אנשים תלויים בדעת אחרים.

ש. כבוד הרב דיבר קודם על העניין הזה של העישון, עוד היה שאלה אותך את השאלה על התאווה. בעניין של העישון זה הכי פשוט בעולם. אנחנו מכירים את הסכנות, אנחנו יודעים שזה יכול לגרום למוות ולמחלות, ובמקרים גרועים יותר, למוות (רח"ל)

[נ.ב. ראה פסקו של הרב יעקב יוסף זצ"ל בענין העישון...]

 אבל במרבית התאוות שלנו בחיים אנחנו לא רואים את הרע. כלומר, אני יכולה להגיד לך על עצמי שאני בעלת תשובה כבר כמעט שמונה (8) חודשים, ברוך השם. ואני אקח דוגמה את הצניעות, נניח. אנחנו לא רואים... כרגע, מהמקום שאני נמצאת בו, אני כן רואה מה לא בסדר בלבוש שהוא לא צנוע. אבל לכאורה, כשהייתי ככלל האדם, כשלא התקרבתי לשום דבר, לא ראיתי שום דבר רע בללבוש חולצה יותר צמודה או חצאית יותר קצרה. או... אז איך אנחנו עובדים על הדברים האלה בדברים שאנחנו לא רואים את הרע שבהם? ויש המון דברים כאלה. 

הרב: אם לומדים, אז מבינים. הרי ברור לאישה למה היא בוחרת בגד כזה ולא אחר. ודאי, ודאי שאישה שבוחרת בגד, היא יודעת למה היא בוחרת... אבל רוב הדברים האלה, אפילו אם לא נאמר שיש בזה כוונות רעות, אז חסר לאישה פשוט הרבה מאוד תשומי (צומי, תשומת לב) והיא צריכה לשים את עצמה כמטרה לחטא שכולם יתבוננו בה. לכן, או שהיא פרובוקטיבית בבגדיה, או שבדיבוריה, או שבתנועותיה, וכן הלאה. על זה הדרך. אדם פשוט רוצה למשוך אליו אש, מה שנקרא. 

אז אפילו אם אנחנו נאמר שבאמת זה לא כוונות רעות, אבל זה כוונות שליליות. אדם שהוא שלם בעצמו, הוא לא צריך להבליט את עצמו. מה אכפת לו אם החברה תגיד לו אוקיי, בסדר, או לא תגיד לו?! אם הוא חכם, הוא חכם גם בלי החברה. ואם החברה תגיד שהוא טיפס, אז הוא יהיה טיפש?! הרי אם הוא יודע את ערכו, אז הוא מוערך על ידי עצמו. זה מספיק לו, לא צריך. 

הבעיה היא שאנשים כל הזמן תלויים בדעת אחרים, והם הורגלו להתחשב בדעת אחרים, והם כל הזמן מאפסים את עצמם לפי האחרים. אחד קנה פלאפון חדש, מראה לחברים, ישר כולם רצים לקנות כמוהו. אחד שם עגיל, כולם רצו לשים עגיל. אחד שם פה איזה משהו, כולם הלכו. אחד עשה קעקוע כאן, כולם עשו. כל אחד רוצה להיות כמו האחרים. למה? אין לו אישיות בפני עצמו. אם הייתה לו אישיות יציבה והוא יודע למה הוא עושה את מה שהוא עושה, הוא לא היה נזקק ללמוד מאחרים. הוא לא צריך להעתיק תוכנות, מה שנקרא. אבל הבעיה היא שאנשים לא כך. 

ברגע שלומדים, מבינים מה מגונה ומה ראוי, ואם משליטים את השכל, זה מה שהתורה מחנכת אותנו, להשליט את השכל על הרגש. כולנו מלאי רגשות, כולנו בעלי תאוות. היצרים שלנו הם דומים אצל כולם, כולנו בני אדם 'רוב בגזל ומיעוט בעריות' (בבא בתרא קסה, א) זה דבר טבעי, אין אנשים שונים. רק אחד יותר, אחת פחות, אבל לכולם יש את זה. 

מי שמבדיל את עצמו מאלה זה מי שמחליט להשליט את שכלו על תאוותיו, על מצפונו, על רגשותיו. אדם שלא נותן לתאוות שלו לשלוט את ה: 'בא לי' הוא בולם. האדם הזה הוא האדם השלם. בעל חי, את רואה, אין ברירה. צריך לשים לו פה לעיניים, שיסתכל ישר, כי אחרת הוא יסתכל כל הזמן צדדים, ופעמים צריך לשים לו רסן, כי אחרת הוא לא יפסיק לאכול, וכן על זה הדרך. בני האדם גם כן יכולים להיות במהלך כזה. באה התורה ומרסנת האדם ואומרת לו, מה ראוי ומתי? היא לא אומרת: 'לא!', היא אומרת: 'כן!', רק כמה? ואיפה? ואיך? היא אומרת מהבוקר עד הערב כל השנה, כל החיים.