מה זה חיבוט הקבר?

ש. רציתי לדעת, כשאדם נפטר, מה קורה לנשמה. האם קשה לה, והיא סובלת, לצאת בעצם מהעולם הזה, מהחומריות? האם יש לה קושי וסבל לצאת? האם קשה לה כאילו לצאת מהעולם הזה? זו השאלה. 

הרב: את אומרת, כן, שאלה יפה מאוד. קוראים לזה חיבוט הקבר. השם יצילנו מחיבוט הקבר. מה זה חיבוט הקבר? זה הפרידה וההתנתקות של הנשמה, הפרידה של הנשמה מן הגוף. כתוב שאצל הצדיקים זה כמו להוציא שערה מתוך חלב, ואצל הרשעים זה כמו להוציא כותנה מתוך קוצים. כשמוציאים שערה מתוך חלב, אין חיכוך כלל, והיא יוצאת בקלות. כשצריך לתלוש כותנה מתוך קוצים, אז זה קשה מאוד, זה כואב! 

וגם יש הבדל בין שני (2) המצבים. כשהשערה יוצאת מן החלב, היא מוציאה אתה עוד כמה טיפות, נכון? אחרי זה מטפטפות כמה טיפות מהסערה. כשמושכים את הכותנה מן הקוצים, נשארת חלק מן הכותנה בקוצים. ככה מתארים חכמים, זיכרונם לברכה, את פרידת הנשמה. 

מה פירוש? - הצדיק, כל החיים שלו, הוא מתכוון לחיים רוחניים. מה זה חיים רוחניים? זה החיים שיהיו לאחר מכן, בלי גוף. ממילא הגוף אצלו זה רק משכן, כמו שהדירה שלי זה משכן, זה לא אני. אני רק דר שם בתקופה מסוימת ותו לא. אז זאת אומרת, אני בעצם כל הזמן שואף למעלה, לרוחניות, לדברים רוחניים. אז ממילא קל לי להיפרד, זה כמו בלון מימן. כל זמן שתופסים אותו אז הוא נמצא. עוזבים אותו, הוא פורח ישר למעלה. הנשמה, ברגע שמשחררים אותה מן הגוף והיא נפטרת, היא יוצאת בכיף מהגוף בלי שום בעיה. 

חיבוט הקבר הוא אפסי, אפסי. ולא רק זה, אלא שהנשמה הצליחה אפילו להעלות חלק מן הגשמיות למדרגה רוחנית. למה? כי אם אני אוכל ומתכוון לעשות את מצוות השם בזה, אז גם האוכל הגשמי, שהוא אוכל בהמי, הופך להיות רוחני בעצמו. זו יציאת הנשמה של הצדיקים. 

הרשעים, כיוון שהם קשורים לחומר, קשה להם מאוד להתנתק. הם לא רוצים להתנתק כי העולם הזה אצלם עיקר. העולם הבא, הם בכלל לא הכינו את עצמם. הם כל הזמן רוצים להשתקע כאן כמה שיותר, לרכוש יותר, ליהנות יותר, להספיק יותר. כל הזמן, הם לא רוצים לצאת. ברגע שמנתקים אותם בעל כורחם, חלק מעצמיותם נשאר מחובר כאן. אחד (1) מהעונשים של הנשמות, של הרשעים, זה שהן שואפות גם כשהן עולות למרום לדין לחזור למטה. 

וככה אומר רבנו יונה: 'שנפש הרשע שואפת להגיע למטה כעפר!' כי כל ההנאות שלה זה רק סוג ההנאות של כאן. אבל מה העונש גם? - שהיא כבר לא יכולה ליהנות מתענוגי הבשרים של העולם הזה, כיוון שהיא כבר רוחנית. אבל המושגים והציורים וההנאות נשארו אותו דבר לדברים האלה. 

בבקשה. 

ש. אני פשוט רוצה להמשיך. רגע, אפשר להמשיך? בטח. פשוט בספר שלמה המלך נאמר בספר קהלת שטוב יום מותו מיום היוולדו ("וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" קהלת ז, א) זאת אומרת שפה אנחנו עובדים את השם, ובעצם עובדים, וכל אחד רוצה לקבל את שכרו בסופו של דבר. זה בעצם לא מסתדר לי, כי בעצם אתה אומר שעם כל החומריות והכול, אז כן יש לנשמה קושי לצאת, אבל בעצם הנשמה כן גם רוצה לצאת כדי לקבל שכרה. 

הרב: אמרתי שהצדיקים יוצאים בלי שום בעיה, הם שואפים בחייהם, ואצלם זה כמו לעבור מחדר לחדר, אין להם שום בעיה עם זה. עליהם נאמר "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה) הם מחכים ליום האחרון. מתי כבר יגיע שהם יוצאים כמו אדם, יש לו כרטיס, הוא צריך לטוס לארצות הברית. הוא מחכה לרגע שהוא טס לארצות-הברית. בשבילו ארצות-הברית זה החלום שלו. אדם רוצה להגיע לגן עדן, הוא עבד כל החיים שלו, הוא רוצה ושואף להגיע. כשמגיע הרגע, אין לו בעיה עם זה, הוא שוחק לְיוֹם אַחֲרוֹן. 

הרשעים לא רוצים, כי הם לא תכננו על העולם ההוא. אז לכן הם רוצים להישאר פה. לכן אמר שלמה המלך: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז, א) "יוֹם הַמָּוֶת" יותר טוב מיום הלידה, כי ביום הלידה אתה לא יודע מה יהיה, צדיק, רשע?! יום הַמָּוֶת מגלה מיהו. לכן טוב שם טוב שאדם קנה בעולמו ממעשיו הטובים "מִשֶּׁמֶן טוֹב" מהגשמיות של העולם הזה. בסדר? 

ש. תודה רבה.