התורה כולה. זה זוהר בפרשת משפטים. 

המאמר הקדוש הזה ממלל ומדובב את כל נימי נפשנו וליבנו, לעורר בנו אהבה איתנה והתשוקה העצומה, האיך לעקוב וללכת השקם והערב אחרי זוהרה של התורה, אחרי קדושתה השמימית הטהורה, איך לא להסיח את הדעת מהיגיון ורוח האהבה הפועמת בנו כלפי התורה, כי על ידי התמסרות והתקשרות בלתי מנותקת ובלתי מזויפת, מוכשר האדם להגיע לידי טעימת הנועם והעונג העליון, טעם שאינו מושג ושאינו מוקנה לאיש הלומד תורה למקוטעין, לסירוגין, לדילוגים. עַל מִצְחוֹ תָּמִיד כל הסחה קלה, כל התעלמות והפסק כלשהו - מונע ממנו את כל ההישג! 

כשאדם מתחיל להתנער מתרדמתו, להתעורר לרגשי יהּ, ולתשוקת הכרת ערך וקדושת התורה, אם לא יתמיד במגמה הזו ללא כל הפסקות דחיות ושהיות - הרי לעולם לא יגיע לטעם הטוב והרצוי, החכמה תתכסה ותברח ממנו, כי היא לא סובלת הסחת הדעת של 'הרוצה להחכים'. וכעין מה שספרו לנו חז"ל על רבי פרידא: "שהיה לו תלמיד שהיה שונה לו ארבע מאות פעמים עד שהוא מבין, פעם אחת הוצרכו אותו לאיזה דבר מצווה, ונכנסו ובקשו מהרב: 'להגיע לדבר מצווה', והוא סיים לו את הארבע מאות פעם והוא לא הבין. 

אמר לו: "מה נשתנה היום שלא הבנת אחרי ארבע מאות פעם?" 

אמר לו: "מאותה שעה שאמרו למר שיש דבר מצווה שצריכים את כבודו הסחתי את דעתי וכל רגע הייתי אומר: "עכשיו ילך אדוני עכשיו ילך אדוני". 

הרי לפנינו ציור מוחשי של ההפסד הנגרם על ידי הסחת הדעת אפילו של רגע! והנה היות והרגיש התלמיד שרבו צריך להפסיק מלימודו אחר רגע ולצאת, כבר לא יכול היה לקבל את לימודו, רגע ורגש קל של היסח הדעת - כבר פגם בכלי מחשבתו שלא יתפוס כהוגן את הלימוד והסברא! וכבר לא הועיל לו לימוד אפילו של ארבע מאות פעמים. מבהיל על הרעיון, עוצם ההשפעה שארבע מאות פעם של חזרה ושינון, עלול לפעול בכדי להרשים במוח את ידיעת העניין, ומכל מקום ההיזק של היסח הדעת - עצום מלימוד של ארבע מאות פעם!! שינון וחזרה שינון וחזרה ארבע מאות פעם, יכולים לעוף ברגע מהיסח הדעת. חז"ל סיפרו על רבי עקיבא: "שהלך לבית רב שתים עשרה שנים, בתום שתים עשרה שנים חזר לביתו, 

שמע מאחורי הבית שרשע אחד אומר לאשתו: "טוב עשה לך אביך שהדיר אותך מנכסייך, איזה בעל יש לך? שהשאיר אותך אלמנה חיה כל אותם שנים!" 

אמרה לו: "אם היה מציית לי עוד שתיים שנים אחרות היה הולך". 

אמר רבי עקיבא: "הואיל ונתנה לי רשות - אחזור לאחוריי!", 

הלך ולמד עוד שתיים עשרה שנים אחרות וחזר עם עשרים וארבע אלף זוגות תלמידים. {שתיים עשרה אלף ... עשרים וארבע הם זוגים} 

והקשה הגר"י בלך זצ"ל: ולמה זה לא הואיל להיכנס לבית ליום אחד או שעה אחת ואח"כ לשוב לבית המדרש? תן כבוד לאשה! כבר הגעת, 

תגיד: "יישר כח, יישר כח! כל הכבוד אשרייך!!" 

אמר דבר נפלא: כי אז לא היה נחשב לרבי עקיבא עשרים וארבע שנים של לימוד בישיבה רצוף, כי פעמיים שתים עשרה שנים, זה המשך רצוף אחד של עשרים וארבע שנים, אלא של סירוגין והפסק אפילו קל ביותר, וזה כבר דרגה אחרת. והנה נעיין היטב: עד כמה חשובה היא רציפות המחשבה של וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד הן מבחוץ והן מבפנים. "מכאן אמר רבי יהודה: "הציץ עודו על מצחו מרצה אינו על מצחו אינו מרצה" ושלא יסיח דעתו ממנו". וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים. מפה רואים: כמה צריך להיות מחובר לתורה בלא הפסק מי שרוצה לקנות את אהבתה ושהיא תעניק לה את כל סודותיה בשלימות! 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".